| |
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
| 4 [עבודה] [שירות המדינה] [בתי-משפט] |
 |
| עע (ארצי) 19676-11-10 מדינת ישראל, הממונה על תשלום הגמלאות נ' רונית אורה חיות (עבודה; נילי ארד, לאה גליקסמן, אילן איטח, נ.צ.: ר' רבינוביץ, ד' שרון; 21/10/13) - 12 ע' |
מושא ההתדיינות הקונקרטי בהליך דנן הפך להיות אקדמי, ובהעדר טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, לא יידרש בית דין זה לדיון בערעור גופו. זאת, נוכח הודעת המדינה כי היא חוזרת בה מן הערעור, משהגיעה למסקנה כי תביעתה של המשיבה לגמלת שאיר לא התיישנה, וכי על כן יבחן הממונה את תביעת המשיבה לגופה ויקבל החלטה בעניינה.
 עבודה – גימלאות – התיישנות
שירות המדינה – גימלאות – התיישנות תביעה
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – קצבת שאירים
בתי-משפט – פסק-דין – בעניין תיאורטי |
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [ביטוח] [חוזים] [פרשנות] |
|
| רעא 2737/12 גולן ונונו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (עליון; י' דנציגר, י' עמית, א' שהם; 23/10/13) - 26 ע' |
| עו"ד: יובל ששון מיכל ירדני, שמואל ילינק, צבי ילינק, אמיר לויט |
ביהמ"ש העליון פסק כי יש להבחין בין שיפוי לפיצוי בקשר לתשלומים מכוח פוליסת ביטוח בגין השתלת איברים מן החי שנעשתה בניגוד לחוק השתלת אברים. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי פסיקת פיצוי בגין מצב בריאותי טרם ביצוע ההשתלה – להבדיל משיפוי – בנסיבות האמורות אין בה כדי לסתור את הוראות החוק ואת התכלית המונחת בבסיסו, מניעת סחר באיברים מן החי (כפי שאין מניעה לשלם למבקש גימלה בעקבות מצבו הבריאותי לאחר ההשתלה). לפיכך הערעור התקבל, במובן זה שהמשיבה חויבה לפצות את המבקש, בפיצוי בגין מצב בריאותי בסכום של 215,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
ביטוח – ביטוח בריאות – השתלות
ביטוח – חברת ביטוח – חבותה
חוזים – תקנת הציבור – תחולתה
פרשנות – דין – חוק השתלת איברים, תשס`ח-2008
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, בגדרו נדחה ברוב דעות ערעור המבקש על פסק הדין שניתן על ידי ביהמ"ש השלום בת"א ונקבע כי המערער אינו זכאי לפיצוי או שיפוי מהמשיבה (מבטחת), בגין השתלת כליה מתורם חי שביצע בחוץ לארץ זאת לאחר שנקבע כי השתלת הכליה נעשתה בתמורה, בניגוד לאיסור הקבוע בחוק השתלת אברים, התשס"ח-2008 (להלן: חוק השתלת אברים או החוק). המבקש הגיש את תביעתו לחברת הביטוח ביום 25.2.2008, כחודשיים לפני כניסת חוק השתלת אברים לתוקף. ההשתלה בוצעה בחודש אוגוסט 2008, לאחר כניסת החוק לתוקף ולפני פרסום הוראותיו של המפקח על הביטוח לעניין יישום החוק באופן המונע מחברות הביטוח לסייע במימון השתלה הנעשית בתמורה, ובטרם שונה נוסח הפוליסה. הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית בהסכמת השופטים י' דנציגר וא' שהם) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
הסוגיה של נטל ההוכחה במקרים כגון דא אכן ראויה לדיון. אך גם בהנחה כי הנטל עבר למשיבה לסתור את חוקיות ההשתלה, ביהמ"ש מאמץ את קביעת בימ"ש השלום ואת דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי, כי השתלת הכליה בקוסובו נעשתה בתמורה, בניגוד לתקנת הציבור ובניגוד להוראות חוק השתלת איברים. בשכל הישר, קשה להלום כי תורם אלמוני, שאינו מכיר כלל את המבקש והמבקש אינו מכיר אותו, תרם למבקש את כליתו בשל מניע אלטרואיסטי, ואידך זיל גמור.
המפתח להכרעה בענייננו מצוי בהבחנה בין שיפוי לפיצוי. ההבחנה בין שיפוי לפיצוי היא הבחנה ידועה בכלל ובדיני ביטוח בפרט. מטרת השיפוי היא להחזיר את המבוטח למצבו הקודם ובהקשר דנא, השיפוי נועד להשיב למבוטח את ההוצאות שהוציא לביצוע ההשתלה, ומהווה השתתפות במימון ההשתלה אשר כפופה לאיסורים ולמגבלות שנקבעו בחוק השתלת אברים.
בהקשר זה נדחו טענות המבקש כי אין להחיל עליו רטרואקטיבית את החוק ואת חוזר המפקח על הביטוח, בהתחשב בכך שהפוליסה נכרתה מספר שנים לפני כן ובהתחשב בכך שתביעתו למשיבה הוגשה עוד לפני שהחוק נתפרסם. כפי שקבעו בצדק הערכאות קמא, תקנת הציבור היא המקור הנורמטיבי לאיסור על סחר באיברים עוד לפני חקיקת החוק. עם זאת, ביהמ"ש מציין כי הנושא של השתלת אברים הוא מורכב ורב-פנים ואין להוציא מכלל אפשרות כי במהלך השנים המוסכמות החברתיות בנושא זה ישתנו. מכל מקום, ההידרשות לתקנת הציבור בענייננו אינה נעשית אך מתוקף עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, אלא גם מכוח הוראת סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובעת כי "חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל".
אכן, תביעתו של המבקש למשיבה על פי הפוליסה הוגשה מספר חודשים לפני חקיקת חוק השתלת אברים, אך ההשתלה בוצעה מספר חודשים לאחר כניסת החוק לתוקף. לכן, דין תביעת השיפוי של המבקש להידחות, אם מחמת היותה בלתי חוקית לאור חוק השתלת אברים, ואם בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור, כפי שנקבע על ידי בימ"ש השלום ודעת הרוב בביהמ"ש המחוזי.
