|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [נזיקין] [בתי-משפט] |
|
| רעא 9136/17 פלוני נ' פלוני (עליון; י' וילנר; 04/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: אמיר סילש, שגיא שיפמן |
בימ"ש דן בשאלה מיהו המשתמש ברכב מנועי כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ופסק כי, בנסיבות בהן משיב 1 הספיק לרדת מהאוטובוס בו נסע, לנתק ממנו מגע, לרוץ לכביש ולפסוע 2-1 צעדים מבלי שמעד, ובעודו מצוי במרחק של כ-2 מטר מהאוטובוס נפגע מרכב חולף, הוא אינו יכול להיחשב כמי שהשתמש באוטובוס בעת התרחשות התאונה. לפיכך, יש לראות במשיב 1 כהולך רגל שנפגע בתאונה מהרכב החולף, והמבקשים חבים בפיצויו בגין נזקיו.
 נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שימוש ברכב מנועי
נזיקין – תאונת דרכים – שימוש ברכב מנועי
נזיקין – אחריות – נוהג ברכב
בתי-משפט – ערעור – החלטת ביניים
.
משיב 1 (להלן: התובע) נסע באוטובוס שהיה נהוג על-ידי משיב 4 (להלן: נהג האוטובוס). בעת שהאוטובוס עצר ברמזור, ביקש התובע מנהג האוטובוס לרדת. משסרב נהג האוטובוס לאפשר לתובע לרדת, החל התובע להיאבק בו ותוך כדי כך פתח את דלת האוטובוס, ירד במדרגות והחל לרוץ. בחלוף פחות משניה, נפגע התובע מרכב חולף (להלן: התאונה; הרכב החולף). בימ"ש המחוזי קבע בפסק דין חלקי, כי התובע נפגע מהרכב החולף בהיותו הולך רגל והשית את האחריות לתאונה ולתשלום פיצויים לתובע על המבקשים. על פסק דין חלקי זה הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור, ובמקביל הגישו גם ערעור.
.
בית המשפט העליון (השופטת י' וילנר) מחק את הערעור, נתן רשות ערעור, דחה את הערעור ופסק כי:
אשר למסלול שהיה על המבקשים לנקוט בו על מנת לתקוף את פסק הדין החלקי, בפסק הדין החלקי נקבע כי המשיבים אינם אחראים לתאונה ולתשלום הפיצויים לתובע. קביעה זו הביאה לסיום ההתדיינות במישור היחסים בין התובע למשיבים. לפיכך, קמה להם זכות ערעור. לעומת זאת, במישור היחסים שבין התובע למבקשים, פסק הדין החלקי לא הביא לסיום ההתדיינות ביניהם. משכך, רשאים המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, או להגיש ערעור בזכות לאחר מתן פסק דין סופי. לנוכח האמור, הערעור נמחק ונדונה בקשת רשות הערעור; טענת המשיבים כי אין מקום לדון בטענות המבקשים במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי נדחתה. להחלטה מושא הבקשה יש השלכה מובהקת על זהות הצדדים להליך כמו גם על אופן המשך ניהולו. לפיכך יש לתת למבקשים רשות ערעור, ואין להמתין עד להכרעה בערעור על פסק הדין הסופי בשאלת זהות הגורם האחראי לתאונה.
אין חולק כי התובע נפגע ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק). פרשנות המנוח "שימוש" ברכב מנועי, כחלק מהגדרתה של "תאונת דרכים", עבר תמורות משמעותיות. בתחילה הייתה פרשנות מרחיבה שניתנה בפסיקה למונח זה, שנשמרה אף לאחר תיקון מס' 8, שנועד לצמצמה. מגמת הצמצום של הגדרת השימוש החלה בעניין ינטל, ולפיה אין עוד מקום לכלול בגדר המונח שימוש גם שימושי לוואי שאינם מנויים בסעיף 1 לחוק, והיא אף עולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם מובנו הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח "שימוש" ברכב.
אשר לשאלה האם התובע היה "משתמש" באוטובוס בעת התרחשות התאונה, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. מבחינה עובדתית, התובע הספיק לרדת מהאוטובוס, לנתק ממנו מגע, לרוץ בחיפזון לכביש ולפסוע 2-1 צעדים על הכביש, מבלי שמעד, איבד שווי משקל או יציבות אגב ירידתו מהאוטובוס. רק אז, בעודו מצוי במרחק של 2.2 מטר מהאוטובוס, נפגע התובע מהרכב החולף. לנוכח הפרשנות העדכנית שניתנה בפסיקה למונח שימוש, התובע אינו יכול להיחשב כמי שהשתמש באוטובוס. התאונה לא התרחשה בעת שהתובע ירד מהאוטובוס, אלא בחלוף זמן קצר לאחר שהשלים את ירידתו. אומנם ירידה מן הרכב אינה מסתיימת בהכרח עם ניתוק המגע הפיזי שבין היורד לרכב, ועשויה להימשך עד אשר היורד עומד יציב מחוץ לרכב, אולם בענייננו, משהתובע סיים את הירידה מהאוטובוס, התייצב, החל לצעוד ורק אז נפגע מהרכב החולף, מתחייבת המסקנה כי השימוש שעשה התובע באוטובוס הסתיים טרם התרחשות התאונה. לפיכך, אין להטיל אחריות לתאונה על המשיבים; בחינת קיומו של קשר סיבתי נעשית רק לאחר שנקבע כי הניזוק נפגע בעת השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. משהתובע לא נפגע בעת השימוש ברכב, אין מקום להידרש לשאלות האם השימוש נעשה למטרות תחבורה, והאם הנזק נגרם עקב השימוש. לאור כל האמור, יש לראות בתובע כהולך רגל שנפגע בתאונה מהרכב החולף, והמבקשים אחראים לתאונה וחבים בפיצוי התובע בגין נזקיו מהתאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [תעבורה] [עונשין] |
|
| עפ 456/16 אלכסנדר צ'ורני נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא, ד' מינץ, א' חיות; 04/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: דוד גולן, דימה קריביצקי, אופיר טישלר |
לעניין היסוד הנפשי, הן באשר לעבירת הריגה והן באשר לעבירת גרימת חבלה חמורה, די בהוכחת יסודותיה העובדתיים של העבירה ובפזיזות כלפי התוצאה. זאת כאשר חזקה על מי שנוהג בשכרות שהוא מודע לנהיגתו כשהוא שיכור, לסכנה שהוא יוצר בדרך נהיגה זו ולאפשרות הממשית כי כתוצאה מהנהיגה תיגרם פגיעה קטלנית באדם. בנסיבות העניין, ובהינתן נהיגתו המסוכנת של המערער כשהוא בגילופין, ניתן לראות בו כמי שלקח על עצמו ביודעין סיכון של אפשרות ממשית שנהיגתו עלולה להסתיים בתוצאה טרגית, סיכון אשר התממש במלוא עוצמתו.
תעבורה – עבירות – הריגה
תעבורה – עבירות – נהיגה בשכרות
עונשין – עבירות – הריגה
עונשין – קשר סיבתי – הריגה
עונשין – מחשבה פלילית – פזיזות
.
בימ"ש מחוזי הרשיע את המערער בעבירות של הריגה וחבלה חמורה, בגין גרימת תאונת דרכים שהביאה להריגתו של אדם, ולפציעתו של בן המנוח. נקבע כי נהיגתו הפרועה של המערער במהירות גבוהה אשר הושפעה משכרותו, הסתיימה בפגיעת רכבו ברכב המנוח שהתלקח, וזאת באופן שהביא בסופו של דבר למותו של המנוח ולגרימת חבלה חמורה לבנו. ביהמ"ש העמיד את מתחם העונש ההולם בטווח שבין 5 לבין 12 שנות מאסר ובסופו של יום גזר על המערער 7 שנות מאסר לריצוי בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי; פסילת רישיון נהיגה למשך 15 שנים מיום שחרורו מהמאסר. כמו כן חויב המערער בתשלום פיצוי בסך של 50,000 ש"ח לעיזבון המנוח ופיצוי בסכום של 50,000 ש"ח לבן המנוח. המערער מערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין ואילו המשיבה הגישה ערעור שכנגד על גזר הדין.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ד' מינץ בהסכמת הנשיאה א' חיות והשופט ג' קרא) דחה את הערעור והערעור שכנגד, מהטעמים הבאים:
הערעור על הכרעת הדין: בכל הנוגע לקביעה בדבר שכרות המערער, לא נמצא ממש בטענותיו של המערער בדבר אי-הוכחת שרשרת העברת הדם במעבדה וזיהויה כמו גם בטענה כי נעשה שימוש בחומר חיטוי המכין כוהל או כי חלו שיבושים נוספים בלקיחת דגימת דמו של המערער. זאת ועוד, הקביעה בדבר שכרותו של המערער התבססה על אדנים נוספים, וביניהם עדויותיהם של שוטרים בדבר ריח האלכוהול שנדף מפיו של המערער, עדותו של המערער עצמו כי שתה שני בקבוקי בירה בסמוך למועד שבו התרחשה התאונה והתרשמות ביהמ"ש המחוזי כי אף בכך ניסה להמעיט בכמות האלכוהול שצרך. מכאן כי בהעדר חשש לקיומו של פגם בשרשרת העברת הדם במעבדה, אין כל עילה להתערב בקביעה בדבר שכרותו של המערער.
באשר לאופן התרחשות התאונה לא נמצא בטענות המערער כדי להחליש את המסקנה בדבר נהיגה פרועה במהירות מופרזת מצדו של המערער. טענותיו של המערער בהקשר זה נסובות נגד ממצאי מהימנות על בסיס שמיעתם של עדים ובחינת הראיות, אשר ככלל אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. אדרבא לאחר בחינת מכלול העדויות נקבע כי אין מקרה זה נמנה בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהכלל האמור. כן לא נמצא ממש בטענות המערער בדבר התרחיש אשר לדעת המערער הביא להשתלשלות התאונה.
כמו כן, וכפי שגם ציין ביהמ"ש המחוזי, אף אם היה מוכח כי נפל כשל באחת ממערכות רכב הפורשה של המנוח שהיה בו כדי לתרום בדרך כלשהי לאופן השריפה, הדבר לא היה מסייע למערער. זאת, נוכח העובדה שלצורך הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו, התנהגותו צריכה הייתה להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית, אך היא אינה צריכה הייתה להוות הסיבה היחידה לה. על כן, אף אם היה מוכח קיומו של כשל כאמור, לא היה בקיומו של כשל מעין זה לנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המערער לבין התאונה שהתרחשה, שכן אלמלא אותה התנהגות, לא הייתה מתרחשת אותה תוצאה עגומה.
