| עליון |
| 1 [בוררות] [בתי-משפט] |
 |
| רע"א 2259-23 חיים איזנטל נ' כ.ז. משכנות יצחק בע"מ (עליון; ד' מינץ; 13/04/23) - 8 ע' |
| עו"ד: |
אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בפרט בשים לב להלכה לפיה התערבות ערכאת הערעור בהחלטות שעניינן עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות תיעשה במקרים נדירים בלבד שבהן נפלה בהחלטה טעות של ממש; ככלל, משלא מתבקשת תשובה לבקשה לא ניתן צו להוצאות. ברם מקרה זה הוא קיצוני במהותו ועל כן יש לחייב את המבקשים בהוצאות, ולוּ מתונות, לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח.
 בוררות – עיכוב הליכים – עקב קיומו של הסכם בוררות
בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור
בתי-משפט – הוצאות משפט – לטובת המדינה
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, בה נדחתה בקשת ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט שלום אשר דחתה את בקשת המבקשים לעיכוב הליכים נוכח קיומה של תניית בוררות.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה משפטית עקרונית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או למניעת עיוות דין חמור. הלכה זו חלה מקל וחומר במקרים שבהם מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המקרה דנא רחוק מלעמוד באמות מידה מחמירות אלו. אדרבה, אף אילו היה ממש בטענות המבקשים, היעתרות לבקשתם בשלב כה מאוחר של ההליך כאשר הוגשו סיכומי המשיבה, היא שהייתה מביאה לעיוות דין.
בהקשר זה צוין כי טענת המבקשים לפיה הליך הבוררות יימשך מאותה נקודה בה מצוי ההליך קמא אינה יכולה להישמע, בפרט בהינתן העובדה שקוימו הליכי הוכחות ונחקרו עדים. עצם העלאת הטענה שהראיות אשר נגבו בבית המשפט יהוו ראיות להליך הבוררות הנכסף מראה עד כמה שהטענה בלתי הגיונית ואינה ניתנת להתקבל.
למעלה מן הצורך ביהמ"ש מוסיף כי לא נפל כל פגם בהחלטות לגופן. ראשית, כלל לא ברור שלמבקשים עמדה הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות. שנית, אף בהניח כי אכן עמדה להם זכות כאמור, מקובלת על ביהמ"ש קביעתו של בית משפט השלום לפיה בקשתם החוזרת של המבקשים לעיכוב הליכים הוגשה בשיהוי ניכר. בקשה זו, אשר הוגשה ביום 8.6.2022, נסובה על "עובדות חדשות שנתגלו בחודש האחרון" המצדיקות שינוי מהכרעתו החלוטה של בית משפט השלום אשר ניתנה ארבע שנים קודם לכן. אלא שהלכה למעשה, בעיקרו של דבר נסמכה הבקשה על דברים שנאמרו על ידי עו"ד זאדה בעדותו שנמסרה כשנה וחצי קודם לכן, ביום 27.12.2020; וכן על מסמכים שצורפו לתצהיר העדות הראשית מטעמו, אשר הוגש ביום 2.12.2020. אמנם, נוסף על כך הפנו המבקשים גם למכתב שנשלח לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בחודש אפריל 2022, אולם ברי כי לא הייתה כל מניעה מהמבקשים להעלות את טענותיהם אף בהיעדרו. בקשתם של המבקשים הייתה נגועה אפוא בשיהוי עמוק ודי בכך כדי להצדיק את דחייתה.
נוסף על האמור, אף בהיעדר שיהוי לא היה כל מקום להיעתר לבקשת המבקשים. זאת שכן כפי שציין בית משפט השלום, דחיית בקשתם המקורית בשנת 2018 נסובה בעיקרו של דבר על הפגמים הלשוניים שדבקו בסעיף 20.5 להסכם, עליו ביססו המבקשים את טענתם לקיומה של תניית בוררות. בתוך כך נקבע באופן מפורש כי אף אם אכן כוונת הצדדים הייתה לכלול בהסכם תניית בוררות, נפל פגם שורשי באופן בו מנוסח הסעיף. פגם שורשי זה אינו ניתן לריפוי באמצעות עדותו של עו"ד זאדה ובאמצעות יתר המסמכים שצורפו לבקשה.
נוכח כל האמור, ובפרט בשים לב להלכה לפיה התערבות ערכאת הערעור בהחלטות שעניינן עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות תיעשה במקרים נדירים בלבד שבהן נפלה בהחלטה טעות של ממש אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.
הבקשה נדחית אפוא. ככלל, משלא מתבקשת תשובה לבקשה לא ניתן צו להוצאות. ברם מקרה זה הוא קיצוני במהותו ועל כן יש לחייב את המבקשים בהוצאות, ולוּ מתונות, לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 2 [חברות] |
|
| חדל"ת (תל אביב-יפו) 28349-01-23 יונט קרדיט שירותים פיננסיים בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (מחוזי; חגי ברנר; 05/04/23) - 19 ע' |
| עו"ד: עמית לדרמן, חגית רוס, דורית קרני, מיכאל דובין, ירון רוסמן, עדו עינת, ליאב וינבאום, שחר בן־מאיר, אמיר פלמר, שרגא בודה אסף רובין, ליאור להב, יעקב סבו, אוהד רוזן, נתן שוורצמן, סמיון קידר, ארז חבר, גליה כהן, ויקי ונטורה, ענת שניידרמן, אורי גאון, יניב אזרן, הדר נאות |
בית המשפט של חדלות פירעון נעתר לבקשת החברה והורה על אישור הסדר החוב של החברה, בכפוף לביטולה של ההוראה הכופה המחאת זכויות תביעה פרטיות של נושים נגד צדדים שלישיים, ושל ההוראה האוסרת על הגשת תביעות בין הנושים לבין עצמם. נפסק, כי מכלול הנסיבות מוליכות למסקנה שיש מקום לאשר את מתן הפטור, הגם שהנהנים ממנו אינם מרימים תרומה כספית לקופת ההסדר.
חברות – הסדר נושים – אישורו
חברות – הסדר נושים – שיקולי בית-המשפט
.
החברה הגישה בקשה לאשר, לפי חלק י' של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי הסדר חוב שלא אגב צו פתיחה בהליכים. לאישורו של ההסדר הוגשו מספר התנגדויות שמעוררות שאלות משפטיות מקצוות שונים: מתן פטור לדירקטורים הבלתי תלויים, השפעתה של תובענה ייצוגית שמתנהלת כנגד החברה על הסדר הנושים, חיוב נושה להמחות זכויות תביעה אישיות שיש לו נגד צדדים שלישיים, השפעתה של בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם החברה על הסדר הנושים, מינוי משקיף לחברה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין פגם בהוראת ההסדר אשר מקנה פטור מותנה מתביעות לשלושת הדירקטורים הבלתי תלויים שנותרו בחברה לאחר נטישתם של נושאי המשרה האחרים. אכן, מקובל להתנות מתן פטור מתביעות במה שמכונה "תרומת בעלים", קרי, הציפיה היא שמקבל הפטור יכניס את ידו לכיסו וירים תרומה לקופת ההסדר כתנאי לקבלת הפטור. ברם, לא מדובר בתנאי בל יעבור, והכל תלוי נסיבות.
מי שהגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא בבחינת נושה מותנה, קרי, נשייתו מותנית בשני תנאים מצטברים: ראשית, שבקשתו לנהל הליך ייצוגי אכן תאושר, ושנית, שבסופו של יום תביעתו גם תוכתר בהצלחה. למרות היותו נושה מותנה, נושה מסוג זה איננו נושה "סוג ב'", רק משום שנשייתו טרם התבררה. עם זאת, השאלה כיצד יש להעריך לצרכי הצבעה את שווי הנשייה של מי שמבקש לנהל תובענה ייצוגית שטרם אושרה, היא שאלה נכבדה עד מאוד, שהרי אין זה מתקבל על הדעת לקיים "משפט זוטא" בבית משפט של חדלות פירעון ולשמוע ראיות ועדויות מומחים, רק כדי לקבוע מהו כח ההצבעה של מגיש ההליך הייצוגי; יש להעריך את שווי הנשייה על פי סכום התביעה האישית של מי שמבקש לנהל תובענה ייצוגית, ולא על פי סכום התובענה הייצוגית שטרם אושרה.
התנאים הרלוונטיים לענייננו לצורך כפיית ההסדר על האסיפה המתנגדת הם שלושה: ההצעה צריכה להיות הוגנת וצודקת ביחס לכל חברי האסיפה שלא אישרה אותה; אם ההסדר לא יאושר, יהיה הכרח לפרק את התאגיד והתמורה שמציע ההסדר לחברי האסיפה המתנגדת אינה נמוכה מזו שהיתה מתקבלת בידם בחלופת הפירוק; ההצעה אינה מבטיחה תמורה כלשהי לבעלי המניות.
לא ניתן לכפות על נושה להמחות את זכות תביעתו האישית בניגוד לרצונו. זכות התביעה האישית של כל נושה ונושה בגין הנזק האישי שנגרם לו מחמת מעשיו של צד שלישי היא נכס לכל דבר וענין, ולכן קשה לראות כיצד ניתן לכפות על נושה ויתור על נכס כזה, במיוחד כאשר לא מובטחת לאותו נושה מלוא התמורה שתתקבל בעקבות מימוש עילת התביעה שלו, אלא רק 50% ממנה כמו במקרה דנן.
בנסיבותיו של עניין זה, אין מקום לאשר את הוראות ההסדר הכופות המחאת זכויות תביעה אישיות נגד צדדים שלישיים, וגם לא את ההוראה המונעת הגשת תביעות בין הנושים לבין עצמם.
באשר לשאלת מעמדם של המבקשים הנגזרים להתנגד להצעת ההסדר, התנגדותם של המבקשים הנגזרים, לו תתקבל, תביא בהכרח לפירוקה של החברה ובכך תשמוט מניה וביה את עילת התביעה שלהם עצמם. קשה גם להלום מצב בו מי שטוענים כי טובת החברה לנגד עיניהם, כמו המבקשים הנגזרים, יביאו במו ידיהם לפירוקה של החברה, שהרי רק אישור ההסדר הוא שימנע את פירוקה. משכך, יש לדחות התנגדות זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [חוזים] |
|
| ת"א (נצרת) 36647-05-19 בלפוריה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' שבח את שבח בע"מ (מחוזי; שאהר אטרש; 30/03/23) - 19 ע' |
| עו"ד: איל רז, סלומון, ליפשיץ, אבי גולדהמר |
התקבלה תביעה לאכיפת חוזה ולפסיקת פיצויים מוסכמים, בגין הפרת ההסכם בין הצדדים, על ידי הנתבעת, באופן יסודי.
חוזים – סיכול – תנאים לקיומו
חוזים – הפרה – תרופות
.
תביעה לאכיפת "הסכם פשרה" אשר נכרת בין הצדדים, ולפסיקת סעדים נלווים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
הפעלת לחץ כלכלי כדי להביא לחתימה על חוזה יכולה להקים טענת כפייה לפי סעיף 17 לחוק החוזים. אך לא כל לחץ כלכלי מקים טענת כפייה. המבחן המקובל לבחינת "עוצמת הכפייה" הוא אם הייתה לצד שעליו הופעל הלחץ חלופה מעשית וסבירה מלבד כניעה ללחץ וכריתת החוזה בהתאם לתנאי הצד השני. במקרה זה טענות הנתבעת מופנות בעיקר נגד הצדדים השלישיים, לטענתה, היא נכפתה ע"י העירייה לשלם לתובעת כספים תמורת קבלת היתרי בנייה, בחוסר סמכות מנהלית של העירייה, מתוך מניעים נסתרים של העירייה, ותוך אפלייתה מול מבקשי היתרי בנייה אחרים. טענת הכפייה אינה מתיישבת עם הראיות בתיק. נדמה כי החברה חתמה על ההסכם מתוך שיקול כלכלי מובהק שישיא את רווחיה. משעמדה בפני הנתבעת אפשרות מעשית וסבירה לנקוט בהליך משפטי כנגד דרישת הצדדים השלישיים חלף כניעה ללחץ וכריתת ההסכם עם התובעת, אין היא זכאית לבטל את ההסכם מחמת כפייה.
התובעת קיימה את חלקה בהסכם ואילו הנתבעת הפרה את ההסכם הפרות יסודיות בכך שלא שילמה לתובעת תמורה כמוסכם, ולא רשמה הערות אזהרה על שתי דירות נוספות. לפיכך, זכאית התובעת לסעד של אכיפת ההסכם, במובן זה שיש לחייב את הנתבעת בתשלום התמורה, בניכוי סכומי היטל השבחה ואגרות בניה כפי ששולם בפועל ע"י שבח. כמו כן, זכאית התובעת לקבלת הפיצוי המוסכם בסך 300,000 ₪, אשר אין מקום להפחתתו. טענות התובעת בדבר פגיעת שבח בשמה הטוב, לא הוכחו. גם בקשת התובעת להוספת ריבית פיגורים לסכומי התביעה, דינה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [חוזים] |
|
| פר"ק (תל אביב-יפו) 3917-08-22 סביוני ויצמן בע"מ (בכינוס) נ' מור נרדיה, עו"ד בתוקף תפקידו ככונס נכסים (מחוזי; נועה גרוסמן; 29/03/23) - 9 ע' |
| עו"ד: מרקמן טומשין, לוי טילר, נרדיה, הר-צבי,, ברא"ז |
בית המשפט הורה להשיב לידי הבנק את הערבות שהופקדה, שעה שהערבות נועדה לאפשר את ביצוע הבנייה בפרויקט וכיום הבנייה נמשכת. סך נוסף שחולט יישאר בידי בעלי הדירות, להטבת נזקים נטענים נלווים.
חוזים – ערבות – ערבות בנקאית
.
בקשת כונס הנכסים למתן הוראות ביחס להעברת כספים שחולטו מחשבון הליווי לידי הנאמן.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
ערבות בנקאית, ככל ערבות, היא חוזה שיש לפרשו על פי אומד דעת הצדדים. בענייננו ערבות הביצוע נועדה לאפשר לבעלי הדירות למצוא קבלן חלופי שישלים את העבודות במקרה בו החברה היזמית הפרה את החוזה עמם והעבודות הופסקו בעיצומן. ערבות הביצוע שהוצאה לבעלי הדירות לא נועדה לשמש לשיפוי על נזקים נלווים שבעלי הדירות טוענים להם. כיום הבנייה נמשכת, בעלי הדירות ייהנו מתוצאותיה ואין סיבה שמלוא ערבות הביצוע תישאר בידיהם. במישור החוזי – גם התשתית החוזית מכוחה הוצאה ערבות הביצוע תומכת בעמדת כונס הנכסים. מלשון הסכם התמ"א, כמו גם לשונה של ערבות הביצוע ונספחיה, עולה כי תכליתה של ערבות הביצוע היא התקדמות הבנייה ולא נזקים נלווים שאינם קשורים לכך. על כן, יש להשיב סך של 2,000, 000 ₪ שחולטו בגין ערבות הביצוע לידי הבנק לצורך המשך הבנייה. סך של 1,000, 000 ₪ שחולט יישאר בידי בעלי הדירות, להטבת נזקים נטענים נלווים. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [מסים] |
|
| ו"ע (מרכז) 48105-07-19 משה ניסני ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין רחובות (מחוזי; שמואל בורנשטין; 28/03/23) - 18 ע' |
| עו"ד: מוקי גורפיין, אמיר אורגד, אמנון סמרה, ערן פיירשטיין |
לצורך קביעת השבח במכירת מקרקעין שהתקבלו בפטור ממס אגב פירוק איגוד מקרקעין, אין להביא בחשבון את עלות רכישת המניות באיגוד, אלא בהתאם להסדר שבסעיף 71א ובכפוף לתנאים הקבועים בו.
