| |
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
| 16 [עורכי-דין] [משפט מינהלי] |
 |
| עתמ (ת"א) 39648-12-13 עו"ד צבי פירון יו"ר המועצה הארצית של לשכת עוה"ד נ' דורון ברזילי, ראש לשכת עורכי הדין (מנהלי; דר' קובי ורדי; 09/01/14) - 11 ע' |
המשיב 1, במסווה של "ועדת כספים" חדשה התומכת/יועצת לועד המרכזי, הקים למעשה גוף הנוגס בסמכויות הביצוע של ועדת הכספים של המועצה ואף יצר מחסום נוסף במכתב, תוך ניסיון לניטרול, ולו מסויים, של נגישות ושל שקיפות המידע הנחוץ לועדת הכספים של המועצה לביצוע עבודתה ואין לאפשר זאת. אכן, לא ניתן לקבוע שאין סמכות לועד המרכזי להקים ועדות, שכן ברי כי יש בידו סמכות שכזו ולכן לא ניתן לבטל את הקמת ועדת הכספים החדשה. יחד עם זאת, ניתן גם ניתן לקבוע שהמכתב נוגד את הדין והנוהג ועל כן הוא בטל וכן שגם אם ועדת הכספים החדשה מונתה כדין היא מוגבלת בסמכויותיה, באופן שאינה יכולה לפגוע ולכרסם בסמכויות ועדת הכספים של המועצה.
 עורכי-דין – לשכת עורכי-הדין – המועצה הארצית
עורכי-דין – לשכת עורכי-הדין – הוועד המרכזי
משפט מינהלי – שיקול-דעת – לשכת עורכי-הדין בישראל |
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| תעבורה |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [עונשין] |
|
| עפ 6395/12 עודד עזריאל נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, א' חיות, א' שהם; 02/02/14) - 15 ע' |
| עו"ד: מאיה חדד, אבי אודיז, שחר גרייף |
הלכה היא כי מצבו הרפואי הרעוע של מי שהורשע בדין, אין בו כדי להביא לשחרורו מעונש המאסר מקום בו העבירה ונסיבותיה מחייבות הטלת עונש כזה. במקרה הנדון, חרף מצבו הרפואי הקשה של המערער אין מקום להקלה דרמטית בעונש אשר נגזר עליו עד כדי שחרורו מהמאסר בו הוא נתון. בנסיבות העניין, הוחלט להעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל על 5 שנים (במקום 6 שנים).
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: מאסר
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות כלפי עובדי ציבור
.
המערער הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (נשק); איומים; העלבת עובד ציבור; ניסיון לתקיפת שוטר; והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. העבירות בוצעו כלפי פועל בחנות ירקות ועל רקע סירוב המערער לשלם תמורת ירקות שנטל מהחנות, וכלפי שוטרים אשר הוצבו בפתח חדרו בעת שהיה מאושפז בבית חולים בהיותו נתון במעצר. בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער 6 שנות מאסר לריצוי בפועל; מאסרים על-תנאי ותשלום פיצויים למתלונן בשיעור של 60,000 ₪. הערעור הוא על גזר הדין. הערעור מבוסס, רובו ככולו, על מצבו הרפואי הקשה של המערער.
.
ביהמ"ש העליון הפחית את עונש המאסר בפועל לחמש שנים:
תחילה למעשים בהם הודה והורשע המערער. במסגרת האישום הראשון מדובר בירי במתלונן בצהרי היום, בשל סכסוך של מה בכך. המדובר במעשה חמור מאין כמותו, שהסב נזק קשה למתלונן. המשיבה לא ייחסה אמנם למערער עבירה בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין, אך אין חולק כי המערער החזיק באקדח ובתחמושת שלא כדין, דבר שכשלעצמו מצדיק ענישה מחמירה. העונש הקבוע בצד העבירה שיוחסה למערער (חבלה חמורה בנסיבות מחמירות) הינו 14 שנות מאסר, דבר המבטא את גישתו המחמירה של המחוקק לגבי עבירות מעין אלו. בימ"ש זה התייחס לא אחת לתופעה המתגברת של יישוב סכסוכים באמצעות שימוש בנשק קר או חם, וקבע כי יש להילחם בה באמצעות ענישה מחמירה.
בנוסף, אין להקל ראש במעשיו של המערער, כמתואר באישומים השני והשלישי. בעודו מאושפז בבית חולים, בשל מחלת הלב ממנה הוא סובל, העז המערער לאיים על אנשי משטרה שהוצבו במקום בתוקף תפקידם, הוא עלב בהם, גידף אותם ואף ניסה להשליך נעל לעבר שוטרת שהוצבה בפתח חדרו. המדובר בהתנהגות פורקת עול, והמערער הוכיח בהתנהגותו כי הוא בז לחוק ולמשרתיו, תוך שהוא מגלה במעשיו אלה את אופיו העברייני. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המערער.
לא נמצא כל ממש בטענת המערער בדבר חלוף הזמן למן מועד ביצוע העבירה העיקרית ועד ליום מתן גזר הדין. פרק הזמן שחלף הינו תוצר בלעדי של מעשיו והתנהגותו של המערער, אשר נמלט להולנד.
אשר למצב הרפואי של המערער. המערער סובל ממחלה קשה של אי ספיקת הלב ומאושפז לעיתים קרובות בבית החולים. נמצא כי הוא זוכה במר"ש לטיפול רפואי הולם ונתון בהשגחה מתמדת. אין הוא נתון בסיכון נוסף לחייו רק בשל היותו בכלא, כשהלכה למעשה הוא שוהה במרכז רפואי ולא במתקן כליאה רגיל. אשר לנושא הפינוי הרפואי, גם אם עשויים להיגרם עיכובים מסוימים בכניסה וביציאה של אמבולנס מהמר"ש, עדיין מדובר בפינוי מהיר הרבה יותר מכל מקום אחר בו ישהה המערער.
המשיבה הסכימה בהגינותה כי בשל מצבו הרפואי הקשה של המערער יש מקום להקלת מתונה בעונשו, ואף ביהמ"ש העליון סבור כי אין מקום להקלה דרמטית בעונש, עד כדי שחרור המערער מהמאסר בו הוא נתון. כפי שנקבע בעניין רוט, הלכה היא כי מצבו הרפואי הרעוע של מי שהורשע בדין, אין בו כדי להביא לשחרורו מעונש המאסר, מקום בו העבירה ונסיבותיה מחייבות הטלת עונש כזה. בנסיבות המקרה הנדון, הוחלט להעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל על 5 שנים (במקום 6 שנים). סכום הפיצויים הופחת בהסכמה ל-30,000 ₪ ושולם למתלונן. אין שינוי ביתר חלקי גזר הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] |
|
| עעמ 8753/13 שלב 1945 הובלות (2004) בע"מ נ' תחבורה אגודה שיתופית מרכזית לשירותים בחקלאות בע"מ (עליון; צ' זילברטל; 02/02/14) - 8 ע' |
| עו"ד: ט' שפרנט, ע' וילנר, נ' רונן, ע' פליישר, א' גורי, א' בלאיש, א' בוטון |
בנסיבות העניין ובשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, כי יש לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים בגדרו נקבע כי על המשיבה 3 לערוך מכרז חדש ביחס לאחד מרכיביו של מכרז קודם שערכה.
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – פסק דין
.
המבקשת זכתה במכרז מסגרת לאספקת שירותי הובלה, העמסה ופריקה של מטענים שפרסמה המשיבה 3. הבקשה היא לעיכוב ביצוע פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים בגדרו נקבע כי על המשיבה 3 לערוך מכרז חדש ביחס לתחום שעניינו הצעות מחיר לעבודת מנופים, שיכלול גם את שירותי הסעת המנוף.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
ככלל אין הגשת הערעור מצדיקה את עיכוב ביצועה של ההחלטה נשואת הערעור. עם זאת, ניתן יהיה להורות על עיכוב ביצוע ככל שעלה בידי המבקש להראות שלערעורו סיכויים טובים להתקבל וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בענייננו, שיקולים אלה מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע.
באשר לסיכויי הערעור, נראה כי על פני הדברים הערעור מעורר מספר שאלות הראויות לדיון. למשל, באשר לסעד ההולם במקרה בו מיוחס פגם לתוספת מאוחרת למכרז אך לא בהכרח למכרז עצמו, וכן באשר לתחילת "מרוץ המועדים" לתקיפת המכרז. בנסיבות אלה נדמה כי ניתן לקבוע, לצורך הדיון בבקשה, כי אין לשלול את סיכויי הערעור. אשר למאזן הנוחות. אף שהנזקים שעלולים להיגרם לצדדים השונים, בין אם הבקשה תדחה או תתקבל, הם נזקים כספיים בעיקרם, כלומר כאלה שאינם יוצרים מצב בלתי הפיך ושניתן לכמתם ולפצות עליהם במידת הצורך, נראה כי במקרה דנא יש להיעתר לבקשה.
דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תביא לכך שעל המשיבה 3 יהיה להיערך ולהשקיע משאבים בעריכת מכרז מחודש ויתר הזוכות בתחום 5 יאלצו אף הן להשקיע משאבים בהתמודדות במכרז המחודש, ככל שיחפצו בכך. ברי כי משאבים אלה, הכוללים גם כספי ציבור, ירדו לטמיון ככל שערעור המבקשת יתקבל. לכך יש להוסיף שדחיית הבקשה עשויה לפגוע גם בצדדים שלישיים – מציעים פוטנציאלים שיבקשו להתמודד במכרז המחודש. מנגד, ככל שביצוע המכרז המחודש יתעכב, כלל לא ברור שלמשיבות ייגרם נזק כלשהו שהרי אין כל ערובה שהן יזכו במכרז המחודש. כן יש לזכור שמדובר במכרז מסגרת ולכן, אף אם המשיבות 1-2 יזכו במכרז, כלל לא ברור מה יהיה היקף ההתקשרות עמן.
לטענת המשיבה 1, ככל שתתקבל הבקשה יהפוך פסק דינו של ביהמ"ש לתיאורטי מאחר שעד להכרעה בערעור עלול לחלוף חלק הארי של תקופת ההתקשרות בין המשיבה 3 לבין המבקשת. ראשית, טענה זו עשויה להיות נכונה גם במקרה שהבקשה תדחה, שהרי המבקשת התקשרה בהסכם עם המשיבה 3 כבר במארס 2013, ועריכת מכרז מחודש עשויה אף היא לארוך זמן מה (והרי גם תוצאות מכרז זה עשויות להוות מושא להתדיינות משפטית). שנית, תקופת ההתקשרות המינימאלית בין המשיבה 3 לבין המבקשת היא שנתיים, אך ההסכם מאפשר להאריך תקופה זו עד לתקופה מצטברת של 5 שנים. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שבד"כ דיונים בערעורים העוסקים בנושאים בו עוסק הערעור דנא אינם נקבעים למועד מרוחק, אין לקבל את טענת המשיבה 1 באשר לחשש שפסק הדין קמא יהפוך תיאורטי. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [חברות] |
|
| עא 2576/11 הסתדרות המעו"ף נ' בית הספר התיכוני החקלאי פרדס חנה חל"צ (עליון; י' דנציגר, נ' הנדל, צ' זילברטל; 02/02/14) - 22 ע' |
| עו"ד: ס' פארקר, ע' בוגט, ל' דויטש, א' פרסקי, ש' כרם, ר' כרם |
ההחלטה על סגירת הפנימייה בכפר הנוער החקלאי בפרדס חנה-כרכור וההחלטה על העברת הבעלות על בית הספר בכפר נעשו בסמכות, באישור משרד החינוך ורשם ההקדשות ובהתאם לחוק החברות; ביחס לטענות בדבר התנהלות קלוקלת במשיבה 1, המנהלת את בית הספר, יש להמתין לתוצאות בדיקת רשם ההקדשות.
חברות – חברה לתועלת הציבור – ניהול ענייני החברה
חברות – חברה לתועלת הציבור – מינוי חוקר
.
משיבה 1 היא (כיום) חברה לתועלת הציבור (להלן: החברה) שנוסדה בשנת 1936 ומאז מנהלת כפר נוער חקלאי בפרדס חנה-כרכור הכולל בית ספר תיכון, פנימייה ומשק חקלאי. הקרקע עליה נמצא כפר הנוער, כמו גם קרקעות סמוכות נוספות, הייתה (וחלקה עדיין) בבעלות החברה. משנת 1956 חברת האיכרים בישראל בע"מ (להלן: חברת האיכרים), הנשלטת על-ידי משיבה 2 (להלן: התאחדות האיכרים) הפכה למנהלת החברה בפועל. משנת 1996 רוכזו כל מניות היסוד של החברה בידי התאחדות האיכרים וחברת האיכרים. בשנים 2008-2010 החליטה החברה על מכירת מקרקעין שבבעלותה למדינה, על העברת האחריות להפעלת בית הספר למועצה המקומית פרדס חנה-כרכור ועל סגירת פנימיית בית הספר. בעקבות החלטות אלה פנו המערערים לבימ"ש המחוזי בבקשה למתן הוראות לחברה לפעול בהתאם למטרותיה – חינוך נוער וניהול בית ספר תיכוני חקלאי, ובהתאם להוראות החוק. במסגרת התביעה התבקש בימ"ש להורות לחברה לנקוט בצעדים שונים, ובהם, המשך ניהול הפנימייה והפסקת הפעולות לסגירתה וביטול הליכי העברת הבעלות על בית הספר. בימ"ש קמא דחה את התביעה ומכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט זילברטל ובהסכמת השופטים דנציגר והנדל) דחה את הערעור ופסק כי:
בימ"ש בחן את ההחלטות ופעולות החברה שטענות המערערים הופנו כנגדן בהתאם לתיקון מס' 6 לחוק החברות במסגרתו נוסף פרק העוסק בחברות לתועלת הציבור, שכן הן התקבלו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 6. בימ"ש נדרש לטענות המערערים באשר למעמדן של חברת האיכרים והתאחדות האיכרים בחברה בציינו כי בימ"ש קמא, רשם ההקדשות ואף המערערים עצמם הכירו בכך שחברת האיכרים והתאחדות האיכרים הן היחידות המחזיקות במניות יסוד של החברה. לגופו של עניין דחה בימ"ש את טענות המערערים כנגד הקצאת 57 מניות היסוד לחברת האיכרים בשנת 1956 בקובעו כי תקנון החברה אינו שולל את אפשרות הגדלת מספר מניות היסוד שלה וכי הדבר דווח לרשם החברות. כן דחה בימ"ש את הטענה בדבר תוקפה של ההחלטה בדבר הפקעת מניות היסוד בשנת 1996 בקובעו כי אף אם נפל פגם בהליך בשל אי דיווח על ההחלטה בדבר הפקעה לרשם החברות, ההחלטות באשר לסגירת הפנימייה והעברת הבעלות על בית הספר תקפות.
בשאלה האם החברה פעלה בסתירה למטרותיה הבחין בימ"ש בין 3 הפעולות שביצעה החברה, כלפיהן טוענים המערערים: סגירת הפנימייה, מכירת קרקעות החברה והעברת ניהול בית הספר. בימ"ש קבע כי ההחלטה על סגירת הפנימייה וההחלטה למכור את המקרקעין אינן עומדות בניגוד למטרות החברה. גם העברת ניהול בית הספר ומכירת המקרקעין עליו הוא בנוי לא נעשו בניגוד למטרות החברה, ואולם גם אם כך הדבר במובן זה שהחברה הפסיקה לקדם את אחת ממטרותיה, אין משמעות הדבר שיש לקבוע שהפעולות בטלות. זאת, נוכח העובדה שחוק החברות מאפשר לגרוע מטרות מתזכיר החברה ומאפשר אישור של פעולות בדיעבד, ואף אם נניח כי פעולות אלה אכן עומדות בניגוד למטרות החברה. רשם ההקדשות הביע את תמיכתו בפעולות אלה ודירקטוריון החברה והאסיפה הכללית אישרו את ההחלטות להעברת ניהול בית הספר ולמכירת הקרקעות; בימ"ש לא מצא מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא ביחס לבדיקת התנהלות החברה על-ידי רשם ההקדשות. נפסק כי הואיל ורשם ההקדשות הצהיר על מינוי רואה חשבון לבדיקת עומק בחברה, בה ייבחנו טענות המערערים, טרם הגיעה השעה להיזקק לשאלות אלה ונכון להותיר את בירור הטענות לרשם ההקדשות.
לסיכום, בימ"ש פסק כי ההחלטה על סגירת הפנימייה והעברת הבעלות על בית הספר נעשו בסמכות, באישור משרד החינוך רשם ההקדשות ולפי חוק החברות. באשר לטענות ביחס להתנהלות קלוקלת בחברה, פסק בימ"ש כי יש להמתין לתוצאות בדיקת העומק של רשם ההקדשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [מסים] |
|
| עא 2640/11 פקיד שומה חיפה נ' חיים ניסים (עליון; א' חיות, ע' פוגלמן, מ' נאור; 02/02/14) - 45 ע' |
| עו"ד: אדם קדש, ירון מהולל, נעה לב גולדשטיין, יורם הירשברג, יעל ורבה זלינגר |
בימ"ש פסק כי יש לסווג את "מענק הפיצול" ואת "מענק ההפרטה", שקיבלו עובדי החברה הממשלתית חברת בתי זיקוק לנפט בע"מ עם פיצול החברה לשתי חברות והעברת החברות לידיים פרטיות, כהכנסת עבודה פירותית לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה.
מסים – מס הכנסה – הכנסה שבפירות או הכנסה הונית
מסים – מס הכנסה – סיווג ההכנסה
מסים – מס הכנסה – רווח הון
.
עסקינן בערעור שבמרכזו השאלה מהו סיווגם, לצרכי מס, של "מענק פיצול" ושל "מענק הפרטה" שקיבלו עובדי החברה הממשלתית חברת בתי זיקוק לנפט בע"מ (להלן: בז"ן), עם פיצול החברה לשתי חברות והעברת החברות לידיים פרטיות. בימ"ש המחוזי קבע כי לעובדי החברה הייתה זכות להתנגד לשינויים ארגוניים אלו, וכי המענקים האמורים הם תמורה עבור הוויתור על זכות זו. על יסוד קביעה זו, סיווג בימ"ש המחוזי את המענקים כתקבול הוני של העובדים, וקבע כי הם חייבים במס רווח הון החל מיום ההחלטה על הפרטת החברה. מכאן ערעורו של פקיד השומה, אשר במרכזו הטענה כי יש לסווג את המענקים כ"הכנסת עבודה" פירותית לפי סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה).
.