כן נדחתה טענת המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת הריגה או בגרימת חבלה חמורה, שכן לכל היותר ניתן היה לראותו כבעל יסוד נפשי של רשלנות. בהקשר זה מבהיר ביהמ"ש כי הן באשר לעבירת הריגה והן באשר לעבירת גרימת חבלה חמורה, די בהוכחת יסודותיה העובדתיים של העבירה ובפזיזות כלפי התוצאה. זאת כאשר חזקה על מי שנוהג בשכרות שהוא מודע לנהיגתו כשהוא שיכור, לסכנה שהוא יוצר בדרך נהיגה זו ולאפשרות הממשית כי כתוצאה מהנהיגה תיגרם פגיעה קטלנית באדם. בנסיבות העניין, ובהינתן נהיגתו המסוכנת של המערער כשהוא בגילופין, ניתן לראות בו כמי שלקח על עצמו ביודעין סיכון של אפשרות ממשית שנהיגתו עלולה להסתיים בתוצאה טרגית, סיכון אשר התממש במלוא עוצמתו.
לאור האמור לא נמצא להתערב הכרעת הדין ויש להותיר את הרשעתו של המערער על כנה.
כן לא נמצא להתערב בגזה"ד. בגזר דינו התייחס ביהמ"ש המחוזי לשיקולי הענישה השונים בעבירות דומות. ביהמ"ש עמד על הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, לעניין קביעת מתחם העונש ההולם, וכן על הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, וביניהן עוצמת הפגיעה במנוח, בבנו ובבני המשפחה שעולמם התהפך עליהם, העובדה שהמערער שיקר בחקירתו ולא נטל אחריות על מעשיו, ובמגמת ההחמרה בענישה בעבירות מעין אלו. לצד זאת, נתן ביהמ"ש המחוזי את דעתו גם לנסיבות האישיות של המערער. ובכלל זאת, לעובדה שהוא אב לילד שהוא חב במזונותיו ולהיעדר עבר פלילי מכביד בתחום התעבורתי. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ניתן לומר כי העונש שנגזר על המערער, על כלל רכיביו, אינו בעל חומרה מיוחדת ואף רחוק מכך. הוא אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות באופן המצדיק התערבות. יתר על כן, בהתחשב במעשיו של המערער, אשר בשכרותו קיפח חייו של אדם וגרם לשינוי מסלול חייו של צעיר לבלי היכר, מבלי שנטל כל אחריות למעשים הקשים, נראה כי במידת מה נגזר דינו של המערער לקולא. כפסע היה אפוא מלהחמיר בעונשו ולקבל את ערעור המשיבה, אך בשל התחשבות בנוהג לפיו אין ערכאות הערעור נוטה למצות את הדין עם נאשם, הוחלט להותיר את העונש על כנו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| רעפ 486/18 סאבר סועאד נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 04/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: אריה פטר, דוד גולן |
שירות המבחן אינו מחויב למסור את חומרי הגלם עליהם מבוסס התסקיר, לרבות דגימות וממצאי בדיקות שתן לגילוי סמים. קצין המבחן הוא בעל מעמד מיוחד, החב חובת אמון לביהמ"ש, ומשכך הוא אינו משמש כעד בהליך המשפטי ואין מקום לחקירתו על ידי מי מבין הצדדים.
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בימ"ש שלום לתעבורה, לפיו הוטל על המבקש – בעקבות הרשעתו על בסיס הודאתו, בעבירות של: נהיגה בזמן פסילה; נהיגה בקלות ראש; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף; ונהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף ונוכח העדר המלצה טיפולית בתסקיר המבחן, בין היתר, בשל הימצאות שרידי סם בבדיקת שתן שנערכה למבקש – עונש של: 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; הופעל מאסר על תנאי בן 12 חודשים (שנקבע בתיק מ-2013), בחופף לתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק הנוכחי; 3 שנות פסילה בפועל; ומימוש התחייבות כספית בסך 20,000 ₪, שהוטלה על המבקש בתיק הנ"ל מ-2013. המבקש משיג בבקשתו על חומרת העונש שהושת עליו תוך שהוא ממקד טענותיו בכך שהערכאות הקודמות שגו את דחו בקשותיו לחקור את קצין המבחן, ולחשוף את תוצאות דגימות השתן.
.
ביהמ"ש העליון (השופט א' שהם) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור. הבקשה נוגעת בעיקרה לעניינו הפרטי של המבקש, ואין מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק שנגרם לו. די בכך בכדי לדחות את הבקשה לרשות הערעור.
בנוסף, בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להדחות אף לגופה –בדין דחו הערכאות הקודמות את בקשת המבקש לחקור את קצין המבחן, ולחשוף את תוצאות דגימות השתן. בהקשר זה צוין כי המסגרת הנורמטיבית לעניין הגשת תסקירי שירות מבחן קבועה בסעיף 37 לחוק העונשין, ואילו נושא "גילוי תסקיר ותוצאות בדיקות וחקירות" מעוגן בסעיף 191 לחסד"פ. ביהמ"ש מבהיר כי שירות המבחן אינו מחויב למסור את חומרי הגלם עליהם מבוסס התסקיר, לרבות דגימות וממצאי בדיקות שתן לגילוי סמים. קצין המבחן הוא בעל מעמד מיוחד, החב חובת אמון לביהמ"ש, ומשכך הוא אינו משמש כעד בהליך המשפטי ואין מקום לחקירתו על ידי מי מבין הצדדים. עוד צוין כי תסקיר שירות המבחן אינו צריך לעמוד בתנאי הקבילות המקובלים, שכן אין מדובר ב"ראיה", המוגשת על ידי מי מבין הצדדים להליך המשפטי.
כפי שנפסק בעבר, "חשיפת חומרי הגלם השונים ששימשו את שירות המבחן לשם עריכת התסקיר, בין אם בדרך של העברתם לסנגוריה ובין אם בדרך של חקירות נגדיות, עלולה להביא לפגיעה אנושה ביכולתו של שירות המבחן לאסוף מידע מהימן ומקיף על נאשם וליתן המלצה מושכלת בעניינו, תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי ובלתי תלוי, בהתחשב במעמדו המיוחד כקצין ביהמ"ש...". היענות לדרישת ב"כ המבקש היא מתכון ברור המוביל למדרון חלקלק, שבו יחקרו קציני המבחן בחקירה נגדית על האמור בתסקיריהם, ויאלצו למסור את חומרי הגלם, המבססים את האמור בתסקירים. בכך ייפגע מעמדם המיוחד של קציני המבחן כמו גם תוקפו ורמתו המקצועית של תסקיר המבחן, המשמש כלי חשוב בידי ביהמ"ש, בבואו לגזור את עונשו של הנאשם.
עוד הובהר, כי ממצאי בדיקות השתן מהווים אך נדבך אחד בהמלצת שירות המבחן, ולאחר בחינת מכלול השיקולים, לא נמצא כי יש להתערב בעונש שהושת על המבקש, אשר הוא ראוי ומאוזן. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| עפ 1389/18 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; א' שהם, ע' ברון, י' אלרון; 01/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: נמיר אדלבי, מוסטפא יחיא, שמעון קוקוש, איתמר גלבפיש |
ע"פ הפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט, אנשי השב"כ מעידים ככלל בדלתיים סגורות, על מנת למנוע את חשיפת זהותם ולמנוע חשש לפגיעה בביטחון המדינה. פרקטיקה זו זכתה לביטוי בחקיקה, ואותם שיקולים המצדיקים סגירת דלתיים בעת מתן עדותו של חוקר שב"כ חלים גם לאחר התיקון לחוק.
בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה
.
נגד שלושה נאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם פעילות שנועדה לפגוע בביטחון המדינה. לאחר שהנאשמים טענו כי ההודאות שניתנו על ידם הוצאו מהם תוך שימוש באמצעים פסולים, הוחלט לקיים משפט זוטא בנוגע לקבילות ההודאות. הערעור הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים לאפשר לשני נציגי משפחות הנאשמים להיות נוכחים בעת מתן עדותו של חוקר שב"כ במסגרת משפט הזוטא.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקבעו:
עקרון פומביות הדיון הוא עקרון על בשיטת משפטנו. כפי שנפסק, הוא מן העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט הישראלית. הוא מעיקרי היסוד של שפיטה ראויה ושל עשיית משפט צדק. בשמירתו טמונה אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי הן בתחום עשיית משפט צדק ובירור האמת, הלכה למעשה, הן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה. ודוק, עקרון פומביות הדיון אינו עקרון מוחלט, וניתן לחרוג ממנו באותם מקרים בהם הורה המחוקק כי הם יידונו בדלתיים סגורות. בהקשר לענייננו, יש להפנות לסעיף 68(ב)(1) לחוק בתי המשפט, הקובע כי בימ"ש רשאי לדון בעניין מסוים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך לשם שמירה על ביטחון המדינה.
בהסתמך על סעיף זה התגבשה בבתי המשפט הפרקטיקה לפיה אנשי השב"כ מעידים, ככלל, בדלתיים סגורות, על מנת למנוע את חשיפת זהותם ולמנוע חשש לפגיעה בביטחון המדינה, בעקבות דברים שייאמרו על ידם במסגרת ההליך המשפטי. פרקטיקה זו זכתה לאישורו של בימ"ש זה בעניין מחאג'נה, עת נקבע כי יש מקום לסגירת דלתיים בעת מתן עדותם של חוקרי השב"כ, וזאת עקב החשש הממשי כי ייחשפו שיטות פעולה, עבודה, לרבות דרכי איסוף מידע וחקירה של השב"כ, וכן תיחשף זהותם של חוקרי שב"כ וייגרם סיכון חמור לשלומם. עוד יובהר, כי סגירת הדלתיים אינה פוגעת ביכולתם של הנאשמים להתגונן כראוי מפני הנטען כלפיהם, שכן הדיון מתקיים בנוכחותם ובנוכחות באי כוחם.
הפרקטיקה הנוהגת זכתה לביטוי בחקיקה, לאחר שהתקבל התיקון העקיף לחוק בתי המשפט באמצעות חוק המאבק בטרור. סעיף 68(ג2) קובע את הכלל לפיו "ביהמ"ש ידון בדלתיים סגורות בעת מתן עדותו של עד שזהותו חסויה". הגם שביהמ"ש רשאי לחרוג מכלל זה מטעמים שיירשמו. עיגון הכלל הנוהג בחוק חרות לא נועד לשנות את הפרקטיקה המקובלת, ומכאן אותם שיקולים שהצדיקו סגירת דלתיים בעת מתן עדותו של חוקר שב"כ, חלים גם לאחר כניסת התיקון לחוק. המסקנה המתבקשת היא אפוא כי לא היה מקום במקרה דנן להתיר לבני משפחה להימצא באולם בעת מסירת עדותו של חוקר השב"כ.