מסים – מס שבח מקרקעין – שווי הרכישה
.
תשעה עררים מאוחדים שבהם מתעוררת שאלה משפטית משותפת – היש להביא בחשבון שווי הרכישה (או להתיר בניכוי מהשבח), את עלות רכישת המניות באיגוד מקרקעין, מקום בו פורק האיגוד, המקרקעין הועברו לבעלי המניות בפטור ממס לפי סעיף 71 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) והמקרקעין נמכרו לאחר מכן על ידי בעלי המניות, מכירה עליה חל סעיף 31(א) לחוק.
.
ועדת הערר דחתה את העררים ופסקה:
גם לעניין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות המגשימה את התכלית המונחת בבסיסו של החוק. רק אם לאחר שמוצתה בחינת המקורות הללו ונותרנו עם אי-בהירות בדבר הפירוש התכליתי של הוראת חוק המס הנדונה, או אז תועדף הפרשנות המקלה עם הנישום.
גישת העוררים סוטה באופן מובהק מלשון החוק, אשר קבע בצורה מפורשת וברורה את האופן שבו יש לחשב את השבח בעת מכירת מקרקעין שהתקבלו אגב פירוקו של איגוד. ככל שמדובר במניות שנרכשו לאחר יום כניסתו לתוקף של תיקון 55, יקבע שווי הרכישה בהתאם לשווי רכישת המקרקעין בידי האיגוד, ולא בהתאם לשווים ביום רכישת המניות. אופן זה של חישוב השבח מקורו במעבר משיטה שבה מחושב השבח לפי שווי המקרקעין, לשיטה שבה מחושב המס לפי שווי המניות (או תמורתן) ובהתאם לחלק ה' לפקודת מס הכנסה. אכן, דרך זו של חישוב השבח עשויה להביא לתשלום מס בגין שבח שכבר שולם עליו מס על ידי מוכר המניות, אך המחוקק לא התעלם מאפשרות זו ומתוצאות המס שלה. אין לקבל את טענות העוררים כי יש להכיר בעלות המניות כניכוי בהתאם לסעיף 39 לחוק. לפיכך, כדין קבע המשיב כי לצורך קביעת השבח במכירת מקרקעין שהתקבלו בפטור ממס אגב פירוק האיגוד, אין להביא בחשבון את עלות המניות, אלא בהתאם להסדר שבסעיף 71א ובכפוף לתנאים, לרבות תנאי התחולה, הקבועים בו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [שותפויות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 57703-09-22 פילפילון ניהול ויעוץ בע"מ ואח' נ' אם.אייץ.אר 1 ניהול השקעות בע"מ (מחוזי; סיגל יעקבי; 28/03/23) - 10 ע' |
| עו"ד: |
החופש הנתון לשותפים לעצב את מערכת היחסים הפנימית שביניהם כראות עיניהם כולל גם את האפשרות להגביל את יכולתו של שותף לפנות לבית המשפט בבקשה לפירוק השותפות. ואולם, על צדדים המעוניינים לשלול את האפשרות של פירוק באמצעות בית המשפט, לעשות כן במפורש בהסכם או להצביע על נסיבות ברורות המבססות כוונה.
שותפויות – פירוק – בקשת פירוק
.
בקשת המשיבות לסלק על הסף את הבקשה לפירוק השותפות המוגבלת, מהטעם שהסכם השותפות קובע כי השותפות המוגבלת תפורק אך ורק בקרות אחד מן המקרים המפורטים בהסכם, אשר אף לא אחד מהם מתקיים בענייננו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
כאשר מדובר בפירוק השותפות על פי הודעת אחד השותפים, הודעת השותף היא היוצרת את מעשה הפירוק. מנגד, כאשר מדובר בפירוק שותפות על ידי בית המשפט בהתקיים איזו מעילות הפירוק המנויה בסעיף 45 לפקודת השותפויות, פסק הדין המורה על פירוק השותפות הוא היוצר את פירוק השותפות. בעוד שבכל הנוגע לזכויות ולחובות ההדדיות של השותפים, קיימת לשותפים אפשרות להסדיר את מערכת היחסים הפנימית שביניהם כראות עיניהם ואף לשנותה, בהסכמת כל השותפים, אין חופש זה מתיר להם להתנות על סמכות הנתונה לבית המשפט. החופש הנתון לשותפים לעצב את מערכת היחסים הפנימית שביניהם כראות עיניהם כולל גם את האפשרות להגביל את יכולתו של שותף לפנות לבית המשפט בבקשה לפירוק השותפות. ואולם, הואיל והגבלה כזו כרוכה בפגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות של כל אחד מהשותפים, על צדדים המעוניינים לשלול את האפשרות של פירוק באמצעות בית המשפט, לעשות כן במפורש בהסכם או להצביע על נסיבות ברורות המבססות כוונה. בהיעדר ראיות ברורות ומשכנעות להסכמה כאמור, מתחייבת המסקנה כי הסכם כזה לא נקשר.
בענייננו קובע הסכם השותפות כי "השותפות תפורק" "אך ורק", בקרות אילו מהאירועים המנויים בסעיף 9.2 להסכם השותפות. הואיל ואין בכוחם של השותפים להתנות על סמכות בית המשפט להורות על פירוק השותפות, יש לפרש את המילים "אך ורק" כבאות להתנות על הוראת סעיף 41 לפקודת השותפויות שעניינו "פירוק השותפות מאליה או על ידי שותף". אין לראות בהוראת סעיף 9.2 להסכם השותפות משום ויתור של השותפים על זכותם לפנות לבית המשפט בבקשה לפירוק השותפות באחת העילות המנויות בסעיף 54 לפקודת השותפויות. בנסיבות המקרה הנוכחי אין בלשון ההסכם דבר המבקש לשלול את כוחם של השותפים לפנות אל בית המשפט ולא הוצגו לפני נסיבות ברורות המראות כי הצדדים התכוונו להגביל את זכותם לפנות לערכאות. על כן אין מקום לסילוק בקשת הפירוק על הסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עונשין] |
|
| עפ"ג (חיפה) 64033-11-22 מדינת ישראל נ' ולדיסלב מיכאלוב (מחוזי; רון שפירא, אברהם אליקים, רונית בש; 27/03/23) - 9 ע' |
| עו"ד: אור זך, רותם כהן |
התיקון לחוק העונשין בו נקבעו עונשי מינימום לעבירות נשק, משקף את רצון המחוקק להחמיר בענישה בעבירות נשק. בנוסף למגמת ההחמרה של המחוקק, קיימת בעבירות נשק גם מגמת החמרה של ממש בפסיקת ביהמ"ש העליון, לרבות על עצם החזקה או רכישה שלא כדין; לא בכל מקרה שבו תהליך טיפולי מתקדם בכיוון חיובי, יש להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 40ד לחוק העונשין.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
.
המשיב הורשע ע"י בימ"ש קמא, ע"פ הודאתו, בביצוע עבירה של החזקת נשק שלא כדין ועבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית. נגזרו עליו 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שרות; מאסר על תנאי; קנס בסך 5,000 ש"ח; צו מבחן למשך שנה; ופסילת המשיב מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה על תנאי. ערעור המדינה על קולת העונש מופנה כלפי רכיב המאסר בפועל בגזר הדין.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור בקבעו:
השופטת ר' בש –
כפי שנפסק, עבירות בנשק לסוגיהן מגלמות בתוכן סיכון ממשי לשלום הציבור ולביטחונו, שכן לא ניתן לדעת להיכן יתגלגלו כלי הנשק המוחזקים שלא כדין, ואיזה שימוש יעשה בהם בעתיד. ביהמ"ש העליון עמד על חומרתן הרבה של עבירות הנשק למיניהן, על פוטנציאל הסיכון הרב הטמון בעבירות אלו, לרבות העבירה של החזקת נשק שלא כדין, ועל התוצאות הקשות והרות-הגורל העלולות להיגרם מביצוע עבירות בנשק. כפי שנפסק, המאבק בתופעות האלימות החמורות בחברה הישראלית בהן נעשה שימוש בנשק מחייב, מעבר למאמץ "לשים יד" על כלי הנשק הבלתי חוקיים הרבים שבידי הציבור, גם ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות נשק, לרבות על עצם החזקה או רכישה שלא כדין.
המשיב החזיק, ללא היתר כדין, באקדח הטעון בכדור אחד בקנה וכן בשני כדורים נוספים במחסנית שבתוך האקדח. עובדה זו ממחישה את המסוכנות הגבוהה הטמונה במקרה זה בהחזקת הנשק שהרי עסקינן, כאמור, באקדח טעון בו ניתן לירות בנקל. הסברו של המשיב בפני שרות המבחן לפיו מצא את הנשק אינו עומד במבחן השכל הישר וההיגיון, ומלמד על כך שהמשיב לא שיתף פעולה באופן מלא עם שרות המבחן והסתיר את הרקע לביצוע העבירה. לאמור יש להוסיף כי התרשמות שרות המבחן מהמשיב כמי שעשה שימוש מסיבי בסמים ואלכוהול מהווה אף היא שיקול לחומרה שכן המסוכנות הטמונה בביצוע עבירת הנשק, בנסיבות אלו, רבה יותר, כפי שטוענת המערערת בערעורה, ובצדק.
המחוקק קבע לאחרונה עונשי מינימום לעבירות נשק, באופן שהעונש שיושת על מבצעי עבירות אלו יתחיל מרבע העונש המרבי שנקבע לעבירה, אלא אם החליט ביהמ"ש מטעמים מיוחדים להקל בעונש (סעיף 144(ז) לחוק העונשין, וראו חוק העונשין (תיקון מס' 140 – הוראת שעה), התשפ"ב-2021). התיקון לחוק העונשין לא חל אמנם בענייננו מאחר שהמעשים בהם הורשע המשיב בוצעו עובר לתיקון, אך יש בו כדי לשקף את רצון המחוקק להחמיר בענישה בעבירות נשק. בנוסף למגמת ההחמרה של המחוקק, קיימת בעבירות נשק גם מגמת החמרה של ממש בפסיקת ביהמ"ש העליון.
נוכח כל האמור לעיל, ובהינתן חומרת נסיבות עבירת הנשק, היה מקום להשית על המשיב עונש של מאסר בפועל של ממש למען יראו וייראו ולבטח שלא היה מקום לחרוג במקרה זה לקולה ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום.
סעיף 40ד(א) לחוק העונשין מאפשר אמנם לביהמ"ש, במקרים המתאימים, לחרוג ממתחם הענישה אם מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם. ברם, לא בכל מקרה שבו תהליך טיפולי מתקדם בכיוון חיובי, יש להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 40ד לחוק העונשין. אחרת, נמצא כי החריג מרוקן מתוכן את הכלל, לפיו יש לגזור את העונש בתוך מתחם הענישה בהלימה לחומרת המעשה ולמידת האשם של העושה. כך גם במקרה זה אין מקום, נוכח חומרת המעשה ומידת האשם של העושה, לחרוג לקולה ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום, דבר הנעשה אך במקרים חריגים ומקרה זה אינו נמנה עם מקרים אלו.
עם זאת, בהתחשב בטעמים לקולה הנזכרים בגזר הדין, וביניהם הודאת המשיב, ההליך השיקומי בו הוא נוטל חלק ועברו הפלילי הנקי, אין מקום למצות את הדין עם המשיב מה גם שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם נאשמים. בסיכומו של דבר, נמצא להשית על המשיב חלף עונש המאסר בפועל בעבודות שרות, עונש של 10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, כאשר יתר רכיבי הענישה, למעט צו המבחן, יישארו על כנם.
סה"נ א' אליקים –
מסכים.
הנשיא ר' שפירא –
מסכים ומדגיש כי ככלל צפויים אלו המבצעים עבירות בנשק לענישה מחמירה מהעונש שנגזר כעת. ההחמרה בענישה יכול שתבוא לידי ביטוי לא רק בעונשי המאסר אלא גם בענישה כלכלית משלימה, בדרך של קנסות משמעותיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (ירושלים) 51655-09-22 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' אוניברסיטת אלנג'אח (מחוזי; מרים ליפשיץ פריבס; 27/03/23) - 7 ע' |
| עו"ד: |
התובעת היא עמותה זרה. הבחינה של הבקשה לחיובה בערובה תיעשה ע"פ השיקולים שנקבעו בסעיף 353א לחוק החברות, מחשש לחזקת ההסתתרות מאחורי אורגן הנכונה גם לתובעת. למעלה מהנדרש תיבחן הבקשה בהתאם לסמכות של ביהמ"ש ע"פ תקנה 157 לתקסד"א.
דיון אזרחי – הוצאות משפט – ערובה לתשלומן
דיון אזרחי – הוצאות משפט – הפקדת ערובה מכוח הוראות סעיף 353א לחוק החברות
.
עסקינן בתביעה כספית בסך של 5,000, 000 ₪ בגין נזקה של המשיבה, מוסד להשכלה גבוהה מעבר לקו הירוק, בשל לשון הרע בפרסום של המבקשת ולצו עשה שיורה על הסרת הפרסום מעמוד הפייסבוק שלה ומכל ערוץ תקשורת אחר ולהורות לה לפרסם התנצלות. הבקשה דנא היא בקשה להפקדת ערובה.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו:
הלכה פסוקה כי ברירת המחדל בעניינה של חברה, היא כי יש לחייב אותה במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע אלא אם התקיים אחד החריגים כמובא בסעיף 353א לחוק החברות. חריג ראשון הוא כאשר ביהמ"ש סובר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת. יש לבחון בין היתר, את סיכויי התביעה אם הם גבוהים במיוחד או קלושים. החריג השני, הוא מקום בו הוכיחה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאת הנתבע אם יזכה בדין. הנטל להוכיח כי יש טעם לפטור את התובעת מערובה, מוטל על התובעת.
לעניין שלבי הבחינה של בקשה להפקדת ערובה נקבע כי בימ"ש עורך בדיקה תלת-שלבית: בשלב הראשון נבדק אם התובעת יכולה, מבחינה כלכלית, לעמוד בהוצאות שתפסקנה. בשלב זה ביהמ"ש לוקח בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי (אורכו, מורכבותו, וכו'), שכר הטרחה הצפוי וסיכויי התביעה. אם הגיע למסקנה כי לא עלה בידי החברה להוכיח שתוכל לעמוד בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין, הדיון עובר לשלב השני, בו נבחן אם נסיבות העניין מצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה. בשלב השלישי, ביהמ"ש ייקבע את גובה הערובה. בשלבים השני והשלישי על ביהמ"ש לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הקניין של הנתבע. בקביעת הערובה, רשאי ביהמ"ש לקחת בחשבון נכונות של מנהלי התובעת/בעלי השליטה בה, לערוב באופן אישי להוצאות.