בית המשפט העליון (המשנָה לנשיא נאור, השופטת חיות והשופט פוגלמן) קיבל את הערעור ופסק כי:
לשיטת המשנָה לנשיא נאור יש לקבוע כלל לפיו כל תשלום שהגיע לעובד ממעבידו במהלך יחסי העבודה יסווג כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה וימוסה בהתאם, אלא אם נקבע אחרת בחוק, או במצבים שבהם המעביד העביר את התקבול שלא בכובעו כמעביד. לשיטת השופטת חיות אין מקום לקבוע כלל כאמור, אלא יש לבחון כל תקבול ותקבול המשתלם לעובד ממעבידו לפי מהותו ומאפייניו הפרטניים, על מנת לקבוע האם מדובר ברווח הון או בהכנסה פירותית, כאשר רק אם מדובר בהכנסה פירותית, יסווג התקבול בתור הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה. עם זאת, הן המשנה לנשיא והן השופטת חיות פסקו כי יש לסווג את המענקים נשוא ההליך כהכנסה פירותית לפי סעיף 2(2) לפקודה; אשר לטענות המשיב בדבר ההוראה בהסכם שבין בז"ן לעובדיה כי המענקים לא יהוו שכר "לכל דבר ועניין", הן לשיטת המשנָה לנשיא נאור והן לשיטת השופטת חיות, לא ניתן לראות בגורמים החתומים על ההסכם, כמי שהוסמכו לקבוע את אופן סיווג המענקים לצרכי מס וכי סיווג זה ייקבע לפי מהותה האמיתית של העסקה.
השופט פוגלמן הסכים כי הכלל שהציעה המשנָה לנשיא נאור הוא פשוט ליישום והיה מוכן להניח כי רוב התקבולים המשתלמים לעובד ממעבידו נכנס בגדרי סעיף 2(2) לפקודה, ולכן קביעת כלל מעין זה תסייע להתמודד עם טענות שכל תכליתן התחמקות מתשלום מס הכנסה על דרך סיווג התקבול כרווח הון. עם זאת, לדעתו תכליות אלה אינן מצדיקות קביעת חזקה חלוטה שלא ניתן יהיה לסתרה. השופט פוגלמן סבר כי גם כאשר מדובר בתקבול המשולם לעובד ממעבידו במסגרת יחסי העבודה, אין לשלול
א-פריורית כי מדובר ברווח הון. משכך, על בימ"ש להימנע מקביעת חזקה חלוטה ולבחון כל מקרה לגופו האם בהכנסה פירותית עסקינן, או ברווח הון. השופט פוגלמן הסכים עם השופטת חיות, כי עובד יכול לטעון כי תקבול מסוים ששולם לו ממעבידו הוא הכנסה "הונית", וטענה זו לא תידחה על הסף. אם טענה זו תתקבל הכנסה זו לא תחוב במס לפי סעיף 2(2) לפקודה. עם זאת, בדומה לדעתה של המשנָה לנשיא ציין השופט פוגלמן כי מן הראוי לקבוע חזקה שלפיה כל תקבול שמשולם לעובד ממעבידו הוא הכנסה פירותית שמקורה בעבודה, מכיוון שככלל, תקבול המשולם לעובד ממעבידו יהיה בתמורה לעבודתו. אולם חזקה זו ניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה האמורה, העובד לא יידרש בהכרח להצביע על הוראת חוק הקובעת כי מדובר ברווח הון, אלא יידרש לשכנע את פקיד השומה ואת בימ"ש כי מאפייניו הפרטיקולאריים של התקבול מצדיקים את סיווגו כרווח הון, על רקע המבחנים שנקבעו בפסיקה. לדעתו, קביעת חזקה כאמור תאזן כראוי בין החשש מפני הסוואת מס הכנסה כרווח הון, לבין השאיפה לגבות מס בשיעור הקבוע בדין בהתאם למהות התקבול. השופט פוגלמן קבע כי במקרה זה לא עלה בידי המשיב לסתור את החזקה שלפיה המענקים הם הכנסה פירותית שמקורה בעבודה, כקבוע בסעיף 2(2) לפקודה. בהקשר זה, קיבל השופט פוגלמן את הניתוח של השופטת חיות, ולפיו מענק שמשולם לעובדים בגין "ויתור" על זכותם לנקוט באמצעים ארגוניים כדי למנוע שינוי מבני וכדי להמשיך לעבוד אצל מעסיקם הקודם, אינו אלא פיצוי בגין הפגיעה האפשרית בתנאי העסקתם, וככזה הוא מהווה הכנסת עבודה.
לסיכום, מהטעמים שפירטו השופטים השונים הוחלט פה אחד לקבל את הערעור ולסווג את המענקים ששולמו למשיב כהכנסת עבודה פירותית לפי סעיף 2(2) לפקודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 471/14 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין; 30/01/14) - 13 ע' |
| עו"ד: עודד מורנו, חיים שוויצר, ירום הלוי |
בימ"ש הורה על הארכת מעצר המשיב 2 בבש"פ 598/14 ב-90 ימים לאחר שדחה את טענתו בדבר כרסום בתשתית הראייתית, וזאת חרף ההתקדמות בתיק, נוכח מסוכנותו ועברו הפלילי; בימ"ש הורה על הארכת מעצר המשיב 3 בבש"פ 598/14 ב-45 ימים, חרף ההתקדמות בתיק, מאחר שהעדים המרכזיים של פרשת התביעה כבר העידו והוא נעדר עבר פלילי והמעשים המיוחסים לו פחותים בחומרתם מאלה של משיב 2.
דיון פלילי – הארכת מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ערר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
עסקינן בערר בבש"פ 471/14 על החלטת בימ"ש המחוזי בגדרה נדחתה בקשת העורר – המשיב 2 בבש"פ 598/14 (להלן: העורר או המשיב 2) לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים; כן עסקינן בבקשה בבש"פ 598/14 להארכה שלישית מעבר לתשעה חודשים של מעצר המשיבים 3-1, וזאת בתשעים ימים, מיום 7.2.14 או עד למתן פסק דין בבימ"ש המחוזי לפי המוקדם, בגדרי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). עניינה של הפרשה בעבירות אלימות חמורות וכן עבירות כלכליות, שנעברו כנטען בין השנים 2012-2008, במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה שפעל בעיר באר שבע. יצוין כי משיב 1 נתן את הסכמתו להארכת המעצר המבוקשת ולכן הבקשה עסקה אך בעניינם של משיבים 2 ו-3.
.
בית המשפט העליון (השופט א' רובינשטיין) דחה את הערר בבש"פ 471/14, קיבל את הבקשה בבש"פ 598/14 במלואה באשר למשיב 2 ובחלקה באשר למשיב 3 ופסק כי:
אשר לערר של המשיב 2, לא חל כרסום בתשתית הראייתית מסוג המצדיק קבלת הערר ושחרור המשיב. בימ"ש המחוזי יכריע בבוא העת באשר לגרסאות השונות. אין זו השעה לבחינת מהימנות ולהכרעה תחת בימ"ש המחוזי כביכול איזוהי הגירסה העדיפה ומה הטעם לשינוי.
אשר לבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, מדובר בהארכה שלישית, קרי, המשיבים במעצר מזה 15 חודשים. על בימ"ש המחוזי ליתן דעתו להנחיית המחוקק ולהעמיד את קידום המשפט בראש העדיפויות, הן לפי הנחיית סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי ("הוחל בגביית הראיות, ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא, זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך"), והן לפי המדיניות השיפוטית. תפקיד בימ"ש לפי סעיף זה הוא בקרת ההליך והשלכת התנהלותו על המעצר, במיוחד בשל חלוף הזמן. עם זאת, אין לשכוח את אינטרס ההגנה על בטחון הציבור מפני מסוכנות נאשמים כאלה או אחרים, ואת הצורך להבטיח שהמשפט יימשך כראוי ולא ישובש. השאלה היא כיצד ניתן להשיג את כל הנחוץ, והאם כבר נעה נקודת האיזון לכיוון של שחרור לחלופה. בענייננו החל בימ"ש המחוזי בשמיעה אינטנסיבית של המשפט וההתקדמות בתיק ניכרת. המעשים המיוחסים
למשיב 2 מלמדים על מסוכנות רבה, והמסוכנות הנשקפת מוגברת משהעבירות בוצעו במסגרת ארגון פשיעה. אף אם החשש לשיבוש הליכי משפט פחת לכאורה בשל הפגת החשש לאיום על עדים, המסוכנות הטבועה בפרשה נותרה בעינה. לאלה מצטרף עברו הפלילי של משיב 2. מן האמור לעיל עולה כי קשה מאוד ליתן במשיב 2 אמון, מה גם שאין להלום את טענת הכרסום. בנסיבות אלה, אין לומר כי לעת הזאת נעה המטוטלת בעניינו לכיוון שחרור לחלופה.
אשר למשיב 3, העדים המרכזיים של פרשת התביעה כבר העידו והוא נעדר עבר פלילי. המעשים המיוחסים לו, על אף חומרתם וביצועם במסגרת ארגון פשיעה, פחותים באכזריותם ובחומרתם מאלה של משיב 2. לכן, חרף ההתקדמות הראויה של התיק בשלב זה, נראה כי יש מקום למחשבה מחודשת ולכן מעצרו יוארך ב-45 יום בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] [עונשין] [תעבורה] |
|
| רעפ 782/14 אלמלח זקי נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג; 30/01/14) - 7 ע' |
| עו"ד: דוד קולקר |
דין הבר"ע להידחות. ראשית, העונש שהושת על המבקש אמנם חמור, אך לא סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה. שנית, תסקיר שירות המבחן הוא בגדר המלצה בלבד עבור ביהמ"ש. שלישית, אין להלום את הטענה לפיה די בהימשכות ההליכים כדי להפחית מחומרתם הרבה של מעשי המבקש. רביעית, הטענות הראייתיות של המבקש נדונו ע"י שתי הערכאות בפירוט, ונדחו.
דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור
דיון פלילי – ערעור – עונש
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
תעבורה – עבירות – נהיגה בשכרות
.
המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות נהיגה בשכרות; נהיגה בקלות ראש; גרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק; סטייה; אי-השארת פרטים; ואי שמירת רווח. בימ"ש לתעבורה השית עליו 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, 6 שנות פסילת רישיון, פסילה על תנאי וקנס כספי בסך 5,000 ₪. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה, ומכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
המבקש ניסה לשוות לטענותיו נופך עקרוני, אלא שלא כך הדבר, וכולן עוסקות בעניינו הפרטי.
ראשית, לעניין חומרת העונש. טענות לעניין זה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לפני בימ"ש זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. העונש שהושת על המבקש אמנם חמור, אך לא סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה. זאת נוכח העבירות החמורות אותן עבר ונסיבותיהן החמורות.
שנית, לעניין תסקיר המבחן, הלכה היא כי הוא בגדר המלצה בלבד עבור ביהמ"ש, ואינו מחייב. ביהמ"ש שוקל גם שיקולים אחרים מלבד התסקיר. בענייננו, שיקולים אלה הביאו את ביהמ"ש המחוזי שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן.
שלישית, כפי שציין בימ"ש לתעבורה, "במסגרת השיקולים לגזירת הדין העיקרון המנחה בענישה הוא עיקרון ההלימה". אין להלום את הטענה לפיה די בהימשכות ההליכים כדי להפחית מחומרתם הרבה של מעשי המבקש. עניין זה כבר הוכרע בפסיקה. אין להקל ראש ב-4 שנות ההליכים שחווה המבקש, אך העבירות ונסיבותיהן חמורות, והאיזון שנעשה בערכאות קמא בין השיקולים השונים הוא ראוי.
רביעית, הטענות הראייתיות של המבקש נדונו ע"י שתי הערכאות בפירוט ונדחו. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב ללא סיבה כבדת משקל בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית. הלכה זו מקבלת משנה תוקף שעה שמדובר בגלגולו השלישי של ההליך, ולא נמצא לשנות ממנה בענייננו. למעלה מן הצורך, יצוין כי נראה שלעניין שכרותו של המבקש די בהודעתו במשטרה כי שתה לשכרה קרוב לשעת התאונה, והיה מעורב בתאונה, יחד עם הקביעה כי הוא הנהג המעורב בתאונה, כדי לקבוע שהיה שיכור בזמן התאונה, ולכן גם אם אכן בדיקת הדם חסרה אין בכך כדי למנוע את הרשעתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] |
|
| עפ 8002/13 מוחמד בדארנה נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל; 30/01/14) - 6 ע' |
| עו"ד: ה' גורני, מ' דאהר |
המבקש נידון לעונש של 3 שנות מאסר בפועל (ועונשים נלווים) בגין מעורבותו בתחרות מכוניות שבמהלכה נהרג אחד המשתתפים. בקשתו לעיכוב ביצוע גזר הדין דינה להידחות. עיכוב ביצוע עונש מאסר יתאפשר רק בקיומן של נסיבות אשר משקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק ושמירת אמון הציבור במערכת האכיפה, ולא כך הוא במקרה הנדון.
דיון פלילי – עונש – עיכוב ביצוע
.
המבקש ושניים נוספים הורשעו בעבירות של הריגה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונהיגה מופרזת, בגין מעורבותם בתחרות מכוניות שבמהלכה נהרג אחד המשתתפים. הם נידונו לעונש של 3 שנות מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה למשך 20 שנה. המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ובצידו הבקשה דנא לעיכוב ביצוע גזר הדין.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
כידוע, נקודת המוצא היא כי נאשם שהושת עליו עונש מאסר בפועל יחל בריצוי העונש באופן מידי, ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק עיכוב ביצוע של גזר הדין. זאת, בפרט כאשר אין מדובר בתקופת מאסר קצרה ובעבירות קלות (הלכת שוורץ). בבסיס הלכה זו עומד האינטרס הציבורי באכיפה
אפקטיבית של החוק ושמירת אמון הציבור במערכת האכיפה. לפיכך, עיכוב ביצוע עונש מאסר יתאפשר רק בקיומן של נסיבות אשר משקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי האמור.
במקרה דנן לא נמצא הצדקה לחרוג מן הכלל האמור ולעכב את ביצוע עונש המאסר. העבירות בהן הורשע המבקש ונסיבות ביצוען חמורות. התוצאה הקשה שנגרמה בעטיין, אובדן חיי אדם, מגבירה את חומרתן ומחזקת את עוצמת האינטרס הציבורי באכיפה מידית של העונש. כמן כן, עונש המאסר שהושת על המבקש אמנם לא ארוך במיוחד, אך אינו קצר באופן המעורר חשש כי ריצויו יסתיים בטרם יוכרע הערעור. לצד זה דומה, כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש, על שני חלקיו, אינם גבוהים.
אם כן, אורך תקופת מאסרו של המבקש, חומרת המעשים המיוחסים לו וסיכויי הערעור מטים את הכף לטובת דחיית הבקשה. זאת, על אף עברו הנקי והתנהלותו התקינה של המבקש ממועד האירוע ובמהלך ניהול ההליכים המשפטיים נגדו. שיקולים אלו אינם יכולים לבדם להצדיק סטייה מהכלל של אכיפה מיידית של העונש. יחד עם זאת, כיוון שעונשו של המערער אינו ארוך במיוחד, ולמען הזהירות המתחייבת, נמצא להורות כי הדיון בערעור בעניינו ייקבע לא יאוחר מחצי שנה מיום פרסום החלטה זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 578/14 מדינת ישראל נ' גבריאל אדינייב (עליון; א' רובינשטיין; 29/01/14) - 9 ע' |
| עו"ד: דמיטרי ורניצקי, אלכסנדר ריבקין, ליאור כהנא, מורן פולמן |
תפקידו של בימ"ש זה בהליך לפי סעיף 62 לחוק המעצרים הוא בקרת ההליך. במקרה דנא ניכר בעליל כי ביהמ"ש עושה כיום כל מאמץ כדי לקדם את התיק, לאחר שלא הייתה התקדמות טובה בעבר. על כן השאלה היא אם הזמן שחלף מצדיק בחינת חלופה. מבלי לטעת מסמרות לגבי העתיד, אין בוודאי כל מקום לדבר על כך בטרם תסתיים עדות המתלונן.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
כנגד המשיבים הוגש כתב אישום במסגרת פרשה שעניינה עבירות סחיטה ואיומים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. ערר שהגישו על החלטה זו, נדחה. הבקשה דנא היא בקשה שניה להארכת מעצרם של המשיבים, וזאת ב-90 ימים או עד למתן פסק דין.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה בקובעו:
מושכלות בסיסיים הם כי תפקידו של בימ"ש זה בהליך לפי סעיף 62 לחוק המעצרים הוא בקרת ההליך, קרי, האם הוא מתנהל כסדרו והאם חלוף הזמן לא שינה את נקודת האיזון לעניין חלופה מול מעצר עד תום ההליכים. במקרה דנא ניכר בעליל כי ביהמ"ש עושה כיום כל מאמץ להוסיף מועדים כדי לקדם את התיק, לאחר שלא הייתה התקדמות טובה בעבר. מבחינה זו מולא החסר עליו הצביע השופט מלצר בהחלטה על ההארכה הראשונה; על כן השאלה היא אם הזמן שחלף מצדיק בחינת חלופה. מבלי לטעת מסמרות לגבי העתיד, אין בוודאי כל מקום לדבר על כך בטרם תסתיים עדות המתלונן, שלגביו יתכנו חששות שיבוש. זהו גם צו השכל הישר. כנמסר תימשך עדות זו לא מעט במהלך התקופה הבאה, שכן זהו אחד האדנים המרכזיים בתיק. אין בכך כדי לומר שבכפוף לכך ניתן להורות על שחרור, נוכח התסקירים הלא חיוביים וההחלטות השיפוטיות בדבר המסוכנות העולה מן הפרשה וגם מהרקע הפלילי של המשיבים. הדבר יוכרע אם בבקשה לעיון חוזר ואם בבקשה להארכה נוספת, הצפונות בעתיד. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [פשיטת רגל] [ביטוח לאומי] [בתי-משפט] |
|
| רעא 7940/13 יוסף קצקה נ' כונס הנכסים הרשמי (עליון; י' עמית; 29/01/14) - 7 ע' |
| עו"ד: טובה פריש, אירית רפאל, יעקב ששפורטה, טל בדש, ניר והב, רן אורן |
נוכח מאפייני המקרה ונסיבותיו האישיות של המבקש, הוא נכנס לגדר המקרים בהם ראוי להחריג את תשלום חוב המזונות למוסד לביטוח לאומי, בהתאם לשיקול הדעת המסור לבימ"ש בסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, וליתן למבקש הפטר מחוב זה; מן הראוי שהחלטות בעניין קציבת מזונות יידונו על דרך של בקשת רשות ערעור.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פשיטת רגל – פושט רגל – צו הפטר
ביטוח לאומי – מזונות – הבטחת תשלום
בתי-משפט – ערעור – רשות ערעור
.
בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי, בה נדחתה בקשת המבקש, פושט רגל שניתן צו הפטר לחובות שנוצרו בטרם ניתן צו כינוס לנכסי המבקש, להחיל את צו ההפטר גם על חובו למשיב 2 (להלן: המל"ל) בגין תשלום מזונות לילדו, בהסתמך על סעיף 69(א)(ג) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), המחריג את חוב המזונות מתחולת ההפטר המוחלט.
.