מנגד, דין התביעה להתקבל במסלול החלופי של פיצוי בגין מצב בריאותי. פיצוי זה, בגין מצב בריאותי טרם ביצוע ההשתלה (שסכומו כ-5% בלבד מתקרת סכום השיפוי ועפ"י הפוליסה דעסקינן 215,000 ₪), אינו מהווה מימון ביצוע ההשתלה, אלא מהווה פיצוי בגין מחלה קשה שהותר במפורש בחוזר המפקח על הביטוח ונכלל כיום בפוליסות החדשות שתוקנו בעקבות חקיקת חוק השתלת אברים וקל וחומר שיש להחילו במקרה דנא, על פי הפוליסה הישנה כאשר מקרה הביטוח הוגדר כ"מצבו הבריאותי" של המבוטח. הטעם העיקרי לכך, הוא שברור שמצבו של המבקש לא יכול להיות גרוע יותר ממצבו של מבוטח לאחר התאמת נוסח הפוליסה להנחיות המחמירות של המפקח על הביטוח. שיטתה של המשיבה מביאה למצב אבסורדי זה, ואין לקבלה.
מכאן שאין כל מניעה לשלם למבקש פיצוי בגין מצבו הבריאותי טרם ביצוע ההשתלה, כפי שאין מניעה לשלם לו גימלה בעקבות מצבו הבריאותי לאחר ההשתלה.
אשר על כן, הערעור מתקבל, במובן זה שהמשיבה חוייבה לפצות את המבקש בסכום של 215,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.10.2004 ועד התשלום בפועל. המשיבה תשא בהוצאות המבקש בשלוש הערכאות בסכום של 75,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [פשיטת רגל] |
|
| עא 264/10 יקי יושע (1994) בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוח דוד חלפון ז"ל (עליון; א' חיות, א' גרוניס, מ' נאור; 23/10/13) - 10 ע' |
| עו"ד: רפי מרון, גיורא רובננקו, טובה פריש, איל כהן |
נדחה ערעור, על פס"ד במסגרתו אושר הסדר נושים, חרף מסקנת ביהמ"ש העליון כי חשדותיה של המערערת, בדבר קנוניה בין החייב לבין נושיו, לא היו משוללי יסוד. זאת בשל הנסיבות המיוחדות בענייננו: הסדר נושים שהושלם זה כבר ושולמו הדיבידנדים, ובהתחשב במחדליה של המערערת שתרמו להיווצרותו של מצב הדברים הנוכחי מחד, ובהתחשב באינטרס הציבורי לשמירה על כללי מסחר הוגנים הכרוך בהליכי פשיטת רגל מאידך. בפרט כשלא ברורה התועלת הכלכלית מביטול ההסדר. כן ניתן משקל לעובדה שבמהלך הערעור נפטר החייב.
פשיטת רגל – הסדר נושים – פגמים
פשיטת רגל – הסדר נושים – אישורו
פשיטת רגל – נושים – הסדר נושים
.
ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי בת"א, במסגרתו אושר הסדר נושים לגבי החייב דוד חלפון (להלן – החייב). ביסוד הערעור חשדותיה של המערערת כי נעשתה קנוניה בין החייב לבין נושים מבין נושיו לגבי חלק מתביעות החוב שאישר המנהל המיוחד, ושעל בסיסן אושר הסדר הנושים. משכך, ובשל פגמים נוספים בהליך האישור, סבורה המערערת כי קיימת הצדקה לבטל את הסדר הנושים, ולברר מחדש את תביעות החוב האמורות לעומקן. יוער, כי המערערת הגישה בקשות לעיכוב ביצוע ההחלטה שאישרה את הסדר הנושים, אך בקשות אלו נדחו, והסדר הנושים בוצע והושלם. עוד יוער, כי בעת שהיה תלוי הערעור בבימ"ש זה נפטר החייב. את מקומו בגדר ההליך תפס עיזבונו של החייב, ובשמו פועל מנהל העיזבון, בהתאם לתקנה 38 לתקסד"א.
.
ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא א' גרוניס, בהסכמת המשנָה לנשיא מ' נאור והשופטת א' חיות) דחה את הערעור, למרות הפגמים.... מהטעמים הבאים:
בשל ההשלכות האפשריות, ובשל האינטרס הציבורי הכרוך בהליכי חדלות פירעון, החליט בימ"ש זה לנקוט מהלך בלתי שגרתי של מינוי בעל תפקיד חיצוני, על מנת שיבדוק היבטים שונים של הליך אישור ההסדר. בעל התפקיד מצא ממצאים המחזקים את חשד לקנוניה ביחס לתביעות החוב של אשת החייב ושל יוסף שוחט, שבינו לבין החייב שררו יחסי חברות. לאור הממצאים בדו"ח בעל התפקיד, הורה ביהמ"ש לכונס הרשמי לכנס אסיפת נושים נוספת על מנת שהנושים יקבלו החלטה על הדרך בה הם רוצים לפעול. תוך כדי הליך הערעור, ולאחר אסיפת הנושים השנייה, החייב נפטר. כאמור, את מקומו בגדר ההליך תפס עיזבונו של החייב, ובשמו פועל מנהל העיזבון.
אכן אין לכחד כי עולות תמיהות, בלשון המעטה, באשר להתנהלותו של המנהל המיוחד. זאת, לגבי ניהול ההליכים בכלל ולגבי אישור תביעות החוב של אשת החייב ושל שוחט בפרט. בעל התפקיד אף היה סבור שהממצאים לגבי תביעות החוב הללו מעידים על חשש לקנוניה, ושהיה ראוי לאשר סכומים נמוכים בהרבה. למצער, ניתן לומר שהיה מקום לבחון בצורה יסודית את תביעות החוב, ולא להזדרז לאשרן. פגמים אלה, בצירוף הפגיעות בזכויותיה הדיוניות של המערערת, מחזקים את המסקנה אליה הגיע בעל התפקיד, שתחת ביקורת קפדנית ויסודית יותר מצד המנהל המיוחד עשויה הייתה ההצבעה באסיפת הנושים להביא לתוצאה אחרת.
ייתכן שבנסיבות אחרות, פגמים כגון אלה שצוינו עשויים להביא לביטולו של הסדר נושים. אולם, בענייננו, הפגמים בהליך אישור הסדר הנושים והספקות שהועלו לגביו, אינם מצדיקים את ביטול הסדר הנושים שהושלם זה כבר ושולמו הדיבידנדים, וזאת בהתחשב במחדליה של המערערת שתרמו להיווצרותו של מצב הדברים הנוכחי מחד, ובהתחשב באינטרס הציבורי לשמירה על כללי מסחר הוגנים הכרוך בהליכי פשיטת רגל מאידך. זאת, בפרט כאשר לא ברור כי תהיה תועלת כלכלית ממשית, אם בכלל, למערערת וליתר הנושים מביטולו של ההסדר ומהחזרת העניין לבירור בבימ"ש קמא. כמו כן, יש לתת משקל לעובדה שבמרוצת הליך הערעור דנא נפטר החייב. לכאורה, פטירתו של החייב לא אמורה להשפיע על תוצאת הערעור (ראו, סעיף 189 לפקודה), אך היא מתווספת כדבר מה נוסף אל יתר השיקולים התומכים בהותרת הסדר הנושים על כנו.