אין לקבל את הנמקת ביהמ"ש לפיה חוקרי השב"כ, שהיו גלויי פנים ושוחחו עם מי מבין בני המשפחה והפרקליטים, אינם צריכים לחשוש לחשיפת זהותם. שיחה כזו או אחרת, גם אם התקיימה עם חוקרי השב"כ, אינה חושפת בהכרח את זהותם, ואין זה מתפקיד ביהמ"ש לברר כיצד הזדהו החוקרים ועד כמה חשפו את תפקידם בחקירה. אף אין לקבל את הטיעון כי החוקרים יכולים לעמוד על המשמר. אין זה ראוי לחייב חוקר השב"כ לברור בקפידה את מילותיו מחשש שהדברים יגיעו לאוזניים לא מוסמכות. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] |
|
| רעא 1639/18 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' נגה תקשורת (1995) בע"מ (עליון; נ' סולברג; 28/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: שמוליק קסוטו, רומן בוך, מירית שלו, תמיר גליק, ירון חנין, ליטל רבינוביץ, עודד גזית, אלירם בקל, גיורא ארדינסט, רן שפרינצק, מודי שרפסקי, עדי לויצקי |
על יסוד מאזן הנוחות שבין הצדדים, נמצא לדחות את בקשתה של yes למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבות לעשות שימוש בסדרת הטלוויזיה 'מריו'. בחינת הפגיעה האפשרית בשני הצדדים, מזה ומזה, מלמדת כי משהחלה הסדרה להיות משודרת, אין הצדקה בשלב מקדמי זה להורות על הפסקת השידורים.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – בערעור
דיון אזרחי – סעדים זמניים – רשות ערעור
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקול-דעת בית המשפט
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה נדחתה בקשת המבקשת (yes) למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבות לעשות שימוש בסדרת הטלוויזיה 'מריו'. לבר"ע נכרכה גם בקשה לסעד זמני זהה, עד להכרעה בבקשה.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשות בקבעו:
בבוא ערכאת הערעור להעביר תחת שבט הביקורת את החלטתה של הערכאה הדיונית שעניינה בסעדים זמניים, עליה לשוות לנגד עיניה שני שיקולים סותרים. מחד, החלטות אלו דורשות הפעלת שק"ד רחב ואיזון בין שיקולים ואינטרסים שונים. שק"ד שכזה מסור מטבעו לערכאה הדיונית, ונדרש טעם בעל משקל על מנת להתערב בשיקול דעת שכזה. במצבים רבים, מתן המשקל לכל אחד מן השיקולים שעל הכף מבוסס גם על המפגש הבלתי-אמצעי עם הצדדים ועם העדים מטעמם, וגם מן הטעם הזה התערבותה של ערכאת הערעור תהא מועטה. מן הטעמים הללו נקבע הכלל, לפיו אמת המידה למתן רשות ערעור על החלטות שעניינן בסעדים זמניים תהא מצומצמת, והרשות תינתן רק במצבים חריגים.
מאידך, במצבים רבים – וכזהו המצב דנן – החלטה בדבר סעד זמני היא החלטה הרת גורל, שעשויה להשליך על ההליך כולו. במצב דברים שכזה, שומה על ערכאת הערעור לבחון את הדברים לגופם, בעין ביקורתית ובקפדנות, שמא תקופח זכותם של בעלי הדין. כך נעשה גם במקרה הנדון. לאחר התלבטות, נמצא כי אין הצדקה לשנות מהכרעתו של ביהמ"ש המחוזי. הצדק עם yes בטענתה כי החלטת ביהמ"ש המחוזי מאיינת, הלכה למעשה, את אפשרותה לזכות בסעד העיקרי שביקשה בכתב התביעה. ברם, מכלול השיקולים כולם אינו מצדיק להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
אשר לסיכויי ההליך. אכן, ההסכם בין yes לנגה על פניו הוא ברור; הוא מקנה ל- yes זכות בלעדיות על הפקותיה של נגה, ובכללן לסדרה 'מריו'. במובן זה, נקודת המוצא לדיון נוטה לטובת yes. ברם, זהירותו של ביהמ"ש המחוזי מלקבוע ממצא ברור בהקשר זה, מובנת וראויה. בחינת סיכוייו של הליך בשלב הסעד הזמני דורשת הערכה זהירה ולכאורית. ובענייננו, עדיין יש טענות בפי המשיבים הטעונות בירור. לפיכך נכון נהג ביהמ"ש המחוזי כשהסתמך בהחלטתו בעיקר על שיקולי שיהוי ומאזן הנוחות.
אשר למאזן הנוחות. דומה כי במונחים טלוויזיוניים, ניתן לומר בזהירות כי אין מדובר בסחורה חדשה, וזכות הבלעדיות בה, מעבר לשוויה הכספי, אינה עתידה להשפיע השפעה דרמטית על מצבת הלקוחות של yes ועל המוניטין שלה. כלומר מחד, לא נראה שהפגיעה שתיגרם ל-yes בקשר למוניטין ולבריחת לקוחות היא פגיעה בעלת משקל; מאידך, זכויות השידור שלה לבטח ניתנות לפיצוי כספי. אכן, yes מעוניינת בצו מניעה קבוע, וסעד זה יישלל ממנה מיניה וביה אם לא יינתן הסעד הזמני. זהו שיקול משמעותי לטובת מתן הסעד. ברם, יש לזכור כי טיבה של הזכות הלכאורית שבידי yes אינו ברור בשלב זה; ובעיקר, מנגד לפגיעה זו יש להציב את הפגיעה שתיגרם לסלקום ולפרטנר. דומה כי בנסיבות העניין, שבהן החלו כבר השידורים עוד בטרם פנתה yes לביהמ"ש, פגיעה זו מכריעה את הכף.
בחלק מטענותיה של yes בקשר לנושא השיהוי יתכן שיש ממש, ואפשר היה להיות 'סלחני' מעט יותר לאופן התנהלותה. אלא שהעיקר אינו טמון בכוונות, אלא בתוצאה: הלכה למעשה, עסקינן בסדרה שהחלה להיות משודרת על בסיס יומי, ומבוקש כעת להורות על הפסקת השידור. פגיעה כזו במשיבות היא פגיעה חריפה, תדמיתית וכלכלית, במיוחד בשים לב לכך שמדובר ב'שחקני המשנה' בשוק הטלוויזיה, מתחרות צעירות עם בסיס מנויים קטן. יש לשקול גם את התסבוכת הכלכלית שעלולה להיווצר ביחס שבין סלקום ופרטנר לבין נגה, עם מתן סעד כזה. דומה כי הקושי לשקם נזק שכזה בפיצוי כספי, גדול באורח משמעותי מן הקושי להחזיר את מצבה של yes לקדמותו אם תזכה בדין.
עיתוי פנייתה של yes לביהמ"ש גרם לכך שבקשתה היא, הלכה למעשה, למתן צו המשנה את המצב הקיים. כידוע, לא בנקל ייעתר ביהמ"ש לצו זמני מעין זה, כל עוד ניתן לכמת את הנזקים הנטענים לנזק כספי. כזהו המצב דנן, וגם מטעם זה נראה כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 6 [משפט בינלאומי פרטי] [משפט בינלאומי פומבי] [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 38054-07-14 עדנאן אבו תמאם נ' טל-אל איסוף ומיחזור בע"מ (עבודה; אורן שגב, נ.צ.: ה' גבע, א' כהן; 16/02/18) - 13 ע' |
| עו"ד: מסארווה האשם, קובי חתן |
התובע, תושב טול-כרם, הועסק במפעל שבבעלות הנתבעת באזור התעשייה "ניצני שלום" הממוקם בשטח C. ביה"ד פסק כי, על יחסי הצדדים יש להחיל את הדין הירדני, ולפיכך התובע אינו זכאי לזכויות סוציאליות שונות. עם זאת, נוכח הודאת בעל דין של נציג הנתבעת בדבר תשלום פיצויי פיטורים בהתאם לדין הירדני, התובע זכאי לתשלום רכיב זה.
משפט בינלאומי פרטי – ברירת הדין – הדיו הזר
משפט בינלאומי פרטי – ברירת הדין – דיני עבודה
משפט בינלאומי פומבי – שטחים מוחזקים – סדרי שלטון ומשפט
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – התפטרות – הודעה מוקדמת
.
התובע, תושב טול-כרם, הועסק במפעל שבבעלות הנתבעת באזור התעשייה "ניצני שלום" הממוקם בשטח C, במשך 12 שנים, עד להתפטרותו על רקע מצבו הרפואי. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם יש להחיל על יחסי הצדדים את דיני העבודה הישראלים, או שמא את הדין הירדני. בהתאם לתשובה על השאלה דנן, יוכרע האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות שונות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שגב ונציגי הציבור ה' גבע, א' כהן) דחה את התביעה ברובה ופסק כי:
אזור התעשייה בו ממוקם המפעל מצוי בשטחי יהודה ושומרון, המהווים שטחים המוחזקים על ידי ישראל על דרך תפיסה צבאית, ואין בהם תחולה לדין הישראלי. על התושבים הישראליים בשטחי יהודה ושומרון ועל יישובים ישראלים החיל מפקד האזור צווים ייחודיים, מכוחם הוחל גם חלק ממשפט העבודה הישראלי. לגביהם, מתקיים רובד חקיקתי נפרד המוכר כ"משפט המובלעות", אשר כולל חקיקה ישראלית פנימית שהוחלה באופן אישי על אזרחים ישראלים או על מי שזכאים להיות אזרחים ישראלים ומתגוררים בשטחים בלבד. היישובים עליהם חלים הצווים הייחודיים מפורטים בתוספת לצו בדבר ניהול מועצות אזוריות (יהודה והשומרון) ובתוספת לצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון). אזור התעשייה נשוא התובענה אינו נכלל באף אחד מהיישובים שפורטו בתוספות; לפי הדין הבינלאומי הפומבי, הקובע תחולה גיאוגרפית על התושבים הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון, חלה מערכת תחיקתית כפולה: הנדבך העיקרי הנו המשפט שהיה קיים באזור עד שנת 1967, היינו המשפט הירדני. הנדבך השני הוא צווים שהוציא המפקד הצבאי של האזור מכוח סמכותו לפי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי וחובותיו מכוח המשפט המנהלי הישראלי. החקיקה היחידה הרלוונטית לענייננו, שיצאה תחת ידי המפקד הצבאי, היא צו בדבר העסקת עובדים, הקובע שכר שלא יפחת משכר מינימום לרבות תוספת יוקר, כאשר החל מ-1.1.08, הוא הורחב כך שיחול על כל מעסיק ישראלי בתחומי יהודה ושומרון, גם אם אינו ממוקם במובלעת ישראלית.
מבחינה טריטוריאלית הדין החל על אזור התעשייה "ניצני שלום" אינו הדין הישראלי. מבחינת הדין הבינלאומי הפרטי, במקרה זה במסגרת העסקתו חתם התובע על הסכם לפיו על יחסי ההעסקה חל הדין הירדני. אלא שאין לתת תוקף להסכמת התובע להחלת הדין הירדני, שכן מקום בו התובע טוען כי אינו יודע קרוא וכתוב בשפה העברית, והנתבעת אינה חולקת על טענתנו, הרי שבמסגרת יחסי העבודה קמה לה חובה לוודא כי התובע הבין את פשר ההסכמות עליהן הוא הוחתם. הנתבעת לא הוכיחה כי הבהירה לתובע את פשר ההסכמות עליהן חתם. לפיכך, בשים לב לפערי הכוחות בין הצדדים, לא ניתן לתת להסכם זה תוקף מחייב. אי לכך, בהיעדר הסכמה מחייבת לעניין החלת דין זה או אחר, יש לפנות אל מבחן "מירב הזיקות". מבחינה של העובדות האובייקטיביות, נמצא כי קיימות זיקות הן לדין הירדני והן לדין הישראלי. מקום בו כפות המאזניים לעניין מבחן "מירב הזיקות" מאוינות, ובשים לב לנטלי ההוכחה, מקום בו התובע לא יצביע על סיבה מכוח שיקולי מדיניות נרחבים ועקרונות היסוד של דיני העבודה, תגבר הזיקה הטריטוריאלית. בענייננו שיקולי מדיניות רלוונטיים הם פגיעה בשוויון בין עובדים פלסטינים לעובדים ישראלים המועסקים על ידי הנתבעת. אלא שהתובע לא הוכיח פגיעה בעיקרון השוויון. התובע לא הוכיח כי היו עובדים ישראלים שעבדו עמו "כתף אל כתף" קרי, ביצעו אותה עבודה או עבודה "שוות ערך" לזו של התובע. גם לגבי העובדים הישראלים לא הוצגו נתונים רלוונטיים ולא ברור מה היו תנאי עבודתם.