בית המשפט העליון (השופט י' עמית) קיבל את הבקשה ופסק כי:
לפי לשון סעיף 69(א)(3) לפקודה, במצב הדברים הרגיל, צו הפטר אינו פוטר את פושט הרגל מחבותו לפי פסק דין בתובענת מזונות, זולת אם הורה בית המשפט אחרת. במקרה זה מבקש המל"ל ליהנות מזכויות היתר המוקנות לנושה בתובענת מזונות מכוח סעיף 14 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 אשר מעמיד את המל"ל בנעליו של הנושה. משעה ששילם המל"ל לגרושתו של פושט רגל תשלומי מזונות לפי חוק, קמה למל"ל זכות סוברוגציה כלפי הנאמן בפשיטת רגל, כמי שבא "בנעליה של האישה" לעניין אותם תשלומים. כלומר, במצב הדברים הרגיל נכנס המל"ל לנעלי הנושה. עם זאת, בסיפא לסעיף 69(א)(3) הותיר המחוקק לבימ"ש שיקול דעת להורות כי חבות לפי פסק דין בתובענת מזונות לא תחול על "מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה".
בענייננו, יש במאפייני המקרה ובנסיבות האישיות של המבקש בכדי להצדיק מתן הפטר גם על חוב המזונות: גילו של המערער; מצבו הרפואי; הזמן הרב שחלף מפתיחת תיק ההוצאה לפועל; העדר נכסים והשתכרות יחידה היא קצבת נכות שעומדת בפועל על סך של כ-2,500 ₪; נוכח חובו הכולל של המבקש, הקיזוז מתוך קצבת הנכות המינימאלית צפוי להמשך עד תוחלת ימיו. מצבו האמור של המבקש נכנס לגדר המקרים בהם ראוי להחריג את תשלום חוב המזונות בהתאם לשיקול הדעת המסור לבית המשפט בסעיף 69(א)(3) לפקודה. אשר על כן, הורה בימ"ש על הרחבת גדר ההפטר, כך שיינתן למבקש הפטר גם מחוב המזונות למל"ל.
בימ"ש ציין כי מן הראוי שהחלטות בעניין קציבת מזונות יידונו על דרך של בקשת רשות ערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| רעא 557/14 אינה דוקורסקי נ' אנז'ליקה דוקורסקי (עליון; ד' ברק ארז; 29/01/14) - 8 ע' |
| עו"ד: אילן קיסרי |
הבר"ע אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי; העובדה שהערכאות קמא הגיעו לאותה תוצאה מנימוקים שונים אינה מהווה כשלעצמה טעם למתן רשות ערעור; משלא העלתה המבקשת טענת חוסר סמכות עניינית בפני בימ"ש השלום ואישרה בפני ביהמ"ש המחוזי כי אינה מעוררת שאלה זו, עקרון תום הלב צריך להילקח בחשבון כך שהיא לא תוכל להעלות טענה זו כעת.
דיון אזרחי – בקשת רשות ערעור – דחייתה
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט לענייני משפחה
.
בנה של המבקשת והמשיבה התחתנו בקפריסין, ונולדה להם בת. בהמשך עזב הבן את הארץ לרוסיה. המשיבה פתחה בהליכי גירושין. לאחר שנעצר הבן ברוסיה והורשע בעבירות סמים, הותרו נישואי הבן והמשיבה. המבקשת הודיעה למשיבה כי עליה לפנות את דירת המגורים, הרשומה על שם המבקשת ובעלה. המשיבה התנגדה בטענה שהדירה שייכת למעשה לה ולבן ונקנתה מכספיהם המשותפים בלבד, והגישה תביעה לבימ"ש השלום. בינתיים נמכרה הדירה. בימ"ש השלום קיבל את התביעה וקבע כי יש לחלק את שווי הדירה בין המשיבה והבן, חצי-חצי. המבקשת הגישה ערעור. בדיון בפני ביהמ"ש המחוזי הצהירו באי כוח הצדדים כי לא עוררו ואינם מעוררים כל שאלה בעניין סמכותו העניינית של בימ"ש השלום. בסופו של דבר דחה ביהמ"ש המחוזי את הערעור, על יסוד תקנה 460(ב) לתקסד"א. עם זאת, הוא הוסיף כי למען הסר ספק יש להבין את פסיקת בימ"ש השלום כמושתתת על כך שהדירה נרכשה ע"י המשיבה והבן, ולא על חזקת השיתוף. הבר"ע מכוונת כנגד פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבר"ע בקובעו:
בהתאם לאמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, אין מקום להיענות לבקשה דנן.
ככל שטענות המבקשת מופנות כנגד קביעותיו של בימ"ש השלום באשר לשאלה האם הזכויות בדירה שייכות לה (ולא למשיבה ולבן), הרי שאין מקום להתערב בקביעות אלה, שהיו מושתתות בראש ובראשונה על ממצאיו העובדתיים, ובכלל זה ממצאים המבוססים על קביעות מהימנות. ע"פ קביעות אלה המבקשת ובעלה לא שילמו עבור הדירה מכספם, ובכך ודאי שאין להתערב.
אשר לשאלה האם הכספים היו צריכים להתחלק מחצה במחצה בין המשיבה והבן. המבקשת טוענת כי בימ"ש השלום ביסס את הכרעתו בעניין זה על הלכת השיתוף ומעלה טענות באשר לבסיס המשפטי לכך. יש לדחות טענות אלו כבר משום כך שביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות העניין התוצאה אינה מבוססת על הלכת השיתוף. בהקשר זה יוזכר כי העובדה שבימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי הגיעו לאותה תוצאה מנימוקים שונים אינה מהווה כשלעצמה טעם למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אף טעות שנפלה בפסק דין (וביהמ"ש אינו קובע כי כך קרה) אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור.
אשר לעובדה שלכאורה ביהמ"ש שהיה מוסמך לדון בתובענה מלכתחילה היה בימ"ש לענייני משפחה. בימ"ש זה כבר עמד על כך שניתן להיזקק לעקרון תום הלב בכל הנוגע להעלאת טענה של סמכות עניינית גם במישור היחסים שבין בימ"ש השלום לבין בימ"ש לענייני משפחה, מה גם שהמחוקק עצמו הכיר במקרים שבהם יוכל בימ"ש השלום לדון בנושאים שבסמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה. במקרה דנן, המבקשת לא העלתה טענת חוסר סמכות בפני בימ"ש השלום וכן אישרה בדיון שהתקיים בפני ביהמ"ש המחוזי כי אינה מעוררת את שאלת הסמכות העניינית. במצב דברים זה, עקרון תום הלב צריך להילקח בחשבון, כך שהמבקשת לא תוכל להעלות טענה זו כעת בבר"ע בגלגול שלישי. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [בתי-משפט] |
|
| בעמ 8644/13 פלונית נ' פלונית (עליון; א' רובינשטיין; 27/01/14) - 11 ע' |
| עו"ד: יונס חוסאם, מאג'ד גנאים, חנא מאהר |
העדר אפשרות לביצוע החלטה משמש כהגנה מפני נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט. טענה בדבר העדר אפשרות לביצוע ההחלטה היא בבחינת טענת "הודאה והדחה" ומשכך, על הטוען אותה הנטל להוכיחה. במקרה הנדון, משלא נקבע בהחלטת ביהמ"ש המחוזי כי עלה בידי המשיבים להוכיח את היעדר האפשרות לקיים את ההחלטות השיפוטיות נשוא הבקשה, הגנה זו אינה יכולה לעמוד להם.
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – כפיית ציות
.
המבקשת היא אלמנת אחיהם המנוח של המשיבים. בימ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבות לסילוק ידה של המבקשת מנכס. המבקשת ערערה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש הורה למשיבות שלא
לשנות את המצב הקיים, ונאסר על המשיבות להתגורר בנכס או להכניס אדם אחר לתוכו עד להכרעה בערעור. בהמשך קיבל את הערעור והורה למשיבות לאפשר למבקשת לשוב לנכס. המשיבות הודיעו לביהמ"ש המחוזי כי הנכס הושכר ע"י המשיב 3 (הנאמן ואחיהן של המשיבות) לצדדים שלישיים המתגוררים בו חודשים ארוכים. המבקשת עתרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט. הבקשה נדחתה. בקשה לעיון חוזר בהחלטה, נדחתה. על החלטות אלה הגישה המבקשת בר"ע. המשיבות מצדן הגישו בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. בקשת המשיבות נדחתה. באשר לבקשת המבקשת הוחלט להשיב את הדיון לביהמ"ש המחוזי. הלה דחה את הבקשה, ומכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דן בבקשה כבערעור וקיבל את הערעור:
לא יתכן שבמקרה שבו נוקט מאן דהו פעולה כלפי הזולת הנוגדת החלטות שיפוטיות, תקצר ידו של ביהמ"ש לתת משמעות להחלטותיו ולממשן. לא פחות חשובה היא עשיית צדק בנסיבות הספציפיות כדי שלא יהא חוטא נשכר.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבות והנאמן פעלו בשיתוף פעולה על מנת למנוע מהמבקשת אפשרות מעשית לשוב לנכס שפינתה, ובתוך כך הפרו המשיבות את החלטות ביהמ"ש שאסרו עליהן להשכיר את הנכס. התנהלות זו אין להלום כלל ועיקר. מושכל יסוד הוא כי צווים והחלטות שיפוטיות יש לקיים. בתי המשפט מצדם מצוּוים לשמור על כלל זה, בגדרי הדין; אחד הכלים שמעמיד הדין הוא השימוש בפקודת בזיון בית משפט, הקובעת – בסעיף 6(1) – כי לבתי המשפט תהא "הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".
השאלה העומדת לדיון היא האפשרות לנקוט בהליכי בזיון נוכח הימצאותם של צדדים שלישיים בנכס. על רקע תכליתו האכיפתית של סעיף 6 לפקודה והעובדה כי הוא צופה פני עתיד נקבע, כי העדר אפשרות לביצוע החלטה משמש כהגנה מפני נקיטת הליכים לפי הפקודה. הלכה זו מצויה עימנו מימים ימימה. נאמר עוד, כי הטענה בדבר העדר אפשרות לביצוע ההחלטה היא בבחינת טענת "הודאה והדחה". משכך, על הטוען אותה הנטל להוכיחה. דברים אלה עולים בקנה אחד עם דיני הראיות ועם מדיניות משפטית רצויה, שאינה מעודדת הליכה לקראת מי שנקבע שהפר צוים או החלטות שיפוטיות.
את "היעדר האפשרות" יש לפרש בצמצום, כלומר למקרה מובהק; למשל, אם מדובר בנכס שחלף מן העולם ואין עיזבון ש"ייכנס בנעליו". מכל מקום דעת לנבון נקל כי השאלה אם במקרה קונקרטי קיימת אפשרות לביצוע החלטה שיפוטית היא תלויות נסיבות ועובדות המקרה, ואין ניתן להגדירם באופן קטגוריאלי. על הטוען להעדר אפשרות להוכיח טענה זו. כדי שלא ייעשו החלטות שיפוטיות פלסתר.
בנדוננו, הנטל להוכיח קיומה של מניעות מוטל על המשיבות והנאמן. מקום בו כפות המאזניים מעויינות – פועל הדבר לחובת הטוען לקיום מניעות. על כן, היה על המשיבות והנאמן להוכיח קיומה של מניעות, ובקביעה כי המבקשת לא הראתה שבידי המשיבות והנאמן להביא את השכירות לסיומה לא סגי. משלא נקבע בהחלטת ביהמ"ש המחוזי כי עלה בידי המשיבות והנאמן להוכיח את היעדר האפשרות לקיים את ההחלטות השיפוטיות, המסקנה היא שהגנה זו אינה יכולה לעמוד להם.
הערעור מתקבל כך שיוטל על המשיבות קנס בסך של 3,000 ₪ בגין כל חודש בו יפרו מפברואר 2014 את ההחלטות שאסרו על השכרת הנכס ושהורו על השבתו לידי המבקשת. לא נמצא מקום לכוף על הנאמן לקיים את ההחלטות השיפוטיות נשוא הבקשה באמצעות קנס, באשר הוא לא היה צד להליכים בביהמ"ש המחוזי שעה שניתנו החלטות אלה. עם זאת, יש ליתן ביטוי להתנהלותו בפסיקת הוצאות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 12 [עבודה] [בוררות] |
|
| הפב (י-ם) 26266-03-10 יוסף נבו ברוך נ' עמותת "מפעלי תורה וחסד" (עבודה; יפה שטיין; 12/01/14) - 12 ע' |
| עו"ד: דניאל לוין, אברהם גרוניך |
ביה"ד דן בבקשה לביטול פסק בוררות, ואישר את הפסק, לאחר שדחה במסגרת הבקשה את טענת המבקש לפיה הבורר מונה על ידי ביה"ד ולכן היה נתון לפיקוחו ובאחריותו, וכן את טענות המבקש כי הפסק מנוגד לתקנת הציבור וכי אינו מנומק, חסר ואינו ברור דיו.
עבודה – בוררות – ביטול פסק בוררות
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
בוררות – פסק בורר – בקשה לביטולו
בוררות – פסק בורר – בית-הדין לעבודה
בוררות – פסק בורר – עילות ביטול
.
המבקש הועסק במשיבה 1 במשך כחצי שנה עד שפוטר. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר למועד הפיטורים ובאשר לזכויות שונות שלכאורה לא שולמו לו וכן לגבי החזר הוצאות. הצדדים פנו לפתרון הסכסוך בבוררות. פסק בוררות ראשון שניתן בסכסוך בין הצדדים בוטל בהסכמתם בביה"ד לעבודה והוסכם כי ימונה בורר שני לדיון בסכסוך. עסקינן בבקשת המבקש לביטול פסק הבוררות השני בעילה
לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: החוק) מחמת היות "תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור". כן טען המבקש כי הבורר מונה על ידי ביה"ד לעבודה ולכן הוא היה בפיקוחו ובאחריותו של ביה"ד.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' שטיין) דחה את הבקשה ופסק כי:
ראשית עמד ביה"ד על סמכותו בענייני בוררות כפי שנקבעה בסעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 ופסק כי הוראות חוק הבוררות חלות בענייננו. שנית, ציין ביה"ד כי היקף הביקורת על פסק בוררות מצומצם ביותר, ונוגע לאותן עילות בחוק המהוות רשימה סגורה. מכאן, שביה"ד אינו בוחן את פסק הבורר לאור הדין המהותי ואין הוא מוסמך להרחיב את שבט ביקורתו כלפי הפסק מעבר לאמור בחוק. כמו כן, ציין ביה"ד כי מגמת בתי המשפט היא לאשר פסקי בורר וליתן להם תוקף תחת ביטולם.
ביה"ד נדרש לטענת המבקש לפיה הבורר מונה על ידי ביה"ד ולכן היה נתון לפיקוחו ובאחריותו, וקבע כי לפי חוק הבוררות, אין נפקא מינה אם מונה בורר על ידי בימ"ש או ביה"ד, או שמא על פי הסכם בוררות. בנוסף, ביה"ד לא מצא מקור בדין לטענה לפיה בורר הממונה על ידי בימ"ש נתון לפיקוחו ולאחריותו. ביה"ד קבע כי במקרה דנן, מונה הבורר על ידי הצדדים ובהסכמתם וכי ביה"ד אך המליץ לצדדים לסיים את הסכסוך בבוררות, ולא מינה את הבורר. יתרה מזאת, הבורר השני הוצע על ידי המבקש.
ביה"ד נדרש לטענת המבקש כי הפסק מנוגד לתקנת הציבור, בציינו כי לא הוצג בפניו הסכם הבוררות, אם כי ביה"ד הניח שלא הוסכם בו שהבורר יפסוק על פי הדין המהותי. בהעדר תניה מסוג זה, חל סעיף י"ד לתוספת הראשונה לחוק לפיה "הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט". ביה"ד קבע כי בענייננו פסק הבורר בדרך הטובה בעיניו, דרך שאינה מוגבלת לדין המהותי ולהלכה הפסוקה. אין בפסק הבורר דבר המעיד על נכונות טענות המבקש. זאת ועוד, המקרה דנן אינו עולה כדי אותם מקרים חריגים בגינם יש לסטות מן ההלכה הפסוקה ולבטל את פסק הבורר, וכי אין בפסק הבורר דבר המנוגד לתקנת הציבור; ביה"ד דחה את טענות המבקש כיום כי הפסק אינו מנומק, חסר ואינו ברור דיו. ביה"ד ציין כי ראוי שפסק בורר יהיה מנומק באופן פרטני, אך תוכנו במקרה זה ברור וכולל בתוכו התייחסות לכל תביעות המבקש. לאור כל האמור, דחה ביה"ד את הבקשה ואישר את פסק הבוררות השני. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 19522-09-10 זלמן שמולביץ נ' ש.י.מיטב השקעות יזום בע"מ (עבודה; אורן שגב, נ.צ. ד"ר מירה ארינובסקי; 08/01/14) - 17 ע' |
| עו"ד: מרים בקשט, צבי ברק |
בית הדין לעבודה קיבל את תביעתו של התובע בחלקה. נפסק, כי בנסיבות העניין, ניתן לראות בהודעת הפיטורים שניתנה לתובע כהודעה שניתנה במצב של סערת רגשות גדולה מאוד, כהודעת פיטורים שניתנה בעידנא דריתחא. משבחר התובע שלא לחזור למקום העבודה, אין הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת. ההחלטה לשלם לו פיצויי פיטורים בנסיבות שתוארו, נראית כהחלטה נבונה ומוסרית מצדו מר שוחט.
עבודה – פיטורין – בחינת תוקפו של הליך הפיטורין
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – קיומם
עבודה – יחסי עבודה – מבחנים לקביעתם
.
בית הדין האזורי לעבודה נדרש לשאלה, מהי התקופה בה התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, והאם התובע זכאי לתשלומים שונים בגין עבודתו אצל הנתבעות. בתוך כך בית הדין נדרש לשאלה: האם ניתן לראות בהודעת הפיטורים שנתן לתובע כהודעה שניתנה במצב של סערת רגשות גדולה מאוד, שלא ניתן לראות בה כמעשה פיטורין.
.
בית הדין לעבודה מפי השופט א. שגב ונציג הציבור מ. ארינובסקי פסק כלהלן:
יש להתייחס לאמירות, הנאמרות בעידנא דריתחא, הן מצד מעסיק והן מצד עובד, בזהירות רבה, וכך, מקום בו עובד הודיע על התפטרותו ברגע של כעס או עלבון, ולאחר מכן חזר בו מהתפטרותו, אין המעסיק רשאי לראות בכך משום התפטרות.
הוא הדין, כאשר מעסיק מפטר עובד בעידנא דריתחא, ובבחינת קל וחומר בנסיבות המקרה שלפנינו.
בנסיבות העניין, ניתן לראות בהודעת הפיטורים שנתן לתובע כהודעה שניתנה במצב של סערת רגשות גדולה מאוד, ולא מן הנמנע, גם במצב של חרדה עצומה לגורלו של אביו, כהודעת פיטורים שניתנה בעידנא דריתחא.