בהינתן זאת, דין הערעור להידחות.
לאור הפגמים שנפלו בהליך המקורי, ישולמו למערערת הוצאות בסך 50,000 ש"ח על ידי העיזבון. כן יישא העיזבון במלוא עלות שכרו של בעל התפקיד. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 3819/13 טודרס גרינהאוס נ' שר הפנים (עליון; ח' מלצר, י' עמית, א' שהם; 23/10/13) - 17 ע' |
| עו"ד: אידלמן ראובן, עמית חדד, אריאל רוט |
הודיה של מבקש-מעמד עולה מכח חוק השבות בביצוע מעשים פליליים – יכולה לשמש כראייה ברורה וחד-משמעית לקיומו של "עבר פלילי" לצורך חוק השבות. לעמדת בג"ץ, העבירות אותן עבר העותר בכניסתו לישראל ואשר בביצוען הודה (התחזות לאדם אחר במטרה להונות; החזקת תעודה מזויפת; וכניסה לישראל באמצעות דרכון מזויף), די בהן כדי להיחשב, בנסיבות, כ"עבר פלילי" במשמעות סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות. בנסיבות אלו, לא נדרש בג"ץ לשאלה האם ניתן היה להשעין קביעה דומה על סמך העבירות המיוחסות לעותר בכתב האישום הבריטי (אשר מההליך הפלילי המתנהל כנגדו שם בגינן – ברח לישראל).
משפט חוקתי – שבות – עבר פלילי
משפט חוקתי – שבות – חוק השבות, תשי-1950
משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר הפנים
.
עתירה המופנית כנגד החלטת המשיב 1, לדחות את בקשתו של העותר לקבל מעמד עולה מכח חוק השבות. רקע: העותר, בעל אזרחות בריטית, נכנס לישראל באמצעות אשרת תייר, ביחד עם אשתו וחלק מילדיו, תוך שימוש בזהות בדויה ובאמצעות דרכון מזייף. במהלך חקירתו במשטרה באשר לכניסתו לארץ תוך התחזות לאחר (מעשים בהם הודה במהלך החקירה ובשימוע שנעשה לו), התברר כי העותר מצוי בעיצומם של הליכים פליליים המתנהלים נגדו בבריטניה, בגין חשד לביצוע עבירות מין שם. בהמשך הגיש המבקש בקשה לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות. הבקשה נדחתה מכח סמכות של המשיב 1 בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות. המשיב 1 קבע, בין היתר על סמך המידע שתואר בעמדת המשטרה, שיש במסוכנותו של העותר לשלום הציבור כדי להביא לדחיית הבקשה. מכאן עתירה זו. יצוין כי בשלב זה לא הוגשה בעניינו של העותר בקשת הסגרה מבריטניה, אלא רק בקשה שהועברה לישראל באמצעות האינטרפול – למעצר זמני שלו.
.
בג"ץ (מפי השופט ח' מלצר, בהסכמת השופטים י' עמית וא' שהם) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
סעיף 1 לחוק השבות קובע כי לכל יהודי ישנה זכות לעלות לישראל ולקבל בה מעמד של עולה. זכות זו מסויגת בשלושה סייגים המופיעים בסעיף 2 לחוק השבות. החריג הרלבנטי לענייננו הוא זה המופיע בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, המציב שני תנאים להתקיימותו: (א) למבקש המעמד – יש "עבר פלילי"; (ב) נוכח "עבר פלילי" זה, מבקש המעמד עלול לסכן את שלום הציבור.
התפיסה המקובלת היום היא כי: "אין הכרח כי אדם יורשע בפלילים על מנת שייקבע כי הוא בעל עבר פלילי" בהקשר של סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות. עוד מקובל כי הוכחת "עבר פלילי" של מבקש המעמד, תיעשה על סמך ראיות מינהליות (כלומר, ראיות שאדם, או רשות, סבירים היו מסתמכים עליהן), אך נקבע כי בהקשר של חוק השבות ראיות אלו צריכות להיות: "ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות". מכל מקום, לא ניתן לחלוק על כך שהרשעה של מבקש המעמד, ואף הודיה שלו בביצוע מעשים פליליים – יכולות לשמש ראייה חזקה לקיומו של "עבר פלילי". זאת ועוד – בג"ץ 4921/13 שניתן לאחרונה בהרכב מורחב, בנושא אחר, הובהר, בדעת הרוב, כי ראיות מינהליות בדבר הגשת כתב אישום יכולות וצריכות לבוא בחשבון.
יישום לענייננו מוביל למסקנה כי דין העתירה להידחות. המשיב 1 פעל בתוך מתחם שיקול הדעת הנתון לו בבואו להחליט בבקשת העותר כי יינתן לו "מעמד עולה" מכח חוק השבות, ולפיכך אין לומר שהחלטתו היתה לא סבירה, או לא מידתית בנסיבות המקרה.
קביעתו של המשיב 1 התבססה על האישומים המיוחסים לעותר בבריטניה, על ניסיונו להימלט מאימת הדין שם (לרבות על-ידי הפרה של תנאי השחרור בערובה שהוטלו עליו בבריטניה) וכן על כך שהעותר ביצע עבירות בישראל (התחזות לאדם אחר במטרה להונות; החזקת תעודה מזויפת; וכניסה לישראל באמצעות דרכון מזוייף).
העותר הודה הן בכך שהפר את תנאי הערובה בהם שוחרר ממעצר בבריטניה, והן בביצוע עבירות בישראל, לרבות: כניסה לישראל תוך שימוש בדרכון מזויף; התחזות כאדם אחר ושימוש במסמך מזויף. כאמור, הודיה של מבקש-מעמד בביצוע מעשים פליליים – יכולה לשמש כראייה ברורה וחד-משמעית לקיומו של "עבר פלילי" לצורך חוק השבות. לעמדת בג"ץ, העבירות אותן עבר העותר בכניסתו לישראל ואשר בביצוען הודה, די בהן כדי להיחשב, בנסיבות, כ"עבר פלילי" במשמעות סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות.
