שלום מיטל,
א.
ראי פס"ד מחוזי חיפה, לפיו דחה ביהמ"ש את טענות הנאשמים על אי קבילות ראיות עקב הלכת יששכרוב.
ביהמ"ש מדגיש את הסייגים להלכת יששכרוב ומחיל הסייגים לגבי המקרה שבפניו.
בין היתר קובע הוא לגבי הבנת הלכת יששכרוב, כלהלן:
"...ביהמ"ש מציין כי שאלת העדר החוקיות או חוסר ההגינות של אמצעי החקירה חייבת להיבחן בהתאם לנסיבות כל מקרה ומציין כי לשם פסילת ראיה על פי הדוקטרינה
הנ"ל, נדרשת זיקה בין הפעלת אמצעי החקירה בלתי כשירים לבין השגת הראיה (סעיף 64 לפסה"ד).
בית המשפט לא הכריע בשאלה האם הזכות להליך פלילי הוגן והזכויות הפרטיקולריות הנגזרות ממנה זכו למעמד חוקתי במלוא היקפו ומסכם בקביעה כי
ראיה שהושגה שלא כדין תיפסל אם קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן שלא על פי פסקת ההגבלה, קרי, נדרש כי קבלת הראיה שהושגה שלא כדין תפגע בהגינות ההליכים כלפי הנאשם, פגיעה שהיא משמעותית, לתכלית שאינה ראויה ובמידה שעולה על הנדרש (סעיף 68-67 לפסה"ד).
כן דן בית המשפט באופיה של אי החוקיות הכרוכה בהשגת הראיה הנדרשת לצורך תחולת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית ומציין כי
לא כל סטייה מכללי חקירה ולא כל אמצעי שהופעל בחקירה, גם אם אינם מקובלים על בית המשפט, יוביל לפסילת הראיה ובוחן שיקולים שונים, לעניין הפעלת שיקול הדעת השיפוטי הנוגעים מחד למידת הפגיעה בזכות הנאשם להליך הוגן
אם תתקבל הראיה, ומאידך למידת הפגיעה באינטרסים הנוגדים אם תפסל הראיה, כאשר משקלם היחסי של השיקולים תיקבע בהתחשב בנסיבות כל מקרה לגופו (סעיפים 74-70 לפסה"ד).
פסק הדין קובע כי דוקטרינת פסילה פסיקתית שנועדה למנוע פגיעה שלא כדין בזכות להליך פלילי הוגן אם תתקבל הראיה במשפט, חלה במקביל להסדר הסטטוטורי
לפסילת הודאה הכלול בסעיף 12 לפקודת הראיות ובאופן משלים (סעיף 75 לפסה"ד), ומבהיר את היקפה ואת אופן הפעלתה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית.
בית המשפט מורה כי משמדובר בדוקטרינה המשתייכת לתחום דיני הראיות בפלילים ותכליתה להגן על זכות נאשמים להליך פלילי הוגן,
הרי תחול ההלכה על כל נאשם שתיקו תלוי ועומד בפני בית המשפט, ככל שיהא מקום ליישומה בנסיבות העניין (סעיף 78 לפסה"ד)."
כן
שולל ביהמ"ש את טענת הנאשמים, כי הגרסה בביהמ"ש מול הגרסה במשטרה מראים בעליל שזכות ההיוועצות בהתאם להלכת יששכרוב הייתה חיונית והכרחית:
"עצם השוני בין הדברים שנמסרו במשטרה לבין דברים שנמסרו במשפט, אינו משום ראיה לכך שהשוני נובע מאי היוועצות ואף אינו ראיה לכך כי אי היוועצות כזו,
אם התרחשה, נובעת מהעדר היידוע. אוסיף כי איש מהנאשמים לא מסר במשפט על העדר התייעצות בפועל בשלבי החקירה, שלא לומר העדר התייעצות בשל מחדלם הנטען של החוקרים."
ב.
ראי פס"ד עליון בפשת ניקולאי בונר – שם נאמר כי, הלכת יששכרוב מחייבת בדיקה של איזון אינטרסים ומידתיות,
ככל שהעבירה חמורה יותר, כן יש לשקול בחיוב קבילותה של הראיה שהושגה למרות האמצעי הפסול.
"לטעמי, יש מקום לשקול את חומרת העבירה במסגרת
התכליות של חקר
האמת, החשש לביטחון הציבור והאינטרס של
נפגע העבירה. ודוק: איני בא לומר כי
בכל עבירת רצח או עבירה חמורה אחרת המשקל של חומרת העבירה יַטֶה מיניה וביה
את הכף לחובת הנאשם. אולם
חומרת העבירה במסגרת שיקולי "עלות-תועלת" צריכה
להיות אחד הרכיבים במסגרת מערכת האיזונים המורכבת והעדינה של דוקטרינת
הפסילה שהתוותה לנו הלכת יששכרוב. ואין
לי אלא לחזור ולהפנות לדברי השופטת
:) )כתוארה אז( ביניש )שם, עמ' 566
"חשוב להדגיש כי אף אחד מהשיקולים עליהם עמדנו
אינו בעל מעמד בלעדי או מכריע, וכי משקלם היחסי של
השיקולים האמורים ייקבע בהתחשב בנסיבותיו של כל
מקרה לגופו".
