בית המשפט אישר בקשתו של תושב ההרחבה של מושב שחר להגיש תובענה ייצוגית בגין גבייה שלא כדין נגד האגודה השיתופית המספקת שירותים לאספקת מים וכן נגד האגודה השיתופית בה מאוגדים חברי המושב. נקבע כי ניהול התובענה דנן בדרך של תביעה ייצוגית יהא מהלך יעיל, יחסוך זמן שיפוטי יקר ואף ימנע הכרעות סותרות. המבקש הינו תושב ההרחבה במושב שחר. המשיבה 1 הינה אגודה שיתופית המספקת שירותים לאספקת מים (להלן הספקית). המשיבה 2 הינה האגודה השיתופית בה מואגדים חברי מושב שחר (להלן האגודה). המבקש עתר לאישור תובענה העוסקת בגביית תשלום של 58 ₪ לחודש דרך חשבון המים של תושבי הרחבת מושב שחר, כתובענה ייצוגית בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות. לטענת המבקש, וועד האגודה החל בשנת 2012 בהטלת חיוב שלא כדין מטעמו בסך 58 ש"ח לחודש אשר נגבה רק מתושבי ההרחבה של המושב והועבר לידי האגודה. הגבייה בוצעה באמצעות הספקית אשר חייבה את רוב בתי האב בהרחבה בתשלום במסגרת חשבון המים השוטף. נטען כי התובענה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית לאור מטרות החוק בכללן זכות הגישה לבית המשפט, אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין וניהול יעיל וממצה של התביעות. נטען כי התביעה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם הקבוצה וכן כי והמבקש הראה כי נגרם לו נזק כתוצאה מהתנהלות המשיבות. ביחס לגודלה של הקבוצה נטען כי מדובר ב 91 בתי אב אך עם זאת, לא ניתן לקבוע כי זהו המספר המדויק וכן לא ניתן לדעת את זהותם של כל חברי הקבוצה. טעם זה בנוסף לסכום התביעה לכל תובע מצדיק, לגישת המבקש, הגשת התביעה בדרך של תובענה ייצוגית. טען המבקש כי לכל היותר סכום ההשבה לכל בית אב בהרחבה, תובע פוטנציאלי, עומד על סך של 1,044 ₪. לטענת הספקית, התנאים המפורטים בסעיף 8(א) לחוק אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט לאשר תובענה כייצוגית, אינם מתקיימים בבקשה דנן. נטען כי תושבי שכונת ההרחבה אינם רבים ואין כל קושי לאתרם באמצעות רשימת בעלי הנכסים וניתן ללא מאמץ מיוחד למסור לכל אחד בקשת הצטרפות להליך רגיל. הספקית טענה כי שכונת ההרחבה המונה 76 בתי אב, לטענתה מדובר במספר קטן ולאור זאת נסיבות המקרה אינן עולות בקנה אחד עם תכלית החוק והמטרות שלשמן נחקק. לפיכך נטען כי תובענה ייצוגית איננה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת ואיננה הכלי המתאים לצורך הגשת התביעה במקרה דנן. בית המשפט קבע: כב' השופט י' כפכפי קבע כי דין הבקשה להתקבל. נקבע כי במקרה דנן, מדובר במקרה מובהק של שאלות משותפות מבחינה עובדתית ומשפטית. מבחינה עובדתית, לא מוכחש כי הסכום נגבה מכל חברי הקבוצה. השונות העובדתית, אם בכלל, בין חברי הקבוצה ניתנת לבירור באופן פשוט על פי רישומי הספקית. מבחינה משפטית יש לברר את מקור הסמכות לגביית החיוב, האם נגבה כדין או מכוח הסכם או שלא כדין וללא בסיס חוזי. נקבע כי מדובר בשאלה מהותית המשותפת לכלל התושבים מהם נגבה החיוב. כמו כן, נקבע כי עולה על פניו כי המבקש הראה סיכוי סביר כי השאלות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה הואיל ובשלב זה טיעוניו נראים משכנעים יותר מעמדת הספקית והאגודה. כמו כן, נקבע כי אכן מדובר במספר מועט יחסית של חברי הקבוצה (כ 74) אשר לא קיים קושי מיוחד לאתר כל אחד ואחד מהם, אך יחד עם זאת, מאחר ושיעור הנזק שנגרם לכל תושב הנו יחסית קטן, כ 1,000 ₪ לכל תושב, עולה כי ישנו חוסר כדאיות