לאור כל האמור, על יחסי הצדדים חל הדין הירדני. מאחר והתובע תבע זכויות מכוח הדין הישראלי בלבד ומשלא הוכיח את המקור החוקי לתשלום זכויות סוציאליות מכוח הדין הירדני, תביעתו לפדיון דמי חופשה, תשלום דמי הבראה והפרשות לפנסיה, נדחו. עם זאת, עדות נציג הנתבעת בדבר החלטה על תשלום פיצויי פיטורים לפי הדין הירדני, מהווה הודאת בעל דין לפיה מגיע לתובע תשלום פיצויי פיטורים לפי הדין הירדני, והתובע זכאי לתשלום בגין רכיב זה. מאחר שהתשלום הוצא לתובע מיד עם עזיבתו אין מקום לפסוק דמי הלנה; אשר לחלף הודעה מוקדמת, מעבר לעבודה שהתובע לא הצביע על מקור בדין הירדני, גם בהתאם לדין הישראלי אין מקום להורות על מתן הודעה מוקדמת, מקום בו התובע מתאר מצב דברים בו הוא הפסיק את עבודתו על רקע מצב רפואי. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 55552-01-15 סיון ברמי נ' אר. אי. מכוניות בע"מ (עבודה; דגית ויסמן, נ.צ.: א' איילון; 14/02/18) - 22 ע' |
| עו"ד: ערמוני, ינקלביץ |
ביה"ד פסק כי, יש לראות בעמלות כחלק משכרו הקובע של התובע הן לצורך חישוב פיצויי פיטורים והן לצורך גמול בגין עבודה בשעות נוספות, ופסק לזכותו הפרשים ברכיבים אלה. כן נפסקו לתובע הפרשים בגין תמורת הודעה מוקדמת וקרן פנסיה; התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין נדחתה מאחר שלא נפל כל פגם בפיטורי התובע.
עבודה – שכר עבודה – רכיביו
עבודה – שכר עבודה – השכר הרגיל
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – פיצויי פיטורין – חישובם
עבודה – פיטורין – שלא כדין
.
התובע הועסק על ידי הנתבעת כמנהל מכירות במשך כשש שנים. עיקר הדיון נסב אודות השאלות הבאות: האם יש לראות בעמלות ששולמו לתובע (מעבר לשכר היסוד) כחלק משכרו הקובע לצורך תשלום גמול עבודה בשעות נוספות, הפרשות פנסיוניות ופיצויי פיטורים; האם התובע זכאי בנסיבות פיטוריו השנויות במחלוקת, לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' ויסמן ונציג הציבור א' איילון) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לשאלה האם העמלות מהוות חלק משכרו הרגיל של התובע, ביה"ד עמד על הוראות סעיפים 16 ו-18 לחוק שעות עבודה ומנוחה ועל הוראות חוק פיצויי פיטורים ותקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורין) (להלן: התקנות) ועל הפסיקה, בקובעו כי למרות שעמלת המכירה שולמה לתובע בגין מכירות שביצעו אנשי המכירות הכפופים לו, יש לראות בעמלה זו כחלק משכרו הרגיל, בהיקש מהנפסק בעניין אילנות בטוחה. באותו מקרה, נקבע שגמול ניהול ששולם למנהל מחלקה כנגזרת אחוזית מהכנסות המחלקה, היווה חלק בלתי נפרד משכרו, כגמול הסכמי אישי. נפסק כי הגמול שולם לעובד בעד מטלת הניהול, שהייתה עבודתו הרגילה ב"אילנות ניהול" וכי מדובר בתשלום שהוא לפי מהותו 'עמלת מכירות' ששולמה כשיעור מהכנסות החברה מפעילות חדר העסקאות. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שבמקרה זה, לתובע שולמו עמלות בגין עסקאות מכירה ספציפיות ורווח ממכירת אביזרים שהתקבל אצל הנתבעת ולא כרכיב כללי ששולם בגין "ניהול".
במקרה זה העמלות ששולמו לתובע, הן עמלות המכירה והביטוח ששולמו כנגד כל מכירה בפועל והן עמלות האביזרים ששולמו כנגזרת אחוזית מהרווח על מכירת אביזרים, היו חלק בלתי נפרד משכרו. זאת, הן מכח חוק פיצויי פיטורים והתקנות והן מכח חוק שעות עבודה ומנוחה. כלומר, יש לראות בעמלות חלק משכרו הקובע של התובע הן לצורך חישוב פיצויי הפיטורים והן לצורך גמול בגין עבודה בשעות נוספות. לפי תקנה 9 לתקנות, יש לכלול את העמלות גם לצורך חישוב פיצויי פיטורים והפרשות פנסיוניות. הדברים נכונים גם לעניין חישוב דמי ההודעה המוקדמת. לאור האמור, התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים, בהתאם לשיעור העמלות ששולם לו ובהתאם לכך שבמהלך תקופת עבודתו חל שינוי מהותי של התפקיד שביצע התובע. לפיכך התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים ולהפרשים בגין דמי הודעה מוקדמת.
התובע זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, בהפחתת חצי שעת הפסקה ליום וחצי שעה נוספת משעות העבודה הנטענות במקרים בהם התובע עבד חמישה ימים בשבוע ובניכוי הגמול הגלובלי ששולם לו; התובע זכאי להפרשים לקרן פנסיה. העובדה שהתובע היה ער לכך שהנתבעת אינה מפרישה לזכותו הפרשות פנסיוניות מרכיב העמלות ואף ביטח עצמו ברכיב אבדן כושר עבודה מעבר לסכום שהפרישה הנתבעת, אינה מהווה הסכמה לביטוח בחסר, מאחר שביטוח פנסיוני מעוגן בצו הרחבה שאין להתנות על הוראותיו ועובד אינו זכאי לוותר על הזכויות המוענקות לו; אשר לנסיבות פיטורי התובע, נמצא כי שיקולי הנתבעת בנוגע לסיום עבודתו היו ענייניים נוכח אי שביעות רצון מתפקודו. מנכ"ל הנתבעת לא הודיע לתובע על פיטוריו, אלא פירט בפניו כשלים בתפקודו והבהיר לו שנשקלת הפסקת עבודתו. לאחר שהתובע שטח את טענותיו באשר לתפקודו, הוא דרש כי ייערך לו גמר חשבון, ומשכך התייתר הצורך בעריכת שימוע לתובע. בנסיבות אלה, לא נפל פגם בפיטורי התובע, המצדיק פסיקת פיצויים בגין פיטורים שלא כדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (חי') 30336-06-15 לאה וינר נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; נוהאד חסן, נ.צ.: ע' סולומון, ח' אזלן; 12/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: יעקב פלדשטיין, רפי מזור, וירג'ינה מנסור |
התובעת זכאית לתשלום גמלת נכות רטרואקטיבית החל מהמועד בו הוכרה נכותה בעבודה. בנסיבות בהן הנתבע הודיע לתובעת על הכרה בפגיעה בתאונת עבודה כעבור כחמש שנים והתביעה לקביעת דרגת נכות הוגשה כחודשיים לאחר מכן, העדר הודעה לתובעת על הכרה בתביעתה על ידי הנתבע מאריכה את תקופת 12 החודשים שבחוק שבגינם ניתן לשלם את הגמלה רטרואקטיבית, עד למועד בו הודיע הנתבע לתובעת על ההכרה בפגיעה כתאונת עבודה.
ביטוח לאומי – נכות – נכות עבודה
ביטוח לאומי – גימלאות – שיהוי
ביטוח לאומי – המוסד לביטוח לאומי – חובותיו
עבודה – ביטוח לאומי – שיהוי
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
.
ביום 15.11.09 ארעה לתובעת "תאונת עבודה". כעבור כ-3 שבועות הגישה התובעת באמצעות מעסיקה תביעה לדמי פגיעה מהנתבע. לא נשלחה הודעה לתובעת ו/או למעסיק על החלטת הנתבע כי תביעתה אושרה. התובעת נעדרה מעבודתה בגין הפגיעה במשך 9 ימים והנתבע לא שילם לתובעת דמי פגיעה, שכן מדובר בתקופת זכאות ראשונה שהמעסיק מחויב בתשלומה מכוח חוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק). כעבור כחמש שנים התברר לתובעת כי תביעתה בגין פגיעה בעבודה אושרה והתובעת הגישה תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה בגין פגיעה בעבודה. הנתבע הודיע לתובעת, כי נקבעה לה דרגת נכות לצמיתות בשיעור 10% מ-28.11.09, אך מאחר שתביעתה לגמלת נכות הוגשה בחלוף 12 חודשים מיום תחילת הנכות המזכה במענק, ולאחר שחלפו 43 חודשים מתום 12 החודשים האמורים, סכום המענק הופחת כולו על ידי הנתבע ונטען כי התובעת לא זכאית לתשלום. מכאן התביעה לתשלום גמלת נכות רטרואקטיבית החל מהמועד בו הוכרה הנכות בשנת 2009.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט נ' חסן ונציגי הציבור ע' סולומון, ח' אזלן) קיבל את התביעה ופסק כי:
סעיף 296 לחוק קובע כי יש להגיש תביעה לגמלת כסף מהנתבע תוך 12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, ולא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו לחודש שבו הוגשה התביעה. בפסיקה נקבע אופן יישום סעיף 296 לחוק, למקרים בהן נדרש המבוטח להגיש שתי תביעות בגין אותה פגיעה. כך, משהוגשה התביעה הראשונה להכרה בפגיעה בעבודה בתוך 12 חודשים לאחר מועד היווצר העילה, ולאחריה הוגשה התביעה השנייה לדרגת נכות, בתוך 12 חודשים ממועד ההכרה, יראו לעניין סעיף 296 לחוק, את מועד ההכרה בפגיעה בעבודה, כמועד היווצר העילה לעניין התביעה לקביעת דרגת נכות.
בנסיבות המקרה, כאשר הנתבע הודיע לתובעת על הכרה בפגיעה בתאונת עבודה כעבור כחמש שנים והתביעה לקביעת דרגת נכות הוגשה כחודשיים לאחר מכן, העדר הודעה לתובעת על הכרה בתביעתה על ידי הנתבע, מאריכה את תקופת 12 החודשים הקבועים בחוק שבגינם ניתן לשלם את הגמלה רטרואקטיבית, עד למועד בו הודיע הנתבע לתובעת על ההכרה בפגיעה כתאונת עבודה, כך שהתובעת לא איבדה את זכותה לתשלום הגמלה מעבר ל-12 החודשים הסמוכים למועד שבו הגישה את תביעתה לקביעת דרגת נכות, שהוגשה כחודשיים לאחר הודעת הנתבע, על הכרה בפגיעה כתאונת עבודה. לפיכך, התובעת זכאית לתשלום המענק החל מיום ההכרה בנכותה.