משבחר התובע שלא לחזור למקום העבודה, אין הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת. ההחלטה לשלם לו פיצויי פיטורים בנסיבות שתוארו, נראית כהחלטה נבונה ומוסרית מצדו מר שוחט.
יש לדחות את תביעתו של התובע בכל הקשור לרכיב הודעה מוקדמת במשרתו כמתדלק.
תלושי השכר הנם ראיה לנכונות תוכנם .אין מחלוקת כי עם הגעתו לעבודה ועם צאתו , היה התובע מחתים כרטיס נוכחות.
גם ביחס לתקופה השנייה זכאי התובע לזכויות אלה, שכן, מהות היחסים בין הצדדים לא השתנתה.
פעמים רבות חזרו בתי הדין על ההלכה, לפיה היותו של אדם עובד הנו ענין הקרוב לסטאטוס ואינו תלוי הגדרה לשונית או הסדר טכני כזה או אחר.
העובדה שהצדדים, כל אחד מסיבותיו הוא, החליטו לשנות את אופן התשלום, לא שינתה את מהות היחסים, קרי, יחסי-עבודה לכל דבר ועניין.
אין להלום את טענת הנתבעות, כי עם המעבר לתשלום כנגד חשבונית, ניתקו יחסי העבודה בין הצדדים, שכן מבין כל הסממנים שבית הדין בודק בבואו לקבוע האם חלים יחסי עבודה, צורת התשלום הנה רק אחת מהם, ולא החשובה ביותר.
המבחן הרווח לקביעת מעמדו של מבצע עבודה, האם "עובד" הוא או "עצמאי", הוא המבחן המעורב. המרכיב הדומיננטי במבחן זה הוא מבחן ההשתלבות על שני פניו: החיובי והשלילי.
יש לפרש את המונח "עובד" פרשנות תכליתית, היינו לתת למונח "עובד" משמעות אשר תגשים את תכלית החקיקה הרלוונטית ולקחת זאת בחשבון בעת יישום המבחנים השונים. מכך נובע, כי למונח "עובד" עשויה להיות משמעות שונה בהקשרים שונים, לרבות בקשר של חקיקת עבודה זו או אחרת.
אומנם, במסגרת הפן השלילי, בודק בית הדין, בין היתר, האם התובע ביצע את העבודה בעצמו או שמא באמצעות אחרים, ואולם, מכיוון שהוכח בפנינו כי מדובר באופן חד פעמי ביום הכיפורים בלבד, אשר במהלכו התובע מראש הודיע כי אינו מוכן לעבוד, אין להלום את הטענה, לפיה מדובר באינדיקציה נוספת לכך שהתובע אכן הפך להיות נותן שירותים.
התובע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש כדי לשכנע, כי אכן פוטר על אתר מעבודתו כשומר ועל כן יש לדחות את תביעתו לקבלת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.
לתובע לא שולמו דמי חופשה בגין עבודתו כשומר. על כן, לפי הוראות חוק חופשה שנתית, התובע היה זכאי לימי חופשה בהתאם לוותק במקום העבודה.
פיצוי בגין עוגמת נפש יינתן רק במקרים קשים וקיצוניים. |
| קישורים נוספים:
|
| חזרה למעלה |
|
| 14 [עבודה] |
|
| תעא (ת"א) 11423-09 אלברטה סקורה נ' כוכבה מזרחי (עבודה; אורן שגב, נ.צ. הרצל גבע; 04/01/14) - 13 ע' |
| עו"ד: עוזי ארדיטי, מרסלה גולן סיידמן |
על מעביד המבקש לשלול מעובד את זכותו לפיצויי פיטורין מוטל הנטל להוכיח כי פיטורי העובד נבעו כתוצאה מהפרת משמעת חמורה, כדוגמת מעילה, גניבה ועבירות פליליות אחרות, להבדיל מהפרת משמעת רגילה.
עבודה – עבודת נשים – פיטורי עובדת בהריון
עבודה – פיטורין – ללא פיצויים
.
בית הדין לעבודה נדרש לשאלה: האם התובעת פוטרה מחמת הריונה או בשל ניסיון גניבה ממעסיקתה?
.
בית הדין לעבודה מפי השופט אץ שגב ונציג הציבור ה. גבע פסק כלהלן:
עקרון השוויון הוא עקרון יסוד במשפט הישראלי, אשר עוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וקיבל ביטוי רחב הן בפסיקות בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה והן בחוקים שונים.
האיסור על פיטורי נשים הרות בשל הריונן עוגן בשני חוקים, חוק עבודת נשים, ובחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
האיסור על פיטורי עובדת במהלך ההיריון הינו איסור מוחלט ללא קשר לסיבת הפיטורים, החל על כל מעסיק.
פיטורים בניגוד לחוק מגן בטלים מעיקרם. לכן תהיה העובדת זכאית להמשיך בעבודתה, ומשחדל המעביד להעסיקה, זכאית היא לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת, לו המשיכה בעבודתה בתקופה המוגנת, כלומר עד יום הלידה.
התובעת פוטרה מעבודתה, שעה שהנתבעת ידעה כי היא בהריון, ועל כן, בהתאם לחוק עבודת נשים, היתה צריכה לפנות לממונה במשרד התמ"ת לצורך קבלת היתר. משלא עשתה כן, זכאית התובעת לפיצוי על פי דין.
פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים בטלים מעיקרם והתובעת זכאית לכל אותם סכומים שהיו משתלמים לה אלמלא פוטרה שלא כדין. בכלל זה שכר עבודה עד למועד הלידה, שכר עבודה בתקופה המוגנת שלאחר הלידה, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.
מעילה באמונו של מעביד הינו דבר חמור, הפוגע באושיות יחסי העבודה. יחד עם האמור, הרי שיש ליתן את הדעת על כך כי המדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד.
על מעביד המבקש לשלול מעובד את זכותו לפיצויי פיטורין מוטל הנטל להוכיח כי פיטורי העובד נבעו כתוצאה מהפרת משמעת חמורה, כדוגמת מעילה, גניבה ועבירות פליליות אחרות, להבדיל מהפרת משמעת רגילה.
בנסיבות העניין, לא הוכח כלל ועיקר, כי התובעת פוטרה משום שעמדה על זכותה כי הנתבעת תפריש לה תשלומים למוסד לביטוח לאומי. על פי מכלול הראיות שהוצגו, לרבות עדויות הצדדים, הוכח, כי הנתבעת חשדה שהתובעת ניסתה לגנוב ממנה ועל כן פיטרה אותה.
הגם שאין לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לשלול מהתובעת את פיצוי הפיטורים להם היא זכאית בגין פיטוריה, הרי, המקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים בהם מוצדק להפחית את פיצויי הפיטורים המגיעים לעובד, וכך יש להורות.
תחולתו של חוק שוויון הזדמנויות האוסר על מעסיק להפלות בין עובדיו, בין היתר, מחמת הריון, מסויגת למקום עבודה המעסיק ששה עובדים ויותר.
אין חולק כי הנתבעת העסיקה רק את התובעת. אשר על כן, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אינו חל בענייננו, ותביעתה של התובעת לקבלת פיצוי סטטוטורי נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [משפט מינהלי] [עבודה] |
|
| העז (ת"א) 1839-08 מדינת ישראל - משרד התמ"ת, המחלקה המשפטית עובדים זרים נ' ד. רמתי חברה קבלנית לבנין בע"מ (עבודה; מיכל לויט; 08/09/13) - 16 ע' |
| עו"ד: יאיר הלר, איתן אשורי |
בית הדין לעבודה הרשיע את הנאשמים בעבירות שעניינן העסקה שלא כדין של עובד בניגוד להוראות חוק עובדים זרים. נפסק, כי חובת הבירור היסודית והמקיפה חלה איפוא, כאשר מדובר בעובד זר, או במי שנחזה להיות עובד זר, כאשר בנסיבות המקרה מתעורר החשד לאפשרות של העסקתו שלא כדין. במסגרת זו, חייב המעסיק הפוטנציאלי, לדרוש ולחקור לזהותו של העובד הזר ובסוג רישיון ההעסקה שניתן לו.
משפט מינהלי – ענישה מינהלית – העמדה לדין פלילי
עבודה – עבירות מינהליות – עבירות לפי חוק עובדים זרים
עבודה – עובדים זרים – העבדה שלא כדין
.
כנגד הנאשמת 1, חברה בע"מ אשר עסקה בעבודות בנין ושיפוצים הוגש כתב אישום בגין העסקה שלא כדין של עובד עבירה על סעיף 2 (א) (1) ו-(2) לחוק עובדים זרים. הנאשם 2 הואשם בהפרת אחריות נושא משרה בעבירות על סעיפים 5, 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים. בפתח הסיכומים טענו הנאשמים כי המאשימה לא אפשרה להם לבחור בהליך מנהלי למרות שהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום הן עבירות מנהליות.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת מיכל לויט פסק כלהלן:
לעניין הבחירה בהליך מנהלי, מדובר בטענה מקדמית אשר היה על הנאשמים להעלות בהזדמנות הראשונה ולא בסיכומיהם.
סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, מקנה למאשימה סמכות להגיש כתב אישום במקום להטיל קנס כאשר הנסיבות מצדיקות זאת.
בהתאם לפסיקה, מקום בו נמצא כי עובר העבירה עבר על הוראות חוק עובדים זרים יותר מפעם אחת, יש למאשימה שיקול דעת שלא לאפשר לו את הענישה המקלה ולהגיש כנגדו כתב אישום.
מאחר ולטענת המאשימה, הנאשמת עברה 3 עבירות נוספות של העסקת עובדים זרים שלא כדין בפרק זמן של 3 שנים בלבד, החלטתה להגיש כתב אישום יזום, ללא ברירת קנס הינה מוצדקת בנסיבות העניין.
במשפט הפלילי נטל השכנוע מוטל על כתפי התביעה והיא זו הנושאת בעול הוכחת האשמה ואין היא יוצאת ידי חובה זו, אלא אם כן יש בכל חומר הראיות, זה מטעמה וזה מטעם הנאשם כדי להוכיח את כל יסודות העבירה נשוא האישום במידה של למעלה מכל ספק סביר.
בנסיבותיו של עניין זה, הוכח כי בין העובד נשוא כתב האישום לבין הנאשמת התקיימו יחסי עובד-מעביד.
בנסיבות העניין, מתקיים היסוד העובדתי של עבירת העסקת עובד זר בלא היתר כדין על ידי הנאשמת.
היסוד הנפשי הנדרש בענייננו, לשם הרשעה בעבירה לפי סע' 2(א) לחוק, הוא כוונה פלילית מסוג של "מודעות", כפי שהוגדרה בסע' 20(ג) לחוק העונשין.
נוכח פערי הכוחות המובנים בין העובד הזר למעסיקו וחומרת העבירה, יש לייחס חשיבות רבה למילוי דווקני של התנאים הנדרשים בחוק ובתקנות להעסקה כדין של עובד זר.
במסגרת היסוד הנפשי של "מודעות" הכירה הפסיקה בחריג לידיעה ממשית של רכיב הכוונה הפלילית ודרך חלופית להוכחת הידיעה הממשית, על פי הכלל של "עצימת עיניים".
מצב נפשי זה כמוהו, בעיני החוק, כידיעה ממשית, והוא נעוץ בהימנעות מלבחון ולבדוק מצב דברים שלגביו עשוי להיות חשד כי אסור.
חשד בדבר היעדר היתר כדין להעסקת עובד זר, מתקיים אל מול הצורך לבירור עובדות אלו: קיומו של היתר לעובד הזר לעבוד בישראל; תוקף ההיתר על פי מועד, והיקף תחולתו.
יסוד נפשי של "עצימת עיניים" מתקיים באחד משני מקרים: בנסיבות המקרה כפי שהוכחו, לא עלה חשד בליבו של הנאשם; או משקינן חשד בליבו של הנאשם, או שיכול היה לקנן בו החשד, בדק הנאשם את החשד והביא לאישושו או להפרכתו, הפרכת קיומו של חשד כאמור המגיע לכדי "מודעות" מוטלת על הנאשם.
חובת הבירור היסודית והמקיפה חלה איפוא, כאשר מדובר בעובד זר, או במי שנחזה להיות עובד זר, כאשר בנסיבות המקרה מתעורר החשד לאפשרות של העסקתו שלא כדין. במסגרת זו, חייב המעסיק הפוטנציאלי, לדרוש ולחקור לזהותו של העובד הזר ובסוג רישיון ההעסקה שניתן לו. כך בכל מקרה בו התעורר או אמור היה להתעורר החשד, בין אם מדובר בהתקשרות קצרה, או ממושכת, בהתקשרות לתקופה זמנית או קבועה.
הנאשם היה מודע לכך העובד נמצא בתהליך של נישואים וקבלת אישורים וכי בעת העסקתו לא היו לעובד אישורים פורמליים להעסקתו.
מהראיות עולה, כי הנאשם היה מודע לעצם ביצוע העבירות. הנאשם לא הכחיש כי העובד הועסק ללא היתר העסקה על שם הנאשמת, אלא טען לתקוותו כי העובד יכול היה לעבוד בתקופת הביניים שעד לקבלת האזרחות.
הנאשם לא רשאי היה להתבסס על תקווה ולא היה מקום לכך שיעסיק את העובד באמצעות הנאשמת בידיעתו כי אין בידיו אשרה בתוקף.
הנאשם לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שנהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ושעשה כל שאפשר כדי למנוע את העבירה, ולא השכיל לסתור את החזקה שמקים סעיף 5 לחוק עובדים זרים.
הנאשם, כמושא משרה, לא עמד בחובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירות על ידי הנאשמת. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 16 [עורכי-דין] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (ת"א) 39648-12-13 עו"ד צבי פירון יו"ר המועצה הארצית של לשכת עוה"ד נ' דורון ברזילי, ראש לשכת עורכי הדין (מנהלי; דר' קובי ורדי; 09/01/14) - 11 ע' |
| עו"ד: |
המשיב 1, במסווה של "ועדת כספים" חדשה התומכת/יועצת לועד המרכזי, הקים למעשה גוף הנוגס בסמכויות הביצוע של ועדת הכספים של המועצה ואף יצר מחסום נוסף במכתב, תוך ניסיון לניטרול, ולו מסויים, של נגישות ושל שקיפות המידע הנחוץ לועדת הכספים של המועצה לביצוע עבודתה ואין לאפשר זאת. אכן, לא ניתן לקבוע שאין סמכות לועד המרכזי להקים ועדות, שכן ברי כי יש בידו סמכות שכזו ולכן לא ניתן לבטל את הקמת ועדת הכספים החדשה. יחד עם זאת, ניתן גם ניתן לקבוע שהמכתב נוגד את הדין והנוהג ועל כן הוא בטל וכן שגם אם ועדת הכספים החדשה מונתה כדין היא מוגבלת בסמכויותיה, באופן שאינה יכולה לפגוע ולכרסם בסמכויות ועדת הכספים של המועצה.
עורכי-דין – לשכת עורכי-הדין – המועצה הארצית
עורכי-דין – לשכת עורכי-הדין – הוועד המרכזי
משפט מינהלי – שיקול-דעת – לשכת עורכי-הדין בישראל
.
עתירה נוספת של הניצים בלשכת עורכי הדין, המועצה הארצית מול ראש הלשכה והוועד המרכזי, עתירה העוסקת בעימות בין ועדת הכספים של המועצה הארצית (להלן: "ועדת הכספים של המועצה" או "ועדת הכספים הישנה") לבין ועדת הכספים שהוקמה, ע"י הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (להלן: "ועדת הכספים שלצד הועד המרכזי" או "ועדת הכספים החדשה" (שהמשיבים 3-5 מונו להיות חבריה).
.
בית המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה בחלקה, בקובעו כדלקמן:
אכן, לא ניתן להתעלם מהמאבק הפוליטי הקיים בין הגופים השונים בלשכת עורכי הדין, מאבק שבעקבותיו הועבר מתפקידו כיו"ר ועדת הכספים של המועצה ד"ר וינברג וזאת כנראה עקב "חטאו" שהוא אינו נמנה עם אנשי המחנה השולט במועצה הארצית אלא מזוהה לטעמם עם אנשי המשיב 1 שאין למחנהו רוב במועצה הארצית, להבדיל מרוב שיש לו (לעתים) בועד המרכזי.
יחד עם זאת, כפי שציין המשיב 1 בתגובתו, אל לבית המשפט להתערב בעניינים פוליטיים, ברם לא ניתן להסיק מצעד פוליטי לגיטימי לכאורה, שלא נתקף (של העברה מתפקידו של יו"ר ועדת הכספים של המועצה) על הצעד הנגדי שנעשה ע"י המשיב 1, שהינו בניגוד לדין ובניגוד לנוהג הקיים, ולכן יש להתערב בכך מהפן המינהלי.
בהתאם לנוהג הקיים שנים רבות, ממונה ועדת הכספים של המועצה ע"י המועצה הארצית והיא מהווה מעין גוף מפקח מטעם המועצה הארצית על הניהול הכספי והפיננסי של הלשכה, שתפקידה, בין היתר, לוודא שתקציב הלשכה שנקבע ע"י המועצה הארצית ממומש בפועל, ולפקח על הפעולות, בין היתר באמצעות קבלת העתקי שיקים שהוציאה הלשכה ביחד עם פירוט הסעיף התקציבי הרלבנטי, וקבלת דו"חות ביצוע נתונים ומידע לגבי הוצאות הלשכה, כדי לפקח עליהן ולבחון את התאמתן להוראת התקציב.
מדובר בנוהג שהיה קיים במשך שנים וכך גם התנהל המצב בזמן שד"ר וינברג עמד בראש ועדת הכספים של המועצה ולכאורה זהו גם המצב החוקי המתבקש ובוודאי שזהו הנוהג שהיה קיים שיש להמשיך ולפעול לפיו.
והנה בניגוד למצב הקיים, לנוהג הקיים ולדין, ובמסווה של ועדת כספים חדשה וכן באמצעות המכתב ולמרות היתממות המשיב 1 וניסיונותיו להציג את המצב החדש כמצב שלא גורע כהוא זה מסמכויות ועדת הכספים של המועצה, נעשה ניסיון של המשיב 1 לפגוע בסמכויות ועדת הכספים של המועצה הארצית באמצעות הקמת ועדת הכספים החדשה, בלא שלמעשה הוגדרו סמכויותיה בעת המינוי, סמכויות שהלכו ותפחו שביחד עם המכתב מלמדים אכן על ניסיון לכרסם/לנגוס/להפקיע מסמכויות ועדת הכספים של המועצה הארצית.
מדובר בניסיון של המשיב 1 לנגוס בסמכויות ועדת הכספים של המועצה הארצית ולהפקיעם מידה בניגוד לנוהג ולדין כשהוא אף נתן הוראה אופרטיבית בנידון במכתב האוסר קבלת מידע או מסמכים בלא אישור יו"ר ועדת הכספים החדשה ובאופן המכפיף את גזברות הלשכה רק לועדת הכספים החדשה, הוראות העומדות אף הן בניגוד לנוהג ובניגוד לדין ויש לבטלן.