אישית בהגשת תביעה אישית וברי כי לא ניתן לנהל בצורה ראויה תביעה מעין זו בבית המשפט לתביעות קטנות. נקבע כי ממילא ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות באופן שלא ייצור הכרעות סותרות וריבוי הליכים דווקא מצדיק ריכוז העניין במסגרת דיונית של תביעה ייצוגית. נקבע כי טעם נוסף המצדיק ניהול ההליך דרך ההליך הייצוגי הוא החשש כי תובעים פרטיים יחששו לממש את זכות הגישה לבית המשפט מחשש להתנכלות מצד וועד האגודה או מחמת קרבה משפחתית או אחרת לחברי האגודה. נקבע כי יישום ההלכות בפסיקה מלמד כי דחיית בקשתה של קבוצה קטנה יחסית נומקה בשונות בין חברי הקבוצה וסכום משמעותי לכל תובע, ולא על בסיס מספר חברי הקבוצה בלבד. בנוסף, ביהמ"ש התרשם כי המבקש מונע ממטרה לאכוף נורמות התנהגות חוקיות ושקיפות ציבורית ולא מחמת מניע לרווח אישי, אשר גם בו כשלעצמו אין פסול. לסיכום, מדובר בחיוב בסכום קטן יחסית, 58 ₪ לחודש, אשר נגבה מהתושבים בשכונת ההרחבה במשך 18 חודשים. נקבע כי המבקש הוכיח כי קיים סיכוי סביר לקבלת עמדתו כי הגבייה נעשתה ללא סמכות ויש להורות על השבת הסכום שנגבה. מנגד, לא הוצגו טענות המטות בשלב זה את הכף לעבר קבלת טענת הספקית והאגודה כי החיוב הכפוי נגבה בסמכות וברשות. כמו כן נקבע כי הנזק שנגרם לכל אחד מהתושבים הנו יחסית נמוך ואיננו מצדיק הגשת תביעות עצמאיות. לפיכך נקבע כי ניהול התובענה בדרך של תביעה ייצוגית יהא מהלך יעיל יותר, יחסוך זמן שיפוטי יקר ואף ימנע הכרעות סותרות בעניינים דומים. הבקשה נתקבלה. הצדדים ישלימו הליכים מקדמיים עד לדיון קדם המשפט. הספקית תשא בתשלום שכר הטרחה של עו"ד המייצגת, בעד הטיפול בבקשה לאישור התובענה כייצוגית עד כה, בסך של 5,000 ₪. האגודה אשר יזמה את הגבייה ופעלה לשיבוש הליך אישור הבקשה, תשא בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה

בית המשפט העליון דחה בקשה של מורשע בתקיפת אשתו לקיים משפט חוזר בעניינו. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענתו לראיות חדשות שהיו עשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, שעניינן בין היתר בחוות דעת רפואיות שהצביעו לשיטתו על כך שהחבלות בגופה נבעו מפגם גנטי או נטילת תרופה העלולה לגרום לדימומים ולחבורות, וכן דחה את הטענה כי כשלים בייצוגו ע"י עורך דינו מהסנגוריה הציבורית הובילו לעיוות דין המצדיק עריכת משפט חוזר. המבקש הועמד לדין בשנת 2008 בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לאחר שעל פי הנטען אחז בידה של אשתו במהלך ריב בין השניים ודחף אותה לעבר הרצפה, דבר שגרם לה לחבלות בברכה השמאלית ובידה אשר התבטאו בשטפי דם ואדמומיות. בבית המשפט טען המבקש כי בינו לבין אשתו התעורר ויכוח מילולי בלבד שלא הסלים למגע פיזי, וכי מקורן של החבלות על גופה בפגם גנטי ממנו היא סובלת. בית המשפט דחה את הטענה והרשיע את המבקש, בהסתמך על מסמכים מתיקה הרפואי, ההתרשמות ממהימנותה ועל עדותו של הסייר שהגיע לדירת בני הזוג סמוך לאחר האירוע. בגזר הדין, השית בית המשפט על המבקש חצי שנת מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ₪ וכן פיצוי לאישה בסכום זהה. בעקבות האמור, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי ולצד זאת בקשה להוספת ראיות חדשות. עם זאת, בסופו של יום קיבל המבקש את המלצת בית המשפט לחזור בו מהערעור ולכן זה נדחה. עניינו של ההליך דנן, בבקשת המבקש לקיים משפט חוזר בעניינו בהסתמך על שתי עילות: ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו, וחשש של ממש לעיוות דין. לטענת המבקש, יש ברשותו ארבע ראיות חדשות אשר לא הוצגו בהליכים הקודמים בעניינו, ואשר יש בהן כדי לשלול את הקשר הסיבתי בין החבלות שנתגלו בידה ובברכה של אשתו ובין האירוע מושא כתב האישום. הראיה הראשונה היא חוות דעת מטעם מומחית ברפואה משפטית, לפיה קיים חשש ממשי כי הסימנים על ידה וברכה של האישה מקורם במחלה אוטואימונית ממנה סבלה הגורמת לשטפי דם ולאדמומיות בעור או בשל נטילת תרופה בשם Flutine העלולה לגרום לדימומים ולחבורות. הראיה השנייה אותה הציג המבקש היא דו"ח פעולה משטרתי במסגרתו הצהירה המתלוננת כי המבקש לא נקט כלפיה באלימות לאחרונה. עוד הציג המערער רשימת תרופות של המתלוננת וחוות דעת רפואית נוספת. לטענת המבקש ראיות חדשות אלו עשויות להשתלב עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה ולשנות את תוצאות המשפט לטובתו. במסגרת עילת עיוות הדין, טען המבקש כי נגרם לו עיוות דין בעקבות כשלים בייצוגו ע"י בא כוחו הקודם מטעם הסנגוריה הציבורית. בית המשפט קבע: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור קבעה כי דין הבקשה לקיום משפט חוזר להדחות. תחילה, הזכירה המשנה לנשיא כי משפט חוזר הוא מנגנון חריג ומיוחד שיש להפעילו במשורה שכן הוא לא נועד לקיים הליך נוסף של ערעור אלא לשקף את האיזון בין השאיפה לחשיפת האמת והאינטרס לאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם ובין עקרונות הוודאות וסופיות הדיון. כפועל יוצא, רובץ על המבקש נטל כבד ועליו להצביע על תשתית איתנה להוכחת קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. לגופו של עניין, נדרש בית המשפט תחילה לראיות החדשות שהציג המבקש. הוזכר, כי על פי הפסיקה לא די בהצגתן של עובדות או ראיות נוספות שלא הונחו בפני הערכאה הדיונית, אלא נדרש שהן יהיו בעלות "משקל סגולי" ושיהיה בהן או בהשתלבותן עם החומר שהיה בפני בית המשפט פוטנציאל לשינוי תוצאות המשפט. מעיון בראיות המבקש, קבע בית המשפט כי אין בהן כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר שכן הוצגו בהן השערות בלבד בדבר הגורם לתופעת שטפי הדם ללא שום קביעה או ממצא באשר למקור החבלות של המתלוננת. משכך, אין בחוות הדעת כדי לשלול את הקביעות בהכרעת הדין של בית משפט השלום ולכן הן אינן מהוות ראיות המצדיקות להורות על עריכתו של משפט חוזר. כך קבע בית המשפט גם לגבי רשימת התרופות שהציג המבקש, שכן המתלוננת לא הסתירה שנטלה תרופות וגם בחוות דעת המומחית נכתב כי הופעת דימומים וחבורות כתוצאה מנטילת תרופות מהסוג שנטלה המתלוננת היא תופעת לוואי נדירה יחסית. בכל הנוגע לדו"ח הפעולה המשטרתי שהציג המבקש, ציין בית המשפט כי עולה ממנו שהמתלוננת טענה לאיומים ברצח על ידי המבקש אך טענה כי לא הייתה אלימות לאחרונה. משכך, גם בדו"ח זה אין להצדיק קיום משפט חוזר. לבסוף, נדרש בית המשפט לעילת עיוות הדין לה טען המבקש. הוזכר, כי על פי הפסיקה עילה זו היא "עילת סל" שבמסגרתה נדרש בית המשפט להשקיף ב"מבט על" על ההליך כולו ולבחון אם קיים חשש של ממש כי נפלו בהליך פגמים דיוניים חמורים שהובילו להרשעת שווא של המבקש, לרבות כשל בייצוג. במקרה דנן, לא שוכנע בית המשפט כי הראיות שהציג המבקש בדבר החומר הרפואי אודות המתלוננת היו מועילות להגנתו, ולכן אי הגשתן אינו עולה כדי פגם דיוני חמור המצדיק ביטולו של הליך חלוט שנסתיים ועריכתו של משפט חוזר. הבקשה נדחתה.

לפסק הדין המלא     חזרה למעלה