אמנם אין חובה כללית על הנתבע ליידע את המבוטחים על אפשרויות התביעה הקיימות בפניהם. אולם, בענייננו מדובר בתביעה ספציפית שהוגשה לנתבע, והנתבע לא שלח את החלטתו לתובעת על קבלת תביעתה. איך הייתה אמורה התובעת לדעת איך לכלכל את צעדיה, אם לא קיבלה כל הודעה על הכרה בפגיעה כתאונת עבודה. בנוסף, סעיף 104(א) לחוק קובע כי הזכות לקצבה או למענק קמה למבוטח רק לאחר שנסתיימה תקופת דמי הפגיעה לפי סימן ד' והמבוטח הגיש תביעה לגמלה לפי סימן זה ונמצא נכה עבודה כתוצאה מהפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד...". הסעיף נוקט במילים "נסתיימה תקופת דמי הפגיעה". בענייננו, הנתבע לא היה חייב לשלם לתובעת דמי פגיעה שכן מדובר בתקופת זכאות ראשונה שמעסיקה היה מחויב בתשלומה. לתובעת לא שולמה דמי פגיעה על ידי המעסיק, ולמעשה היא לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת על סיום תקופת דמי הפגיעה מבלי שקיבלה אישור מהנתבע על הכרה בפגיעה כתאונת עבודה; מחד, לכאורה התובעת ישנה על זכויותיה בכך שלא ביררה מה עלה בגורל תביעתה במשך חמש שנים. מאידך, הנתבע לא הודיע לתובעת על קבלת תביעתה להכרה בתאונת עבודה ולא הנחה אותה כיצד עליה לפעול עם קבלת תביעתה, ועל כך שהיא רשאית להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות, והדבר מטה את הכף לזכותה. יש חשיבות רבה במשלוח הודעות למבוטח על החלטות הנתבע ביחס לכל תביעה, כדי שיוכל לברר מהן הדרכים הפתוחות לפניו למיצוי זכויותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 9 [משפט מינהלי] [מכרזים] |
|
| עתמ (ב"ש) 31801-11-17 אגודת ידיד עמותת לפיד אפיקי דעת, שדרות נ' רשות מקרקעי ישראל (מנהלי; שרה דברת; 18/02/18) - 14 ע' |
| עו"ד: שלמה אביטן, שחק אפריאק, אורית קרץ |
בית המשפט הורה על ביטול החלטת ועדת המכרזים הארצית של רשות מקרקעי ישראל, לפיה מכרז פומבי לרכישת זכויות חכירה הינו בטל.
משפט מינהלי – מכרזים – פגמים
מכרזים – ביטול מכרז – הימנעות מביטול מכרז
מכרזים – הליכי המכרז – ביטול מכרז
.
עתירה להורות על בטלות החלטת ועדת המכרזים הארצית של רשות מקרקעי ישראל, לפיה מכרז פומבי לרכישת זכויות חכירה בארבעה מתחמים לבנייה בשדרות הינו בטל.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בתי המשפט שבו והבהירו, כי גם כאשר נפל פגם במכרז, ביטול מכרז הינו הסעד האחרון, בו יש לעשות שימוש רק בהיעדר כל אפשרות אחרת.
במקרה הנדון, יש לקבל את העתירה ולהורות על ביטול החלטתה של ועדת המכרזים לבטל את המכרז.
בביטול המכרז בשלב בו בוטל היה כדי לפגוע בשוויון בין המציעים, שכן בשלב זה הערכת השמאי והצעות המשתתפים נחשפו לציבור, באופן שמעמיד את המציעים שהשתתפו במכרז בעמדת נחיתות במכרז חדש כלפי מציעים שלא השתתפו במכרז הקודם.
ביטול המכרז פגע באינטרס ההסתמכות של המשתתפים בו, אשר השקיעו מאמץ בהגשת ההצעות למכרז מתוך האמונה, כי המכרז יצא לפועל וההצעה הגבוהה ביותר בו תזכה. יש בכך גם כדי להוות פגיעה באמון הציבור בשיטת המכרזים, שכן המסר המועבר לציבור הינו, כי מכרזים נתונים לביטול וגם כאשר מציע מגיש את ההצעה הגבוהה ביותר ולא נפל בהצעתו כל פגם, הוא עלול שלא לזכות במכרז בשל טעויות של עורכי המכרז. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [משפחה] |
|
| עמש (ת"א) 2649-01-16 פלונית נ' פלוני (מחוזי; ישעיהו שנלר, קובי ורדי, עינת רביד; 27/02/18) - 14 ע' |
| עו"ד: מירב גואטה כהן, בר מוחא, איתי ביטון |
בנסיבות דנן, אין מקום להתערב בגובה המזונות שחויב האב לשלם לילדיו המצויים במשמורת משותפת, אך לא היה מקום להחלה רטרואקטיבית של סכום המזונות מיום הגשת התביעה.
משפחה – מזונות – שיעורם
משפחה – מזונות ילדים – קביעתם
.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, בו חויב המשיב לשלם לכל אחד מילדיו המצויים במשמורת משותפת – מזונות בסך של 1350 ₪, השתתפות במדורם ותשלומים נוספים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
אין להתערב בקביעת בימ"ש קמא בעניין יכולת ההשתכרות של ההורים, צרכי הילדים ומדורם. חיובו של האב גבוה לאין שיעור מאשר היו נפסקים המזונות בהתאם לאשר נקבע בפסיקה ודי בפער המשמעותי על מנת לדחות את הערעור בקשר לגובה המזונות. עם זאת, לא היה מקום להחלה רטרואקטיבית של המזונות מיום הגשת התביעה. קביעה כי דרך כלל לא תחול הקביעה של המזונות הסופיים באופן רטרואקטיבי, יכול ותגרום להארכת ההליך המשפטי. כל מקרה לנסיבותיו ויכול שביהמ"ש יורה על תחולה רטרואקטיבית הואיל ומועד החיוב במזונות הינו, דרך כלל, ממועד הגשת התביעה. על מנת שהילדים לא יימצאו חסרים, יכול שביהמ"ש יורה על דרך קיזוז לשיעורים או מתוך חלוקת כספים במסגרת הדיון הרכושי ועוד פתרונות, אשר יבטיחו כי לא יגרם מצב שלא יהיה לילדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [מסים] |
|
| עמ (ת"א) 14338-02-15 טריידומטיקס בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף תל אביב 1 (מחוזי; ה' קירש; 25/02/18) - 28 ע' |
| עו"ד: שלומי ואקנין, עדי חן, כנרת תבור |
אין להוציא מתחולת סעיף 19(ב) לחוק מע"מ "עושי שוק" הרוכשים והמוכרים ניירות ערך בשם עצמם אך מתוך מטרה להגביר את נזילות ורציפות המסחר עבור אחרים. המערערת חייבת במע"מ בגין פעילותה בשוק ההון, בנסיבות בהן היא פיתחה תוכנה ולפני שיווקה עשתה בה שימוש במסגרת תפקידה בבורסה כ"עושה שוק".
מסים – מס ערך מוסף – חבות במס
.
המערערת פיתחה תוכנה לשימוש בשוקי ההון, לפני שיווק התוכנה מילאה המערערת תפקיד בבורסה כ"עושה שוק" וביצעה פעולות רכישה ומכירה של אופציות תוך שימוש בתוכנה. המערערת חויבה במס ערך מוסף על רווחיה מהמסחר באופציות ומכאן הערעור.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
ככלל ניירות ערך הוצאו מתחולתו של החוק והוא לא נועד להשית מס על פעילות בשוק ההון, אולם לכלל זה יוצאים מן הכלל – מיסוי על בסיס "נטו" לפי סעיפים 19 ו-9 לחוק והטלת מס שכר וריווח לפי צו הקביעה בצירוף סעיף 4(ב) לחוק. אין עיגון בנוסח סעיף 19(ב) לאי תחולתו על אדם שעוסק במספר ענפים כלכליים כאשר רק אחד מהם הוא פיננסים. בהקשר של הסעיף, מושג התיווך לא יכול להיות מוגבל לגורמים שפועלים להפגיש בין קונים לבין מוכרים, מבלי ליטול חלק בביצוע העסקאות עצמן. אף אם יאומץ פירוש השולל יישום סעיף 19(ב) לחוק לגבי "שחקני נוסטרו" רגילים, אין להוציא מתחולת הסעיף "עושי שוק" הרוכשים והמוכרים ניירות ערך אמנם בשם עצמם אבל מתוך מטרה להגביר את נזילות ורציפות המסחר עבור אחרים. במקרה דנן מתחייבת המסקנה כי סעיף 19(ב) חל על המערערת, אשר פעלה כמתווך פיננסי ופעילותה הייתה בעלת סימנים עסקיים מובהקים ולא ניתן לומר כי עיסוקה בשוק ההון היה טפל. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] [עורכי-דין] |
|
| רמש (ת"א) 24349-02-18 י' ב' נ' ע' ב' (מחוזי; נפתלי שילה; 23/02/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אריאל שריג, סהר פלד |
בית המשפט דן בשאלה, האם יש לעכב את הליכים המתנהלים בבית המשפט קמא עד לבירור טענת המבקשים, לפיה נאסר על בא כוח המשיבות לייצגן, מאחר שהוא שותף למשרדה של באת כוחם לשעבר של המבקשים.
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – שיקולים
עורכי-דין – אתיקה מקצועית – ניגוד עניינים
.
עמדה לדיון השאלה, האם יש לעכב את הליכים המתנהלים בבית המשפט קמא עד לבירור טענת המבקשים, לפיה נאסר על בא כוח המשיבות לייצגן, מאחר שהוא שותף למשרדה של באת כוחם לשעבר של המבקשים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
כידוע, השיקולים שיש לשקול בבקשה לעיכוב ביצוע הם שניים: האחד, סיכויי ההצלחה בערעור; השני: ככל שיזכה המערער לאחר שההחלטה בוצעה, האם יהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו.
עסקינן במקרה שקיים סיכוי שתינתן רשות ערעור, למרות שמדובר בהחלטה דיונית. זאת, לאור השפעתה של ההחלטה על ההליך כולו.
מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. אם תתקבל בקשת רשות הערעור וייקבע כי עו"ד שריג לא היה רשאי לייצג את המשיבות מאחר שקיים ניגוד עניינים, עלול להיגרם למבקשים נזק בלתי הפיך, שעה שיוגשו תצהירים ע"י המשיבות שייתכן כי יובאו בהם עובדות שנמסרו ע"י המבקשים לעו"ד שינברגר. אם ההליך בבהמ"ש קמא יתקיים ויתברר בדיעבד כי נעשה שימוש במידע שאסור היה לעשות בו שימוש, יהיה קשה להשיב את המצב לקדמותו.