אמנם, מן הבחינה העקרונית, בימ"ש זה קיבל בעבר את התפיסה שלפיה: לא כל עבר פלילי מלמד על סכנה לציבור. וכי אין לסבור כי כל עבירה קלה כחמורה שעבר יהודי תפקיע מידו את הזכות לעלות ארצה. "משקל המעשה העשוי להפקיע את זכות העליה צריך להימדד על-פי חשיבות הזכות הניטלת מידי האדם, ולא די בדבר של מה בכך". ברם, העבירות שבביצוען הודה העותר אינן עבירות "קלות ערך", או "דבר של מה בכך". בצד העבירות הנ"ל – עומדים עונשי מקסימום המצטברים לכדי אחת-עשרה שנות מאסר, ויש בכך כדי ללמדנו משהו על החומרה שמוצא בהן המחוקק. מעבר לכך, חוסר הכבוד כלפי שלטון החוק – המשתקף מן העבירות הנ"ל ומהתנהלותו של העותר, במיוחד בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר, על מנת להתחמק מאימת הדין המרחפת מעליו בבריטניה, העותר התחזה לאחר בכניסתו לארץ והציג מסמך מזויף בפני אנשי מרות – מלמד על חשש אמיתי שהעותר הוא מי שעלול לסכן את שלום הציבור.
זאת ועוד – אחרת. בבואנו לבחון את הסכנה לשלום הציבור הנשקפת מאדם "בעל עבר פלילי" – יש לבחון גם את הנסיבות האופפות את העבירות שבביצוען הודה. במקרה דנן, באופיין ובחומרתן של העבירות המיוחסות לעותר במסגרת כתב האישום שהוגש בבריטניה (ואשר מההליך הפלילי המתנהל כנגדו שם בגינן – ברח) – יש עוד כדי להגביר את החשש שהמבקש אכן מסוכן לשלום הציבור בישראל.
החלטת הרשויות הישראליות שלא להעמיד את העותר לדין על העבירות שביצע, לכאורה, בארץ התבססה על דרך טיפול חלופית של קידום הרחקתו של העותר מהארץ, ולא על עמדה הרואה את העבירות שביצע, לכאורה, בישראל, כעבירות שאינן חמורות, או כאלה שאין בהן סכנה לציבור.
לנוכח המסקנה כי די בעבירות שביצע העותר בישראל ושבהן הודה, כדי לבסס את קיומו של "עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור" בג"ץ אינו נדרש להכריע פה בשאלה אם ניתן היה להשעין קביעה דומה על סמך העבירות המיוחסות לעותר בכתב האישום הבריטי, ואף לא להכריע בשאלה העוסקת בהצגת כתב האישום הבריטי והחומרים שעמדו בבסיסו – במעמד צד אחד. אך צוין כי מהלך זה מוקשה יותר, בנסיבות, בשלב זה, וזאת מאחר שלא הובאה בפני בג"ץ מלוא התשתית הראייתית שעמדה בפני המשיב 1 בעת קבלת ההחלטה, לרבות כתב האישום שהוגש נגד העותר בבריטניה והחומר הראייתי שעמד בבסיס כתב האישום שם. לפיכך קשה לקבוע אם החלטת המשיב 1 בהקשר זה אכן התבססה, באורח סביר, על ראיות מינהליות "ברורות, חד-משמעיות ומשכנעות", כפי שנדרש על-פי הפסיקה בהקשר האמור.
כן נדחתה טענת העותר כי מבחינה "מדתית" די בהתליית הבקשה לאזרחות ישראלית עד שיתברר גורל ההליכים הפליליים בבריטניה. לא נפל פה פגם בהחלטת המשיב 1 גם מבחינת המידתיות שבה, וזאת מאחר שבנסיבות ניתן לקבוע, כאמור, כבר עתה – על סמך העבירות בהן הודה העותר, כי הוא "בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור".
הובהר כי עם שינוי הנסיבות (למשל אם יזוכה העותר בבריטניה), יוכל העותר להגיש בקשה חדשה לקבלת מעמד של עולה על-ידי העותר וזו תבחן מחדש.
לפיכך, דין העתירה להדחות.
עם זאת נוכח החשש שאחת ממטרותיו של המשיב 1 בהרחקתו של העותר מישראל היא לאפשר את העמדתו לדין בבריטניה, וכיוון שמתעורר לכאורה ספק אם ניתן להרחיק את העותר לבריטניה על-יסוד דחיית בקשה למעמד עולה, על רקע האמור בסעיף 1 לחוק ההסגרה לפיו "לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה". נקבע כי העותר יישאר במשמורת ולא יורחק מישראל במשך שלושים ימים נוספים מיום מתן פסק הדין על מנת שהצדדים יוכלו למצות זכויותיהם, מהלכיהם וטענותיהם בנושא ההסגרה, ככל שהדבר יידרש. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 4 [עבודה] [שירות המדינה] [בתי-משפט] |
|
| עע (ארצי) 19676-11-10 מדינת ישראל, הממונה על תשלום הגמלאות נ' רונית אורה חיות (עבודה; נילי ארד, לאה גליקסמן, אילן איטח, נ.צ.: ר' רבינוביץ, ד' שרון; 21/10/13) - 12 ע' |
| עו"ד: יאיר סלע, מיכל ששון |
מושא ההתדיינות הקונקרטי בהליך דנן הפך להיות אקדמי, ובהעדר טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, לא יידרש בית דין זה לדיון בערעור גופו. זאת, נוכח הודעת המדינה כי היא חוזרת בה מן הערעור, משהגיעה למסקנה כי תביעתה של המשיבה לגמלת שאיר לא התיישנה, וכי על כן יבחן הממונה את תביעת המשיבה לגופה ויקבל החלטה בעניינה.
עבודה – גימלאות – התיישנות
שירות המדינה – גימלאות – התיישנות תביעה
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – קצבת שאירים
בתי-משפט – פסק-דין – בעניין תיאורטי
.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הודעתה של המדינה על חזרתה מן הערעור. עם זאת, נוכח נסיבותיו המיוחדות של הליך זה, פורטה תמצית השתלשלות העניינים אשר הביאתנו עד הלום.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי הנשיאה נ' ארד, השופטים ל' גליקסמן, א' איטח, ונציגי הציבור ר' רבינוביץ וד' שרון) קבע כדלקמן:
המנוח אבנר יוסט ז"ל עבד שנים ארוכות במשטרת ישראל. ביום 10.8.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר קבע כי המשיבה היא ידועה בציבור ויורשת של המנוח, וכי שניים מילדיה הם ילדי המנוח ויורשיו. ביום 7.9.2008 הגישה המשיבה תביעה לממונה על הגמלאות (להלן: "הממונה") לגמלת שאירים לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות"). הממונה דחה את תביעתה של המשיבה מן הטעם שהתביעה הוגשה באיחור, למעלה מארבע שנים לאחר מועד פטירתו של המנוח.