בנוסף, תקנה 157(א) לתקסד"א מסמיכה את ביהמ"ש "אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע". ככל שלא תופקד הערובה, תימחק התביעה. תכלית הוראה זו למנוע תביעות סרק ולהבטיח את הוצאות הנתבע, בפרט כאשר קלושים סיכויי התביעה. זאת, לא רק בנוגע לתובע הסובל מחסרון כיס כי אם אף להבטחת יכולת הגבייה של ההוצאות מתובע שמקום מגוריו מחוץ לישראל.
לעניין מיהות התובעת – עמותה רשומה מחוץ לישראל. אכן, סעיף 353א לחוק החברות חל על תאגיד שהוא חברה ואין הוראה דומה לו בחוק העמותות. עם זאת, החשש שמא תאגיד חסר יכולת כספית יסתתר, בסיומו של ההליך, מאחורי גוף משפטי ערטילאי קיים אף ביחס לתאגידים שאינם חברות. על פני הדברים נראה, כי השיקולים המצדיקים חזקה בדבר חיובו של תאגיד בהפקדת ערובה חלים במידה שווה גם על עמותה. יחד עם זאת, גם אם נאמר כי מסגרת הדיון היא תקנה 157 בתקנות החדשות, הרי שעצם היות התובעת עמותה, שאחריות החברים בה מוגבלת, מהווה טעם המצדיק את חיובה בהפקדת ערובה.
הבחינה של הבקשה תיעשה אם כן, על פי השיקולים שנקבעו בסעיף 353א לחוק החברות מחשש לחזקת ההסתתרות מאחורי אורגן הנכונה גם לתובעת, עמותה רשומה זרה. למעלה מהנדרש תיבחן הבקשה בהתאם לסמכות של בית המשפט ע"פ תקנה 157 לתקנות.
אמנם המבקשת לא תמכה הבקשה בתצהיר, אך הנטל להוכיח קיומו של חריג מכלל הפקדת ערובה, מוטל על המשיבה דווקא. בהתאם, הנטל להוכחת יכולת כלכלית של המשיבה מוטל עליה. המשיבה לא הציגה מסמכים בתמיכה לתצהיר שהגישה המלמדים כי יש לה יכולת כלכלית. הוצהר על מקורותיה הכלכליים בתחומי הרש"פ, אך ללא אסמכתאות. זאת ועוד, המשיבה היא תאגיד זר ולא הוכיחה כי היא בעלת נכסים, הכנסות או חסכונות בתחומי ישראל. לפיכך, בהיעדר מקורות כספיים למשיבה בישראל אין בידי המבקשת להבטיח כי יהיה בידיה לגבות את הוצאותיה ומבלי להכביד עליה. בנסיבות אלו, אין הצדקה לחרוג מהכלל בדבר חיוב המשיבה בהפקדת ערובה. לעניין סיכויי התביעה, אין לקבוע בשלב מוקדם זה של ההליך כי הללו קלושים ואין לקבוע שהם גבוהים במיוחד לכאורה. באשר למורכבות ההליך, יהיה מקום לבירור של מסכת עובדתית רחבה לאור האמור, נמצא כי יש להורות למשיבה להפקיד ערובה.
גובה הערובה צריך להיות מידתי, כך שתאזן בין כלל השיקולים הצריכים לעניין. איזון בין זכות הגישה לערכאות של משיבה שהיא תאגיד ובין הגנה על זכות הקניין של נתבע, שלא תיפגע בהיעדר יכולת לגבות את הוצאותיו, אם תידחה התביעה. לאחר בחינת השיקולים השונים, לרבות את סכום התביעה ומורכבותה, נמצא להורות כי המשיבה תפקיד בקופת ביהמ"ש ערובה בגובה של 100,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [משפחה] [ראיות] |
|
| עמ"ש (תל אביב-יפו) 59374-12-22 פלונית נ' פלוני (מחוזי; עינת רביד, נפתלי שילה, טל לוי מיכאלי; 22/03/23) - 10 ע' |
| עו"ד: יוסי נקר, שרה מינטוס |
ביהמ"ש קמא ביצע באופן מדויק את הוראות פסה"ד בערעור. הוא הזמין תסקיר משלים בנושא ממוקד והוא האם אירועי האלימות הנטענים של האב כלפי אשתו השנייה, משליכים על המסוכנות הנטענת של האב כלפי הקטינה. העו"ס בחנה את השאלה לעומקה והשיבה על כך בשלילה. בצדק אימץ ביהמ"ש את מסקנתה וקבע כי הבת תמשיך להיות במשמורת המשיב (אליו עברה פני מספר שנים בעקבות ניכור הורי של האם).
משפחה – משמורת קטינים – תסקיר עו"ס
ראיות – חיסיון – עדות עובד סוציאלי
.
ערעור על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה שהותיר על כנו את פסק דינו שבו נקבע שבת הצדדים (כבת 12.5) תמשיך להיות במשמורת המשיב, לאחר ששוכנע שהאלימות הנטענת של המשיב כלפי אשתו השנייה, אינה משליכה על הקשר שלו עם הבת ולא נשקפת לה סכנה ממנו. יצוין כי הבת עברה למשמורת המשיב ב-2018, בעקבות ניכור הורי מצד האם. זמני השהות עם האם הורחבו בהדרגה וכיום הם רחבים וללא פיקוח.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש קמא ביצע באופן מדויק את הוראות פסה"ד בערעור. הוא הזמין תסקיר ואף ביקש הבהרות מהעו"ס לאחר מתן התסקיר. ביהמ"ש קמא אפשר את חקירת העו"ס והורה על הגשת סיכומים. עמדת העו"ס לפיה לא קיימת מסוכנות לקטינה מצד האב לא נסתרה בחקירתה הנגדית ובצדק אימץ אותה ביהמ"ש קמא.
כידוע, לתסקיר עו"ס מעמד דומה למעמד של חוות דעת מומחה. בתי המשפט שבו וחזרו על הלכה לפיה לצורך בחינת טובת הקטין, על ביהמ"ש להסתייע באנשי מקצוע וככלל, בהיעדר טעמים כבדי משקל לסטות מחוות הדעת, יאמץ את המלצות המומחים שמינה. ככל שסבור ביהמ"ש שיש לסטות מחוות הדעת שהוגשה, עליו ליתן נימוקים כבדי משקל. במקרה דנן, העו"ס ערכה בדיקה יסודית והגיעה למסקנה שטענות המערערת לפיה האב אלים ומסוכן לקטינה חסרי שחר. אדרבא, מצבה הוטב מאז שעברה למשמורת אביה.
העובדה שהעו"ס לא יכלה לחשוף את התיק של אשתו השנייה של האב מחמת חיסיון לא גורעת ממסקנותיה. אכן, חיסיון זה פגע ביכולתה של האם לעיין ולעמת את האמור בתיק של אשתו השנייה של האב עם מסקנות העו"ס. ברם, מסקנת העו"ס בדבר שלילת המסוכנות של האב מסתמכת על נתונים ובדיקות רבות נוספות שפורטו בתסקיריה ובחקירתה – הערכת מסוכנות של האב משנת 2011 בו נשללה מסוכנותו, סיכום האבחון המשפחתי שניתן ע"י פסיכיאטרית בשנת 2013, על מבחני מסוגלות הורית שנערכו בשנת 2016, ובמיוחד מהתרשמותה משיחות שקיימה עם הקטינה בעצמה ועם המטפלת שלה. לפיכך מגבלה זו, לא צריכה להביא לדחייה של מסקנות העו"ס כפי שהמערערת טוענת. בנוסף, ככל שהמערערת הייתה מעוניינת בחשיפת התיק של אשתו השנייה של האב, היא יכולה הייתה להגיש בקשה מתאימה להסרת החיסיון תוך צירופה כמשיבה לצורך הסרת החיסיון בתיק ואולם היא לא הגישה כל בקשה בנושא ואין לה להלין אלא על עצמה.
הודגש שפסק הדין בערעור לא הורה על עריכת חוות דעת מומחה למסוכנות. ההוראה הייתה על עריכת תסקיר משלים בנושא ממוקד והוא האם אירועי האלימות הנטענים של האב כלפי אשתו השנייה, משליכים על המסוכנות הנטענת של האב כלפי הקטינה. העו"ס בחנה את השאלה לעומקה ובין היתר אף עיינה בתיק שמתנהל במחלקת הרווחה ביחס לאשת האב והגיעה למסקנה חד משמעית שלא קועקעה בחקירתה, שאין כל קשר בין יחס האב לאשתו השנייה לבין יחסו לקטינה ולא קיימת כל מסוכנות מצדו ביחס לקטינה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [כספים] |
|
| ע"א (תל אביב-יפו) 53454-01-22 מיכל צ'צ'יק נ' בנק הפועלים בע"מ (מחוזי; יהודית שבח, יונה אטדגי, שלומית יעקובוביץ; 21/03/23) - 10 ע' |
| עו"ד: ערן פלס, יהודה סגל, ליאור בוק, יאיר ליבוביץ |
ערכאת הערעור קבעה כי בדין נמצא הבנק אחראי לנזקי המערערת, באשר שחרר כספים חרף קיומו של צו עיקול. אשר לאופן שערוך הפיצוי בו חויב הבנק, משהכספים נושא צו העיקול נועדו להבטיח תשלום חוב למערערת, ומשהחוב עבר להליכי גביה בהוצל"פ, מנגנון השערוך הקובע הוא זה שבתיק ההוצל"פ.
כספים – חיוב כספי – שערוך
.
שני ערעורים על פסק דין שקיבל את תביעת הרשלנות שהגישה המערערת נגד בנק הפועלים, בטענה לשחרור כספים חרף קיומו של צו עיקול, ואשר חייב את הבנק לשלם לה בגין נזקיה סך של 563,727 ₪. המערערת מלינה על אופן שערוך סכום החיוב, והבנק מערער על עצם החיוב.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המערערת, דחה את ערעור הבנק ופסק:
הסיבה בגינה נהג הבנק בניגוד גמור לצו העיקול ואפשר לבעלה לשעבר של המערער למשוך את כל הכספים המעוקלים – נותרה עלומה. להפרת הבנק את צו העיקול לא ניתן הסבר עובדתי גם לא הצדק משפטי, ובדין מצא אותו בימ"ש קמא אחראי לנזקי המערערת.
אשר לאופן שערוך הסכום, אין מדובר בחוב כספי עצמאי שהבנק חייב למערערת, אלא בכספים שהוחזקו על ידי הבנק שהיו אמורים להבטיח את פירעון החוב למערערת. מכאן שאופן שערוך החוב הוא הקובע. משהחוב תפח בתיק ההוצל"פ ממילא גדל הסכום שהבנק אמור היה להעביר ללשכת ההוצל"פ, לולא הסיר את העיקול, עד לתקרת הכספים שהוחזקו על ידו. בימ"ש קמא פסק למערערת רק את הסכום שנקבע ע"י בית הדין, אף שמדובר בסכום שמקורו בהסכם גירושין משנת 2015, ואף שבית הדין ציין במפורש כי "בשלב זה ביה"ד לא דן בנושא ההצמדה", זאת בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. אלא משהכספים נושא צו העיקול נועדו להבטיח את תשלום החוב של בעלה לשעבר של המערערת, ומשהחוב עבר להליכי גביה בהוצל"פ, מנגנון השערוך הקובע הוא זה שבתיק ההוצל"פ. חלף הסכום שנפסק ע"י בימ"ש קמא [563,727 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה] יבוא 867,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה", אף לזכות את המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 11 [חוזים] |
|
| ת"א (באר שבע) 30831-04-18 נחמיה טויטו נ' א.ש.ד. עשוש בע"מ (שלום; מנחם שח"ק; 03/04/23) - 10 ע' |
| עו"ד: עודד זגורי, דורון דיין |
הנטל להוכיח את מתן ההלוואה מוטל על כתפי התובע, וכך גם לבסס את ההנחה שככל שניתנה ההלוואה היא ניתנה במלואה על ידו. בשים לב לחיסרון הראייתי מצד התובע, הוא לא הרים את הנטל שהיה על כתפיו.
חוזים – הלוואה – אי הוכחתה
חוזים – חתימה – הוכחתה
.
תביעה על סך של 575,000 ₪, שהתובע טוען כי מגיעים לו מאת הנתבעים, בגין יתרת הלוואה שהעניק להם לצורך מימון פרויקט בנייה בעיר אופקים.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
הנטל להוכיח כי החתימות שעל גבי ההסכם וכתב הערבות הן אכן חתימותיו של הנתבע היה מונח על כתפי התובע ובהינתן שלא הגיש חוות דעת מטעמו, לא הביא עדים נוספים להוכחת טענתו, אף לא את עדותו של אשוש לצורך מתן הסבר לסתירה בדבריו, ובצירוף התהיות הנוספות, נמצא כי התובע לא הרים את הנטל בהקשר זה. יש לקבוע אפוא כממצא, כי הנתבע לא חתם על הסכם ההלוואה, ואף לא על כתב הערבות.
לבד מכך שהתובע לא הוכיח את עצם חתימתו של הנתבע על גבי הסכם ההלוואה וכתב הערבות, לא עלה בידו לבסס אף לא את הזכאות העקרונית לקבלת סכום התביעה.
בפני בית המשפט עומדת רק עדות התובע, הנוגע בדבר, לביסוס עצם היות הסכומים שהועברו לטענתו לנתבעת מחשבונות הבנק של סעדון ונווה, סכומים שיש לראות בהם כספים של התובע. בשים לב לכפירתו הגורפת של הנתבע בטענת התובע, לא עלה בידי התובע לבסס ברמה הנדרשת במשפט אזרחי את המסקנה שהוא זכאי לקבל את הסכומים שניתנו מחשבונות הבנק של סעדון ונווה, גם אם נניח שעלה בידי התובע לבסס את עובדת העברתם לנתבעת, כפי טענתו.
גם ביחס לעצם מתן ההלוואה לנתבעת, עלה קושי מהותי בגרסת התובע, שנמנע מלהגיש את האסמכתאות המתבקשות, להוכחת העמדת ההלוואה, ועל אף שלשיטתו שלו, ההלוואה כולה ניתנה בדרך של העברות בנקאיות, היינו באופן שמאפשר בנקל להציג ראיות ישירות להוכחת הטענה. אין אלא להניח כי הימנעות התובע מהגשת האסמכתאות, נבעה מכך, שאילו היה מגיש אותן – היה הדבר מזיק לעניינו, כי שנקבע שוב ושוב בפסיקה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [ארנונה] [רשויות מקומיות] |
|
| תא"מ (ירושלים) 39405-11-17 עירית ירושלים נ' מרדכי גרשון כלאב (שלום; נאיל מהנא; 03/04/23) - 10 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה תביעת העירייה בה עתרה לתשלום חובות כספיים בגין מיסי ארנונה. בחירת הנתבע 1 לנטוש את הנכס באופן חד צדדי כאות מחאה על התנהלותו של הנתבע 2 כלפיו וכלפי השותפות, אינה פוגעת מזכותה של העירייה להמשיך לראות בו כמחזיק לצורך חיוב הארנונה עד לתום תקופת השכירות.
ארנונה – מחזיק בנכס – נטל ההוכחה
ארנונה – הטלתה – מחזיק בנכס
רשויות מקומיות – ארנונה – מחזיק בנכס
.