הלכת יששכרוב ניצבת שכם אחד עם החסיונות למיניהם ועם כללי הפסילה
הסטטוריים – כולם מייצגים הכרה של המשפט כי לצד התכלית של חשיפת האמת יש
להתחשב בקיומם של תכליות, ערכים ואינטרסים מתחרים. לכן, איני רואה מדוע כלל
הפסילה היחסי שנקבע בהלכת יששכרוב כוחו גדול יותר מהחסיונות היחסיים הקבועים
בפקודת הראיות, הקובעים כלל איזון בנוסח "או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות
את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". בדומה, כך גם כללי
הפסלות הסטטוטוריים היחסיים: סעיף 13 )א( לחוק האזנת סתר, התשל"ט 1979- המתיר
קבילות ראיה בהליך פלילי בשל פשע חמור אם מצא בית המשפט "כי בנסיבות הענין
הצורך להגיע לחקר האמת עדיף על הצורך להגן על הפרטיות", וסעיף 32 לחוק הגנת
הפרטיות, התשמ"א 1981- המתיר קבלת הראיה "אם בית המשפט התיר מטעמים
שיירשמו להשתמש בחומר".
גם השיקול של אמון הציבור נכלל כאחד השיקולים שבבסיס הלכת יששכרוב.
ההנחה היא, כי הרשעה בהסתמך על הליך לא הוגן עשויה לערער את אמון הציבור
07
ביכולתה של מערכת המשפט להגן על זכויות הפרט מפני מעשים שלטוניים בלתי
חוקיים. עם זאת, אמון הציבור במערכת המשפטית עלול להיפגע גם בשל זיכוי רוצח
או נאשם בעבירה חמורה בשל פגם שבעיני הציבור נתפס כעניין טכני גרידא. עמד על
הדברים השופט רובינשטיין בעניין אסף שי:
"מנגד לזכויות הדיוניות עומדת המשאלה, הטבעית אף
היא מאין כמותה והמעוגנת באינטרס ציבורי מובהק, כי
עבריינים יועמדו לדין וייענשו כראוי להם, והאדם מן
היישוב עשוי לשאול עצמו, האם יימלט העבריין מן
הדין, או ממיצוי הדין, בשל 'דקדוקי עניות' של הליך,
בשעה שקול דמיו של הקרבן זועק מן האדמה. טענה זו
שובת לב היא, והיא מטרידה לא רק את האדם מן
היישוב אלא גם את השופט מן היישוב....
] [ ...אך המשפט עודנו מתחבט, כפי שציינה חברתי
הנשיאה, בשאלה האם יימלט החוטא מן הדין בשל
זכויות דיוניות, כפי שאירע בשיטות משפט זרות...
] [ ...שוב, אין לכחד: יש חשיבות רבה לשאלה מה הדין
שעה שנפסלת ראיה הגם שמהותית אולי היה בה כדי
להטות את הכף לחובה, והחוטא יוצא בחיוך מאולם בית
המשפט, ובמציאות הישראלית עלול הוא לצעוק מעל כל
במה 'זכאי, זכאי', וטכנית גם יצדק, אך זעקת הקרבן לא
תפוג".
המקרה שבפנינו – רוצח סדרתי, אלים ומסוכן לציבור, שעל מהימנות ואמינות
הודאותיו אין חולק – אך מוכיח כי אין לגרוע את השיקול של חומרת העבירה מתוך
מערכת האיזונים העדינה והמשוכללת שהותוותה בהלכת יששכרוב. ושוב, לא אלאה
מלחזור ולהדגיש כי התכלית של הבטחת הגינות ההליך הפלילי וזכויות הנחקר
שבבסיס הלכה חשובה זו, ניצבת לצד – ולא במקום – התכליות של גילוי האמת,
לחימה בעבריינות, הגנה על שלום הציבור ובטחונו, והגנה על זכויות קרבנות העבירה
ומשפחותיהם.
22 . סיכומם של דברים, שהמערער לא הניח מלכתחילה תשתית ראייתית לטענתו
לפסילת הודאותיו, ואלו הוגשו בערכאה קמה ללא התנגדות "
מקווה שהפסיקה תהא לך לעזר,
דרורה
דרורה נחמני-רוט, עו"ד
ממונה בפרקליטות המדינה
טל' 6466562 - 02
מחלקת עררים, פרקליטות המדינה
פל' : 0506/216001
From:
Meytal Olek-Amouyal
Sent:
Thursday, February 20, 2014 10:31 AM
To:
Praklitut Plilit - All
Subject:
הודיית נאשם "בשטח" בפני השוטרים שעצרו אותו מבלי שהקריאו לו זכויותיו
שלום לכולם.
זקוקה לעזרה דחופה בסוגיה שבנדון.
נאשם ביצע מרדף ארוך ומסוכן. בתום המרדף, עם מעצרו, מספרים שלושת השוטרים שלקחו חלק במרדף, כי הנאשם הודה בפניהם שברח מהמשטרה כי הוא נוהג ללא רישיון ולא רצה להיתפס, וכן טוענים
כי אמר להם שהוא יודע שסיכן כלי רכב והולכי רגל והוא מצטער.
שני שוטרים אומרים שרק שאלו אותו "למה ברחת"? וזאת כדי להבין מדוע הוא ניהל מרדף ארוך ומסוכן (הם חשבו שהוא מסיע שב"חים או נושא סמים או נשק ולא נמצא דבר מאלה). טוענים כי לא
חקרו אותו, אלא רק שאלו אותו כדי להבין, והוא השיב להם מרצונו. השוטר הנוסף טוען כי הנאשם אמר הכל מיוזמתו בלי שנשאל על כך דבר.
הסניגור טוען כי האמרות של הנאשם בפני השוטרים אינן קבילות כי הוא לא הוזהר, או חסרות משקל.
עליי להגיב לטענה זו בסיכומים היום. האם למישהו היה מקרה דמה והאם למישהו יש פסיקה בנדון (לפחות שמדובר בשאלה של משקל ולא של קבילות במקרה כזה).
תודה מראש!
בברכה,
מיטל אולק-אמויאל, עו"ד
פרקליטות מחוז דרום (פלילי)
08-6264516
050-6217069