המשיבה הגישה לבית הדין האזורי לעבודה, ערעור על החלטת הממונה. בית הדין האזורי לעבודה דחה את ערעורה של המשיבה, תוך שקבע, כי תקופת ההתיישנות בת שנתיים ימים הקבועה בסעיף 50 לחוק הגמלאות, הינה התיישנות מהותית, וכי האירוע המזכה בתשלום קצבה הוא מועד פטירת המנוח ולא מועד פסק הדין בבית משפט לענייני משפחה המכיר בה כיורשת וכידועה בציבור של המנוח ובילדיה כילדי המנוח. בנוסף, הורה בית הדין האזורי להחזיר את העניין לממונה, אשר יקבע, על פי שיקול הדעת המסור לו, האם בנסיבות שנוצרו יש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות, והאם לדעתו התקיים הסייג האמור בסעיף 50 לחוק הגמלאות.
המדינה ערערה על הוראת בית הדין האזורי להחזרת הנושא לבחינתו של הממונה. המשיבה מצידה חזרה על טענותיה בבית הדין האזורי, תוך שהטעימה כי תביעתה לא התיישנה, וכי למיטב הבנתה נבצר ממנה להגיש תביעתה לממונה לגמלת שאירים בטרם הוכרע מעמדה כידועה בציבור ויורשת של המנוח, וקודם שנקבע כי המנוח הוא אבי ילדיה. קביעה שהתקבלה בעקבות בדיקת רקמות שנערכה לילדים במסגרת ההתדיינות בבית משפט לענייני משפחה.
נוכח טיעוני הצדדים, בנסיבות המקרה הנדון, ולאור פסיקה קודמת של בית הדין הארצי בנוגע ליישום הוראת סעיף 50 לחוק הגמלאות, נשיאת בית הדין הורתה על המשך הדיון בערעור בפני מותב מורחב של שבעה שופטים ושני נציגי ציבור, מתוקף הסמכות המוקנית לו בסעיף 20 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, לאור חשיבותן, קשיותן וחידושן של השאלות המתעוררות בהליך זה. בהן, סוגיות של פרשנות חוקתית, אשר טרם נדונו עד כה.
ביום 13.10.13 הודיעה המדינה לבית דין זה כי היא חוזרת בה מן הערעור. מושא ההתדיינות הקונקרטי בהליך שלפנינו הפך להיות אקדמי, ובהעדר טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, לא יידרש בית דין זה לדיון בערעור גופו. זאת, נוכח הודעת המדינה כי היא חוזרת בה מן הערעור, משהגיעה למסקנה כי תביעתה של המשיבה לגמלת שאיר לא התיישנה, וכי על כן יבחן הממונה את תביעת המשיבה לגופה ויקבל החלטה בעניינה, ובשים לב לכך שנחה דעתה של המשיבה מהסכמת הממונה לדון בעתירתה להכיר בזכאותה לגמלה בהתאם לתביעתה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 5 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 11957-10-11 מזל לו רביב נ' וילי פוד אינטרנשיונל בע"מ יבוא ושיווק מוצרי מזון (עבודה; רוית צדיק, נ.צ.: א' איינהורן - נחמני, א' יארניצקי; 15/10/13) - 14 ע' |
| עו"ד: כהן רחל, רויטל דגים, מירב רוזנפלד מנור |
בית הדין לעבודה דחה תביעה במסגרתה טענה התובעת כי היא פוטרה במהלך הריונה ללא היתר. אכן החוק אינו דורש את ידיעת המעביד בדבר ההיריון במועד הפיטורים, עם זאת משהתובעת הסכימה לפיטורים ומשהוכח כי לא הודיעה לנתבעת על הריונה סמוך לאחר פיטוריה, עסקינן בנסיבות בהן התובעת לא אפשרה למעסיק לשקול את צעדיו ולהחליט האם להמשיך להעסיקה או לפנות לממונה לקבלת ההיתר.
עבודה – שוויון בעבודה – איסור הפלייה
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – איסור הפליה
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – נשים בהריון
עבודה – עבודת נשים – פיטורי עובדת בהריון
.
עניינה של התביעה שבפנינו בטענת התובעת כי פוטרה במהלך הריונה, ללא היתר, ללא שימוע ובניגוד לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954, תוך הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח -1988.
.
בית הדין האזורי לעבודה דחה את התביעה, בקובעו כדלקמן:
מנוסח סעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה עולה כי נקודת המוצא הינה כי נטל ההוכחה מוטל על המעביד. אולם, בכל הקשור בפיטורים מהעבודה, על העובד להוכיח בשלב ראשון כי לא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו. המחוקק נתן דעתו לקושי בהוכחת טענת ההפליה, לכן אינו מטיל חובה על העובד להוכיח פוזיטיבית את טענת ההפליה, אלא נקבע כי על העובד להוכיח כי לא הייתה קיימת עילה ברורה לפיטוריו על פי התנהגותו או מעשיו, לאחר מכן עובר הנטל על כתפי המעביד. בשלב הראשוני, על העובד להביא ראשית ראיה בלבד.
ממכלול הראיות שהוצגו, בית הדין שוכנע כי התובעת לא הוכיחה ולו בראשית ראיה כי לא היה במעשיה או בהתנהגותה עילה המצדיקה פיטוריה. כמו כן לא הוכיחה כי עבודתה התבצעה ללא כל דופי. התובעת לא הביאה כל עדות לתמוך בגרסתה כי ביצעה עבודתה כראוי, ומתוכן השימוע אף עולה כי התובעת הסכימה לטרוניית המעסיק בנוגע להתנהגותה ותפוקת עבודתה. עדות המעסיק בנושא זה הייתה עקבית רציפה ומהימנה. לאור התנהגות התובעת לא ניתן היה לקיים שגרת עבודה תקינה וסדירה במקום העבודה, וכפועל יוצא מכך הוחלט על סיום עבודתה אשר אין יסודו בהריונה, אלא בהתנהגותה וביחסה לעבודה.
התובעת לא השכילה להוכיח כי במועד הפיטורים יכלה מבחינה רפואית וקלנדרית לדעת כי ההיריון נקלט זה מכבר, ויש לקבל את גרסת הנתבעת כי במועד הפיטורים לא ידעה כי התובעת בהריון. כלל פסוק הוא כי עניין ידיעתה של העובדת על דבר הריונה הוא רלוונטי לסיבת הפיטורים, שאם לא ידעה עובדה זו, לא יכלה למסרה למעביד וממילא לא ניתן לקבוע כי פוטרה בשל כך. כמו כן, אי ידיעת המעסיק על ההיריון מסייעת לקביעה כי הפיטורים לא היו בקשר להיריון.