עניינה של תביעה זו היא בחובות כספיים בגין מיסי ארנונה החלים על נכס הנמצא בתחום שיפוט של עיריית ירושלים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות מטילים על הנישום חובה אקטיבית להודיע לרשות בכתב על חדילת הבעלות או החזקה בנכס, וזאת ככל שברצונם לפטור עצמם מחובת תשלום הארנונה. זכותה של העירייה להמשיך ולראות בבעלים או המחזיק הרשום בספריה כנישום הנכון לחיוב הארנונה, נועדה לדרבן את הבעלים או המחזיק לעדכן את הרשות המקומית אודות שינויים שחלו בבעלות או בהחזקה בנכסים שבשטחה.
יש לקבל את טענת העירייה, ששני הנתבעים, בהיותם בעלי זיקה לנכס מכוח היותם שותפים בעסק שנוהל במקום, חייבים ביחד ולחוד בתשלום חוב הארנונה, אף אם הנתבע 1 בחר באופן חד צדדי לעזוב את המקום ולהותיר את החזקה החל מינואר 2014 בידי הנתבע 2.
יש לדחות את טענת הנתבע 1 כי אין לחייבו בגין התקופה בה עזב את הנכס, דהיינו מינואר 2014 ואילך. קביעתו של בית המשפט ביחס למועד עזיבתו את הנכס, אין לה משמעות בשאלת הגדרת המחזיק בנכס לעניין תשלום הארנונה; המבחן בעניין זה איננו מבחן של ההחזקה בפועל, כי אם מבחן הזיקה הקרובה ביותר לנכס. בחירת הנתבע 1 לנטוש את הנכס באופן חד צדדי כאות מחאה על התנהלותו של הנתבע 2 כלפיו וכלפי השותפות, אינה פוגעת מזכותה של העירייה להמשיך לראות בו כמחזיק לצורך חיוב הארנונה עד לתום תקופת השכירות.
הכלל הוא שהחבות בתשלום ארנונה מסתיימת במועד מסירת ההודעה, ולא במועד שינוי החזקה בפועל. הנתבע 1 לא מסר הודעה לעירייה והשאיר בתוך המקום ציוד ומיטלטלין שלו ואף התברר כי נותרו גם בידו מפתחות של המקום, זאת במקביל לנתבע 2 אשר נותר במקום וראה עצמו גם אחראי על הקטנת הנזק על ידי הצגת הנכס לאחרים והוצאת הציוד של הנתבע 1 ממנו. על כן, יש לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד, בגין התקופה הרלוונטית לחוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [בתי-משפט] |
|
| ת"פ (תל אביב-יפו) 4002-11-20 מנחם פרנקל נ' מדינת ישראל (שלום; רונית פוזננסקי כץ; 02/04/23) - 13 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת הנאשם לפסילת שופט. עקרון יסוד הוא כי "הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן" ופסילת שופט יהא החריג בו יש לנקוט בזהירות ראויה. במקרה דנן, לא מתקיימת אף אחת מעילות הפסלות הקבועות בדין.
בתי-משפט – פסלות שופט – עילות הפסלות
.
בקשת הנאשם לפסילת מותב זה מלשבת בדין לפי סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המבחן לפסלות שופט נעוץ בקיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט מצד המותב הדן בתיק. החשש צריך להיות מבוסס ויש להראות קיומו של בסיס אובייקטיבי לחשש זה ולא רק חשש סובייקטיבי למשוא פנים.
הנאשם עתר לפסילת המותב וביקש להעביר את ההליך למותב אחר בשל טענות הנוגעות למראית פני הצדק. כידוע, עקרון יסוד הוא כי "הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן" ופסילת שופט יהא החריג בו יש לנקוט בזהירות ראויה.
במקרה דנן, לא מתקיימת אף אחת מעילות הפסלות הקבועות בדין, טענותיו של הנאשם כלליות ורובן ככולן מופנות כלפי החלטות ביניים של המותב. זאת ועוד, בכל הנוגע לטענת ניגוד העניינים, הרי שזו הועלתה בשיהוי רב וללא הסבר וגם לגופו של עניין היא אינה מקימה עילת פסלות וקבלת טענה זו, בנסיבות של תיק זה, הינה מרחיקת לכת.
משלא בוססו טענות הנאשם לכך שננעלה דעתו של מותב זה למשוא פנים אובייקטיבי (ואף לא סובייקטיבי), לזיהום ההליך ו/או לניגוד עניינים, הבקשה נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] [משפט מינהלי] |
|
| ת"א (קריות) 37347-03-23 כמאל חיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (שלום; אלואז זערורה עבדאלחלים; 30/03/23) - 14 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה את בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני במסגרתו להורות על הקפאת הליכי המכרז החדש אשר פורסם על ידי המשיבה לביצוע עבודות ולאסור על המשיבה לפרסם את זהות הזוכה במכרז. נקבע, כי הסעד המבוקש אינו בסמכותו של בית המשפט השלום והיה ראוי להגיש עתירה מנהלית בעניין.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
משפט מינהלי – צו ביניים – מכרזים
.
המבקש הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להמשיך ולקיים הליכי מכרז אשר נועד לאיתור מבצע עבודות חפירות באזור כרמיאל. המבקש טען בבקשתו כי הוא עוסק מורשה וקבלן רשום לביצוע עבודות בניה ותשתיות אשר מספק למשיבה שירותים ומבצע עבורה עבודות באיזור הצפון. לגרסתו הוא השתתף במכרז לביצוע עבודות תשתיות ועפר בכרמיאל והתקשר בהסכם עם המשיבה לביצוע עבודות מכוח אותו מכרז בחודש מרץ 2021, לתקופה של שנתיים, המסתיימת בחודש אפריל 2023. לגרסת המבקש, קיימת אופציה להאריך את תוקף ההסכם לשנתיים נוספות – אותה הוא מבקש לממש.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
המבקש סעד זמני צריך לשכנע את בית המשפט, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה, קרי רף הראיות הנדרש הינו מינימלי. עוד שוקל בית המשפט את מאזן הנוחיות הבוחן את הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הצו לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הצו (תקנה 362 (ב)(1)). כן נקבעו שלושה תנאים נוספים למתן צו מניעה זמני ולפיהם על בית-המשפט להשתכנע כי הבקשה הוגשה בתום לב, מתן הצו הינו צודק וראוי בנסיבות העניין, וכי אין במתן הצו כדי ליצור פגיעה מעבר לנדרש בצד שכנגד.
בין שני השיקולים של סיכויי התביעה ומאזן הנוחות מתקיים יחס של מקבילית כוחות, אשר משמעו כי ככל שגדל הנזק שייגרם למבקש אם תידחה בקשתו לסעד הזמני, כך ניתן להקל עמו בדרישת סיכויי התביעה. הפסיקה גם הכירה במתן העדיפות לשיקול של מאזן הנוחות על פני השיקול הנוגע לסיכויי התביעה.
הסעד המבוקש בבקשה דנן הוא להורות על הקפאת הליכי המכרז החדש אשר פורסם על ידי המשיבה לביצוע עבודות ולאסור על המשיבה לפרסם את זהות הזוכה במכרז שהנו סעד אשר אינו בסמכותו של בית המשפט השלום והיה ראוי להגיש עתירה מנהלית בעניין.
באשר לשאלת סיכויי התביעה וככל שהסעד העיקרי היחיד אשר יעמוד לפני בית המשפט הוא דרישת המבקש ליתן צו הצהרתי המורה על הארכת תקופת ההסכם בין הצדדים לשנתיים נוספות- אציין, מבלי לקבוע מסמרות בשלב מקדמי זה, ובזהירות המתבקשת כי מתעורר קושי לחייב צד ולכפות עליו קבלת שירות אישי מקבלן שהוא איננו מעוניין בהתקשרות עמו, בניגוד להוראת סעיף 3 (2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ככל שבפי המבקש טענות להפרת ההסכם, התרופה על פניו מקורה בדרישה לסעד כספי לפיצויו בגין הנזקים הנטענים על ידו. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון פלילי] |
|
| המ"ש (עכו) 14727-09-22 עבד אל ראזק כיואן נ' היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה (שלום; פרחה ג'ובראן מילר; 30/03/23) - 7 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין הודעת תשלום קנס מינהלי קצוב, בסך של 300,000 ₪ שניתנה על פי סעיף 8 לחוק העבירות המינהליות.
דיון פלילי – הארכת מועד – בקשה להישפט
.
בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין הודעת תשלום קנס מינהלי קצוב, בסך של 300,000 ₪ שניתנה על פי סעיף 8 לחוק העבירות המינהליות.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
במרכז טיעוניו של המבקש עמדה הטענה כי גורמי המשיבה הבהירו לו כי הוא נדרש להסיר בנייה לא חוקית שפלשה לכיוון הדרך – הא ותו לא, וכי משעשה זאת עוד בטרם קיבל את ההודעה על הטלת הקנס, סבר כי בכך הוא מילא את דרישת האזהרה. אין לקבל טיעון זה. מהמסמכים שצירפה המשיבה לתגובתה עולה שאופן ברור כי המבקש ידע היטב כי מיוחסת לו עבירה של שימוש אסור בהיקף של 250 מ"ר.
המבקש לא הוכיח כי האיחור בהגשת הבקשה נבע מגורמים שאינם תלויים בו ולא נמצאו נימוקים אחרים שיכולים להצדיק את קבלת הבקשה. הקנס המינהלי הוטל על המבקש בחודש נובמבר 2021 והמבקש אינו טוען שלא ידע עליו. חרף האמור, המבקש לא ביקש את ביטול הקנס במועד, לא שילם את הקנס ולא ביקש להישפט בגינו. לא נמצא ממש בטעם שהעלה המבקש בדבר אי הבנתו את מהות ההתראה והקנס שהוטל.
המבקש לא הניח תשתית ראייתית או עובדתית שיש בה כדי לבסס טענות הגנה טובות או כי להראות כי קיים סיכוי כי הוא לא יורשע בגין העבירה מושא הקנס, אם יוגש כנגדו כתב אישום. אין המדובר באורכה של מה בכך אלא באורכה של כעשרה חודשים, שיקול רלוונטי בעת שקילת הבקשה להארכת מועד להישפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| ת"א (חיפה) 60706-11-22 ינון רז נ' משה לוי (שלום; קרן מרגולין פלדמן; 30/03/23) - 7 ע' |
| עו"ד: |
התביעה נדחתה על יסוד הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". התובעים הורשעו בעבירה של שימוש בסטייה מהיתר, ולולא הורשעו בקיומה של עבירה, הרי שלא היה נגרם להם הנזק נשוא התביעה כאן. אין הצדקה למתן סעד למי שניזוק בגין עבירה שעבר.
נזיקין – אחריות – בעל דין
נזיקין – הגנות – עילה בת עוולה
.
תביעה לתשלום פיצויים בסך של 285,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מהליך משפטי שהתנהל נגדם בבית משפט לעניינים מקומיים, ואשר נפתח ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובנייה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בבסיס טענות הנתבעים עומדת הטענה לפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", טענה זו יוצרת הגנה בפני התביעה הנזיקית, וככל שזו מתקבלת הרי שיש בה כדי לדחות את התביעה כולה. הרציונל העומד בבסיס הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" הינו סלידתו של ביהמ"ש מהושטת עזרה לבעל דין המבסס את תביעתו או הגנתו על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור. ככל שעולה שיעור הפליליות וחוסר המוסריות בהתנהגות התובע, כך תגבר הנטייה שלא להתיר לניזוק לזכות בפיצוי על נזקיו.
התובעים הורשעו בעבירה של שימוש בסטייה מהיתר, ולולא הורשעו בקיומה של עבירה, הרי שלא היה נגרם להם הנזק נשוא התביעה כאן. העילה כאן מקורה בהתנהלותם של הנתבעים, אשר דיווחו לרשויות על ביצוע העבירות נשוא ההליך המשפטי. התובעים מבקשים להשית על הנתבעים-המתלוננים את שיעור הנזק שנגרם להם בעקבות ההליך המשפטי. אף אין מחלוקת כי הנתבעים פעלו בהתאם להוראות החוק וכמצופה מאזרח שומר חוק בדיווחם לוועדה על השימוש האסור, בניגוד להיתר, שביצעו התובעים.
בנסיבות אלו, אין כל מקום והצדקה למתן סעד למי שניזוק בגין עבירה שעבר. מתן סעד שכזה יש בו פגיעה קשה באינטרס הציבורי ויש בו כדי לעודד ואף ליתן יד בעקיפין להפרת החוק ולהוצאת החוטא נשכר, ובכך למנוע את מיגור התופעה בעבירות התכנון והבנייה. יש לדחות את התביעה על הסף על יסוד הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נזיקין] |
|
| ת"ק (רמלה) 50522-03-22 יוספה ברק נ' GOOGLE LLC (שלום; אביגיל פריי; 30/03/23) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה תביעת התובעת כנגד הנתבעת – Google, בגין פרסומים המהווים לשון הרע. נפסק, כי הנתבעת שעצמה אינה מפרסמת הכתבות שנטען כי הינן מכפישות לא עוולה כנגד התובעת בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע.
נזיקין – אחריות – מנוע חיפוש באינטרנט
נזיקין – אינטרנט – לשון הרע
נזיקין – אחריות – אתר אינטרנט
נזיקין – עוולות – לשון הרע
התובעת הגישה כנגד הנתבעת – Google, תביעה במסגרתה נטען, כי הנתבעת אחראית לפרסומים המהווים לשון הרע שפורסמו כנגדה. הנתבעת מצידה טענה כי פעלה על מנת לסייע לתובעת כדי להסיר פרסומים מכפישים כנגדה. עם זאת, הנתבעת הדגישה כי היא אינה אחראית לפרסומים, הם אינם מבוצעים על ידה ואין לנתבעת היכולת למנוע אותם. לטענת הנתבעת היה על התובעת לפעול כנגד המפרסם ע"מ שיסיר את הכתבות המכפישות כדי לגדוע מן השורש את ההכפשות הנטענות להן היא חשופה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
ביהמ"ש לתביעות קטנות אינו מוסמך ליתן סעד של הסרת הפרסומים.
משאין חולק כי הנתבעת עצמה אינה מפרסמת הכתבות שנטען כי הינן מכפישות, יש לבחון האם עוולה הנתבעת כנגד התובעת בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע בפעולותיה.
רק במקום שבו תתבקש התובעת להסיר פרסום הנגוע בלשון הרע והיא לא תעשה כן בלא מניע סביר להתנהלותה כך, רק אז תהיה הנתבעת אחראית לפרסום לשון הרע בניגוד לחוק.
אין די בהצגת רשימת תוצאות כדי להצביע על קיומם של קישורים מכפישים נטענים שהיו צריכים להיות מוסרים ולא הוסרו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [פשיטת רגל] |
|
| עחדל"פ (באר שבע) 66638-01-23 ראובן יהב נ' ממונה על חדלות פירעון מחוז באר שבע והדרום (שלום; מנחם שח"ק; 26/03/23) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט של חדלות פירעון קיבל, באופן חלקי בלבד, את ערעור המערער על הכרעת הנאמן בתביעת חוב של הנושה. ביסוד הערעור עומדות טענות הן לכשלים פרוצדורליים והן לכשלים מהותיים.
פשיטת רגל – תביעת חוב – דיון מחדש בתביעת חוב שאושרה שלא כיאות
פשיטת רגל – תביעת חוב – סדרי דין
.