אכן, לא ניתן לקבוע שאין סמכות לועד המרכזי להקים ועדות, שכן ברי כי יש בידו סמכות שכזו ולכן לא ניתן לבטל את הקמת ועדת הכספים החדשה. יחד עם זאת, ניתן גם ניתן לקבוע שהמכתב נוגד את הדין והנוהג ועל כן הוא בטל וכן שגם אם ועדת הכספים החדשה מונתה כדין היא מוגבלת בסמכויותיה, באופן שאינה יכולה לפגוע ולכרסם בסמכויות ועדת הכספים של המועצה.
לכן, במקרה דנן, אין אמנם מקום לקבלת הסעד המבוקש בעתירה של ביטול הקמת ועדת הכספים, ברם יש מקום לעשות שימוש בסמכות בית המשפט ליתן סעד חלקי שהינו פחות דרסטי מכך וזאת גם במסגרת הסעד שהתבקש בסעיף ג' לסעדי העתירה ליתן כל סעד שיסבור כי הוא נכון וצודק בנסיבות העניין, כדי להבהיר גם את המצב ולמנוע הליכים והתדיינויות חוזרים ונשנים בגין כל שאלה שתתעורר במידה והעניין לא יובהר. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [משפט מינהלי] [מכרזים] |
|
| עתמ (י-ם) 7927-11-13 גסטטנרטק בע"מ נ' משרד האוצר - אגף החשב הכללי (מנהלי; נאוה בן אור; 09/01/14) - 25 ע' |
| עו"ד: אילן סופר, גיא וולף, יעקב פונקלשטיין, אביחי ברטנובסקי, שרון לובצקי שחר הרון, נטע ורשבסקי, נועם רונן |
ביהמ"ש דחה עתירה כנגד תנאים שנקבעו במכרז פומבי לאספקת מכונות להפקת מסמכים ושירותים נלווים עבור משרדי הממשלה. נפסק כי העתירה הוגשה בשיהוי וגם לגופו של עניין, המדובר בתנאים מידתיים וענייניים שאינם חורגים ממתחם הסבירות ולא נפל בתנאי המכרז פגם המצדיק את התערבות ביהמ"ש.
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – שיהוי בהגשתה
משפט מינהלי – מכרזים – תנאי המכרז
מכרזים – תנאי המכרז – סבירותם
.
עניינה של העתירה במכרז פומבי שפרסם מינהל הרכש באגף החשב הכללי במשרד האוצר, לאספקת מכונות להפקת מסמכים ושירותים נלווים עבור כל משרדי הממשלה. העתירה מכוונת כנגד תנאים שונים שנקבעו במכרז, אשר לטענת העותרת נגועים בחוסר סבירות במידה כזו שיש להורות לעורך המכרז לשנות את תנאיו ולקבוע מועד מחודש להגשת הצעות לאחר שייערך השינוי.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
היה על העותרת לפנות לביהמ"ש מיד לאחר שהתקבל המענה לסבב השאלות השני ומשלא עשתה כן, דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי. גם לגופה של העתירה, לא נפל פגם בתנאי המכרז, המצדיק את התערבות ביהמ"ש. התנאים שלעמדת העותרת נגועים בחוסר סבירות הינם תנאים מידתיים וענייניים, שאינם חורגים ממתחם הסבירות. העובדה שבמכרז משנת 2008 בו השתתפה וזכתה העותרת נדרשו תנאים אחרים (או לא נדרשו תנאים שנוספו למכרז הנוכחי) אינה הופכת אותם לדבר שבקדושה, במהלך השנים הפיק המשיב לקחים והטמיע הערות שקיבל ממציעים ולא רק שאין בכך פסול – כך נוהג עורך מכרז סביר. התנהלות ועדת המכרזים מצטיירת כהתנהלות מקצועית ועניינית, ואין הצדקה להערת העותרת לפיה השינויים שנעשו בתנאי המכרז מעוררים חשש כי נועדו להתאימם ליכולותיו של מציע זה או אחר. עורך המכרז הוא בעל הסמכות, שיקול הדעת מסור בידיו. קבלת עמדת העותרת בטענותיה העיקריות יש בה כדי לאיין את הנחות היסוד עליהן מושתת המכרז ולא הוצג בטעם של ממש, המגובה בנתונים עובדתיים, לעשות כן. ראיה נוספת לכך שהמדובר במכרז הבנוי על דרישות ועל הנחות יסוד המעוגנות במציאות הכלכלית ובחיי המסחר בתחום הנדון, היא ששישה ספקים מצאו כי ביכולתם להשתתף בו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 18 [ניירות ערך] [ראיות] |
|
| תפ (ת"א) 37235-12-11 מדינת ישראל נ' צבי רבין (מחוזי; חאלד כבוב; 29/01/14) - 132 ע' |
| עו"ד: ש' שטיין, ג' אדרת, א' אדרת |
בית המשפט הרשיע את נאשמים בביצוע שורה של עבירות שעניינן שימוש במידע פנים בניגוד להוראות חוק ניירות ערך. נפסק, כי במקרה זה, הראיות הנסיבתיות, בנוסף לראיות פוזיטיביות שקושרות בין הנאשם פן לבין הנאשם רבין, בנוסף להתנהגותו של פן בחקירה – יש בכל תשתית זו לבסס, הרבה מעבר לנדרש, תשתית ראייתית מוצקה ומבוססת שאמנם מושתתת על ראיות נסיבתיות בעיקר, אך הן יצרו מארג ברור של תמונה שלמה וכוללת של אשמת הנאשם.
ניירות ערך – עבירות – שימוש במידע פנים
ראיות – ראיות נסיבתיות – בחינתן
ראיות – ראיות נסיבתיות – משקלן
ראיות – מעשים דומים – במשפט פלילי
.
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום שעניינו בפרשה העוסקת בשימוש חוזר, רחב היקף ואף חסר תקדים במידע פנים. על פי האישומים, נאשם 1 ניצל את תפקידו כאיש יחסי הציבור וקשרי המשקיעים של כמה חברות ציבוריות הנסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב, בכך שרכש את ניירות הערך של אותן חברות, לאחר שקיבל לידיו מידע פנים בעניינן ובסמוך לפני שפרסם עבורן דיווחים על אירועים משמעותיים ביותר לציבור המשקיעים. עוד על פי האישומים, נאשם 1 נהג להדליף לחברו נאשם 2 מידע שהגיע לידיו, וזה האחרון רכש פעם אחר פעם את ניירות הערך של החברות האמורות, תוך שימוש במידע הפנים שהודלף לו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
שני האיסורים הפליליים המרכזיים על שימוש במידע פנים קבועים בפרק ח'1 לחוק ניירות ערך. בסעיף 52ג לחוק מעוגן האיסור על שימוש במידע פנים בידי אלו המוגדרים "אנשי הפנים" בחברה. בסעיף 52ד מעוגן האיסור על שימוש במידע פנים בידי כל אדם אחר, אשר הגיע לידיו מידע פנים שמקורו באיש פנים.
היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך – עבירת השימוש במידע פנים בידי איש פנים, מורכב משלושה רכיבים עובדתיים – "איש פנים", "מידע פנים" ו"שימוש" (במידע הפנים).
הגדרת "איש פנים" כאמור בסעיף 52א אינה הגדרה טכנית גרידא, כי אם הגדרה מהותית הכוללת לא רק את נושאי המשרה ובעלי המניות בחברה, אלא גם כל אדם אחר בעל נגישות למידע הפנים של החברה. במילים אחרות, המבחן הינו מבחן פונקציונאלי – כאשר לאדם ישנה יכולת להגיע למידע – בין אם מכוח תפקידו, בין אם מכוח מעמדו, בין אם מכוח קרבתו לבעל תפקיד, בין אם מכורח הנסיבות ובין אם מכול סיבה אחרת – ישנה הצדקה לסווגו בתור איש פנים בשל האפשרות הקיימת בפניו, לנוכח הנגישות למידע, להשתמש בו לשם תועלתו האישית.
יחד עם זאת ולמען הסר ספק, יש להבהיר כי אנשי הפנים הינם בעלי הנגישות הישירה לתאגיד ולמידע הפנים ואילו כל אדם אחר שנגישותו למידע הפנים איננה בלתי-אמצעית, אלא מתבססת על זיקתו לאדם אחר שהוא בעל הנגישות הישירה למידע, איננו מהווה איש פנים והעבירה הרלוונטית לגביו היא זו הקבועה בסעיף 52ד לחוק ניירות ערך.
קיומה של נגישות למידע פנים נבחנת ביום הקובע, קרי ביום השימוש במידע הפנים, ובששת החודשים שקדמו לו. כמו כן, יוער כי הגדרת "איש פנים" הינה גמישה ותלוית נסיבות ועל כן יתכן ופלוני ייחשב כאיש פנים "בנסיבות מסוימות, או ביחס לאירוע מסוים, אך לא ייחשב ככזה בנסיבות אחרות".
המונח "מידע פנים" מוגדר גם הוא בסעיף 52א לחוק ניירות ערך.
יריעת "נושא המידע" הנה רחבה וכוללת בתוכה כל "מידע על התפתחות בחברה, על שינוי במצבה, על התפתחות או שינוי צפויים" וכן כל "מידע אחר על החברה", הנושא את האפיון המיוחד. אין מדובר רק במידע הנוגע ישירות לחברה עצמה, אלא גם במידע הנוגע ל"התפתחויות חיצוניות העשויות להשליך על מצבה של החברה".
האפיון המיוחד של מידע הפנים מתבטא בלשון הגדרת סעיף 52א בכך שמדובר במידע "אשר אינו ידוע לציבור ואשר אילו נודע לציבור היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר ערך של החברה".
בנוגע למידע אודות משא ומתן לקראת עסקה עתידית של החברה, נפסק כי העיקרון הכללי הינו כי כאשר המשא ומתן "קורם עור וגידים" וניתן לומר שהצדדים הסכימו על עיקרי הדברים, ועברו גם כברת דרך של ממש בדרך לגיבוש ההסכם על כל פרטיו, אז באותה 'נקודה קריטית' בה דומה כי "צועד" המשא ומתן אל עבר סיכום – זהו המועד שבו ניתן לומר כי מדובר במידע פנים. הפסיקה נמנעה מלקבוע אמת מידה קשיחה או להציב דרישה לרף הסתברותי גבוה מראש.
לאור ריבוי העסקאות הנידונות בענייננו, יובהר כי כאשר פלוני מבצע שורת עסקאות באותו נייר ערך בזו אחר זו, כולן תוך שימוש במידע פנים, כל עסקה מהווה עבירה בפני עצמה. שהרי, ככמות העסקות שבוצעו – כך תהא כמות העבֵרות של שימוש במידע פנים שבהן יואשם הנאשם. יחד עם זאת, כאשר עסקינן בשימוש במידע פנים בדרך של מסירת המידע לאחר, כאמור בסעיף 52ב(א)(2), כל מסירת מידע מהווה עבירה אחת ללא תלות בכמות העסקאות שבוצעו בהסתמך עליה בשלב מאוחר יתר.
במישור היסוד הנפשי, היות והעבירה הקבועה בסעיף 52ג לחוק ניירות ערך הנה עבירה התנהגותית נדרשת הוכחת מחשבה פלילית, הווה אומר, מודעות לטיב המעשה ולנסיבות העבירה.
בענייננו העובדה שרבין ידע כי פן פעיל בשוק ההון מהווה ראיה לחובתו.
בעוד שלאנשי הפנים ישנה נגישות בלתי-אמצעית למידע הפנים של החברה, נאשם לפי סעיף 52ד שמסדיר עבירת השימוש במידע פנים שהגיע מאיש פנים, הינו כל אדם אחר שאיננו בעל נגישות ישירה למידע הפנים, אך עשה שימוש במידע שהגיע לידיו – במישרין או בעקיפין – מידי איש הפנים, הוא בעל הזיקה הישירה לחברה.
הרכיב העובדתי הנוסף בסעיף 52ד הינו כי הנאשם עשה שימוש במידע פנים "אשר הגיע לידיו, במישרין או בעקיפין, מאדם אשר הוא יודע כי הוא איש פנים בחברה".
ניסיון החיים מלמד כי במקרים רבים ביצוע עבירה לפי סעיף 52ד בידי נאשם אחד (או כמה נאשמים), צועד יד ביד עם ביצוע עבירה לפי סעיף 52ג, בדרך של מסירת מידע פנים כאמור בסעיף 52(א)(2), בידי נאשם אחר.
מחד, סעיף 52ד איננו מוגבל אך להשגת מידע באמצעות הדלפה מודעת או תוך עצימת עיניים מצד המדליף ביחס לשימוש שייעשה במידע ועל כן הינו רחב יותר. המחוקק הישראלי הביע עמדתו מפורשות ואסר על שימוש במידע פנים שהגיע מאיש פנים בצורה רחבה – במישרין או בעקיפין. מאידך, בעוד סעיף 52ב(א)(2) אוסר על מי שבידיו מידע פנים להעביר לאחר מידע פנים או חוות דעת על נייר הערך, סעיף 52ד אוסר על המודלף לעשות שימוש במידע פנים, אך איננו אוסר על עשיית שימוש בחוות דעת שהגיעה לידיו.
לעיתים קיים קושי ראייתי להוכיח כממצא שבעובדה את הדלפת המידע. מטבע הדברים, הדלפת מידע פנים נעשית לרוב בחטף ובמחשכים ומשכך לא ניתן להצביע על ראיה ישירה וחד-משמעית המוכיחה באותות ובמופתים את קיומה. יחד עם זאת, אין כל מניעה להרשיע נאשם בהתבסס על 'מארג' ראיות נסיבתיות בלבד, בהתאם למבחנים שנקבעו לכך בפסיקה.
במישור היסוד הנפשי, היות והעבירה הקבועה בסעיף 52ד לחוק ניירות ערך הנה עבירה התנהגותית נדרשת הוכחת מחשבה פלילית, הווה אומר, מודעות לטיב המעשה ולנסיבות העבירה. יש להוכיח כי הנאשם היה מודע למעשה ה"שימוש" שביצע, לעובדה שהמידע שהגיע לידיו הוא מידע פנים ולכך שמקור המידע באיש פנים.
הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות משמעה, אפוא, כי המסקנה ההגיונית היחידה העולה מן התשתית הראייתית המונחת בפני בית המשפט הנה כי הנאשם אחראי בפלילים ולא ניתן להסיק מן הראיות הנסיבתיות את דבר קיומו של הסבר סביר אחר למעשיו.
יש להדגיש, כי ספק סביר עשוי לעלות מהראיות הנסיבתיות כאשר ניתן להסיק מהן מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם, שההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית. לאפשרות כזו צריכה להיות אחיזה סבירה בחומר הראיות, ועליה לעמוד במבחני השכל הישר וניסיון החיים.
בענייננו ניתן להצביע על דפוס חוזר בהתנהלותו של פן ומאפיינים דומים בפעולותיו – קיום התקשורת עם רבין עובר לאירוע משמעותי בחיי החברה, ההשקעה בניירות הערך של אותה חברה באופן אגרסיבי לפני אותו אירוע, חרף העובדה שלא קדמה לכך השקעה דומה בעבר, מימוש רווחים מהיר ממכירת אותם ניירות ערך; קיום תקשורת עם רבין עובר לאירוע משמעותי בחיי חברה אחרת, השקעה בניירות הערך של אותה חברה באופן שתואר לעיל וכך חוזר חלילה.
בנסיבותיו של עניין זה, בדמיון בפעולותיו של פן באישומים השונים יש גם כן כדי להוות תוספת ראייתית נגדו.
מהראיות עולה, כי הנאשם צביקה רבין עשה שימוש יוצא דופן ואף חסר תקדים במידע הפנים של החברות, אשר שמו בו את מבטחן.
רבין ניצל, באופן בוטה, שיטתי ומתמשך, את המידע שהועבר לידיו רגע לפני פרסומו לציבור, על מנת להעשיר את כיסו ואת כיסם של חבריו, על גבם וחשבונם של משקיעים אחרים. רבין החזיק בתפקיד מרכזי בו נחשף לכמויות עצומות של מידע פנים מצד לקוחותיו, ובמקום לנקוט במשנה זהירות כראוי וכנדרש, בחר לנצל בצורה צינית את מעמדו ואת האמון הרב אשר ניתן בו.
מעשיו של רבין מהווים דוגמא קיצונית להתנהגות פלילית הפוגעת קשות בהגינותו של המסחר בניירות ערך ועלולה להשחית את אמון הציבור בשוק ההון.
יתרה מזאת, הן בחקירותיו והן בעדותו רבין ניסה להתנער מאחריות למעשיו וביקש לספק הסברים בלתי הגיוניים בעליל לפעילותו בשוק ההון. הסברים אשר היה מוטב אילו לא נשמעו.
במקרה זה, הראיות הנסיבתיות, בנוסף לראיות פוזיטיביות שקושרות בין הנאשם פן לבין הנאשם רבין, בנוסף להתנהגותו של פן בחקירה – יש בכל תשתית זו לבסס, הרבה מעבר לנדרש, תשתית ראייתית מוצקה ומבוססת שאמנם מושתתת על ראיות נסיבתיות בעיקר, אך הן יצרו מארג ברור של תמונה שלמה וכוללת של אשמת הנאשם.
בנסיבות העניין, אין כל הסבר הגיוני אופציונלי ואפילו רחוק, שיכול להוביל למסקנה הגיונית אחרת תחת המסקנה המאוד ברורה שמובילות ראיות המאשימה.
מעשיו (לכאורה) של פן מעוררים קושי נוסף הקיים בדין הישראלי. כאשר פלוני מקבל לידיו מידע מאת חברה א', אודות כוונותיה להשתלט בהשתלטות עוינת על חברה ב', ורוכש את ניירות הערך של חברה ב' לפני צאת המהלך מן הכוח על הפועל, הרי שהגיע לידיו מידע פנים, אך לא מידי איש פנים באותה חברה ב' – לא במישרין ולא בעקיפין. האיסור על שימוש במידע פנים שמקורו באיש פנים איננו חל, על פי לשונו, על התנהגות פסולה זו. דברים אלו אינם חדשים, אך המקרה האמור לעיל מבטא הלכה למעשה, את הקושי שמעוררת הלאקונה הקיימת בדין המצוי ואת הצורך בהשלמתה.
יש להרשיע את נאשם 1, צביקה רבין, בביצוע 48 עבירות שימוש במידע פנים, לפי סעיף 52ג לחוק ניירות ערך, בגין המיוחס לו באישומים 5-1 בכתב האישום, ובהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי.