סיכומו של דבר: ניתן בזאת סעד ארעי לפיו החלטת בית משפט קמא מעוכבת והצדדים לא יגישו תצהירי עדות ראשית ולא יתקיים דיון הוכחות עד להחלטה אחרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [תגמולים] [בתי-משפט] |
|
| עו (חי') 17971-08-17 הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר נ' צבי גמיש (מחוזי; רון שפירא, בטינה טאובר, סארי ג'יוסי; 18/02/18) - 64 ע' |
| עו"ד: דוד ידיד, דורון עצמון, אסנת שי, שרית ידיד, אלינור עובדיה, שרון ברלינר קופל, שלומית הרץ, יאיר קויפמן |
אין מקום להכיר במערערים כזכאים לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בשל אירוע הפוגרום משנת 1941 בעיראק המכונה "פרהוד". לא ניתן ללמוד מהראיות שהובאו כי גלי האנטישמיות שבבסיס אירועי הפרהוד היו פועל יוצא של הכוונה נאצית-גרמנית.
תגמולים – נכי רדיפות הנאצים – קשר סיבתי
בתי-משפט – הוצאות משפט – הטלתן
.
ערעורים על החלטות ועדות הערר שלא להכיר במערערים כזכאים לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בשל הנזקים שנגרמו להם במהלכי אירוע הפוגרום משנת 1941 בעיראק המכונה "פרהוד". הרשות מערערת על חיובה בהוצאות משפט.
.
בית המשפט המחוזי דחה את ערעורי המערערים, קיבל את ערעור הרשות ופסק:
מעבר למניעות הדיונית להתערב בממצאים שבעובדה, לא ניתן ללמוד מהראיות שהובאו כי גלי האנטישמיות שבבסיס אירועי הפרהוד היו פועל יוצא של הכוונה נאצית-גרמנית באופן המבסס את הקשר הסיבתי הנדרש לקבלת זכאות לפיצויים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. הראיות מלמדות על שורה של מניעים, חלקם פנים עירקיים וחלקם על רקע תהליכים בעולם הערבי דאז, שהובילו לאירועי הפרהוד והפגיעה ביהודי עירק. גם בהנחה שלמציאות העולמית ששררה במלחמת העולם השניה ולאידיאולוגיה הנאצית הייתה ההשפעה על גורמים אלו ואחרים בקרב אוכלוסיית עירק, אין בכל אלו כדי לבסס את הקשר הסיבתי. אשר לערעור הרשות, אין קשר בין החלטת המדינה שניתנה במהלך ניהול ההליך, אשר מעניקה לנפגעי הפרהוד, בין היתר, את הזכות לקבלת מענקים שנתיים ופטור מתרופות שבסל, לבין ההליך שהתנהל בפני הוועדה, באופן המצדיק את חיוב המדינה בתשלום הוצאות משפט. המדינה היא זו שזכתה בהליך וככלל, מן הדין לפסוק הוצאות לזכות הזוכה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] [תעופה] |
|
| תצ (מרכז) 24969-06-15 ואלריה לוין נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ (מחוזי; עופר גרוסקופף; 09/01/18) - 15 ע' |
| עו"ד: יונתן רפפורט , אדם לוין, חיים פיצ'ון |
נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבה מפרה באופן שיטתי את חובתה לספק לנוסעיה מזון ומשקאות במקרה של איחור בהמראה של שעתיים לפחות. גם בהנחה שנוסעי הטיסה בה טסה המבקשת לא קיבלו מזון ומשקאות, לא הוכחה הפרה שיטתית של החוק.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחייתה
תעופה – שירותי תעופה – פיצויים
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבה מפרה באופן שיטתי את חובתה לספק לנוסעיה מזון ומשקאות במקרה של איחור בהמראה של שעתיים לפחות, על פי חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה).
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
הזכות לקבל מזון ומשקאות עומדת לנוסע בכל טיסה הממריאה באיחור של שעתיים ויותר: טיסת פנים וטיסה בינלאומית, טיסות סדירות, טיסות Low-Cost וטיסות שכר, בין אם העיכוב הוא תוצאה של אשם או רשלנות מצד חברת התעופה, ובין אם לאו. גם בהנחה שנוסעי הטיסה בה טסה המבקשת לא קיבלו מזון ומשקאות אף שהטיסה התעכבה מעל לשעתיים, לכל היותר יכול הדבר להביא למסקנה כי בנסיבות הקונקרטיות הוכחה הפרה של הוראות החוק, אך אין בכך כדי ללמד על הפרה שיטתית. אמנם על מנת להוכיח הפרה שיטתית של הוראות החוק אין צורך להוכיח ניסיון מכוון להפרה ודי להוכיח הפרה שיטתית מחמת פרשנות שגויה לדין או דרך התנהלות רשלנית, אולם בענייננו לא הוכח שהתנהלות המשיבה ביחס ליישום הוראות החוק לעניין מתן ההטבה של מזון ומשקאות חרגה מהמסגרת שקבע המחוקק. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [ביטוח] [ראיות] |
|
| תא (ת"א) 44495-02-14 זהר מימון נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (שלום; אריה ביטון; 25/02/18) - 13 ע' |
| עו"ד: גיא שחק, עידן ליבוביץ |
נדחתה תביעת התובע – מבוטח, כנגד מבטחת לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקי פריצה וגניבה, זאת משנמצא, כי הוא לא עמד בנטל ההוכחה לשכנע כי אירע מקרה הביטוח המזכה אותו בתגמולי ביטוח. יחד עם זאת נפסק, כי אף הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפיה להוכיח כי התקיים החריג הקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח למרמה בתביעת תגמולים.
ביטוח – תגמולי ביטוח – מרמה בתביעת ביטוח
ביטוח – תגמולי ביטוח – מרמה בתביעת תגמולים
ראיות – נטל ההוכחה – במשפט אזרחי
.
התובע – מבוטח, הגיש כנגד מבטחת תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקי פריצה וגניבה, אשר אירעו, לטענת התובע, מביתו הפרטי. הנתבעת טוענת, כי ממצאי בדיקה וחקירה שערכה העלו חשד כי לא אירעה פריצה על ידי גורם חיצוני ולא נגנבו הפריטים הנתבעים.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
בתביעות ביטוח נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע – המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד החריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבעת-המבטחת, במקרה שבו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו.
בראיות שהציג התובע, אין די כדי לעמוד בנטל השכנוע כי מקרה הביטוח אכן אירע. במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, גרסת התובע אינה סבירה יותר מאשר זו של הנתבעת, ובאין עמידה בנטל ההוכחה המוטל על כתפו של התובע ולרבות במקרה שבו אף כפות המאזניים נותרו מעוינות – מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל, דהיינו, שדין התביעה להידחות.
במקרה זה, התובע לא עמד הוא בנטל השכנוע כי מקרה הביטוח התרחש, הן מן הטעם כי אין די בראיות התובע לצורך הוכחת עילת תביעתו והן מן הטעם כי הראיות שהובאו אינן מהימנות דיין ולא מעבירות את נטל הראיה אל הנתבעת.
הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה של כוונת מרמה מצד התובע בתביעת התגמולים, ועל כן, דין טענתה מכוח סעיף 25 לחוק – להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| תא (ראשל"צ) 28395-06-15 אלברט יושר נ' קטיה (ריבמבוים) פינס (שלום; רפי ארניה; 22/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: ישראל אליאב, אהרון גבאי |
נדחתה תביעת התובע כנגד שותפיו למקרקעין – הנתבעים, לחייבם בתשלום פיצויים בגין סירובם לאפשר לו להעביר קו ביוב מהמגרש שבבעלותם. נפסק, כי קו הביוב שביקש התובע להקים מהווה הפרעה לשימוש הסביר של הנתבעים במקרקעיהם.
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
.
התובע הגיש כנגד הנתבעים – שותפיו למקרקעין, תביעה כספית, בטענה, כי בניגוד להוראות הסכם השיתוף, מנעו ממנו להעביר צנרת הביוב דרך מגרש הנתבעת. התובע טוען, כי הנתבעים הפרו את הסכם השיתוף והתנהגו שלא בתום לב. התובע טוען, כי בעקבות כך, הוא נאלץ להעביר את קו הביוב דרך המגרש שלו במעלה שיפוע הקרקע אל שוחת הביוב המוניציפלית שברחוב התאנה, ובכך נגרמו וייגרמו לו נזקים.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
העדר מענה מצד הנתבעים לפניית התובע על מנת לקבל את הסכמתם להעברת קו הביוב במשך פרק זמן ממושך מהווה סירוב לכל דבר לעניין.
קיימים שני מאפיינים של מהות ההפרעה לשימוש סביר במקרקעין: ראשית, עליה להיות מוחשית ולא קלת-ערך, מהותית ולא חולפת. קיים יחס הפוך בין עצמת ההפרעה לזמניותה: במידה ועוצמת ההפרעה גדלה, קטנה החשיבות היחסית של זמניותה. שנית, מידת ההפרעה נמדדת על-פי אמת מידה של הזכות של הנפגע לשימוש סביר במקרקעין ושל ההנאה הסבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם.
הטעם שעליו הצביעו הנתבעים – פגיעה באפשרויות התכנון העתידיות– הינו הטעם המרכזי המצדיק סירוב לתכניות התובע. בבחירה בין חיוב התובע בהוצאת הממון לבין חיוב הנתבעת להסכים לפגיעה בקניינה במגרשה – יש להעדיף את זכות הקניין של הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נזיקין] |
|
| תק (י-ם) 23200-08-17 יפה גולן נ' מונה טורס בע"מ (שלום; בנימין בן סימון; 21/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעת כנגד הנתבעת – סוכנות נסיעות בגין שיבוש שחל בנסיעתה. פסק הדין עוסק באחריותה של סוכנות נסיעות ובתפקידה לאחר ביצוע ההזמנה.
נזיקין – אחריות – סוכנות נסיעות
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת – סוכנות נסיעות תביעה. התובעת טוענת, כי עקב אי עדכון מועד טיסה, השתבשה נסיעתה והיא חזרה לישראל באיחור ניכר של ארבעה ימים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
ניסיון הנתבעת לגלגל את האחריות לפתחה שחברת התעופה דינו להידחות. על סוכנות נסיעות חלה חובה להעברת מידע ללקוח מספק השירותים, ובטיפול בתלונות שיש ללקוח אל מול ספק השירותים.
הנתבעת הפרה את חובתה כלפי התובעת, שכן תפקידה של סוכנות הנסיעות לאחר ביצוע ההזמנה, בא לידי ביטוי בעיקר בהעברת מידע ללקוח מספק השירותים, ובטיפול בתלונות שיש ללקוח אל מול ספק השירותים. הנתבע הייתה צריכה לערוך מעקב קפדני אחר ההודעות המתקבלות מחברת התעופה ולהודיע על כל שינוי או ביטול לתובעת. מקום שחדלה מעשות כן, יש לקבוע שהתרשלה וכי היא נושאת באחריות להתרשלות.