עם זאת, אי ידיעת המעביד אודות הריונה של העובדת אינה רלוונטית מבחינת הצורך בהיתר אלא רק כראיה שעליה צריך השר ליתן דעתו, בין שאר הראיות, בבואו לקבוע אם הפיטורים הם מחמת ההיריון. מכאן נגזר אפוא הכלל כי מעסיק נדרש לפנות בבקשת היתר לפיטורים לממונה על עבודת נשים בכל מקרה של פיטורים בעת הריון. כל עוד לא התבקש היתר לפיטורים – דין הפיטורים הוא בטלות.
לדידנו יש להוסיף ולשאול האם במקרה בו הוכח כי במועד הפיטורים המעסיק לא ידע כי העובדת בהיריון, יש מקום לבטל את הפיטורים ולפסוק לתובעת סעדים נוספים מכוח חוק עבודת נשים או חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בית הדין סבור כי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, אין לבטל את הפיטורים וליתן לתובעת סעדים מכוח החוקים הנזכרים לעיל.
אכן החוק אינו דורש את ידיעת המעביד בדבר ההיריון במועד הפיטורים, עם זאת משהתובעת הסכימה לפיטורים ומשהוכח כי לא הודיעה לנתבעת על הריונה סמוך לאחר פיטוריה, עסקינן בנסיבות בהן התובעת לא אפשרה למעסיק לשקול את צעדיו ולהחליט האם להמשיך להעסיקה או לפנות לממונה לקבלת ההיתר. כמו כן, הנתבעת לא הייתה מודעת בזמן אמת ואף לא במועד סביר לאחר מכן לסיכון הכרוך בפיטורי התובעת ושקלה שיקולים עניינים מקצועיים גרידא, עובר להתפטרות התובעת, ולפיכך אין להורות על ביטול פיטורי התובעת או ליתן סעדים אחרים שיסודם בחוק עבודת נשים או חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] |
|
| תעא (ת"א) 12803-08 ספרנסקי רומן נ' מרחב אבטחה שמירה נקיון ושרותים בע"מ (בפירוק) (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: י' הרצברג, א' מתתיהו; 14/10/13) - 33 ע' |
| עו"ד: גורודיסקי, דויטשר, קורנהאוזר, ברק, בוברוב, עדי בראונשטיין |
הליכי פירוק אינם מחייבים לגנוז את ההליך הייצוגי ובהחלט ניתן, במסגרת הליכי פירוק, לאשר הסכם פשרה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
החלטה זו עניינה פסק דין שניתן על ידי בית דין זה הנותן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שאליו הגיע ב"כ הקבוצה עם המפרק שמונה לחברה הנתבעת.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת ה. יהלום ונציגי הציבור י. הרצברג ו- א. מתתיהו פסק כלהלן:
התובענה הייצוגית היא כלי דיוני משפטי רב עוצמה, בעל משמעות כלכלית וחברתית גדולה. היא שואפת להשגת שוויון במאזן הכוחות בין המתדיינים, משרתת אינטרס ציבורי, של יעילות וחסכון במשאבים, ומונעת חוסר אחידות בפסיקת בתי המשפט.
לצורך מימוש זכויות העובדים, אין הבדל אם הכספים מגיעים מכספי החברה או, אם החברה נקלעה לפירוק, מכספי המוסד לביטוח לאומי. עצם העובדה שהזכות לפנסיה היא זכות ברורה המעוגנת בהסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, אינה מאיינת את אישור התביעה כייצוגית.
כל עובד של החברה רשאי להגיש נגדה תביעה לפנסיה, לתוספת ותק וכל כיו"ב, ללא צורך בהליך התביעה הייצוגית. התובענה הייצוגית היא מנגנון משפטי שאחת ממטרותיו היא גם הבטחה לאכיפה מלאה של הזכויות המשפטיות, בשונה מאכיפה חלקית, אשר יכולה להתקיים בדרכים משפטיות מקבילות.
סוגיית האכיפה היא אחד מהנימוקים לאישור תביעה ייצוגית, המצטרף לנימוקים רבים נוספים ובכללם דאגה לאוכלוסייה מוחלשת אשר זכויותיה מקופחות באופן כללי ונרחב. לגבי נימוק זה, אין הבדל אם מדובר בתביעה ייצוגית כנגד חברה פעילה או בתביעה ייצוגית במסגרת הליכי פירוק.
הליכי פירוק אינם מחייבים לגנוז את ההליך הייצוגי ובהחלט ניתן, במסגרת הליכי פירוק, לאשר הסכם פשרה כפי שנעשה במקרה הנדון ומקרים נוספים שאף הם אושרו על ידי בית המשפט המחוזי, כפי שהראה ב"כ הקבוצה בסיכומיו.
לאור הייחודיות של הליך התביעה הייצוגית, עת הצד המעוניין – חברי הקבוצה, אינו מתייצב להליך וטענותיו למעשה אינן נשמעות, יש חשיבות מכרעת לכך שתשמע עמדתו של הגורם המוסמך מטעם המדינה, בטרם יאושר ההסכם. לאור הטענות שהועלו על ידי המתנגדים להסכם, מתחזקת ההכרה כי היה הכרח לקבל את עמדת היועמ"ש בטרם אישור הסכם הפשרה.
נכון הוא כי בית הדין אישר את הסכם הפשרה, לפני שווידא מילוי הוראות סעיף 18 (ג) לחוק תובענות ייצוגיות. ואולם, אין בכך כדי להפחית מחובתו של ב"כ הקבוצה לפעול בהתאם להתחייבותו בהסכם הפשרה ולמסור את פרטי ההסכם ליועמ"ש מיד לאחר הגשתו לאישור.
בכל הנוגע לאי פרסום מודעה בעיתון קודם לאישור הסכם הפשרה, בפסק הדין ניתן נימוק לאי הפרסום והנימוק נכון ועומד גם כיום. בעקבות עיכוב ההליכים פורסמה ביום מודעה בעיתון אודות עיקרי הסכם הפשרה.
מאחר והסדר הפשרה לא הועבר ליועץ המשפטי לממשלה טרם אישורו, כנדרש בחוק תובעות ייצוגיות ובניגוד להתחייבות ב"כ הקבוצה בהסכם, עולה השאלה מה המשמעות המעשית של "פגם" זה שנפל בהליך אישורו של הסדר הפשרה, וכיצד הוא משליך על תוקפו של פסק הדין. אין בעצם הפגם שנפל בהליך מתן פסק הדין המאשר את הסדר הפשרה, כדי להביא לביטולו.
בנסיבות העניין יש לבחון את התוצאה המעשית של פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה לעומת התוצאה של ביטולו בשלב זה, ולמצוא את הפתרון המאזן באופן ראוי בין האינטרסים השונים של כל הצדדים הנוגעים להסכם. אין לבטל לחלוטין את הסכם הפשרה.