כמו כן, יש להרשיע את נשם 2, גיא פן, בביצוע 136 עבירות של שימוש במידע פנים לפי סעיף 52ד לחוק ניירות ערך, בגין המיוחס לו באישומים 1, 2, 4 ו-5 בכתב האישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חוזים] [משפט מינהלי] |
|
| תא (י-ם) 2484-08 שלמה קרמר נ' ממשלת ישראל (מחוזי; משה בר עם; 27/01/14) - 30 ע' |
| עו"ד: קרן בר יהודה, אבי זיידנברג |
ביהמ"ש חייב את המדינה בתשלום פיצויי קיום לתובעים, בשל הפרת חובת תום הלב בשלב הטרום חוזי, כאשר המו"מ הגיע לשלב כה מתקדם בו תנאי החוזה גובשו ושכלול החוזה נמנע אך בשל התנהגות חסרת תום הלב של מי שהוסמך לנהל את המו"מ מטעם המדינה. עם זאת, בנסיבות העניין נפסקו פיצויי קיום בשיעור מופחת בלבד.
חוזים – אשם תורם – אשם תורם בדיני החוזים
חוזים – פיצויים – פיצויי קיום
משפט מינהלי – חוזה שלטוני – השתחררות הרשות ממנו
משפט מינהלי – הבטחה מינהלית – תנאים להיותה מחייבת
משפט מינהלי – רשות מינהלית – גוף דואלי
משפט מינהלי – סמכות – העדרה
.
תביעה לפיצויי קיום וסעדים נוספים בגין שירותי ייעוץ וסיוע שהעניקו התובעים למדינה במשך תקופה ארוכה בקשר ל"תכנית ויסקונסין". השאלה שבמחלוקת היא האם המשא ומתן בין הצדדים הגיע לשלב כה מתקדם, בו תנאי החוזה גובשו בגדר סיכום שיקגו, ורק התנהגות חסרת תום לב של מודריק, שהוסמך לנהל את המשא ומתן מטעם המדינה, מנעה את שכלולו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
כידוע, המדינה היא בעלת אישיות משפטית בתחום המשפט הפרטי ואילו משרדיה ויחידות הסמך וגופי המנהל השונים אין להם אישיות משפטית משל עצמם ואין הם פועלים בתחום המשפט הפרטי, אלא כזרוע של המדינה. מכאן, שר העומד בראש משרד ממשלתי או גורם אחר מטעמו, אינו יכול להתחייב בחוזה בשם המדינה, אלא אם הוסמך לכך ע"פ חוק והוא פועל בתחומים אלה כאורגן של המדינה.
הלכה היא כי במקרים המתאימים זכאית הרשות להשתחרר מחוזה שלטוני כאשר צרכיה החיוניים מחייבים את ביטולו. אף שטרם נקבעה הלכה מפורשת לעניין שיעור הפיצוי שיש לפסוק בנסיבות כאלה, דומה שאין מקום ל'פיצויים מלאים' אלא בהיקף מוגבל: חיסרון כיס ולא מניעת רווח.
תוקפה המחייב של הבטחה מנהלית הותנה בכך שנותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; הייתה לנותן ההבטחה כוונה להקנות לה תוקף משפטי; נותן ההבטחה הוא בעל יכולת למלא אחריה; ואין צידוק חוקי לשנות את ההבטחה או לבטלה.
המדינה כפופה למשטר של דואליות נורמטיבית במובן זה שחלות עליה במקביל שתי מערכות דינים – דיני החוזים מהמשפט הפרטי ודיני המשפט המנהלי והציבורי. כך, בשלב הטרום-חוזי (כמו גם בשלב קיום החוזה) מוטלת על הרשות חובה מוגברת להתנהל בתום לב ולקיים סטנדרט גבוה של הגינות. דרישת תום הלב מהרשות במשפט הפרטי פורשה בפסיקה כדרישה אובייקטיבית.
ככלל, הפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים מקימה לנפגע זכות לפיצוי המשקף את אינטרס ההסתמכות שלו, אולם ייתכנו מקרים חריגים בהם מוצדק לפסוק פיצויי קיום, אף שלא נכרת חוזה וזאת כאשר המשא ומתן הבשיל למעשה לכדי חוזה ורק התנהגות חסרת תום הלב מנעה את שכלולו.
הגנת אשם תורם עומדת למפר חוזה כנגד הנפגע, כאשר האחרון תרם באשמו שלו לנזקיו. תוצאת תחולתה של הגנה זו היא חלוקת הנטל בנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה.
במקרה זה מודריק לא היה מוסמך לחייב את המדינה בהתקשרות הכספית ולא נכרת הסכם מחייב. המדינה הפרה את החובות המוטלים עליה במהלך המשא ומתן שנוהל עם התובע עובר לסיכום שיקגו ולאחריו – שהבשיל למעשה כדי חוזה – ולולא התנהגות חסרת תום הלב (האובייקטיבית) של מודריק, קרוב לוודאי שהחוזה היה נכרת. משכך, ענייננו נמנה על המקרים החריגים בהם מוצדק לפסוק לתובע פיצויי קיום, אף שלא נכרת חוזה. לאותה תוצאה ניתן להגיע גם על דרך דיון בדבר זכאותו לשכר ראוי בגין השירותים שניתנו למדינה, המהווים עשיית עושר ולא במשפט. למעלה מהצורך, ניתן גם להשקיף על הסוגיה גם מהזווית המִנהלית באספקלריה של חוזה שלטוני המזכה בפיצוי מוגבל, בגין חסרון כיס.
עם זאת, נפסקו לתובע פיצויים מופחתים בלבד, בהתחשב בשיקולים הנוגעים בעניין ובכלל זה התנהלותו עובר לגיבוש סיכום שיקגו ולאחריו, אשמו התורם בקיום החיובים שנטל על עצמו בגדרי הסיכום ולמצער, אי עמידתו בנטל להקטנת הנזק. בהתחשב במכלול הנסיבות, הועמד הפיצוי הראוי על דרך האומדן בסכום גלובאלי של 2,200, 000 ₪. יתר טענות התובע לא נתמכו בתשתית עובדתית מספקת, לרבות בעניין טענתו להתקשרות ישירה של המדינה עם קבלני המשנה, משלא הייתה מניעה לעשות כן ואין המדובר בהבטחה שלטונית שהופרה; בעניין טענתו לתשלום תמורה נוספת בגין הארכת תקופת הסכם המסגרת עד לתום תקופת הניסוי, משהיחסים החוזיים בין הצדדים הסתיימו בהסכמה וכקבוע בהסכם המסגרת, התמורה המגיעה לתובע עד לאותו מועד שולמה במלואה ואין מדובר בהבטחה שלטונית שהופרה; ובעניין יתר טענותיו כנגד גורמי המדינה באשר לעוולות הנזיקיות, שלא הוכחו. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [חוזים] [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| עמש (ת"א) 12174-10-11 פלונית נ' עזבון המנוחה ד.ל ז"ל (מחוזי; י' שנלר, ד"ר ק' ורדי, ח' ברנר; 26/01/14) - 18 ע' |
| עו"ד: טירר, מור סיניבר ודוד, צמיר |
ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה, במסגרתו בוטל שטר מתנה שנתנה קשישה לבתה ובו ביקשה להעביר לה במתנה את זכויותיה בדירת המגורים שלה, משלא הוכחה גמירות דעת ליתן מתנה ללא אפשרות חזרה ממנה.
חוזים – מתנה – תחולת דיני החוזים
חוזים – מתנה – תוקפה
חוזים – מתנה – חזרה ממתנה
בתי-משפט – ערעור – התערבות במימצאים עובדתיים
דיון אזרחי – ערעור – ראיות נוספות
.
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה שקיבל את תביעת המנוחה לביטול שטר מתנה שנתנה לבתה, המערערת, לפיו ביקשה להעביר למערערת במתנה את זכויותיה בדירת המגורים שלה, זאת בשל העדר 'גמירות הדעת' של התובעת ליתן לנתבעת מתנה ללא אפשרות חזרה ממנה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
רק במקרים חריגים וקיצוניים תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, וכאשר עסקינן בממצאי מהימנות, פוחתת עוד יותר הנטייה להתערב בהם. במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות המצדיקות את התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא, מה גם שאלה נעשו על יסוד התרשמותו מעדותם של בעלי הדין. אין מקום להתערב במסקנה שהמנוחה לא גמרה בדעתה ליתן למערערת את הדירה במתנה ולמנוע מעצמה את האפשרות לחזור בה מהתחייבות זו.
על חוזה מתנה חלות שתי מערכות דינים: מערכת הדינים הכללית של דיני החוזים ומערכת הדינים שנקבעה בחוק המתנה. המבחן האובייקטיבי לגמירות דעת ליתן מתנה נותר על כנו, אולם אינטרס ההסתמכות של מקבל מפנה את מקומו במידה מסוימת לשם מתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה. ביהמ"ש גם עמד על חשיבותה של עריכת בדיקה דקדקנית באשר לקיומה של גמירת הדעת של נותן המתנה. גם חוזה מתנה כפוף לעקרון תום הלב המעוגן בס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), וההלכה היא כי הסנקציה בגין הפרתה של חובת תום הלב יכולה ללבוש פנים שונות, לרבות שלילת תוקפה המשפטי של פעולה שבוצעה בחוסר תום לב. הביטוי "התנהגות מחפירה", הנזכר בסעיף 5(ג) לחוק המתנה זכה לפירוש מרחיב בפסיקה, מתוך כוונה לאפשר לנותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו. על ביהמ"ש לבחון בקפדנות יתירה מקרים בהם מוחתם קשיש על שטר מתנה לפיו הוא מקנה לאחר את הבעלות בדירת מגוריו ואף שולל מעצמו את אפשרות החרטה, במיוחד כאשר ניכרת לעין מעורבות גלויה ופעילה של מקבל המתנה בנוגע להחתמה על מסמכי המתנה, שאז החשש מפני השפעה בלתי הוגנת מקבל משנה תוקף.
בדין קבע ביהמ"ש קמא כי לא ניתן לייחס למנוחה גמירת דעת ליתן את המתנה. גם אם מבחינה אובייקטיבית ניתן אולי להתרשם כי המנוחה גילתה דעתה שברצונה להעניק למערער את המתנה (וספק רב אם כך הוא הדבר), בפועל היה פער ברור בין כוונתה המוצהרת כלפי חוץ של המנוחה לתת למערערת מתנה לבין כוונתה האמיתית והסובייקטיבית למנוע את מכירת הדירה בעודה בחיים כמו גם את פינויה מהדירה, פער שחזקה על המערערת שהבינה היטב. במצב דברים זה, אין זה ראוי או צודק להגן על אינטרס ההסתמכות של המערערת. משנמצא כי המנוחה כלל לא התכוונה ליתן את הדירה במתנה, אין צורך לדון בשאלת הסתמכות המערערת על המתנה, אך גם לגופו של ענין יש לדחות את טענתה בדבר שינוי מצבה לרעה. למעלה מן הדרוש, אין להתערב בקביעה שהתנהגות המערערת כלפי המנוחה עולה כדי התנהגות מחפירה ובנוסף, עצם התעקשותה לדבוק במתנה, חרף תחינות המנוחה כי תסכים לבטל את המתנה, עולה כדי התנהגות מחפירה ועמידה על זכות בחוסר תום לב.
הגשת ראיות חדשות לערכאת הערעור לא תתאפשר כדבר שבשגרה. תנאי לכך הוא שהמבקש הראה שהראיה הנוספת עשויה לסייע בעדו לזכות בערעור. אם מדובר בראיות לצורך הוכחת עובדה שאירעה
לפני מתן פסה"ד עליו מערערים, יש לבחון האם ידע המבקש על הראיה קודם לכן או יכול היה להשיגה בשקידה סבירה, והאם פעל בתום לב. ביהמ"ש רשאי לאפשר הוספת ראיה חדשה בערעור אם סבור הוא כי היא דרושה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין. במקרה זה, אף אם יונח שמדובר במסמכים שלא ניתן היה להשיגם בטרם הסתיים ההליך בביהמ"ש קמא, אין בראיות הנוספות שמבוקש להוסיף, כדי לשנות את תוצאות הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 1781-09 איה אלעוברה נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בע"מ (מחוזי; דליה גנות; 12/01/14) - 15 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש פסק פיצוי לקטינה שנפגעה בתאונת דרכים בהיותה כבת שנתיים, לאחר שקבע את נכותה התפקודית בהתחשב, בין היתר, בנכותה הפלסטית ועמד על ראשי הנזק שנתבעו.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – עקרונות הפיצוי
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – קטינים
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – נכות תפקודית
.
תביעת קטינה והוריה כנגד קרנית, בגין נזקי הקטינה עקב תאונת דרכים בה נפגעה בהיותה כבת שנתיים מטרקטור, שהיה נהוג בידי אביה. קרנית הגישה הודעות צד ג' נגד האב – הנהג ונגד בעל הטרקטור.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
קביעת שיעור תפקודיותה של הנכות הרפואית הינה מלאכתו של ביהמ"ש ולפי ההלכה, שיעור הנכות התפקודית בעניינם של קטינים תואם בד"כ את שיעור הנכות הרפואית, בהיעדר קריטריון אחר שישמש לשומת הפיצויים, וכאשר לא הוכח טעם לסטייה מאחוז הנכות הרפואית. שיטה זו של היזקקות לנכות הרפואית של קטינים לצורך חישוב הפסד השתכרותם שימשה את בתי המשפט, במקרים המתאימים, גם
לצורך פסיקת פיצויים גלובאליים. עם זאת, כאשר מוכח ביחס לקטין כי שיעור הגריעה התפקודית שונה משיעור הנכות הרפואית ממנה הוא סובל, אין מאמצים את שיעור הנכות הרפואית לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות, בפרט כאשר ביהמ"ש משתכנע, כי גילו של הקטין משפיע על כושר הסתגלותו לתפקד במומו – בין לטוב ובין לרע. נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת, בתחומים עיניים, פה ולסת, פסיכיאטריה, פלסטיקה וא.א.ג. הינה בשיעור 81.25%. נכויותיה הרפואיות בתחום הנפשי ובתחום א.א.ג הן תפקודיות והנכות בתחום העיניים הינה תפקודית בחלקה. ככלל, נכות פלסטית בגין צלקות איננה נחשבת לתפקודית, במיוחד כאשר אין מדובר בצלקות מכאיבות או מגרדות, אלא שמראה פניה המצולק של התובעת עלול לצמצם את אפשרויותיה למצוא בעתיד מקום עבודה שיאות לקבלה, ולכן יש לייחס לנכות זו משמעות תפקודית מסויימת. משכך, נכותה התפקודית הכוללת של התובעת הינה בשיעור של 55%.
הלכה היא כי חישוב הפסד כושר ההשתכרות של קטינים ייערך ע"פ השכר הממוצע במשק, וכך נעשה. נוכח גילה הצעיר ואי הוודאות באשר בהתייחס לאופי עבודתה, כאשר כלל לא ברור האם תעבוד כשכירה או כעצמאית, מן הראוי לחשב הפסד הפנסיה ע"פ 10% מהכנסתה.
ביהמ"ש נוהג לפסוק פיצוי בגין הוצאות נסיעה עודפות הנובעות מנכויותיו של התובע, כאשר הוא נדרש, למשל, לנסיעות מוגברות לצורך קבלת טיפולים, או כאשר נכותו מגבילה את ניידותו, עובדות אשר אינן מתקיימות במקרה זה. עם זאת למיטיביה נגרמו הוצאות נסיעה עודפות ובגין כך נפסק פיצוי.
ביהמ"ש פסק לתובעת פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות לרבות הפסדי פנסיה, עזרת זולת לעבר, הוצאות רפואיות, כאב וסבל וניידות, בסך 1,777, 861 ₪, בצירוף הוצאות ושכ"ט. מתוך סכום זה "יוקפא" סך של 280,000 ₪, עד הגיע התובעת לגיל 18 ובירור זכויותיה במוסד לביטוח לאומי. הצדדים השלישיים, שלא הגישו כתבי הגנה, חויבו ביחד ולחוד, להשיב לקרנית את מלוא סכום פסה"ד. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חברות] |
|
| פרק (חי') 49163-05-11 מאיה בנגייב נ' המוסד לביטוח לאומי (מחוזי; דר' עדי זרנקין; 07/01/14) - 6 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דחה בקשה לאישור המשך ההליכים בבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברה שניתן צו לפירוקה.
חברות – פירוק – תביעת חוב
.
המבקשת הגישה בקשה לבית הדין לעבודה לאישור תובענה ייצוגית נגד החברה, בגין אי ביצוע הפקדה לפנסיה של עובדיה ואי העברת ניכויים שבוצעו לעובדי החברה לקופות הגמל. משניתן צו לפירוק החברה, עותרת המבקשת לאשר את המשך ההליכים בבקשות לאישור התובענה הייצוגית.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
ביהמ"ש יסטה מדרך המלך של הגשת תביעות חוב למפרק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. המקרה דנן אינו נמנה על עניינים יוצאי דופן כאלה. ההנחה שביסוד הבקשה, כי עובדי החברה אינם מודעים לזכויותיהם, אינם תובעים את המגיע להם ולכן הדרך היחידה העומדת להם למימוש זכויותיהם הינה דרך התובענה הייצוגית, איננה בהכרח הנחה מבוססת. אף אינני רואה מה תועלת רבה תצמח לעובדים מאישור המשך ההליכים לאישור התובענה הייצוגית, כאשר בכל מקרה, על כל אחד מהם להגיש תביעת חוב פרטנית. ככל שבכל זאת יש חשש שחלק ניכר מן העובדים אינו מודע לזכויותיו, אפשר ורצוי שהמפרק יהא זה שיביא לידיעת העובדים את זכויותיהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 41642-01-12 אמישראגז - גז טבעי בע"מ נ' אביחי מאור (מחוזי; דליה גנות; 07/01/14) - 8 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש הורה על סילוק תביעה על הסף, מן הטעם שאף אם יוכיחו התובעים את כל טענותיהם, הם לא יהיו זכאים לסעד הנתבע על ידם. פירוט העובדות על ידם, בהנחה שיוכח, אינו מוביל למסקנה לפיה הנתבעת התרשלה או קיים קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין האירוע הנזיקי.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – אימתי
דיון אזרחי – סילוק על הסף – קבלתו
.
התובעים, שנפגעו מפיצוץ בדירתם, טענו בתביעתם כי הפיצוץ אירע עקב התרשלות חברת הגז בהפעלת השירות הניתן על ידה. המבקשת עותרת לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר עילה, בנימוק שלא קיים כל קשר סיבתי בין הרשלנויות המיוחסות לה לבין התרחשות הפיצוץ.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
הלכה היא כי על ביהמ"ש לנהוג בזהירות רבה בבואו לשקול סילוק התובענה על הסף בטרם שמיעת הראיות. עליו לערוך בירור רציני, מעמיק ומקיף של טענות התובעים ובמקרה של ספק, מן הראוי לדחות הבקשה לסילוק התובענה על הסף ולהכריע בתובענה לאחר שמיעת הראיות. מחיקת תובענה על הסף
מחמת היעדר עילת תביעה תיעשה במקום שברור על פני הדברים שאין בידי התובע כל סיכוי להשיג את הסעד המבוקש, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו. הבחינה של קיום עילה נעשית רק על יסוד האמור בכתב התביעה.