אין מקום במקרה זה לחלק את האחריות עם חברת התעופה שכן זו האחרונה לא התרשלה בתפקידה ועשתה את שצפוי ממנה לעשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [נזיקין] [חברות] |
|
| תא (חי') 26688-02-14 ו.ח נ' קוואטרו בנייה ואחזקה בע"מ (שלום; שולמית ברסלב; 21/02/18) - 18 ע' |
| עו"ד: עילית איסק פארי, חמוד מראם |
בית המשפט מצא, כי חברת כוח אדם נושאת בחלק מהאחריות לנזקי הגוף שנגרמו לעובד בתאונה עבודה. התביעה נגד הבעלים והמנהל של החברה נדחתה.
נזיקין – אחריות – מעסיק
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – חברת כוח אדם
חברות – אחריות בנזיקין – אחריות אישית
.
התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה. עיקר המחלוקת בין הצדדים סבה סביב שלוש שאלות: אחריות הנתבעת 1, כחברת כוח אדם, להתרחשות התאונה; השנייה, אחריות המנהל והבעלים של החברה; והשלישית, סוגיית הנזק.
בית המשפט פסק כלהלן: הוכח כי התובע לא קיבל הנחיות מהנתבעים או ממנהל העבודה באתר בניה, ובכלל זה כי עליו להיזהר מתבניות מתכת הנמצאות בצד; במקרה זה יש להחיל את הכלל בדבר "הדבר מדבר בעדו" על פי סעיף 41 לפקודת נזיקין ולהעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעים.
כאשר חברת כוח אדם, מגייסת עובד ודואגת להשמתו בעבודה אצל אחר, יש לאותו אחר – המזמין – שליטה אפקטיבית על העובד, בהיותו הגורם שנותן לעובד הוראות והנחיות כיצד לבצע את העבודה. עם זאת, חובה זו של המזמין, לא פוטרת את חברת כוח האדם מחובת הזהירות המושגית החלה על מעביד כלפי עובדיו.
הוכח כי הנתבעת 1 הפרה את חובתה כלפי התובע; על כן, יש לקבוע, כי הנתבעת 1 אחראית להתרחשות התאונה. בנסיבות, ובפרט נוכח אדישותה המופגנת של הנתבעת, יש להעמיד את חלקה בשיעור של 30%; הוכח כי הנתבע 2 הוא הבעלים והמנהל של הנתבעת 1. יחד עם זאת, אין די בכך, כדי להטיל על הנתבע 2 חבות אישית. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [התיישנות] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 25577-06-17 מוריס עמרם נ' בר-זן - נדלן ותיירות בע"מ (שלום; אילן דפדי; 20/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אריה דנציגר, גלעד וקסלמן, רחלי פרי-רייכמן |
נדחתה הטענה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. אם מי מהתובעים היה מגיש את תביעתו לתשלום הפיצוי המגיע לו לטענתו לפני תאריך המסירה בפועל, יש להניח כי היה נענה על ידי הנתבעת, ובצדק, כי טרם התגבשה זכותו לקבל תשלום פיצוי כלשהו וכי עליו להמתין עם תביעתו עד למועד המסירה בפועל.
התיישנות – מירוץ ההתיישנות – תחילתו
התיישנות – תקופת ההתיישנות – תחילתה
דיון אזרחי – התיישנות – מועד תחילתה
.
בתביעה דנן מבקשים התובעים פיצוי בגין איחור במסירה של יחידות נופש. הנתבעת טענה כי דין התביעה שהוגשה נגדה להידחות מחמת התיישנותה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מההסכם עליו חתמו הצדדים עולה, כי אם סבר תובע כלשהו כי הוא זכאי לפיצוי המוסכם שנקבע בגין איחור במסירה, הרי שלא הייתה באפשרותו לקזז מהתשלומים השוטפים בהם חב בהתאם להסכם. על אותו תובע היה להמתין עד למועד המסירה בפועל על מנת לערוך התחשבנות מתאימה ולקזז מהתשלום האחרון המגיע לנתבעת את סכום הפיצוי המוסכם המגיע לו.
אם מי מהתובעים היה מקדים ומגיש את תביעתו לתשלום הפיצוי המגיע לו לטענתו לפני תאריך המסירה בפועל, יש להניח כי היה נענה על ידי הנתבעת, ובצדק, כי טרם התגבשה זכותו לקבל תשלום פיצוי כלשהו וכי עליו להמתין עם תביעתו עד למועד המסירה בפועל ולעריכת בירור והתחשבנות מתאימה. מאחר שמועד המסירה בפועל חל בפברואר 2011 הרי שבמועד הגשת התביעה טרם חלפו להן שבע שנים, כך שלא התיישנה התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [ראיות] |
|
| תט (טב') 43115-12-16 יהודה מויאל נ' פנחס רוזנטל (שלום; אפרת הלר; 19/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: איתמר בן זאב, אורן אוזן |
נדחתה תביעה שטרית שהגיש התובע כנגד הנתבע. בתוך כך, נדחתה טענת התובע, לפיה טענות הנתבע כנגד השיקים הינם בבחינת "הודאה והדחה" ועל כן עובר הנטל עליו.
ראיות – עדות – עדות יחידה
ראיות – נטל ההוכחה – הודאה והדחה
.
התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה שטרית שעניינה בשיקים שניתנו לו להבטחת פירעון הלוואה. הנתבע טוען, כי התובע לא הלווה לו כספים באופן אישי אלא הוא הלווה כספים לחברה שהוא נמנה על בעלי מניותיה, כאשר שני השיקים נשוא התביעה ניתנו על ידו כבטוחה להשבת קרן ההלוואה. הנתבע מוסיף, כי על אף שהחברה פרעה את חובה, התובע לא טרח להשיב לו את השיקים.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
סעיף 54(2) לפקודת הראיות, מורה כי בית המשפט לא יפסוק על סמך עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו, מה הניע אותו להסתפק באותה עדות יחידה. כמו כן, הפסיקה קבעה כי אין די כי בית המשפט יאמין לעדותו של התובע. בנסיבות העניין אין לפסוק על פי עדותו היחידה של התובע אשר לא שכנעה ולא היה בה לבדה כדי להרים את נטל הוכחת תביעה זו.
יש לדחות את טענת התובע, לפיה טענות הנתבע כנגד השיקים הינם בבחינת "הודאה והדחה" ועל כן עובר הנטל עליו. לא הוכח, כי הנתבע מודה בכל עובדות עילת התביעה, שיש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה אליו וזאת שעה שהוא כופר בטענת התובע, לפיה הכספים ניתנו לו באופן אישי. על כן, לא מתקיים מצב של הודאה והדחה.
טענתו של התובע לפיה הכספים הועברו לנתבע באופן אישי ולא לחברה, לא הוכחה. הוכח, כי החברה החזירה לתובע סכומי כסף גבוהים מסכומי הלוואות אשר התקבלו אצלה מהתובע ואשר לביטחון החזר הלוואת אלו, ניתנו שני השיקים של הנתבע. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [איכות הסביבה] [עונשין] |
|
| תפ (עכו) 54516-09-16 מדינת ישראל נ' אחמד סקר (שלום; שושנה פיינסוד כהן; 19/02/18) - 21 ע' |
| עו"ד: זיאד סמעאן |
בית המשפט הרשיע את הנאשמים בביצוע עבירות שעניינן, איסור לכלוך והשלכת פסולת על פי חוק שמירת הניקיון, בעבירת מטרד לציבור. בתוך כך, נדחו טענות ההגנה של הנאשמים, לפיהן מדובר בהשלכת מילוי אך לא פסולת, שהושלך בשטח פרטי בבעלות פרטית המצוי בשליטה מלאה של בעליו.
איכות הסביבה – עבירות – השלכת פסולת ברשות הרבים
עונשין – עבירות – על-פי חוק שמירת הנקיון
.
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות איסור לכלוך והשלכת פסולת; עבירת מטרד לציבור ועבירת כרייה בלתי חוקית. לנאשם 1 מיוחסות עבירות נוספות של ניהול עסק ללא רישיון. הנאשמים כופרים במיוחס להם. הנאשמים הודו בביצוע השלכת מילוי אך לא פסולת. הנאשמים כופרים במיוחס להם.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חומר מילוי כהגדרת הנאשמים, הכולל אבנים קטנות, אדמה, מחלוטה, מהווה אף הוא פסולת בניין, כהגדרתה בחוק! בנסיבותיו של מקרה זה, בשני המקרים השלכת הפסולת ואפילו תקרא מילוי מהווה מפגע סביבתי ואסטתי, שלא לומר עשויה להוות מפגע בטיחותי במקרה של סחף ו/או החשפותם של עצמים מסוכנים שהושטחו בקרקע באמצעות פעולת השופל. פסולת ופסולת בניין אסורות שתיהן בהשלכה על פי חוק הניקיון; אין למאן דהוא הזכות להורות על ביצוע פעולה המנוגדת לחוק ובוודאי כי המבצע אינו יכול לבצעה בהסתמך על הוראה מסוג זה.
די כי יוכח כי השטח פתוח לציבור בכדי שיוכח, כי ברשות הרבים עסקינן, לצורך חוק שמירת הניקיון. במקרה זה, הוכח היעדרו של גידור ושער; הוכחת העבירה אינה טומנת בחובה יסוד נפשי מסוג רשלנות ו/או אחריות קפידה ודי בהוכחת היסודות העובדתיים של מעשה העבירה.
הוכח, כי הנאשמים גם יחד השתתפו בביצוע העבירה, תוך עשיית מעשים לביצועה. הוכח לפיכך, כי העבירה בוצעה על ידם, כמבצעים בצוותא; משהוכח, כי הנאשמים במעשיהם השליכו פסולת ברשות הרבים, לרבות פסולת בניין, הרי שבמעשיהם גרמו לפגיעה, סכנה והטרדה בשימוש בזכות הרבים.
בהעדר דיות ראיות הקושרות את הנאשמים למעשה עבירת הכרייה שלא כדין הרי שיש לזכותם ביחס לאישום זה.
בהתאם לסעיף 33 לחוק רישוי עסקים, לעניין חובת הרישוי אין נפקא מינא אם המדובר בהתעסקות שהנה רק חלק מעסקו העיקרי של האדם. כמו כן, אין נפקא מינא "אם היה העיסוק מוגבל מראש בזמן או חד-פעמי". כך שלענייננו, אין כל רלוונטיות לשאלה האם הפעילות האסורה נעשתה על ידי הנאשמים בהתנדבות, אם לאו. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [דיון פלילי] |
|
| תפ (ת"א) 42624-04-15 מדינת ישראל נ' עמנואל זאבי (שלום; עידו דרויאן גמליאל; 18/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: טל הוד אייזיק, אהרן (רוני) הרניק |
בית המשפט דחה בקשה לביטול כתב האישום. נקבע כי הפגמים בפעולת המאשימה אינם חמורים, אינם פוגעים פגיעה ממשית בתחושות הצדק וההגינות ואינם חשודים כתוצרים של מניע פסול.
דיון פלילי – כתב-אישום – פגמים
דיון פלילי – העמדה לדין – ביקורת שיפוטית
דיון פלילי – העמדה לדין – הגנה מן הצדק
.
