בעוד שלאסירים ביטחוניים מותר בנסיבות מיוחדות לצאת ל"חופשה מטעמים מיוחדים", החל משנת 2015 שונתה פקודת נציבות שב"ס בנוגע לחופשות, באופן שחל איסור גורף על יציאת אסירים ביטחוניים לחופשה "רגילה", כך שבקשות פרטניות כאלו נדחות על הסף.

בקשות רשות הערעור הוגשו בשם שני אסירים, אזרחי ישראל, שבשל מאפייניהם אמנם מוגדרים כאסירים ביטחוניים, אך מוחזקים באגפים פליליים, ולמעט יציאתם לחופשות זוכים כמעט לכל ההטבות להם זוכים אסירים פליליים, לרבות שילוב בטיפול. לצד זאת, לנוכח האיסור הגורף על שילובם בחופשות "רגילות", אינם יכולים למשל להשתלב באגפי השיקום בכלא, מעבר לפגיעה הנגרמת להם מההגבלה הגורפת והלא מוצדקת על יציאתם לחופשות.

המשנה לנשיאה מלצר, בהסכמת השופטת וילנר, נתן רשות ערעור, לנוכח הסוגייה העקרונית, אך דחה את הערעורים, בנימוק שפרשנות הפקודות הרלוונטיות מובילה למסקנה שאסירים ביטחוניים לא זכאים לחופשה רגילה, גם אם יעמדו בתנאי סעיף 4.ב לפקודה, וכי מדובר בהגבלה סבירה ומידתית - וזאת לנוכח כך שמדובר בטובת הנאה ולא בזכות יסוד, שקבוצת האסירים הביטחוניים הם קבוצת שוויון נפרדת מקבוצת האסירים הלא-ביטחוניים, וכי לנוכח הוראות פקודת נציבות 04.05.00 – "תהליך הגדרת אסיר ביטחוני" (אשר שונתה בעקבות הדיון בבקשות רשות הערעור, באופן שכיום לכאורה ניתן לבטל סיווג של אסיר ביטחוני אף אם כתב האישום בעניינו מעיד על ביצוע עבירות ביטחוניות, וזאת על בסיס נתוני מאסרו), מדובר בפגיעה מידתית, שכן אסיר יכול לשנות את סיווגו אם עומד בתנאים הדרושים לכך ואז תבחן בקשתו לחופשה. יוער שהמשנה לנשיאה מלצר החווה דעתו, שבניגוד לחופשות רגילות, "ייתכן ואפשר לסבור שחופשה מיוחדת זו אכן נגזרת מזכויות יסוד של האסיר, שניתן להגבילן רק בכפוף ל"פיסקת ההגבלה" החוקתית".

השופט מזוז, בדעת מיעוט, סבר שיש לקבל את הערעורים, וקיבל את פרשנותנו שסעיף 4.ב לפקודה מאפשר בנסיבות מיוחדות של האסיר הביטחוני הספציפי לבחון את זכאותו לחופשה רגילה, וכי אין הצדקה לאיסור גורף כזה.