אף אם יוכיחו התובעים את כל טענותיהם, הם לא יהיו זכאים לסעד הנתבע על ידם. פירוט העובדות המובא על ידם, בהנחה שיעמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, אינו מוביל למסקנה לפיה הנתבעת התרשלה או כי קיים קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין האירוע הנזיקי. הפיצוץ התרחש בשל אשמו הבלעדי של התובע ומכל מקום לא הונחה תשתית עובדתית שיש בה כדי לקבוע את אחריותה של הנתבעת להתרחשות הפיצוץ ולפציעתם של התובעים. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 16418-12-09 אליהו רונן נ' אלישבע סמואל (מחוזי; שבח יהודית; 05/01/14) - 11 ע' |
| עו"ד: נתיב, פישביין, דידי רוטשילד |
ביהמ"ש דחה תביעה לביטול פס"ד בטענת מרמה ובטענה לגילוי ראיות חדשות. נפסק כי הראיות עליהן נסמכת התביעה אינן חדשות ובכל מקרה אין בכוחן להביא לתוצאה שונה.
דיון אזרחי – פסק-דין – ביטולו
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – אימתי
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – מחמת השגתו במרמה
.
תביעה לביטול פס"ד שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, בטענת מרמה ובטענה לגילוי ראיות חדשות. בפסה"ד נושא תביעות הביטול חוייבו התובעים לשלם לנתבעת בעבור הדירה נושא תביעת הפינוי סך של 105,000 דולר בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, אי תשלום אחד מהסכומים יעמיד את כל היתרה לפירעון מיידי, וככל שלא ישולמו כל הסכומים במועדם, יהיה עליהם לפנות את הדירות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
פס"ד חלוט עומד כחומה בצורה וחוסם כל ניסיון לפתוח מחדש דיון בעילה שהוכרעה במעשה בית דין או בעובדה המהווה פלוגתא פסוקה, אך מרכין ראשו בפני שניים: האחד – תרמית בהשגת פסה"ד, ובלבד שטענת התרמית עשוייה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה ושהיא נסמכת על ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה בשקידה סבירה; השני – התגלות
ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן בעת ההתדיינות הראשונה בשקידה סבירה ואשר יש בכוחן להביא לתוצאה שונה.
ההליכים המרובים שהתקיימו בין הצדדים בכל הנוגע לניסיון התובעים לבטל את פסה"ד הולידו שלושה פסקי דין חלוטים שדחו ניסיון זה. התובעים מנסים, זו הפעם הרביעית, להביא לבטלות פסה"ד. הראיות עליהן נסמכת התביעה אינן ראיות חדשות ומסקנה זו שומטת את הצורך לדון בשאלת השקידה הסבירה, גם לו עסקינן במרמה, שכן באופן עקרוני, ככל שמדובר במרמה הנוגעת לעניין שבידיעתו הספציפית של הצד הטוען למרמה, הנטייה תהיה לקבוע שלא מתקיים התנאי של שקדנות סבירה. גם אם נתעלם שאין מדובר בראיות חדשות, בכל מקרה אין בהן כל עוצמה ראייתית שיש בכוחה להביא לתוצאה שונה של ההכרעה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 25 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 2907/07 מ.י. יחידת תביעות ש"י נ' דורון ויונית אביכזר (שלום; אילתה זיסקינד; 13/01/14) - 9 ע' |
| עו"ד: |
גזר דין בעניינם של נאשמים שהורשעו הנאשמים ביצעו עבירה של הסגת גבול. במקרה דנן, גוברים שיקולי השיקום על השיקולים שבאינטרס הציבורי. אמנם, לא הוצגו ראיות חותכות לקשר שבין הרשעתם של הנאשמים לבין אפשרותם להתפרנס בכבוד בעתיד, אולם "שיקולי השיקום" אינם משתייכים לתחום התעסוקתי בלבד, אלא יש לשייכם לכל התחומים הנושקים לאישיותם של הנאשמים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אי-הרשעה
עונשין – ענישה – צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה
.
כנטען בכתבי האישום, בהם הודו הנאשמים במסגרתו של הסדר טיעון, בשלהי שנת 2006 ובתחילתה של שנת 2007, פלשו הנאשמים לחנויות המצויות בשוק הסיטונאי בחברון, אם באמצעות שבירת קיר מפריד (הנאשמים דורון ויונית אביכזר), ואם באמצעות העברת חפצים אישיים ומטלטלין לנכס (הנאשמים שלום שליסל ותהילה ומשה יהלום). בשל כל אלו, נקבע כי הנאשמים ביצעו עבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
.
בית המשפט גזר את דינם של הנאשמים, בקובעו כדלקמן:
מעשיהם של הנאשמים משתייכים לעבירות הרכוש במדרגן הנמוך, והן נושקות לסכסוכים אזרחיים נשואי אותן החנויות בשוק הסיטונאי בחברון. כל אדם וכל גוף זכאי להגנתו של החוק ומערכת המשפט, בשמירה על רכושו ובהגנה מפולשים אליו. פלישה וכניסה לטריטוריה זרה, השייכת לאדם אחר או לגוף אחר, יש בה כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים החוקיים.
עם זאת, ייאמר, כי במקרה דנן, המניע לפלישה זו אינו ממון, תאוות בצע או רצון לעשות עושר ולא במשפט. המניע לפלישה הוא סכסוך ערכי (ויש שיאמרו אף לאומי), בדבר הבעלות החוקית על חלקות הממוקמות באיזור היהודי של חברון בתקופה הקודמת למאורעות תרפ"ט (1929). הנאשמים לא הרוויחו רווח אישי מפלישה זו, ולא היו אמורים להרוויח רווח שכזה. אין בכך כדי להצדיק את מעשיהם, אך יש בכך כדי לשפוך אור על המתואר בכתב האישום.
במקרה דנן, גוברים שיקולי השיקום על השיקולים שבאינטרס הציבורי. אמנם, לא הוצגו ראיות חותכות לקשר שבין הרשעתם של הנאשמים לבין אפשרותם להתפרנס בכבוד בעתיד, אולם "שיקולי השיקום" אינם משתייכים לתחום התעסוקתי בלבד, אלא יש לשייכם לכל התחומים הנושקים לאישיותם של הנאשמים. תחושתו הרעה של נאשם, שהוא אדם נורמטיבי בדרך כלל, שהורשע בדינו, גם היא צריכה להיבדק במסננת "שיקולי השיקום" על אף שאין לה כל השפעה על תעסוקתו. כך בכלל, וכך גם במקרה דנן.
הרשעתם של הנאשמים עשויה לפגוע בשיקולי השיקום (במתכונתם הרחבה), ושיקול זה גובר, בעניינם של חלק מהנאשמים על שיקולי ההרתעה והגמול. על כל אלו, יש להוסיף את כלל אחידות הענישה. הנאשמים שדינם נגזר זה מכבר, בני הזוג אביכזר, לא הורשעו בדינם בהסכמת המאשימה ובמסגרת הסדר טיעון. יצויין עוד, כי מעשיהם של בני הזוג אביכזר היו אקטיביים יותר (שבירת קיר) לעומת מעשיהם של שליסל ובני הזוג יהלום שכללו העברת מטלטלין לשטח המוסג.
לאור הפגיעה בערך המוגן, נסיבות העבירה והפסיקה הנוהגת, ראוי כי מתחם העונש ההולם יעמוד על אי הרשעה ושרות קצר לתועלת הציבור ועד הרשעה ומאסר בפועל שאורכו מספר חודשים.
עברם של הנאשמים נקי, ומאז ביצוע העבירות המתוארות בכתב האישום, לא עברו כל עבירה נוספת ולא נפתחו להם תיקים חדשים. תסקיר שירות המבחן פורש תמונה מפורטת אודות אישיותם הנורמטיבית, ערכיותם והאחריות שהם אינם מקבלים על עצמם, בשל ביצוען של העבירות נשואות כתבי האישום. הנאשמים הם מבצעיהן הדומיננטיים של העבירות המיוחסות להם, אולם גילם, נסיבות המקרה, מועד ביצוע העבירה, הרקע לביצוען והעובדה כי עברם הפלילי נקי, "מושכים" את עונשם המתאים לעבר הרף נמוך, היינו שרות קצר לתועלת הציבור. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עורכי-דין] [ראיות] |
|
| תא (ת"א) 54585-07 אברהם נביאי נ' רבקה דיל (שלום; מרדכי בן חיים; 12/01/14) - 14 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דחה תביעה שהגיש עורך דין לתשלום שכר טרחה. נוכח הפירכות בנוגע לעדות התובע, נותר ספק באשר לנכונות התרשומת מועד יצירתה ובעיקר באשר להיותה משקפת מפגש רצונות והסכמה קונקרטית בין התובע למנוח. בהיות גירסת התובע בסוגיית התאמת ותוכנה בבחינת עדות יחידה, נעדרת סיוע, פועל ספק זה בעיקר כנגד התובע, וזאת בשים לב להוראת סעיף 54(4) לפקודת הראיות.
עורכי-דין – שכר טרחה – תביעה
ראיות – עדות – יחידה
.
התובע, עורך דין המשרת לקוחותיו בשכר, הגיש נגד הנתבעים, יורשי המנוח נסאלה עבדול ווהב דיל ז"ל (להלן: "המנוח") תביעה לתשלום שכר טרחה ששיעורו הוסכם כנטען בין התובע מזה, למנוח בחייו מזה, בגין ביטול צו הפקעה שניתן לגבי מקרקעין שהיו בבעלות המנוח או בהגשת תביעה לפיצויים בגינם.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כדלקמן:
הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדותו הראשית, מציין התובע את יום 27.3.92 כמועד שבו נכרת בינו ובין המנוח הסכם לתשלום שכר טרחתו, בשיעור של 8% בהתאם להצלחה, ומפנה לתרשומת שערך, לגירסתו, בכתב ידו באותו מועד (להלן: "התרשומת").
לגירסת התובע הסכם שכר הטרחה שנקשר בינו לבין המנוח, מגולם בנוסח התרשומת, העמומה לכשעצמה. הבריח התיכון בנוסח התרשומת הוא התנאת השכר המוסכם בהצלחה, והצלחה פרושה ביטול התכנית המפקיעה או קבלת תביעה לפיצויים. לא מן המותר הוא להוסיף כי בתוכן התרשומת לא צויין כלל ועיקר כי על התובע לנקוט פעילות ספציפית כלשהי ומשכך, על פי פשוטו של מקרא ניתן לכאורה להבין כי עצם ביטול התכנית המפקיעה, גם מקום שהתובע לא נוקף אצבע לשם כך, מזכה אותו בשכר.
לנוכח הפירכות בנוגע לעדות התובע, נותר ספק באשר לנכונות התרשומת מועד יצירתה ובעיקר באשר להיותה משקפת מפגש רצונות והסכמה קונקרטית בין התובע למנוח. בהיות גירסת התובע בסוגיית התאמת ותוכנה בבחינת עדות יחידה, נעדרת סיוע, פועל ספק זה בעיקר כנגד התובע, וזאת בשים לב להוראת סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש].
הוכח כי הגם שהתובע פעל לבלימת התוכנית המפקיעה והשהיית ביצועה למשך תקופה מסויימת, הרי שפעילותו האינטנסיבית בניסיון למנוע את חתימת שר הפנים עליה – הסתברה להיות בלתי עניינית ומיותרת בעוד שהתוכנית שיזם התובע באמצעות האדריכל כספי, וביקש לממש – נזנחה לטובת תוכנית 3, אשר לתובע לא היה בה כל חלק. הוכח גם עפ"י גירסתו של רוזנברג בחוו"ד כי תוכנית 3 היא שביטלה את התוכנית המפקיעה, בשלבה תפיסה של הפקעה ע"י הרשות המקומית מחד גיסא וזכויות בנייה לבעלים מאידך.
התובע בעדותו לא הותיר התובע כל ספק כי תפיסתו את המונח "הצלחה" כתנאי לזכאותו בשכר טרחה, אינה מוגבלת לביטול ההפקעה בשל קיומה של תכנית חלופית, שהוא יזם ופעל לאישורה, וכי מבחינתו הוא רשאי לרכב על גל ההצלחה של יניב אשר תכנית 3 שיזמה וטיפחה, היא שהביאה, בסופו של יום, לביטול התכנית המפקיעה.
אין לקבל עמדה זו כמשקפת את כוונתם המשותפת של הצדדים (ככל שהייתה קיימת בכלל) עפ"י התרשומת שעצם נכונותה שרויה במחלוקת, והיא אף נוגדת את גירסת התובע בתצהירו, שם טען כי אישור תכנית 3 סתם את הגולל וביטל מעיקרא את הפקעת המקרקעין. בהינתן כי לא היה לתובע חלק ונחלה בתכנית 3 הרי שטענתו לפיה הוא זכאי בגין "ההצלחה" שגלומה בה לשכר מוסכם, הינה בלתי סבירה אינה מתיישבת עם גירסתו הקודמת ואף עולה כדי נסיון לעשיית עושר ולא במשפט. יש לדחות איפוא את טענת התובע לפיה הוא זכאי לשכר עפ"י נתוני שווי המקרקעין, הנגזרים מתוכנית 3, כנטען בתביעתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 7874-07-10 גיא ציוד ומחנאות בע"מ נ' ריקושט 3000 בע"מ (שלום; הדס פלד; 09/01/14) - 27 ע' |
| עו"ד: |
חזקה היא כי חוזה יפורש בהתאם ללשונו – אלא אם למד בית המשפט מן הנסיבות כי החזקה נסתרה, ולמעשה כוונת הצדדים שונה מזו הנלמדת מפשט הלשון. על פרשנות של הסכם מסחרי בין צדדים להגשים היגיון, סבירות ויעילות כלכלית מסחרית.
חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה כספית, הנתבעת גישה כנגד התובעת תביעה שכנגד. המחלוקת בין הצדדים היא סביב שאלת פרשנות הסכם מסחרי שנכרת בין הצדדים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חזקה היא כי חוזה יפורש בהתאם ללשונו – אלא אם למד בית המשפט מן הנסיבות כי החזקה נסתרה, ולמעשה כוונת הצדדים שונה מזו הנלמדת מפשט הלשון.
הפרשנות אותה מציעה ריקושט להסכם, אשר לפיה הסכום של 250,000 ₪ הוא למעשה החזר הפיקדון שהפקידה גיא ציוד בשנת 1999, אינה עולה בקנה אחד עם לשון ההסכם.
בנסיבותיו של תיק זה, ריקושט לא הוכיחה את טענתה כי הסך של 250,000 ₪ הקבוע בהסכם ההפעלה הוא למעשה סכום הפיקדון. טענה זו אף סותרת את טענתה הבאה של ריקושט לפיה הסכם ההפעלה בכלל ביטל את חובת השבת הפיקדון – ודינה להידחות.
הפרשנות לה טוענת ריקושט אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון המסחרי אף משום שהיא מותנית ברצונה של ריקושט בלבד לקבל את החנות הספציפית והציוד שבה, כאשר הזכיין בוחר לסיים את ההתקשרות.
על פרשנות של הסכם מסחרי בין צדדים להגשים היגיון, סבירות ויעילות כלכלית מסחרית.
לא ייתכן, כי ריקושט תסרב לקחת את הציוד, ובאותה נשימה תטען כי משלא הוחזר לרשותה הציוד – אין עליה לשלם את הסך שנקבע בהסכם ההפעלה.
לחוב בגין שירותי הניהול והפרסום יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כחוק.
משלא הוכח כי ריקושט דרשה את תשלום החשבוניות בגין החיובים השוטפים ומשלא הוכח גובה הריבית, לא ניתן לקבל את טענת ריקושט כי יש לחייב את גיא ציוד בריבית החריגה הקבועה בהסכם ההפעלה.
בענייננו מדובר במפעיל אחד, גיא ציוד ומחנאות בע"מ. במצב דברים זה, אין כל משמעות לרישא הקובעת שהתחייבויות המפעיל הן "ביחד ולחוד". ככל הנראה, המדובר בסעיף כללי המתייחס למצב בו ריקושט מתקשרת עם זכיין או מפעיל המורכב משני ממספר יחידים.
הביטוי "יחידי המפעיל" כלל אינו מתייחס לבעלי המניות של המפעיל. הדבר אף עולה בקנה אחד עם העובדה שרק בעל מניות אחד מטעם גיא ציוד חתום על התוספת להסכם ההפעלה, שאחרת יש להניח היתה ריקושט דורשת את חתימת שני בעלי המניות על ההסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [חוזים] [מקרקעין] |
|
| תא (ת"א) 39501-06-11 מאיר אזרואל נ' קלוד בן סימון (שלום; שרון גלר; 06/01/14) - 20 ע' |
| עו"ד: יחיאל ירון, לימור גבריאל |
ביהמ"ש קבע כי בהיעדר הסכם תיווך בין הצדדים, יש לדחות את טענות הנתבע, לפיהן הוא זכאי לתשלום דמי תיווך, או תשלום אחר כלשהו, בגין נכסים אשר רכשו התובעים בסיועו.
חוזים – תיווך – דמי תיווך
חוזים – תיווך – היווצרות חוזה תיווך
מקרקעין – תיווך – דמי תיווך
.
עניינו של הליך זה תביעה כספית על סך 642,038 ₪. במוקד התביעה מספר עסקאות מקרקעין בהן היו הצדדים מעורבים ועיקר המחלוקות נשוא ההליך נוגעות להתחשבנות ביניהם הקשורה לעסקאות אלו.
.
בית המשפט פסק כי:
דרישת המחוקק לעריכת הסכמי תיווך בכתב נקבעה בסעיף 9(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996, במסגרתו נקבע כדלקמן: "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע השר, באישור ועדת הכלכלה". כאשר בסעיף 14(2) לחוק זה נקבע, כי מתווך במקרקעין יהיה זכאי לקבלת דמי תיווך במידה ומילא אחר התנאים הקבועים בסעיף זה.
אין חולק, כי במקרה דנן, בין הצדדים לא נחתם הסכם כלשהו בכתב שעניינו ביצוע פעולת תיווך במקרקעין. גרסת הנתבע בעניין זה הינה, כי נוכח היחסים הקרובים בין הצדדים, נמנעו מלחתום על הסכם בכתב. ואולם, לא די בטיעון זה מפי הנתבע, כדי להתגבר על הדרישה לעריכת הסכם תיווך בכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין.
אכן, בהתאם להלכה הפסוקה, יש לבחון את ההתקשרות שבין הצדדים בהתאם לדיני תום הלב ועל רקע הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה, כאשר קיום הסכם התיווך נתון לחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, תוך שבכל הקשור לפרטים אשר אמורים להיכלל בהסכם או בהזמנה, קיימות גישות שונות בבתי המשפט באשר לשאלה האם פרטים אלו ניתנים להשלמה, אם לאו, כאשר לעיתים יתקיימו מקרים המצדיקים סטייה מדרישת הכתב הקבועה בחוק. ואולם, סטייה זו אפשרית רק במקרים בהם אכן קיימים הסכם או הזמנה כלשהם בכתב, אך לא נכללו בהם כל הפרטים אשר נקבעו בתקנות, תוך שעניינה של הרחבה זו אינה חלה במקרה בו אין כל הסכם או הזמנה.