בקשת ההגנה לביטולו של כתב האישום, הן מחמת פגם או פסול בכתב האישום והן מטעמי הגנה מן הצדק, לפי סעיפים 149(3) ו-149(10) לחוק סדר הדין הפלילי.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
במקרה דנן, אף שאין מחלוקת כי המאשימה סטתה מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אין מקום לביטולו של כתב האישום המתוקן מטעמי הגנה מן הצדק.
גם האיחור באישור מטעם המשנָה לפרקליט המדינה אינו מצדיק ביטולו של כתב האישום. הפגם שבאישור מאוחר זה הוא זעיר למדי, בהתחשב בכך שמדובר באיחור של יממה. לא ברור כלל איזה אינטרס של הנאשם נפגע כתוצאה מהאיחור הקל.
הפגמים בפעולת המאשימה אינם חמורים, אינם פוגעים פגיעה ממשית בתחושות הצדק וההגינות, אינם חשודים כתוצרים של מניע פסול (אלא ההיפך) ואינם יכולים להצדיק את הסגתו של אינטרס הציבור בקיומו של הליך פלילי, בו תבוררנה אשמתו או חפותו של הנאשם לגופן. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [נזיקין] [ביטוח] |
|
| תא (ת"א) 17948-10-15 פלוני נ' נ' א' (שלום; שי משה מזרחי; 18/02/18) - 16 ע' |
| עו"ד: אבן צור, גיצה |
בית המשפט הורה לנתבעות, לפצות את התובע, מכח פקודת הנזיקין, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – כיסוי ביטוחי
נזיקין – פיצויים – שיעורם
נזיקין – אחריות – תאונת דרכים
ביטוח – ביטוח רכב – ביטוח חובה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו, כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה לו עת היה רכוב על אופנוע והנתבעת נוהגת ברכב. לעת התאונה לא כוסתה נהיגתו של התובע בביטוח חובה ועל כן הגיש תביעתו כנגד הנתבעות בעילה נזיקית לפי פקודת הנזיקין. הנתבעת 2 פיצתה את בעליו הרשום של האופנוע, על נזקיי האופנוע שנגרמו בתאונה והנהגת הורשעה על פי הודאתה בגרימת התאונה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
גרסתו של התובע לאירוע התאונה מתיישבת יותר מגרסתה של הנהגת עם הראיות ועם השכל הישר. לתובע אכן הייתה זכות הקדימה בכביש הפתוח לפניו בעוד הנהגת ביקשה לפנות שמאלה והייתה צריכה לשים ליבה לרכבים הבאים מולה/לצידה, לא רק בשל תאורת האופנוע, אלא גם נוכח הימצאותה של תאורת דרך במקום, כפי העולה מהודעתה של הנהגת במשטרה. משכך אחראית הנהגת לתאונה. יחד עם זאת, בנסיבות העניין יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 20% לקרות התאונה.
אין ממש בטענות הנתבעות כי ניתן להחזיק את התובע כמי שגרס לתומו שרכיבתו על האופנוע מבוטחת לעת המקרה. בעניין זה, עצם יחסי הקרבה בין התובע לבין אביו (ו/או הבעלים של האופנוע, לעת התאונה, שלא הוכחו די צורכם) אינם מובילים למסקנה בלתה אין כי סביר שהתובע לא ידע על היעדרו של הביטוח. במקרה הנדון ההיפך הוא הנכון, התובע שאליו נלווה אביו בעת קנית האופנוע ידע כי יש לערוך לו ביטוח ובכל זאת לעת התאונה נהג ללא ביטוח וידע על היעדרו.
בנסיבותיו של עניין זה, לא קמה לתובע עילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 24 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] |
|
| תמש (ב"ש) 8182-02-18 פלונים נ' אלמונים (משפחה; אלון גביזון; 28/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: ליאת אסרף, קליין, ריבלין - זיתונה |
משהודיע המשיב 1 בכתב לממנה – המבקש 1, כי הוא אינו מעוניין לשמש מיופה כוח – ייפוי הכוח המתמשך פקע בהתאם לסעיף 32 כ"ב (5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות ולעמדת ביהמ"ש, אין המשיב 1 יכול לחזור בו מהודעתו זו; כן סבור ביהמ"ש כי תפקידו של האפוטרופוס הכללי אינו תפקיד טכני בלבד המסתכם בניהול המרשם בלבד. ליפויי כוח מתמשך, ובוודאי לזה הכולל פסקה כובלת, משמעות רבה, ומכאן יש ליצוק לתפקידו של האפוטרופוס הכללי תוכן מהותי בבחינת " שומר סף". עוד סבור ביהמ"ש כי על המחוקק להאיץ את מלאכת תקנת התקנות בכל הקשור לתעודת הרופא אשר מכוחו יכנס יפויי הכוח לתוקף.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – ייפוי כח מתמשך – פקיעת תוקפו
.
בקשה לביטול ייפוי כוח מתמשך אשר ניתן לו תוקף על ידי המשיב 2 – האפוטרופוס הכללי ביום 18.12.17 בהתאם לסעיף 32 יט' לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, ולפיו מינה המבקש 1 (אדם כבן 75, נשוי למבקשת 8 , ואב לשמונה ילדים), את בנו – המשיב 1, כמיופה כוחו לטפל בענייניו הרכושיים והאישיים והרפואיים (להלן: "מסמך ייפוי הכוח המתמשך"). יצויין כי בתעודת הרופא אשר מכוחה נכנס יפויי הכוח לתוקף, צוין כי מבקש 1 " סובל מסרטן...סובל מתסמינים דיכאונים ...קיימת ירידה בתפקודים הקוגנטיביים ...אינו מסוגל לתפקד מתקשה לדאוג לענייניו הרכושיים ...". כן יצוין כי ביום 26.12.17 מסר המבקש 1 למשיב 2 – האפוטרופוס הכללי הודעה לפיה הוא מבקש לבטל את מסמך ייפוי הכוח המתמשך בטענה כי לא נאמר לו על מה חתם ולא הוסברו לו ההשלכות של ייפוי הכוח המתמשך עליו חתם. בעקבות כך, הודיע המשיב 2 למבקש 1 ולמשיב 1 על ביטול מסמך ייפוי הכוח המתמשך. בהמשך להודעה זו, קיבל המבקש 1 "מכתב פרידה" מהמשיב 1. ואולם, משהסתבר בבדיקה נוספת שנעשתה על ידי המשיב 2 כי המבקש 1 מנוע מביטול ייפוי הכוח המתמשך וזאת נוכח הסעיף הכובל הכלול בייפוי הכוח, ולפיו רק ביהמ"ש ידון בעניין של ביטול ייפוי הכוח ובהתאם לסעיף 32 כ"ג (ד) לחוק האמור, שלח המשיב 2 הודעה מתקנת למבקש 1 ולמשיב 1 כי לא ניתן לבטל את ייפוי הכוח המתמשך לאחר שנכנס לתוקף. ובהמשך לכך הוגשה הבקשה דנא.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
סעיף 32 כ"ב לחוק הכשרות המשפטית קובע כי: "ייפוי כוח מתמשך יפקע בהתקיים אחד מאלה...: (5) מיופה הכוח הודיע בכתב לממנה הוא אינו מעוניין לשמש מיפה כוח"... . לעמדת ביהמ"ש, יש לראות ב"מכתב הפרידה" של המשיב 1 , ובדבריו הברורים לאביו כי: "אני נפרד ממך לעולמים" משום הודעה של המשיב 1 – מיופה הכוח למבקש 1 – ממנה, כי הוא אינו מעוניין לשמש מיופה כוח, ומשכך ייפוי הכוח פקע בהתאם לסעיף 32 כ"ב (5); המשיב 1 טען בהקשר זה כי משקיבל לידיו את מכתבו של האפוטרופוס הכללי בדבר ביטול ייפוי הכוח נכנס לסערת רגשות, כתב את מכתבו הנרגש למבקש 1. אולם משקיבל את המכתב השני של האפוטרופוס הכללי בדבר היות ייפוי הכוח בתוקף ולאחר שיחתו עם המבקש 1 ביקש להמשיך ולטפל באביו כבראשונה. ואולם, לעמדת ביהמ"ש, משהודיע המשיב 1 בכתב לממנה – המבקש 1 כי הוא אינו מעוניין לשמש מיופה כוח, וייפוי הכוח פקע, אין המשיב 1 יכול לחזור בו מהודעתו זו.
משנמצא כי ייפוי הכוח המתמשך פקע ועל כן הוא בטל, ביהמ"ש אינו נדרש להכריע בטענות הצדדים בדבר הליך החתימה על ייפוי הכוח, וכניסתו לתוקף של ייפוי הכוח המתמשך. אף שצוין כי אכן עולות תמיהות ושאלות באשר לתהליך החתימה של המבקש 1 על ייפוי הכוח המתמשך וכן ביחס לכניסתו לתוקף.
לסיום ביהמ"ש דוחה את עמדת המשיב 2 כי תפקידו "טכני" בלבד המסתכם בניהול המרשם בלבד. לעמדת ביהמ"ש, משהמחוקק נתן בידי משיב 2 – האפוטרופוס הכללי את הסמכות להודיע בדבר כניסתו לתוקף של יפוי הכוח המתמשך, ניתן בידיו סמכות מהותית ולא טכנית. מלאכתו של האפוטרופוס הכללי, לרבות הפקדת יפויי הכוח המתמשך בידיו, הינה קונסטרוקטיבית ולא דקלרטיבית, שהרי ובהתאם לסעיף 32 יז לחוק " הפקדת יפוי הכוח היא תנאי מוקדם לכניסתו לתוקף "; ליפויי כוח מתמשך, ובוודאי לזה הכולל פסקה כובלת, משמעות רבה, ומכאן יש ליצוק לתפקידו של האפוטרופוס הכללי תוכן מהותי בבחינת " שומר סף".
על המחוקק להאיץ את מלאכת תקנת התקנות בכל הקשור לתעודת הרופא אשר מכוחו יכנס יפויי הכוח לתוקף, ובכלל זה, מי רשאי לחתום על תעודת רופא ותוכנו של תעודת הרופא. לעת הזו, ביהמ"ש מסכים עם עמדת ב"כ המשיב 2 כי בהתאם לסעיף 32 יט (ג) לחוק, ברירת המחדל היא שככל שהממנה לא קבע תנאים לכניסתו לתוקף של יפוי הכוח המתמשך, די בכך כי מיופה הכוח ימציא תעודת רופא כי הממנה "אינו מסוגל להבין בדבר". כ"כ, בהעדר תקנות המסדירות את עניין תעודת הרופא אשר מכוחו נכנס יפוי הכוח לתוקף, קיימת לקונה ולכאורה ניתן להסתפק בתעודת רופא החתומה על ידי כל רופא ללא כל הכשרה ייחודית. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
מייל זה נשלח לכתובת [email protected]במידה ואינך מעוניינ/ת להמשיך ולקבל פרסומים מאתר נבו יש ללחוץ כאן ולעקוב אחר הוראות ההסרה. ניתן לפנות בכתב למייל [email protected] או בדואר לכתובת: נבו הוצאה לאור בע"מ, ת"ד 43 צפרירים 9983000 או באמצעות הטלפון למספר 02-9950700. לתשומת לבך: אין להשיב לכתובת המייל [email protected].
www.nevo.co.il
|
|
|