היחיד הגיש ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת חוב של הנושה. לטענת היחיד, נפלו בהכרעות החוב של הנאמן הן כשלים פרוצדורליים והן כשלים מהותיים. בהיבט הפרוצדורלי, היחיד סבר שלא היה מקום לאשר את תביעת החוב המקורית בהיעדר פירוט כספי מתיק ההוצל"פ, וטען שתביעת החוב לא הועברה לידיו לצורך קבלת עמדתו, וכך גם הכרעת החוב. עוד טען היחיד שבקשה לעיון מחדש בהכרעת חוב ניתן להגיש אך לצורך הפחתת סכום החוב או ביטולו, ולא לצורך הגדלתו, ולכן לא היה מוסמך הנאמן לדון בהשגה שהגיש הנושה. בהיבט המהותי, היחיד טען שסכום שכר הטרחה שנקבע מופרז.
.
בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו ופסק כלהלן:
יש לקבל את טענות היחיד לכשלים פרוצדורליים בהכרעת החוב בשני היבטים. ראשית, הנושה לא הגיש את מלוא המסמכים הנדרשים במסגרת תביעת החוב המקורית, ובפרט את תדפיס תיק ההוצל"פ בעניינו של היחיד. שנית, תביעת החוב לא הועברה לעיונו של היחיד, לצורך מתן התייחסותו לחוב הנטען.
מאידך גיסא, התוצאה שאליה הגיע הנאמן בהכרעת החוב המקורית, שלפיה החוב עומד על סכום השיק לבדו, היא תוצאה מתחייבת, לאור המסמכים שהוצגו בפניו באותה העת, ולא נפל פגם בהתנהלות הנאמן בנושא זה, בפרט לא בכך שהנאמן לא דרש מהנושה לקבל את מסמכי ההוצל"פ, שכן הנאמן כלל לא ידע באותה העת שתיק הוצל"פ אכן נפתח ע"י הנושה נגד היחיד.
לא נפל פגם בהחלטתו של הנאמן לבחון שנית את הכרעתו בתביעת החוב, במסגרת עיון מחדש, ולהגדיל את סכום החוב. אין לקבל את טענת היחיד, כי במסגרת עיון מחדש מוסמך הנאמן אך לבטל או להפחית את החוב.
לא נפל פגם בהחלטת הנאמן שלא "להציץ מאחורי הפרגוד" של פסק הדין, ולבחון את שכר הטרחה שנקבע לגופו. מדובר בפסק דין שניתן בהסכמת היחיד, לפני שנים רבות, והיחיד לא טען נגדו ולא ניסה לבטלו במשך כל התקופה הארוכה שחלפה.
גם את טענת היחיד שהיה מקום לשלול מהנושה ריבית בגין התקופה שלפני פתיחת תיק ההוצל"פ, אין לקבל.
בהתחשב בכך שהיחיד נמנע מלטעון נגד הריביות במשך מספר שנים שבהם התנהל ההליך ההוצל"פ, ומצא לעורר זאת רק במסגרת ההליך הנוכחי, ובשיהוי ניכר, אין מקום לקבל את טענתו.
מאידך, יש לקבל את טענתו הנוספת של היחיד, על כך שלא בוצע שיערוך של הכספים ששולמו על חשבון החוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [עוולות] [נזיקין] |
|
| ת"א (בת ים) 2030-12-20 פלוני אלמוני נ' חוף קליה אגודה שיתופית בע"מ (שלום; ליעד שגב; 21/03/23) - 14 ע' |
| עו"ד: אריאלה שיאון, שושנה גלס |
בית המשפט קיבל את התביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעות בגין נזקי גוף שנגרמו לו עת נפש בחוף קלי"ה בים המלח כתוצאה ממעופן של שמשיות אשר לא היו מחוברות ו/או מוחזקות כראוי. טענת הנתבעות, כי מדובר באירוע חריג ביותר, כתוצאה מכוח עליון – נדחתה.
עוולות – רשלנות – רמת הזהירות הנדרשת
נזיקין – אחריות – מפעיל חוף
.
התובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו עת נפש בחוף קלי"ה בים המלח. על פי כתב התביעה, ניתקו ממקומן שתי שמשיות אשר לא היו מחוברות ו/או מוחזקות כראוי. התובע הצליח לתפוס בידיו שמשיה אחת אשר עפה באוויר מעל ראשו, שמשיה שנייה, ניתקה מהקרקע, עפה לכיוונו של התובע, הוטחה בחוזקה בגופו וגרמה לקרעים חמורים בעור הפנים ובגפה הימנית העליונה. על פי הנתבעות, מדובר באירוע חריג ביותר, כתוצאה מכוח עליון.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הוכח, כי מעופן של השמשיות הוא תוצאה של הצבה לא נכונה ולא של רוחות בלתי מצויות.
בנסיבות בהן עפו שתי שמשיות מתוך שמשיות רבות שעל החוף, הדעת נותנת כי הסיבה למעוף היא התנהלות רשלנית של הנתבעות או מי מהן ולא עוצמת הרוחות.
ככל והנתבעות טוענות לתנאי מזג אוויר קשים, היה עליהן להיערך בהתאם ואף להודיע על כך לקהל המבקרים ובכך למנוע – אולי – את פגיעתו של התובע.
חזקה כי לו היו הרוחות באותו היום יוצאות דופן בעוצמתן, היתה מובאת ראיה להוכחת הדבר. הימנעותן של הנתבעות מהבאת ראיות פועלת לחובתן ויש להורות, כי הרוח היתה רוח מצויה ובוודאי שלא כוח עליון שלא ניתן היה לצפותו.
יש לדחות את טענת הנתבעות באשר להשתת אשם תורם על כתפי התובע. אין זה הגיוני, ואף אין לצפות כי אדם הנופש להנאתו ומופתע מתוצאות התרשלותו של המקום בו הוא מבלה, ישכיל לפעול באופן שהמזיק חושב שהוא סביר, או שניתן לקרוא לו הגיוני ממרחק הזמן והבהלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| ת"פ (תל אביב-יפו) 32065-02-22 מדינת ישראל נ' גיא סופר (שלום; עלאא מסארווה; 14/02/23) - 12 ע' |
| עו"ד: רים סוויד, אברהם שהבזי |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע על פי הודאתו בעבירות מס שעניינן תשובה כוזבת לשאלה שנשאלה, שימוש במרמה, עורמה ותחבולה בכוונה להתחמק מתשלום מס, וזיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף, עונש של מאסר למשך 6 חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, בנוסף לקנס.
דיון פלילי – ענישה – מתחם הענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מס
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע על פי הודאתו בעבירות מס של תשובה כוזבת לשאלה שנשאלה, שימוש במרמה, עורמה ותחבולה בכוונה להתחמק מתשלום מס, וזיוף מסמך ושימוש במסמך מזויף. על פי כתב האישום, מסר הנאשם 1 תשובה כוזבת בכתב ובעל פה על שאלה שנשאלה ופעל במרמה, עורמה ותחבולה בכוונה להתחמק מתשלום מס על הכנסה בסך 494,087 ₪ . כמו כן, זייף הנאשם 1, בעצת וביוזמת הנאשם 2, שבעה מסמכים (חוזי שכירות כוזבים) והנאשם 1 עשה שימוש באותם המסמכים, והכל בכוונה לקבל באמצעותם את הנחת דעתו של פקיד השומה שההכנסות התקבלו משכר דירה ולהפחית את המס שהיה צפוי להיות מושת על הנאשם 1. לפי כתב האישום העבירות בוצעו בנסיבות מחמירות וזאת לנוכח התחכום שבביצוע.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עבירות הזיוף והמרמה בוצעו אגב תכנית עבריינית אחת. מדובר בתקופת זמן מוגדרת, בה הנאשם פעל לשם הכנת כלל המסמכים בהם עשה שימוש לצורך ביצוע העבירות. אין לראות בכל חוזה שכירות כאירוע נפרד שיש לקבוע בצדו מתחם שונה. שכן, רק לאחר שהנאשם התבקש להסביר את גידול ההון הוא פעל לשם הכנת המסמכים שיסבירו את הגידול, כלומר, המסמכים הוכנו בנקודת זמן מאוחרת ולא הוכנו טיפין טיפין בכל שנה ושנה.
לפי סעיף 40ב לחוק העונשין, העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.
מתחם העונש ההולם נע בין 6 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ועד 18 חודשי מאסר. אשר לקנס, מתחם העונש ההולם בהיבט זה, גם כשלוקחים בחשבון מצבו הכלכלי של הנאשם, נע בין 15,000 ועד 35,000 ₪.
לא קיימת הצדקה לחריגה לקולא או לחומרה ממתחם העונש ההולם.
יש למקם עונשו של הנאשם בתחתית המתחם, כל מתחם שייקבע. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 21 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 56396-02-19 ד"ר נתן חביב נ' בית הזהב בע"מ (עבודה; אורן שגב; 20/03/23) - 12 ע' |
| עו"ד: פנינית כהן |
ביה"ד פסק כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה כי המניע לפיטורי התובע היה השינוי הארגוני שהתובע סירב לקבל בשל מה שראה כפגיעה מוחשית בתנאי העסקתו, ולא בשל תלונות ששלח למשרד הבריאות; עוד נפסק כי הגם שנפלו פגמים בהליך השימוע, בנסיבות העניין אין מדובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין, באופן שאלמלא התקיימו, תוצאת הליך השימוע היתה שונה.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – פיצויים
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
.
התובע, רופא במקצועו, עבד אצל הנתבעת, שמפעילה בית דיור מוגן. לטענת התובע, בעקבות פנייתו למשרד הבריאות בתלונה על בית הדיור המוגן, זומן לשימוע שבעקבותיו פוטר, ומכאן התביעה לקבלת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. השאלות הדורשות הכרעה הן האם הנתבעת הוכיחה כי הרקע לפיטוריו של התובע היה אחר מאשר התלונות ששלח למשרד הבריאות, היינו, העובדה שהוא סרב לשינויים שהנתבעת ביקשה להכניס במתכונת עבודתו ואשר השפיעו ישירות על תנאי העסקתו; והאם הליך השימוע בעניינו התנהל כדין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שגב) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד קבע כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה כי המניע לפיטורי התובע היה השינוי הארגוני שהתובע סירב לקבל בשל מה שראה כפגיעה מוחשית בתנאי העסקתו, ולא בשל פניותיו למשרד הבריאות, לגביהן התובע הודה כי כלל לא יידע את מנהלי בית הדיור המוגן.
אשר להליך פיטורי התובע, אמנם נפלו פגמים מסויימים בזימון לשימוע, כגון מתן הודעה של יומיים בלבד ואי ציון העובדה כי גם ב"כ הנתבעת עתידה להשתתף בו, אך בנסיבות העניין אין המדובר בפגמים שיורדים לשורשו של עניין. בליבת הליך השימוע עומדת זכותו של העובד שעתידו התעסוקתי מונח על כף המאזניים, לכך שקולו יישמע בטרם תתקבל החלטה בעניינו, וזאת, בין היתר, מתוך הכרה בזכותו להליך הוגן. על המעסיק לשקול את טענותיו של העובד בנפש חפצה. במקרה זה, התובע לא ביקש לדחות את מועד השימוע ולא הצביע על פגיעה קונקרטית שנגרמה לו כתוצאה מכך. מעיון בפרוטוקול עולה כי קולו נשמע, ומכאן מתבקשת המסקנה כי אין מדובר בפגמים שפגעו בזכות הטיעון שלו. כך גם לא נמצא כי עצם נוכחותה של ב"כ הנתבעת פגעה בזכות זו, הגם שמן הראוי היה שדבר נוכחותה בישיבה, יצויין במכתב הזימון לשימוע.
זאת ועוד, אין חולק כי הוצע לתובע להישאר במקום העבודה וכי הוא סירב נחרצות עקב מה שראה (בצדק מבחינתו) כהרעה מוחשית בתנאי העסקתו. אכן, דובר על פגיעה בהיקף משרתו, וממילא בהיקף הכנסתו, ולכן סירובו היה עקרוני ועיקש. הנתבעת מצדה היתה נחושה להכניס את השינוי הארגוני מתוך צורך לתת מענה רפואי רחב יותר לדייריה ולמטופליה. בנסיבות אלה, גם אילו התובע היה יודע מראש שב"כ הנתבעת תהיה נוכחת בישיבה, יש להניח כי תוצאת השימוע לא היתה שונה. ודוק. במכתב הזימון לשימוע הובא לידיעת התובע כי הוא רשאי להיות מלווה בנציג מטעמו ככל שיבחר, והוא אכן בחר לזמן 2 עובדות מטעמו. עובדות אלה סירבו להתייצב לצדו אך הוא לא ביקש לדחות את השימוע על מנת לשקול מחדש את צעדיו או להיערך בהתאם, לרבות למצוא יועץ משפטי שילווה אותו בהליך.
לאור האמור, הגם שנפלו פגמים בהליך השימוע, בנסיבות העניין אין מדובר בפגמים היורדים לשורשו של עניין, באופן שאלמלא התקיימו, תוצאת הליך השימוע היתה שונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עבודה] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 28089-05-18 מאיר ספיר נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (עבודה; כרמית פלד, נ.צ.: א' ויינטרוב, י' רודניקי; 14/03/23) - 71 ע' |
| עו"ד: משה וקרט, אריק שלו, גלית גולן רותם, עירית אולמן |
ביה"ד אישר את עילות התביעה הבאות במסגרת תובענה ייצוגית נגד המשיבה: אי ביצוע הפקדות לתגמולים מכוח ההסכם הקיבוצי הכללי בענפי היבוא, היצוא, המסחר והשירותים שנחתם בין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (מועצות פועלי ת"א-יפו, רמת גן וגבעתיים, חולון והוד השרון) לבין לשכת המסחר בתל-אביב יפו (ההסכם הענפי) באיזה מששת חודשי העבודה הראשונים; אי ביצוע הפקדות לתגמולים בגין מלוא השכר, לרבות העמלות במלואן, ולגבי התקופה שבין 2011-2013 אי ביצוען גם בשיעורים המתחייבים מההסכם הענפי; אי הכללת עמלות בחישוב דמי החופשה ודמי המחלה עד לחודש דצמבר 2016 (כולל); אי הכללת עמלות בחישוב ההפקדות לפיצויי פיטורים מכוח הצו המשקי עד לחודש יולי 2017 (כולל).
עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
עבודה – תובענה ייצוגית – תביעה שניתן להגיש בה בקשה לאישור תובענה ייצוגית
עבודה – הסכם קיבוצי – התערבות בתוכנו
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – הסכם קיבוצי – פירושו
.