באשר לדרישת הכתב עצמה, נקבע בפסיקה, כי חוק המתווכים הינו חוק קוגנטי הכולל דרישת סף מהותית אשר נועדה להבטיח את גמירות הדעת בעת חתימת הסכם התיווך, אשר בהיעדרה נשללת זכאותו של המתווך לדמי תיווך. עוד נקבע בפסיקה ביחס לדרישת הכתב, כי התעלמות מדרישה זו, הן בדרך פרשנית והן בדרך אחרת, עומדת בניגוד לכוונת המחוקק ולתכלית החוק, וכי נימוק זה מחייב אף את המסקנה, כי בהיעדר קיומו של הסכם תיווך, לא יהיה המתווך זכאי לדמי תיווך אף מכוח עילה משפטית אחרת, בין בגין דיני עשיית עושר ולא במשפט ובין בטיעון של ניהול משא ומתן שלא בתום לב.
אף אין חולק, כי מתוקף היותו מתווך, היה הנתבע מודע לחובה לערוך הסכם תיווך בכתב. אכן, מעדותו של הנתבע עולה, כי לעיתים הוא נוהג לערוך עסקאות תיווך הנעדרות מסמך בכתב, ואולם, בדרך פעולה זו חשוף הנתבע לסכנה, כי בעסקאות אלו תישלל ממנו הזכות לקבלת דמי תיווך, ממש כמו בנסיבות המקרה דנן. יתרה מכך, מעיון בחקירתו הנגדית של הנתבע עולה, כי למרות שלאחר ביצוע עסקת רכישת הדירה הראשונה, לא קיבל את דמי התיווך המגיעים לו בגין חלקו בעסקה, המשיך לשתף פעולה עם התובע 1 ולאתר לו נכסים נוספים לרכישה, תוך שהמשיך אף להימנע מעריכת הסכם תיווך בכתב.
לפיכך, בהיעדר הסכם תיווך בין הצדדים, יש לדחות את טענות הנתבע, לפיהן הוא זכאי לתשלום דמי תיווך, או תשלום אחר כלשהו, בגין נכסים אשר רכשו התובעים בסיועו. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [נזיקין] [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 72018-06 ברנט גאורגי נ' מקורות חברת מים בע"מ (שלום; רמי חיימוביץ; 05/01/14) - 12 ע' |
| עו"ד: גרון, בלזר, מנדה, נאשף |
ביהמ"ש קיבל תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה. נפסק כי במאזן ההסתברויות, האחריות לתאונה מוטלת במלואה על מקורות, מעבידתו של התובע, אשר בדקה את הפיגום בעת מסירתו ושהייתה האחראית הבלעדית על העבודות המתבצעות עליו.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – מעסיק
חוזים – שינוי חוזה – על-ידי התנהגות
.
תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (להלן: "התובע") בתאונת עבודה. התובע עבד בשירות הנתבעת 1 (להלן: "מקורות") ונפל מפיגום שהוקם ע"י הנתבע 3, מר אלי ערוץ (להלן: "ערוץ"). הואיל והתאונה היא תאונת עבודה צורף המוסד לביטוח לאומי כתובע נוסף המבקש שיפוי בגין תשלומים ששילם וישלם לתובע.
.
בית המשפט פסק כי:
התובע הוכיח כי מעקה הפיגום השתחרר ממקומו דבר שגרם לנפילת התובע. למעשה אין מחלוקת על עובדה זו שעלתה בעדות התובע, בעדות העדים מטעם מקורות שהיו במקום ובמסמכים. התובע הוסיף וטען כי הפיגום כולו היה בלתי יציב וכי הוא וחבריו התלוננו על מצב הפיגום בפני הממונים אך אלו לא עשו דבר. טענות אלו לא הוכחו. התובע לא הציג ראיה שתתמוך בהן ולא הביא את אחד מחבריו לעדות. מנגד עדי הנתבעים העידו שהפיגום נבדק באופן קבוע והיה תקין, והכחישו כי התובע או מי מחבריו התלוננו על מצב הפיגום לפני התאונה.
המחלוקת העיקרית היא בשאלה מה גרם לשחרור המעקה ממקומו. הוכח כי ערוץ מסר למקורות את הפיגום לפחות שבעה ימים לפני התאונה. הפיגום נבדק בידי גורמי המקצוע של מקורות ונמצא תקין. אין ראיה שתעיד על כך שאזן היד היה בלתי תקין בעת מסירת הפיגום. טענת מקורות כי נמצאו אזני יד אחרים שאינם תקינים הופרכה, ובדוח הבטיחות מטעמה נרשם כי המעקות תקינים. אין ראיה לקיומה של תקלה יסודית בפיגום או ראיה שתקשור את ערוץ לתאונה. מנגד קיימות ראיות לכך שיש אפשרות שהעובדים פירקו את פין הבטיחות כדי להקל את עבודתם.
נוכח כל אלה, ביהמ"ש קבע כי במאזן ההסתברויות, האחריות לתאונה מוטלת במלואה על מקורות, מעבידתו של התובע, אשר בדקה את הפיגום בעת מסירתו ושהייתה האחראית הבלעדית על העבודות המתבצעות עליו. לא נמצא כי יש להטיל אחריות על ערוץ, שכן אחריותו לא הוכחה.
נוסף על המחלוקות הנזיקיות קיימות מחלוקות חוזיות ובטוחיות בין מקורות לבין ערוץ המתבררות במסגרת הודעת הצד השלישי. בבסיס מחלוקת זו התחייבויותיו החוזיות של ערוץ לקבל על עצמו אחריות לכל נזק שיגרם "עקב או בקשר לביצוע העבודה" וכן לכלול את מקורות כמבוטחת נוספת בפוליסת הביטוח המקצועית מטעמו.
הצדדים חלוקים בשאלת פירושן של תניות אלו. מקורות סבורה כי אחריותו של ערוץ חלה על כל פגיעה הקשורה לפיגום ואילו ערוץ סבור כי מדובר בנזקים שנגרמו בשל רשלנותו שלו ולא לכל נזק הקשור בפיגום. מבין שתי אפשרויות פרשניות אלו, יש לקבל את פירושו של ערוץ ולדחות את פירושה של מקורות. טעם הדבר: הן לשון החוזה והן ההגיון והסבירות מלמדים כי מטרת התניה היתה להבטיח את מקורות מפני תביעת נזיקין שתוגש כנגדה בשל תוצאה שקבלן המשנה (ערוץ) אחראי לה. לפיכך, יש לדחות את הודעת הצד השלישי ככל שהיא נוגעת לתניית השיפוי.
ההתחייבות הנוספת היא התחייבות ערוץ "לבטח על חשבוני ולהחזיק בתוקף ולמשך כל תקופת העבודה והאחריות, פוליסות ביטוח שהמבוטחים בהם יהיו אני ומקורות לפי הפרוט כדלקמן: 1. סיכוני צד שלישי וקבלנים. 2. ביטוח אחריות מעבידים". אין חולק כי ערוץ לא קיים התחייבות זו ולא ביטח את מקורות בפוליסה מטעמו.
ביהמ"ש קבע כי אף שערוץ התחייב לבטח את מקורות, בפועל מקורות לא עמדה על דרישה זו ובכך ויתרה עליה למעשה. לשון אחר, הצדדים שינו את החוזה בהתנהגותם ובפועל הסכימו על תנאים שונים מן התנאים הכתובים, כששניהם מודעים לשינוי. בנסיבות אלו, אין למקורות אלא להלין על עצמה על כך שלא עמדה כל דרישת הביטוח והודעת הצד השלישי שלה בהקשר זה נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [תכנון ובנייה] [ראיות] |
|
| תוב (ת"א) 9757/11 מדינת ישראל נ' לוי זוזו יוספה (שלום; נעה תבור; 16/12/13) - 13 ע' |
| עו"ד: רזיאל, קינן |
בית המשפט הרשיע את הנאשמת בביצוע עבירה של שימוש חורג מהיתר, זאת משהוכח, כי בדירה של הנאשמת נעשה שימוש למטרת שתי יחידות דיור נפרדות ועצמאיות כטענת המאשימה. נפסק, כי קירבה משפחתית היא נסיבה שיש לבחון בכל מקרה כחלק ממכלול הנסיבות הנוגעות לעניין. אין בעצם הקרבה לספק הגנה, שאם לא תאמר כן, בכל דירה יוכל להתגורר שבט בני אדם, כולם קשורים בקשרי דם, גם אם מדובר במספר רב של משפחות.
תכנון ובנייה – עבירות – שימוש ללא היתר
ראיות – חיזוק – שתיקת הנאשם
.
כתב האישום, מייחס לנאשמת עבירה של שימוש החורג מהיתר. המחלוקת המרכזית נסבה סביב השאלה, האם במועד הביקורת, נעשה בדירה של הנאשמת שימוש למטרת שתי יחידות דיור נפרדות ועצמאיות כטענת המאשימה, או שמא שימוש למטרת דירה אחת בלבד, עבור הנאשמת ובנה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
דירה כמובנה בחוק התכנון והבניה היא "חדר או תא או מערכת חדרים או תאים שנועדו לשמש יחידה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר".
אי קיומה של כניסה נפרדת מן החוץ, מרשות הרבים, לכל אחת מהיחידות אינו שוללת כשלעצמה את עצמאותה של כל יחידת דיור באשר לכל אחת מאלה כניסה נפרדת משל עצמה מתוך המבואה ואין משתמש ביחידה אחת יכול להיכנס ליחידה האחרת כך שקיימת הפרדה מוחלטת בין היחידות.
חלוקת הדירה באופן פיסי, היא ראיה נסיבתית כבדת משקל לשימוש החורג המיוחס לנאשמת בכתב האישום. ראיה נסיבתית זו, ניתנת לסתירה על ידי הנאשמת ואין היא לבדה מכריעה את גורלו של התיק. ברם קיומה של חלוקה ברורה ומוחלטת בין שתי היחידות, כשאליה מצטרפות נסיבות לא מוסברות בדבר הצורך בקיומם של שני מטבחים, מרחיב את הבסיס שעליו מושתתת ההרשעה.
פרט לראיות שהוצגו, נמצאו לה למאשימה ראיות לחיזוק. ראשונה וברורה היא שתיקתה של הנאשמת. שתיקה זו מהווה כמובן חיזוק לראיות התביעה כאמור בסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב].
על פי האמור בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הימנעות נאשם מהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא מנוע מהעיד.
בא כוח הנאשמת לא המציא חוות דעת כנדרש בסעיף ואף לא טען כי בשל מוגבלות שכלית או נפשית מנועה הנאשמת מהעיד. כל שהיה בידו של הסנגור הוא פניה לרופא לקבלת כדורים, לאחר מועד שמיעת הראיות. חיזוק נוסף לראיות התביעה, מצוי בהתנהגות הנאשמת, בתקופה שקדמה להגשת כתב האישום, בעובדה שלא אפשרה עריכת ביקורת סמוך למועד בו התבקשה. חיזוק נוסף נמצא בסתירות הרבות בעדותו של עד ההגנה.
השימוש על ידי שני בני משפחה אחת, לא די בו לשמש טענת הגנה. במקרה זה, הנאשמת ובנה הם אנשים מבוגרים, אשר לכל אחד מהם מערכות זוגיות נפרדות. לא מדובר בבני משפחה גרעינית, המנהלים אורח חיים משותף, מסבים לאכול יחדיו ארוחותיהם, משתמשים בחדר מגורים אחד ואז פונים איש איש לחדרו לענייניו, לשינה או לרחצה. כזאת לא נטען על ידי מי מהם.
כאשר כל אחד מן הקרובים הוא אדם מבוגר שחי עם בן זוג, לכל אחד מהם חדרי שירות, הרי מוכפל העומס על תשתיות הבנין, מוכפל העומס על השימוש באיזורים המשותפים שבבנין ובוודאי שמוחמר העומס על תשתיות סביבתיות כמו מקומות חניה. קיומם של מוני חשמל, מים וגז נפרדים, יכולים לעיתים לשמש ראיה לשימוש חורג. כך גם, סוג הדלתות המפרידות בין האגפים השונים. עם זאת, כל אלו הם כלי עזר לבחינת השימוש שנעשה בדירה ואינם בעלי משקל מכריע.
העדרם של מונים נפרדים, אינו פותר את הסתירות בעדותו של עד ההגנה ואינו מחליף את שתיקתה של הנאשמת ואינו מספיק כדי להוכיח, אף לא ברמה של ספק סביר, כי במקום נעשה שימוש לצורך דירת מגורים אחת בלבד.
קירבה משפחתית היא נסיבה שיש לבחון בכל מקרה כחלק ממכלול הנסיבות הנוגעות לעניין. אין בעצם הקרבה לספק הגנה, שאם לא תאמר כן, בכל דירה יוכל להתגורר שבט בני אדם, כולם קשורים בקשרי דם, גם אם מדובר במספר רב של משפחות.
בנסיבות המקרה דנן, לא די בקרבה המשפחתית. מדובר בשני בני משפחה מבוגרים ובעלי קשרים זוגיים נפרדים, כל אחד מהם מנהל אורח חיים נפרד, כל אחד מהם זכאי לפרטיות ולשימוש במתקנים עצמאיים שבדירה ובבניין וכל אחד מהם עושה שימוש מלא במתקנים אלו, להבדיל מילדים צעירים יותר. אין שימוש מרכזי בחדרי שירות משותפים כגון מטבח וחדרי רחצה ואין למעשה כל חיבור בין הדירות פרט לקרבת הדם של הדיירים. חוסר ידיעה אינו יכול לשמש טענת הגנה מספקת כאשר מדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה.
הדרך היחידה לזכות בהגנתו החמימה של סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, כרוכה בהוכחה כי הנאשמת עשתה כל שניתן על מנת להימנע מביצוע העבירה. במקרה שבפני, כאשר הנאשמת רכשה את הדירה, היה עליה לעשות מעשה ולברר מהו הדין החל על השימוש במקום ולא להסתפק באי ידיעה.
לא ניתן להצליח בטענה כי נעשה כל שניתן, שעה שהנאשמת לא פנתה לברר מהו ההיתר הרלבנטי ומהו השימוש המותר על פיו.
ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 31 [תעבורה] |
|
| תד (י-ם) 1880-07-12 מדינת ישראל נ' אבירן אילון (תעבורה; נאיל מהנא; 31/12/13) - 10 ע' |
| עו"ד: יהונתן שניאור, מוריה ביינה |
בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירת, בין השאר, בביצוע עבירת הפקרה אחרי פגיעה. נפסק, כי נסיבות המקרה דנן מצביעות כך שהנאשם היה מודע לפגיעה בהולך הרגל, אולם בכל זאת המשיך בנסיעה. התקיימו יסודות עבירת ההפקרה, ובנסיבות העניין הנאשם עזב את מקום התאונה לאחר שפגע בהולך הרגל והותירו מוטל על הכביש.
תעבורה – עבירות – הפקרה לאחר פגיעה
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של הפקרה אחרי פגיעה, עבירה על סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; ונהיגה בחוסר זהירות, עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
טענת "אליבי" הנה טענת הגנה, המועלית על ידי נאשם בביצוע עבירה לפיה, עת התרחשה העבירה המיוחסת לו, הוא היה בפועל במקום אחר ומשכך, אין כל בסיס לחשד, כי מעשה העבירה בוצע על ידו.
הנטל על הנאשם, המבקש לבסס טענת אליבי, להציג ראיות נוספות, אשר בכוחן להקים ספק שמא אכן היה במקום אחר; והוא אינו יכול להסתמך לצורך העניין רק על עדותו שלו.
במקרה זה, המאשימה הצליחה להוכיח מעבר לכל ספק שהנאשם נכח במקום התאונה במועד הרלוונטי לכתב האישום. טענת האליבי של הנאשם איננה מבוססת ובכל אופן הוא לא הציג ראיות המספיקות כדי לעורר ספק סביר בשאלת הימצאותו במקום התאונה במועד התרחשותה או על הימצאותו במקום אחר כטענתו.
המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה מעל לכל ספק סביר כי רכבו של הנאשם הוא הרכב הפוגע.
התאונה ארעה בשל חוסר זהירותו של הנאשם, אשר בעודו מסתכל ימינה החל בפנייה שמאלה מרחוב דידס לרחוב עמק רפאים לא הבחין בהולך הרגל, שאותה עת חצה את הכביש שלא במעבר חצייה ופגע בו עם כנף שמאלית קדמית של הרכב.
הנאשם הועמד לדין בעבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה.
העונש שבצד העבירה בטרם התיקון הוא תשע שנות מאסר ומשכך, לטענת הסניגור העבירה אינה בסמכות בית משפט לתעבורה.
אכן התאונה נשוא תיק זה התרחשה בטרם תיקון סעיף העבירה ומשכך, בענייננו חל הדין הקודם שהינו מקל עם הנאשם בנוגע לרכיב האחריות.
יש לדחות את טענת הסניגור כי מאחר והעונש הקבוע לעבירה לפי סעיף 64א(ב) בנוסחו הקודם הוא תשע שנות מאסר אזי אין לבית משפט זה סמכות לדון בה. עסקינן בעבירת תעבורה ומשכך, בהתאם לסעיף 25 לפקודת התעבורה לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בעבירה, אלא שסמכות הענישה מוגבלת לעונש של שבע שנות מאסר.
הנאשם פגע בהולך הרגל באופן שאינו מתיר מקום לספק שיכול היה להבחין בו ואולם הוא בחר להמשיך בנסיעה ולברוח מהמקום.
התכחשותו של הנאשם להימצאותו במקום התאונה והודאתו המאוחרת כי היה בקרבת מקום, מחזקות את ראיות המאשימה שמדובר בנאשם שלא ניתן לייחס אמון לגרסתו. האיכון של הטלפון הנייד של הנאשם, בקרבת מקום לתאונה מוכיח שדברי הנאשם שנמסרו בתחילת חקירתו לא היו מדויקים וכי מנסה להימלט מאחריות לתאונה ולבריחתו מהמקום.
עבירת ההפקרה הינה עבירה התנהגותית ודי במודעות של הנהג באירוע התאונה מיד לאחר התרחשותה. מודעות אשר מוסקת מניתוח של נתונים אובייקטיביים וסובייקטיביים שהוכחו במקרה דנן.
נסיבות המקרה דנן מצביעות כך שהנאשם היה מודע לפגיעה בהולך הרגל, אולם בכל זאת המשיך בנסיעה.
התקיימו יסודות עבירת ההפקרה, ובנסיבות העניין הנאשם עזב את מקום התאונה לאחר שפגע בהולך הרגל והותירו מוטל על הכביש. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