לאור העובדה שנעשו פעולות מכוח הסכם הפשרה לטובת צדדי ג' – העובדים חברי הקבוצה וכן התקבלו כספים על ידם מאת המוסד לביטוח לאומי, הרי שביטול הסכם הפשרה לחלוטין, יגרום נזק חמור ביותר. גם מטעם זה יש להותירו על כנו בכפוף לתיקונים שיבוצעו בו. אין לקבל את טענת ב"כ הקבוצה כי יש לראות בהסכם הפשרה ובפסק הדין, כתיקון של ההחלטה על אישור התביעה הייצוגית.
הסכם הפשרה התייחס אך ורק לעילות התביעה שאושרו – פנסיה וחגים. פעולות שנקט ב"כ הקבוצה לגבי זכויות שלא פרטו בהחלטה על אישור התביעה הייצוגית, נעשו מכוח הסכמה בינו לבין המפרק, שאינה חלק מההליך הייצוגי. בנסיבות העניין עולה, כי פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה לגבי רכיבי תביעה שאושרו במסגרת התביעה הייצוגית, בדין יסודו.
בשונה מהליכי תביעה ייצוגית רגילים, בהם שכר הטרחה לתובע המיוצג ולב"כ הקבוצה משולמים על ידי הנתבעת, הרי שבמקרה הנדון משולמים הסכומים על ידי חברי הקבוצה. הטעם לכך, כפי שפורט בהסכם הפשרה, הוא כי החברה אינה פעילה עוד ואין לה יכולת כספית לשלם את שכר טרחת ב"כ הקבוצה.
אין כל מניעה לאפשר לב"כ הקבוצה לייצג את העובדים בתביעות חוב נוספות. ודאי שאין לאסור עליו לעשות כן. קביעת שכ"ט עו"ד של התובע המייצג נתונה לשיקול דעתו של בית הדין ואין צורך, לשם כך, למנות בודק.
יש לדחות את בקשת ב"כ הקבוצה למינוי בודק. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 43469-09-13 איגוד האתלטיקה בישראל נ' מרכז הספורט הלאומי תל-אביב בע"מ (מחוזי; ד"ר דפנה אבניאלי; 22/10/13) - 10 ע' |
| עו"ד: רם ז'אן, יניב דקל, גלעד וקסלמן |
הבקשה לצו מניעה זמני מתקבלת באופן שביהמ"ש מורה כי זכויות השימוש של איגוד האתלטיקה בישראל באצטדיון האתלטיקה הראשי ברחוב בכור שטרית 10 בת"א תהיינה בימים שני וחמישי בשעות 17:00-19:30 לאימוני קופצי מוט, ובימים ראשון ושלישי בשעות 17:00-19:00 לפרויקט רצים/קופצים או כל פרויקט אחר שנועד לקיים את תחום האתלטיקה בישראל. מדובר בזכות שימוש של האיגוד באופן בלעדי בימים ובשעות האלה בלבד. זכות שימוש זו הוקנתה לאיגוד בעבר במסגרת הסכמה עם מרכז הספורט הלאומי ת"א, ואין למרכז הספורט היכולת להתעלם מזכות זו מבלי לבוא בדברים עם האיגוד ולהגיע עמו להסכמה.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
.
איגוד האתלטיקה בישראל עתר למתן צו מניעה זמני, שיורה למרכז הספורט הלאומי ת"א ולמועדון הכדורגל מכבי ת"א להימנע מלאפשר לצדדים שלישיים שאינם האיגוד לעשות באצטדיון האתלטיקה (באצטדיון הראשי), המצוי ברחוב בכור שטרית 10 בת"א, שימוש החורג מהשעות 9:00-13:00; וכן לאסור על מרכז הספורט להפריע או למנוע מהאיגוד ו/או מאגודות האתלטיקה והאתלטים הפועלים מטעמו להתאמן בכל רחבי ומתקני אצטדיון האתלטיקה ו/או באצטדיון הסמוך לו ובכל המתקנים המצויים ו/או שימצאו בהם בכל שעות היממה (למעט מתן אפשרות שימוש מקביל לצדדים שלישיים בין השעות 9:00-13:00). בבקשה לא צמצם האיגוד את עתירתו למועדי השימוש שהוסכמו עמו בעבר. אולם כשהופנתה תשומת ליבו לכך שבמסגרת בקשה לצו מניעה זמני ניתן לכל היותר לשמר את המצב הקיים, הודיע כי יצמצם את טיעוניו למוסכם.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקובעו:
במרכז הספורט קיימים שני אצטדיונים. האחד מכונה אצטדיון האימונים והשני מכונה האצטדיון הראשי. האיגוד טען, כי אצטדיון האימונים המשמש באופן כמעט באופן בלעדי את חברי איגוד האתלטיקה הוא אצטדיון רעוע, שאינו מאפשר לאתלטים העוסקים בתחומים כגון הטלת כידון, הטלת פטיש, אימוני קפיצת מוט וכיו"ב להתאמן בענפים כאלה כראוי, אלא הם נדרשים לעשות כן באצטדיון הראשי. לדבריו, בעבר הושגה הסכמה בין הצדדים כי תינתן זכות שימוש לאתלטים באצטדיון הראשי בימים ובשעות שנקבעו מראש, כדי לענות על צרכי האיגוד (ראו נספח 8 לבקשה). ביום 2.9.13 התקשר מרכז הספורט בהסכם עם מועדון הכדורגל. בהסכם נקבע כי קבוצות ילדים עד גיל 14 יקיימו משחקים ואימונים באצטדיון הראשי למשך 10 חודשים, החל מיום 1.8.13 ועד 31.5.14. אין חולק, כי ההסכם נחתם ללא שיתופם של נציגים מאיגוד האתלטיקה ותוך התעלמות בוטה מזכויות השימוש באצטדיון הראשי שהוקנו לחברי איגוד האתלטיקה.
במהלך הדיון הסתבר כי כל אחד מהצדדים סבור כי הוא רשאי להכתיב לצד שכנגד את אופן השימוש באצטדיון הראשי, למרות שמדובר במשאב ציבורי שאמור להיות מנוהל לרווחת הציבור. משהסתבר כי אלה פני הדברים, הוצע לצדדים לנסות להידבר ביניהם ולהגיע להסכמה. מעיון בהודעות שהגישו הצדדים לביהמ"ש עולה, כי לא רק שלא הושגה הסכמה בין הצדדים, אלא המחלוקת ביניהם העמיקה והחריפה. הנה כי כן, אין מנוס מהכרעה שיפוטית במחלוקת הנטושה בין הצדדים.