בקשות המבקשים לאישור תובענה ייצוגית נגד החברה המשיבה. המבקש הועסק בחברה כחודשיים בתפקיד של נהג השכרה. המבקשת, הועסקה בחברה כ-9.5 שנים בתפקיד נציגה במחלקה העסקית. בלב הבקשות לאישור, עומדת טענת המבקשים לפיה החברה החסירה מעובדיה זכויות שונות, מקום בו לא פעלה בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בענפי היבוא, היצוא, המסחר והשירותים שנחתם בין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (מועצות פועלי ת"א-יפו, רמת גן וגבעתיים, חולון והוד השרון) לבין לשכת המסחר בתל-אביב יפו (ההסכם הענפי) שחל על הצדדים. המבקשים טוענים שניהם לחסרון כיס כפועל יוצא מאי יישום הוראות ההסכם הענפי, בכל הנוגע להפרשות פנסיוניות וליום בחירה. המבקשת, שהייתה זכאית לעמלות במסגרת עבודתה הוסיפה טענות לחסרון כיס עקב אי הכללת העמלות בחישוב הפרשות פנסיוניות, דמי חופשה ודמי מחלה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת כ' פלד ונציגי הציבור א' ויינטרוב, י' רודניקי) קיבל את הבקשות בחלקן ופסק כי:
המחלוקות בין הצדדים נוגעות לשאלות הבאות: האם קמה לחברי הקבוצה זכות טובה יותר בנוגע לביטוח הפנסיוני מזו שהוענקה ומוענקת להם בפועל, באופן המזכה אותם בסעד? בתוך כך: האם ההסדר הפנסיוני הקבוע בהסכם הענפי בוטל בשנת 1995, כטענת החברה? ככל שההסדר הפנסיוני הקבוע בהסכם הענפי לא בוטל - האם הוא מהווה "הסדר פנסיוני מיטיב" כמשמעו בצו המשקי? ובכלל זה: האם ההסדר הפנסיוני הקבוע בהסכם הענפי מזכה בהפקדות פנסיוניות מהיום הראשון לעבודה? מהו המועד הקובע לביצוע ההפקדות מכוח ההסכם הענפי, כאשר מדובר בעובד בניסיון, כמשמעו בהסכם האמור? מהם שיעורי ההפרשות לתגמולים מכוח ההסכם הענפי? האם עמלות מכירה כלולות בשכר הקובע לביצוע ההפקדות מכוח ההסכם הענפי? ככל שההסדר הפנסיוני הקבוע בהסכם הענפי מהווה "הסדר פנסיוני מיטיב" כמשמעו בצו המשקי - האם עמדה ועומדת לעובדי החברה, זכאות להפקדות לפיצויי פיטורים מכוח הצו המשקי? או שמא יהווה הדבר משום יצירת הסדר פנסיוני חדש המשלב את "הטוב מבין העולמות" ועומד בניגוד להלכה הפסוקה? האם זכאים עובדי החברה ליום בחירה מכוח ההסכם הענפי ומה נפקות הזכאות אם כן? האם יש לכלול עמלות מכירה בשכר הקובע לתשלום דמי מחלה, דמי חופשה ו/או פנסיה והאם זכאים עובדי החברה להפרשים בגין אי הכללתן בשכר הקובע לתשלום זכויות אלו.
תחילה צוין כי אין מחלוקת בדבר תחולת ההסכם הענפי על הצדדים להליך, אך מאחר שארגון העובדים החתום על ההסכם הענפי אינו פועל לאכיפת זכויות עובדי החברה, אין תחולה למחסום הסטטוטורי שבפרט 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות. אמנם המבקשת לא הוכיחה כי ביצעה פניה מוקדמת לארגון העובדים או לחברה ביחס לעניינים הנדונים, אך די בפניית המבקש לארגון העובדים, שעד למועד זה לא זכתה למענה, כדי לקבוע כי אין תחולה לסייג הקבוע בפרט 10(3) הנ"ל, כך שבפנינו תביעה בעילות בהן ניתן להגיש תובענה ייצוגית.
ביה"ד קבע כי ההסדר הפנסיוני הקבוע בהסכם הענפי לא בוטל בשנת 1995. ביה"ד קבע כי שיעורי ההפקדות המתחייבים מכוח ההסדר הענפי, וללא קשר לסוג המכשיר הפנסיוני המגולם בו עומדים, לכאורה, על 6% הפרשות מעסיק ו-5.5% הפרשות עובד לתגמולים, לכל המאוחר מיום 1.2.89.
ביה"ד עמד על היחס הנכון בין הצו המשקי להסדר הענפי ובהיבט זה קיבל את טענת המבקשים כי בכל מקרה שיעורי ההפרשות לתגמולים ולפיצויים אינם יכולים לפחות מאלו הקבועים בצו המשקי ובהתאם לעניין ריעני ולסעיף 4(א)(3) ו/או 4(א)(4) ו-5 לצו המשקי, יש לראות בהסדר הפנסיה הקבוע בהסכם הענפי כהסדר מיטיב כמשמעו בצו המשקי. ככזה, יש לפעול על פיו, תוך ביצוע "השלמות" בלבד מתוך הצו המשקי, קרי לבצע הפרשות לפיצויי פיטורים (שאינן מתחייבות מכוח ההסכם הענפי) בהתאם לצו המשקי ולבצע את ההפרשות לתגמולים לכל הפחות בשיעורים הקבועים בצו המשקי. ביה"ד קבע כי, אכן הסדר מהסוג המעוגן בהסכם הענפי, הוגדר בצו המשקי עצמו כהסדר מיטיב. החובה לבצע הפקדות לפיצויי פיטורים מכוח הצו המשקי, גם עת חל הסדר מיטיב אחר מעוגנת בצו המשקי עצמו. כזו היא גם החובה לבצע את ההפרשות לתגמולים בשיעורים המינימליים המתחייבים מהצו המשקי. ביום 3.4.16 הורחבו הוראות ההסכם הקיבוצי שתיקן את הצו המשקי באופן שהפרשות המעסיק לרכיב התגמולים בהתאם לצו המשקי הועלו ל-6.25% החל מיום 1.7.16 ול-6.5% החל מיום 1.1.17. לכן, ההסדר הפנסיוני החל לכאורה על עובדי החברה הוא ההסדר הקבוע בהסכם הענפי, כאשר מכוח הצו המשקי על החברה היה לבצע הפקדות לפיצויי פיטורים בהתאם להוראות הצו המשקי (לרבות לענין המועד הקובע לתחילת ביצוע ההפקדות, השכר הקובע ושיעור ההפקדות) וכן, החל מיום 1.7.16 – להגדיל את שיעורי ההפרשות לתגמולים (עובד ומעסיק) בהתאם לקבוע בצו המשקי.
ביה"ד קבע את המועד הקובע לתחילת ביצוע הפקדות לתגמולים מכוח ההסכם הענפי, בציינו כי קביעה זו אינה נוגעת להפקדות בגין רכיב פיצויי הפיטורים, המוקנות לעובדי החברה כפועל יוצא מהוראות צו המשקי ולא נובעות מההסכם הענפי; ביה"ד קבע כי יש להכליל את העמלות בהגדרת השכר החודשי לצורך ביצוע הפקדות פנסיונית.
לסיכום, ביה"ד קבע כי הוכח לכאורה כי ההסדר הפנסיוני הקבוע בהסכם הענפי מיטיב על פני זה הקבוע בצו המשקי; ביה"ד מצא כי יש "לנטרל", לכאורה, את רכיב ההפקדות בגין פיצויי פיטורים מן המשוואה לבחינת ההסדר המיטיב במקרה זה. השוואה של שיעורי ההפקדות לתגמולים מכוח ההסכם הענפי (6%) למול שיעורי ההפרשות לתגמולים מכוח הצו המשקי (0.833%-5% בשנים הרלבנטיות) מלמדת כי בשנים 2011-2013 (כולל) היו שיעורי ההפקדות לתגמולים מכוח ההסכם הענפי גבוהים יותר ואף גבוהים משמעותית, בהתאם לתקופה. ברי כי ההסכם הענפי מיטיב במובן זה עם כלל העובדים אשר הועסקו בחברה בתקופה האמורה, או בחלק ממנה; ביה"ד מצא, כי כלל עובדי החברה, לרבות עובדים שנקלטו לעבודה בלא קרן פנסיה פעילה קודמת, זכאים לכאורה להפקדות לתגמולים (להבדיל מהפקדות לפיצויים) מיומם הראשון בעבודה, מכוח ההסכם הענפי. וברי כי ההסכם הענפי מיטיב במובן זה עם עובדים שנקלטו לעבודה בלא קרן פנסיה פעילה קודמת; ביה"ד מצא כי עובדים המקבלים עמלות בחברה זכאים לכאורה להפקדות לתגמולים בגין מלוא העמלות, בעוד שהצו המשקי מזכה בהפקדות פנסיוניות רק עד לגובה השכר הממוצע במשק. ככל שגובה העמלות המשולמות בחברה חצה את רף השכר הממוצע במשק, הרי שגם בהיבט זה מיטיב ההסכם הענפי על פני הצו המשקי.
ביה"ד בחן את קיומם של התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות וקבע כי קיימת עילת תביעה אישית למבקשים בנושא הפקדות פנסיוניות וחישוב דמי חופשה ומחלה, אך לא עומדת להם עילת תביעה אישית בגין אי מתן ימי בחירה מכוח ההסכם הענפי; כי קיימות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, אשר יש אפשרות סבירה שתוכרענה לטובת הקבוצה; כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקות בנסיבות העניין, וכי קיים יסוד סביר להניח שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב, חרף פגמים שנמצאו בהתנהלות באי הכוח המייצגים, שתקבל ביטוי במסגרת קציבת שכר טרחתם של ב"כ המבקשים. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 23 [מקרקעין] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| תמ"ש (פתח תקוה) 18744-11-18 פלונית נ' אלמוני 2 (משפחה; אפרת ונקרט; 07/03/23) - 26 ע' |
| עו"ד: |
קבלת תביעת התובעים כנגד הנתבע לפירוק השיתוף בנכס שירשו מאימם המנוחה (מגרש עליו בנויים בית המגורים של המנוחים וכן שלוש יחידות דיור נוספות אותן בנה במהלך השנים הנתבע) ולתשלום דמי שימוש ונדחתה תביעת הנתבע כנגד התובעים להחזר כספים והוצאות שהוציא בגין השקעותיו בנכס ובגין טיפולו באם המנוחה.
מקרקעין – שימוש והחזקה חינם במקרקעין – סיווג הזכות
מקרקעין – רישיון – ביטולו
מקרקעין – זכויות במקרקעין – רישיון בלתי הדיר
עשיית עושר ולא במשפט – דמי שימוש – זכאות
.
שתי תביעות בין אחים. האחת, תביעת התובעים כנגד הנתבע לפירוק השיתוף בנכס שירשו מאימם המנוחה (מגרש עליו בנויים בית המגורים של המנוחים וכן שלוש יחידות דיור נוספות אותן בנה במהלך השנים הנתבע) ולתשלום דמי שימוש. השניה, תביעת הנתבע כנגד התובעים להחזר כספים והוצאות שהוציא בגין השקעותיו בנכס ובגין טיפולו באם המנוחה. יצויין כי מכח ירושת האם המנוחה ובעקבות הסדר בין הנתבע לאחת האחיות לנתבע 2/5 בנכס ולכל אחד מהתובעים 1/5 בנכס. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא מהות הרשות שניתנה לנתבע 1 ביחס לנכס כאשר לטענת הנתבע, ניתנה לו רשות בלתי הדירה להתגורר בנכס.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעת התובעים ודחה את תביעת הנתבע מהטעמים הבאים:
זכויותיו של הנתבע במקרקעין: רישיון במקרקעין, או זכות בר רשות, היא הזכות היחידה לשימוש במקרקעין אשר אינה נמנית עם חמשת סוגי הזכויות המנויות בחוק המקרקעין (בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה, זכות קדימה); רשות במקרקעין אינה מותנית בהסכם מפורש ודי בכך שניתן להסיק מהתנהגות בעלי המקרקעין כי הסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם; על פי הפסיקה, רישיון בלתי הדיר לשימוש במקרקעין הינו נדיר וייקבע רק במקרים חריגים. משמעותה של רשות בלתי הדירה היא שלילת אפשרותם של הבעלים לממש את זכותם הקניינית. משכך, על מנת שרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול נדרשת הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד, תיעשה במשנה זהירות ובנסיבות נדירות. גם במקרים של הסתמכות רבה יותר עם שהייה רבת שנים עם בנייה של בית והשקעה רבה יותר, נפסק כי אין להכיר ברשות בלתי הדירה, וכי לכל היותר יש מקום לפסוק פיצויי כספי ככל שמוכחת ההשקעה וההשבחה בנכס. נפסק, כי הפיצוי מוגבל אך בגין שווי השקעת בר הרשות בנכס והשבחתו.
כאשר עסקינן ב"רשות גרידא" שניתנה חינם ללא כל תמורה, הרשות קיימת עקב רצונו החופשי של המרשה, ומתבטלת עם גילוי דעתו של זה, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון. אף אם פעולתו של בר הרשות בנכס נמשכה זמן רב.
הגם שככלל, רשות חינם אינה יכולה להיות בלתי הדירה והיא ניתנת לביטול בכל עת, לעיתים נדירות תוכר רשות שניתנה ללא תמורה כרשות בלתי הדירה, וזאת כאשר עקרונות הצדק ותום הלב דורשים ומחייבים זאת וכאשר ברי כי הנסיבות יצרו הסתמכות צפויה, הגיונית ולגיטימית של מקבל הרשות, לפיה הרשות שניתנה לו היא לצמיתות.
במקרה דנא אין מחלוקת כי הנתבע ומשפחתו מתגוררים במקום למעלה משלושה עשורים חינם אין כסף וכי עת המנוחה הייתה בחיים ניתנה לנתבע רשות מגורים בנכס, רשות לשפץ את הבית ולבנות את יחידות הדיור. לפיכך, לכאורה, מדובר בקיומה של רשות חינם ללא תמורה; מגורי הנתבע ומשפחתו בנכס לא הוסדרו בהסכם ואין כל ראיה חד משמעית ומוצקה כי ניתנה לנתבע רשות בלתי הדירה להתגורר בנכס. עיון בייפוי הכח עליו מבסס הנתבע את הטענה בדבר קיומה של רשות בלתי הדירה מעלה כי הוא נותן בידי הנתבע רשות לפעול בשם המנוחה אל מול הרשויות לצורך רישום הנכס על שם המנוחה וכן לצורך בנייה בו. אין בו כל התייחסות לזכות הנתבע למגורים בנכס, או כל זכות אחרת של הנתבע בנכס, כל שכן זכות בלתי הדירה למגורים בנכס. יתרה מכך. יפוי הכח קובע מפורשות כי הנתבע אינו יכול להעביר את הנכס על שמו או על שמם של אחרים. מכאן כי הרשות שניתנה לנתבע, אינה בלתי הדירה.
מקרים בהם הורים מאפשרים למי מילדיהם לבנות על מקרקעין בבעלותו, כאשר תנאי השטח מאפשרים זאת, אינם חריגים במקומותינו. עם זאת, הכרה בזכות בלתי הדירה במצב דברים שכזה חותרת תחת זכות הקניין של בעל המקרקעין, ומשמעותה, כי בעל המקרקעין העניק לבן המתגורר בנכס זכות בעלות או זכות השווה לזכותו במקרקעין. כ"כ, העובדה שהורים אומרים לבנם "זה ביתך" או "כאן תגור", אינה מקנה לבן ולכלה זכות שימוש חינם בבית בכל ימי חייהם וההורים, שהם בעלי זכויות הקניין, רשאים לחזור בהם מהתחייבותם זו. אכן יש והדבר יותנה בתנאים, בשל הסתמכות הבן והכלה או בשל השקעות שביצעו בנכס.
אמנם, הנתבע טוען כי נתן תמורה בעד מגוריו בנכס באמצעות שיפוץ בית המגורים של המנוחים, בו התגורר הוא עם משפחתו עת המנוחה עברה להתגורר האחת מיחידות הדיור שבנה בחצר. עם זאת ביהמ"ש סבור כי אין לראות בכך כתשלום דמי שכירות או כתמורה עבור המגורים בנכס.
בכל מקרה, גם אם נאמר כי הנתבע נתן תמורה עבור מגוריו בנכס בדמות שיפוץ הנכס והשבחתו, אין די בכך להקנות לנתבע זכות שימוש ומגורים בלתי הדירה משאין כל ראיה התומכת בטענתו לפיה קיבל זכות בלתי הדירה בתמורה לשיפוץ הנכס. לכל היותר עולה מהראיות כי לנתבע ניתנה הרשות להתגורר בנכס בימי חייה של המנוחה וככל שהוא חפץ לקבל לבעלותו את הנכס ולהמשיך לעשות בו שימוש בלעדי לאחר פטירתה של המנוחה הרי שעליו לשלם תמורתו ליתר האחים.
מכאן שהזכות שניתנה לנתבע להתגורר בנכס, לבנות עליו ולעשות בו שימוש, בימי חייה של המנוחה, הייתה הדירה ולפיכך זמנית והסתיימה עם דרישת התובעים לפירוק השיתוף בנכס.
זאת ועוד. למצער, גם אם היה מדובר לכאורה ברשות בלתי הדירה (וכאמור לא כך הדבר), הרי שגם רשות זו ניתנת לביטול. כך למשל נקבע כי כאשר קיים מתח בין בעלי הנכס, יש מקום לבצע את פירוק השיתוף, תוך תשלום פיצוי שישקף את שווי הרשות וזכות המגורים.
כן נדחתה טענת הנתבע כי יש לראות בו כדייר מוגן בהתאם לסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר. הפסיקה הצרה את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, והגבילה סעיף זה רק לנסיבות בהן ניתנה לשותף חזקה ייחודית כדין – בהסכמת כל השותפים האחרים. נפסק כי גם כאשר הסכימו השותפים בתחילה לחזקה הבלעדית, אולם לאחר מכן התעוררה התנגדות של מי מהשותפים, לא תחול דיירות מוגנת על שותף. במקרה דנן, הנתבע ומשפחתו היו ברי רשות של האם המנוחה. עם פטירתה של המנוחה נדרשת הסכמתם של כל יורשיה להמשך המגורים של הנתבע בנכס. משהתובעים הגישו תביעה לפירוק השיתוף בנכס וכן לתשלום דמי שימוש ראויים ברי כי אין התובעים, השותפים בנכס, מסכימים עוד למגוריו של הנתבע בנכס ואין לראות בנתבע כדייר מוגן.
האם זכאי הנתבע לפיצוי בגין ביטול הרישיון? ביהמ"ש משיב על כך בשלילה. רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק. בין היתר, הפסיקה נדרשה לשאלת זכאותו של בר רשות במקרקעין לפיצוי בגין השקעות שביצע במקרקעין, כאשר אלו בוצעו ללא היתר בניה ובניגוד לדין, ונקבע כי בנסיבות אלה, בדרך כלל אין מקום ליתן פיצוי. יחד עם זאת, נקבע כי במקרים מסוימים, ניתן יהיה ליתן פיצוי במידה והמבקשים יוכלו ליהנות מהמבנה בעתיד, באם ניתן יהיה לקבל היתר בניה, אשר "יכשיר" את אי החוקיות.ככל שביהמ”ש סבור כי מקבל הרישיון שבוטל זכאי לפיצוי כספי בגין השקעות שבוצעו על ידו במקרקעין, עליו לערוך חישוב ברור ומדויק ככל שניתן, ולקבוע את שיעור ההשקעות על בסיס ראיות מוצקות, ובראשן חוות דעת שמאית מקצועית ולמצער הצגת אסמכתאות בדבר ההשקעה והיקפה.
במקרה דנא הנתבע טען לתיקונים והשקעות שביצע להשבחת הנכס בסכום של כ-1.5 מיליון ₪ ואולם הנתבע לא הוכיח זאת בראיות מתאימות.זאת ועוד, ככל ומדובר בשיפוצים ותיקונים המבוצעים בנכס כחלק מתחזוקה שוטפת אין הם בבחינת השבחה המזכה בפיצוי. במקרה דנן לא הוכח איזה מהשיפוצים היו בבחינת תחזוקה שוטפת ואיזה מהשיפוצים היוו השבחה משמעותית של הנכס המזכה בפיצויים. זאת ועוד, בהתאם לחוות דעת השמאי, חלק מהמבנים נבנו ללא היתר בניה ואף לא ניתן לבצע לגליזציה במצב הקיים. עוד ציין השמאי כי עליית שווי הנכס ממועד פטירת המנוחה ועד למועד עריכת חוו"ד נובעת רק מעליית מחירי הנדל"ן בישראל ואינה נובעת מהמבנים אשר על הקרקע או מהשבחה כלשהי בנכס בתקופה זו.
לאחר שקילת כלל השיקוים כשמחד, הנתבע ומשפחתו מתגוררים בנכס משופץ, רחב ידיים חינם אין כסף עשרות שנים, יחידות הדיור שנבנו ללא היתר, הושכרו על ידי הנתבע ודמי השכירות שולמו אך ורק לידי הנתבע משך שנים רבות, הנתבע ואשתו אף רכשו במהלך השנים דירת 4 חדרים המושכרת על ידם הרי שלמעשה קיבל הנתבע יותר מפיצוי הולם בגין השקעותיו בנכס נוסף על המגורים חינם. מדובר בסך העולה לעין שיעור על סך ההשקעה שבוצעה בנכס, על אחת כמה וכמה השקעה להבדיל מתחזוקה שוטפת בהתאם לנתונים שבחוות דעת השמאי.
אשר לטענת ההסתמכות – אכן, העובדה כי הנתבע ובני משפחתו התגוררו בנכס שנים ארוכות ברשות המנוחה, עשויה להוות תשתית להסתמכות הנתבע על רשות זו ולכאורה אף לציפייה מסוימת כי רשות זו צופה אף פני עתיד. עם זאת, במקרה דנן, ככל שאכן הייתה הסתמכות כזו, ביהמ"ש סבור כי מדובר בהסתמכות לא מבוססת ולא מוצדקת ובכל מקרה אין בהסתמכות זו די על מנת לדחות את התביעה לפירוק השיתוף בנכס וחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים. עצם ניהול המו"מ לרכישת זכויות התובעים בנכס על ידי הנתבע, עוד טרם פטירת המנוחה, מלמד כי הנתבע ידע שלצורך הישארותו בנכס בעתיד ולאחר פטירת המנוחה עליו לרכוש את הנכס מידי אחיו ואחיותיו. אף יפוי הכח שניתן מהמנוחה לנתבע ושומר על זכות הבעלות של המנוחה, מלמד שהיה ברור לכלל הצדדים שזכויות המנוחה במקרקעין אינן שייכות או עוברות לנתבע. גם עובדה זו מלמדת כי ציפיית הנתבע להמשך מגורים חינם אחר מות המנוחה, לא הייתה ציפייה מוצדקת ומבוססת.
התביעה לדמי שימוש ראויים ולחלק מדמי השכירות של יחידות הדיור: לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבע עשה ועושה שימוש בלעדי בנכס השייך לצדדים כולם וכי בנסיבות העניין אין התובעים יכולים לעשות שימוש בנכס ולפיכך נקבע כי הם זכאים לדמי שימוש ראויים מהנתבע. בנוסף, אף בהתאם לסעיף 115 לחוק הירושה, ובהתאם לקביעות לעיל לנתבע אין זכות מגורים בלתי הדירה והוא אינו בבחינת דייר מוגן, וזכותו להמשיך להתגורר בדירה, ככל שקיימת, מותנית בתשלום דמי שכירות ליתר היורשים. ביהמ"ש מחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים וזאת ממועד הגשת התביעה כאשר לא הוכח כי התובעים פנו בדרישה לנתבע לתשלום דמי שימוש ראויים קודם לכן. בנוסף, הנתבע חוייב בתשלום חלקם היחסי של התובעים בדמי השכירות המשולמים לנתבע בגין השכרת יחידות הדיור ו/או בדמי השכירות הרעיוניים (ככל שביחידת דיור מתגורר מי מילדיו של הנתבע או אחר מי מטעמו ואינו משלם דמי שכירות בפועל לנתבע) וזאת החל ממועד הגשת התביעה. יחידות הדיור בנויות על קרקע השייכת לתובעים ומשעושה הנתבע שימוש בלעדי בקרקע השייכת לתובעים הרי שעליו לשלם להם את חלקם.
תביעת הנתבע בגין ההשקעות שביצע לטענתו במקרקעין ובגין דמי טיפול במנוחה – נדחתה. בין היתר, אשר להוצאות רישוי הנכס – סכומים אלו נתבעו ללא כל ראיה וללא כל ביסוס. לא זו אף זו מדובר בהשתתפות בתשלומים עתידיים שלא הוכחה החובה בתשלומם. כמו כן לא הוכח כי הנתבע מתכוון לפעול להכשרת הבניה הלא חוקית ולקבלת היתרי בניה וככל שכן, מה שיעור ההוצאות בגין כך. בנוסף, בהתאם לחוות דעת השמאי – ממילא לא ניתן להכשיר את הבניה הלא חוקית שביצע הנתבע אזי לא ברור בגין מה עותר הנתבע להשתתפות בהוצאות רישוי הנכס.אשר לדרישת התובע להחזר הוצאות הטיפול במנוחה – דינו של רכיב זה להידחות מהטעם שלא הוכח.
משנקבע כי התובעים לא יפצו את הנתבע בגין ההשקעות שבוצעו בבניית יחידות הדיור והשבחת הבית העיקרי שבוצעה על ידו (ככל שבוצעה) והחלוקה ביניהם תתבצע על בסיס מלוא השווי של המקרקעין אשר בהתאם לחווה"ד עמד על 2,500, 000 ₪, הרי שיש בכך משום פיצוי על הפער בין שווי המקרקעין בלבד, ללא המבנים (2,050, 000 ₪) לשווי המקרקעין (בלבד) היום, ויש בכך משום "פיצוי" על עליית שווי המקרקעין נכון להיום. משכך התובעים נהנים במידת מה שהמבנים שנבנו/שופצו והנתבע אינו חסר מהנאתם, בבחינת "זה נהנה וזה איננו חסר". בהנאה זו כאמור ניתן לראות פיצוי מה על עליית שווי הנדל"ן שעשויה הייתה לבוא לידי ביטוי לו הייתה הערכת השמאי מבוצעת כיום. כך גם ביהמ"ש מוצא להצמיד את הסכום שנקבע בחוות הדעת לעליית מדד המחירים לצרכן עד ליום התשלום בפועל, כאשר מדד הבסיס הוא הידוע בחודש הגשת חוות הדעת לתיק.
פירוק השיתוף ואופן הפירוק: בנסיבות העניין ובשים לב לתקופה הארוכה בה מתגורר הנתבע בנכס נקבע כי פירוק השיתוף יתבצע באופן שכל אחד מהתובעים ימכור את חלקו בנכס לנתבע, כאשר הנתבע ישלם לכל אחד מהתובעים בגין חלקו סך של 500,000 ₪ כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן החל ממועד הגשת חווה"ד (XXX) ועד ליום התשלום בפועל. ככל שהנתבע לא ירכוש מהתובעים את חלקם כאמור לעיל תוך העברת מלוא התמורה לכל אחד מהתובעים בפרק הזמן הנקוב, יימכרו המקרקעין לכל המרבה במחיר כאשר תמורת המכר תתחלק בין הצדדים בהתאם לחלקם בנכס. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [משפחה] [בתי-משפט] |
|
| תלה"מ (פתח תקוה) 50984-06-22 פלוני נ' אלמונית (משפחה; שירלי שי; 26/02/23) - 17 ע' |
| עו"ד: לוסי מאיר, רן בנימין |
מדובר במקרה קיצוני בו האם מפרה החלטות שיפוטיות תוך פגיעה בטובת הקטינים. ביהמ"ש פסק שכל עוד האישה גרה ביישוב המרוחק ממקום מגורי הצדדים טרם פרידתם, הילדים יגורו עם אביהם במהלך הימים א'-ו' בכל שבוע. עוד נקבע כי הם ישהו עם האם בשלושה סופי שבוע ברצף, ועם האב בכל סוף שבוע רביעי. האישה חויבה בהוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
משפחה – הסדרי שהות – קביעתם
משפחה – הסדרי שהות – שינוי עיר מגורים
משפחה – הסדרי שהות – טובת הילד
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – אי-כיבוד פסק דין
.
קביעת זמני השהות של הקטינים עם כל אחד מהוריהם. רקע: עובר לפתיחת ההליכים המשפטיים התגוררו הצדדים יחדיו, עם ילדיהם, ובמשך כ- 10 שנים ביישוב Y. האישה בחרה להעתיק באופן חד צדדי את מקום מגוריה לxxx מבלי שניתנה הסכמתו של האיש. בהמשך, וחרף צו מניעה זמני, האישה העתיקה את מקום מגורי הקטינה הבכורה, לxxx, חרף החלטות שיפוטיות ובניגוד להן תוך עירוב הקטינה בסכסוך ובפרטי ההליך המשפטי. בהמשך, לקחה האישה את הקטינים למקום מגוריה תוך שהאיש טען שהקטינים נעדרים ממסגרת החינוך ובניגוד להחלטות של בימ"ש. כיום, בפועל, האישה מתגוררת בxxx, הקטינה הבכורה מתגוררת עימה ופוקדת מסגרת חינוכית בxxx. לאחר שביהמ"ש קבע כי לא ניתן לכפות על הבת , לשוב למסגרת החינוכית שבה למדה מתוך מתן משקל לרצונה של הקטינה, נוכח גילה, תכונותיה ובהקשר של המורכבות המשפחתית ועצימות הסכסוך. האיש מתגורר בדירת הצדדים ב-Y, וכך גם שלושת ילדיהם הצעירים של הצדדים, כשהם פוקדים מסגרות חינוך ב-Y. זמני השהות עם הקטינים, גם של האישה, מתקיימים בדירת הצדדים ב-Y (נסטינג).
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
מדובר בצדדים שעצימות הסכסוך ביניהם גבוהה וקיצונית. ולא רק זאת, נראה כי בעל כורחם, גם הגורמים הנוספים המעורבים בתיק, לרבות האפוטרופסא לדין, העו"ס ואף ב"כ האיש, נתפסים בעיני האישה כחלק מהסכסוך.
יתירה מכך, מדובר בהתנהלות קיצונית של האישה גם בקשר לאי קיום החלטות שיפוטיות. ההליכים נפתחו לפני כ- 8 חודשים בלבד ופעם אחר פעם, האישה עושה ככל העולה על רוחה, לא מוכנה לקחת אחריות, ולו הקטנה ביותר, תוך פגיעה ישירה של הקטינים. ספירת כמות הבקשות שהגיש האיש, אשר עניינן הפרות שיפוטיות, מעידה על רמת הקיצוניות. תוכן הבקשות, תגובות האשה, ובעיקר עמדות הגורמים המקצועיים, מעידים כי מדובר בהפרת החלטות שיפוטיות שמשמעותן אחת – פגיעה בטובתם של הקטינים. מדובר בעירובם של הקטינים בסכסוך כמו גם עירובם בהליך המשפטי; בחירתה של האם לאפשר לבת הבכורה של הצדדים לשהות, לגור וללמוד במסגרת חינוכית בעיר רחוקה עשרות קילומטרים ממקום מגורם, שהייתם ולימודיהם של אחיה, פוגעת בקשר שבין האחים, שלא לדבר גורמת, בסבירות גבוהה, לבעייתיות נוספת; לקיחתם של הקטינים, באופן חד צדדי, על ידי אימם, ולא חשוב באיזה יום, ומדוע, מבלי לתאם זאת עם האב, וחרף העובדה שקיימת חלוקת זמנים קבועה, והילדים יודעים, או לכל הפחות אמורים לדעת, את זמני השהות שלהם עם כל אחד מהוריהם, גורמת להם לבלבול, מחזקת את חוסר היציבות, פוגעת בסדר וביכולת הארגון ומעלה שאלות של אמון; נזק רב נגרם לקטינים בשל היעדרותם ממסגרות חינוך, גם אם מדובר ביום אחד, בוודאי כאשר מדובר במספר ימים ברצף. כל הגורמים המעורבים בתיק זה רואים עין בעין את העובדה כי התנהלות האישה פוגעת בקטינים, פרט לה.
כאמור, כיום, קיים צו שיפוטי האוסר על העתקת מגורי הקטינים מ-Y. בפועל, האישה מתגוררת בxxx, הקטינה הבכורה מתגוררת עימה ופוקדת מסגרת חינוכית בxxx. האיש מתגורר בדירת הצדדים ב-Y, וכך גם שלושת ילדיהם הצעירים של הצדדים, כשהם פוקדים מסגרות חינוך ב-Y. זמני השהות עם הקטינים, גם של האישה, מתקיימים בדירת הצדדים ב-Y (נסטינג).
משהאישה העידה כי שכרה דירה בxxx והיא מתגוררת שם דרך קבע, ואף החלה שם עבודה, אין עוד טעם שאת זמני השהות שלה עם הקטינים תקיים ב-Y, כי אם בxxx, בדירתה. כאשר לאשה דירה משלה בxxx, יש לאפשר לאיש לחיות באופן רציף, בדירה אחת, מבלי שיהא עליו לצאת ממנה, ללון בחנות בו עובד, על מנת לאפשר לאישה לקיים בה זמני שהות.
אולם מעבר לכך, הצדדים במקרה דנן הוכיחו כי חלוקת זמני שהות במסגרת של קינון ביתי, אינה מתאימה להם ואף שניהם עתרו לשנותה. טובת הקטינים במתכונת זו נפגעת. כך למשל נמצא כי האם, על מנת להגיע לxxx בבוקר, לאחר שלנה עם הקטינים ב-Y, יוצאת מוקדם, והקטינים נאלצים לקום לבד בבוקר ואף לארגן את עצמם, בכוחות עצמם, וללא נוכחות מבוגר, למסגרות החינוך, ולא פעם מאחרים.
מפאת המרחק הרב שבין העיר xxx ליישוב Y, ולטובת הקטינים, ביהמ"ש לא יכול לקבוע חלוקת זמני שהות בין הצדדים, באופן שיכפה על הילדים לשהות בדרכים שעות רבות, ונסיעה בין Y לxxx, בוודאי לא בימים בהם קיימת מסגרת חינוכית.
אשר על כן, וכל עוד האשה מתגוררת בxxx, ביהמ"ש מורה כי הקטינים יגורו עם אביהם במהלך הימים א'-ו' בכל שבוע. עוד נקבע כי הם ישהו עם האם בשלושה סופי שבוע ברצף, ועם האב בכל סוף שבוע רביעי. האישה חויבה בהוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
המלצות האפוטרופסא לדין לקיום זמני שהות של האם במרכז קשר ובפיקוח כדי שהאם תפסיק להעביר מסרים לא ברורים ומבלבלים לקטינים, מחזקת את החשש הקיים בליבו של ביהמ"ש בקשר להרחקת הקטינים מאביהם. חרף זאת, ביהמ"ש לא נעתר, בשלב זה, להמלצות אלה, אולם יש להם משקל בהחלטה.
ביהמ"ש מתרה באם, שלא לנצל את זמני שהות שנקבעו לה ללא פיקוח, בצורה שיש בה בכדי לפגוע בקטינים ו/או לערבם בסכסוך ו/או להסיתם כנגד אביהם, שאחרת לא יהיה מנוס מקביעתם בפיקוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [משפחה] |
|
| תלה"מ (קריות) 68248-03-18 צ.ק נ' ט.ג (משפחה; ליאת דהן חיון; 12/02/23) - 16 ע' |
| עו"ד: שלומית סטרוגנו |
ביהמ"ש הפחית דמי מזונות שנקבעו בהסכם – מסך של 2,800 ₪ לחודש +מחציות לסך של 1500 ₪ מחציות – בשל שינוי נסיבות מהותי שעניינו בהרחבת זמני השהות עם האב.
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
משפחה – מזונות ילדים – הסכם בין הורים
.
עתירה לביטול דמי מזונות שנקבעו בהסכם שקיבל תוקף פס"ד נוכח שינוי נסיבות מהותי, ולמצער הפחתתם באופן משמעותי. בהסכם נקבעו מזונות בסך של 2,800 ₪ לחודש + מחציות. שינוי הנסיבות הנטען עניינו בגילו של הקטין שהיה בן שנה בעת אישור ההסכם וכיום הוא בן 9.5 שנים; בנוסף, האב נישא בשנית ונולדו לו 2 ילדים נוספים (בני 6 ושנה), וכולם מתגוררים בביתו יחד עם בנה של אשתו מנישואיה הקודמים; זמני השהות של האב עם הקטין הורחבו לחלוקה של 8:6 לטובת האם, כשנטל הנסיעות רובץ לפתחו בלבד. בעוד עפ"י ההסכם זמני השהות היו מצומצמים. יצוין כי ב2021, ניתנה החלטה זמנית, בעקבות הרחבת זמני הזהות ולפיה הופחתו דמי המזונות לסך של 2,150 ₪ בחודש, בתוספת מחציות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה באופן חלקי מהטעמים הבאים:
כידוע, פסק דין למזונות אינו בחינת מעשה בית דין ועל כן, ניתן לשוב ולפנות לביהמ"ש לבחון את סכום המזונות, וזאת בכפוף לכך שחל שינוי נסיבות מהותי ובלתי צפוי. מבחינה זו אין שונה בין פסק דין שהוגש על יסוד הסכמה בין הצדדים, כבענייננו, לבין פסק דין שהכריע במחלוקות לאחר שמיעת ראיות; בהתאם להלכה הפסוקה, אין בהלכת בע"מ 919/15 כדי לשנות או להקל בדרישת השינוי המהותי בנסיבות הפרטניות, כפי שפורשה בפסיקה קודם שניתן פסק הדין בבע"מ 919/15. הטעמים העיקריים לכך הם עיקרון סופיות הדיון, שמירה על יציבות משפחתית והגנה על עיקרון טובת הילד, חשש להפרת מערך האיזונים בין הצדדים והשלכות הרוחב.
לעניין בחינת השפעת השינוי על דמי המזונות נקבע "שבעת הכרעה בדבר שינוי דמי-מזונות נוכח שינוי נסיבות מהותי, ביהמ"ש אינו פועל בחלל ריק הואיל והמצב שהיה קיים בעבר הוא נקודת מוצא מחייבת". כך גם "ביהמ"ש אינו בודק איזה סכום מזונות היה פוסק היום אילו הנתונים דנן הובאו בפניו במסגרת תביעת מזונות חדשה, אלא יש לבחון האומנם חל שינוי נסיבות מהותי בהתאם לתנאי פסק המזונות המקורי".
שינו במצבם הכלכלי של הצדדים; למן היום בו הוגשה התביעה ועד היום משכורתם של שני הצדדים עלתה (משכורתו הממוצעת של האב הייתה כ- 13,000 ₪ וכיום ביהמ"ש עומד את שכרו הממוצע ע"ס 17,600 ₪ ומשכורתה הממוצעת של האם הייתה כ- 4,300 ₪ וכיום 7,500 ₪). ואולם, מי מהצדדים לא עמד והוכיח את השינוי הספציפי בהכנסות הצד השני, למן המועד בו נחתם ההסכם. על כן, בנסיבות אלה לפיהן משכורת שני הצדדים עלתה בשיעור קרוב, ושעה ששניהם בחרו להתייחס להכנסות אלה כמחייבות, הן שיעמדו בבסיס ההכרעה, ללא שהגידול בשכר החודשי של שני הצדדים יחשב כשינוי נסיבות.
זמני השהות של הקטין עם האב; חל שינוי נסיבות מהותי ביחס לזמני השהות כך שבמועד בו גובשו ואושרו ההסכמות, הקטין לא לן בבית האב כלל ולא הייתה חלוקת זמני שהות בחופשים. בהתאם לפסיקה, לשינוי מהותי בזמני השהות קיימת השפעה על גובה דמי המזונות.
שינוי בגיל הקטין והוצאותיו, ובהרכב משפחת האב: אכן, כטענת האב, ההסכם נחתם כאשר הקטין היה בן כשנה וכיום הינו בן כ-10 שנים. מכאן, טבעי והגיוני שפילוח ההוצאות וטיבן, השתנה בהתאם לצרכיו, כאשר במועד בו נחתם נדרשו הצדדים להוצאות גבוהות יותר הקשורות בעלויות גנים וצהרונים כמו גם תצרוכת אישית (טיטולים ותמ"ל), בעוד כיום, אלה התחלפו בהוצאות אחרות המאפיינות קטין בגילו. יחד עם זאת, אין באמור בכדי להוות בהכרח שינוי נסיבות מהותי. עובדה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו לא עלה בידי התובע, לפתחו נטל ההוכחה, להצביע על שינוי ספציפי. וחשוב מכך; בפסיקה ארוכה נקבע שהסכם שנחתם בין צדדים צופה פני-עתיד. נהיר, כי בעת חתימת ההסכם ידעו הצדדים שטיב ההוצאות ישתנה, בהתאם לגילו של הקטין, ואין המדובר בעובדה חדשה אשר לא הייתה ידועה לאב, או לא ניתן היה לצפותה. כך גם לעניין טענת האב ולפיה מצבו האישי השתנה; נהיר כי עת נפרדו הצדדים לפני כ-9 שנים, בעודם צעירים בגיל, ידעו, ולמצער כך תיכננו, שימשיכו בחייהם, ויבנו תא משפחתי חדש. בנסיבות אלה, אין המדובר בנסיבות חדשות אשר לא היו ידועות וצפויות. לכך יש להוסיף שאשתו עובדת, תוך שלא הובררה התמונה הכלכלית השלמה ביחס לתא המשפחתי, מקום בו האב סירב להציג את כלל המסמכים ביחס לשני בני הזוג. מכאן, ובהתאם להלכה שנקבעה בע"א 381/86 ולפיה "אין לצאת מתוך הנחה כי כל שינוי בהרכב המשפחתי החדש יש בו אוטומטית כדי להשליך על סכום המזונות" ביהמ"ש דוחה את טענות האב, לעניין זה.
צרכי הקטין; במסגרת תביעה להפחתת מזונות נבחנת רק שאלת השינוי בנסיבות ואין בודקים את היכולת של החייב או את הצרכים של הזכאי מן ההתחלה. לאמור; עת ביהמ"ש נדרש לבחון שינוי נסיבות, הוא אינו אומד את צרכי הקטין מהתחלה, והסכמת הצדדים מחייבת לעניין זה. בעניינו, לא עלה בידי הצדדים בכדי להוכיח שחל שינוי מהותי ספציפי בצרכי הקטין, תוך שנדחתה טענת האב ולפיה נוכח השינוי בגיל הקטין, חל שינוי בהוצאותיו. מכאן, הוצאות הקטין הינן כפי שנקבעו ע"י הצדדים, בסך של 2,800 ₪ לחודש, כולל מדור ואחזקתו.
יישום; כידוע, מטרת העל הינה "חתירה אל שוויון מהותי שאינו מתעלם ממכלול השיקולים ומהמורכבות של הסיטואציה". צרכי הקטין, כמפורט, נקבעו בסך של 2,800 ₪ לחודש, כולל מדור ואחזקתו. זמני השהות במועד זה היו מצומצמים עד מאוד, באופן שבו נמצא לקבוע שלא היה בהם בכדי לפחית מההוצאות בהן נשאה האם, עבור הקטין. כיום, חלה חלוקת זמני שהות נרחבת באופן בו הקטין שוהה בבית האב כ- 43% מהזמן. כן נמצא שההוצאות התלויות שהות מסתכמות בסך של 950 ₪ וההוצאות שאינן תלויות שהות מסתכמות בסך של 950 ₪.
לאחר בחינת הוצאות המדור של האם נמצא כי חלקו של הקטין בהוצאות אלו עומד על 900 ₪. לאור חלוקת זמני השהות, והכנסות הצדדים, נקבע שכיום חלקו של האב בהוצאות אלה, הינו 400 ₪;לאור חלוקת זמני השהות נקבע שחלקו של האב בהוצאות תלויות שהות, אשר הוערכו בסך של 950 ₪, הינו 450 ₪. בכל הנוגע להוצאות שאינן תלויות שהות; אלה הוערכו בסך של 950 ₪. לאור הכנסות הצדדים בהן לא חל כל שינוי, נקבע שחלקו של האב בהוצאות אלה הינו 650 ₪.
מכל האמור לעיל נקבע כי חלקו של האב בהוצאות הקטין, הכוללות את הוצאות המדור ואחזקתו הינו 1,500 ₪.
עוד נקבע שמקרה זו נופל בגדר אותם מקרים בהם יש להורות קיזוז דמי המזונות ששולמו ביתר, באופן רטרואקטיבי. ביהמ"ש התרשם שהאב עשה כל שביכולתו על מנת להגיע להסכמות נכונות, אשר יביאו לסילוק המחלוקת כמו גם למציאת איזון ראוי בין טענות הצדדים. האם מצדה דחתה על הסף כל טענה והצעה שהועלתה מצדו, גם בשלבים מאוחרים בהם הונחו לפניה נתונים רבים אשר הם אלה שעומדים בבסיס הכרעה זו. מכאן, מקום בו האם ביקשה לנצל את קיומו של ההליך המשפטי, אגב כך שהאב נדרש לשאת בתשלומי מזונות גבוהים, אין מקום שיצא בחסר.
על כן נקבע שמועד תחולת החיוב בהתאם להוראות פס"ד זה יהיה למן המועד בו ניתן פס"ד הקובע את זמני השהות המורחבים, קרי מיום 2.12.21; הקיזוז יעשה בהתאם לתשלומים שבוצעו בפועל, ובכלל זה החלטה מיום 21.2.21 מסגרתה הופחתו דמי המזונות. על אף התרשמות ביהמ"ש שלא יהיה בקיזוז בכדי לפגוע בקטין כמו גם שכל צרכיו ימולאו, למעלה מן הצורך, נקבע שהקיזוז יעשה מחלקו של האב בהוצאות החריגות ולא מתשלומים שוטפים. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