בדונו בבקשה למתן צו מניעה זמני נדרש ביהמ"ש לשתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה היא האם עלה בידי מבקש הצו להוכיח זכות לכאורה, ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. השאלה השנייה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות. לבסוף, מתעוררת השאלה האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקש.
לאיגוד האתלטיקה הוקנו זכויות שימוש (מוגבלות אמנם) בנספח 8 ואלה נשללו ממנו בהסכם שנכרת בין מרכז הספורט לבין מועדון הכדורגל. מדובר במסמך שנערך ונחתם ע"י מנהל תפעול ושיווק של מרכז הספורט. העובדה שמרכז הספורט מתעלם ממסמך שנערך ע"י לא אחר מאשר הוא עצמו אומרת דרשני. אמנם מרכז הספורט טען כי פרויקט רצים/קופצים אינו מתקיים עוד, אך אין בטענה זו כדי לשנות. לדידו של ביהמ"ש, בימים ראשון ושלישי בין השעות 17:00 עד 19:00 שהוקצו לפרויקט רצים/קופצים רשאים חברי איגוד האתלטיקה לעשות שימוש באצטדיון להטלת כידון, לקפיצת מוט או לכל פעילות אתלטית אחרת שימצאו לנכון. הזכות לשימוש היא שלהם, התכנים נתונים לשיקוליהם ואין למרכז הספורט היכולת להתעלם מזכות זו מבלי לבוא בדברים עם איגוד האתלטיקה ולהסכים על שינוי, ויתור או כל דבר אחר בהסכמה הדדית.
מרכז הספורט טוען כי נספח 8 אינו מחייב אותו אלא מדובר במסמך פנימי שנועד לבחון את אופן הפעילות כחלק מהפעלת סמכויותיו לשנת 2010 והכנסת פעילות כדורגל לאצטדיון. אין לקבל טענה זו כפי שאין לקבל את עמדת מרכז הספורט כי הוא סוברני להחליט כיצד להפעיל את האצטדיונים ע"פ שיקוליו לטובת החברה ולטובת כלל ענפי הספורט, כשהוא יכול לשנות, לצמצם ולהרחיב את הפעילות הכל לפי שיקול דעתו. סוברניות אינה הפקרות ושק"ד אין פירושו התעלמות מאינטרסים ומזכויות שהוקנו לאיגוד בעבר ונשמרו במשך 3 שנים, עד שהוחלט באופן חד צדדי כי אינן זכויות עוד.
מבלי להמעיט בחשיבות של אימוני הכדורגל לילדים או להתעלם מהעובדה שאימונים אלה יכולים להתקיים רק בשעות אחה"צ, יש לקחת בחשבון שגם חברי איגוד האתלטיקה עובדים בשעות היום ויכולים להתאמן רק בשעות אחה"צ. לא נמצא מקום להעדפת האחד על פני משנהו. הדברים אמורים בהתייחס לבקשה לצו מניעה זמני שנועד לשמר את המצב הקיים ולא מעבר לכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [נזיקין] |
|
| תא (מרכז) 6615-08-09 א.מ.א (קטין) נ' בית החולים אי.מ.מ.ס. הסקוטי (מחוזי; ד"ר אחיקם סטולר; 20/10/13) - 37 ע' |
| עו"ד: מירון קיין, אלרום, בוקשטיין |
נדחתה תביעת התובע בעילה של הולדה בעוולה. נפסק, כי במקרה דנן מדובר בילד צעיר אשר מומחה לכירורגיה אורתופדית, העריך את נכותו המשוקללת בשיעור של 28%. המשמעות היא שאין כל עילה לתביעה של הולדה בעוולה, ולבטח לא מתקיים הכלל לפיו "טוב מותו מחייו". נכותו של התובע מאפשרת חיים נורמאליים ובריאים וזאת היות והרפואה מסוגלת להתגבר על פגם זה באמצעים פשוטים למדי.
נזיקין – עוולות – רשלנות רפואית
נזיקין – עוולות – הולדה בעוולה
נזיקין – נטל השכנוע – העברתו
.
התובע הגיש כנגד משרד הבריאות תביעת רשלנות רפואית בעילה של הולדה בעוולה. התובע מפנה את עיקר טענותיו כלפי בית החולים, שבמרפאותיו בוצעה בדיקת האולטרה סאונד של העובר בתאריך 14.11.03. לטענתו, הבדיקה לאיתור מומים מולדים כשלה, כיוון שבבדיקה זו הוחמצה אבחנת המום המולד בכפות רגליו מסוג קלאב-פוט.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
שלושה הם יסודותיו של סעיף 41: האחד – כי לתובע לא הייתה ידיעה או היכולת לדעת מה היו הסיבות אשר גרמו לנזק; השני – כי הנזק נגרם ע"י נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, והשלישי – הוכח לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.
התנאי הראשון עניינו אי וודאות לגבי נסיבות המקרה. במקרה שלפני אין עמימות ראייתית-עובדתית המצדיקה את העברת הנטל. מדובר בעיקרו של דבר בבדיקה אחת והיא סקירת המערכות שערכה אם התובע בבית החולים ושבוצעה ע"י ד"ר כריסטינה יאסין. בדיקה זו ושאר ההליכים הרפואיים מתועדים היטב ואף שמעתי בעניין את עדויותיהן של אם התובע ושל ד"ר כריסטינה יאסין.
לא הוכח, שהנסיבות של המקרה מתיישבות עם קיומה של רשלנות מאשר עם היעדרה, שכן עצם העובדה שהקטין נולד עם מום אין בה בהכרח להעיד על רשלנות. מכל המקובץ, התוצאה היא שנטל ההוכחה במקרה שלפני נשאר על כתפי התובע ועליו בלבד.
המסקנה היא שההיריון נשוא התביעה היה הריון בסיכון נמוך וללא סיכון מוגבר למומים. הריון בסיכון נמוך הוא היריון שאין לגביו נתונים מוקדמים ושבמהלכו לא התבררו ממצאים המגבירים את הסיכון לתחלואה או תמותה של האם או של העובר.
אמות המידה הנדרשות ביחסי רופא חולה משתנות ללא הרף, עמן משתנים אף גדרי הסבירות של הטיפול הרפואי שנידרש להלכה וניתן למעשה. הכלל הוא שעל מנת לדעת אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות ביחסי רופא-חולה, עלינו להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי.
הכלל הרחב הוא, שלשם פתרון השאלה, האם רופא הפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, יש לבחון את סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. אין לבחון את סטנדרט הטיפול הסביר בראיה מאוחרת או ב"חכמה שלאחר מעשה". התובע לא השכיל להצביע על סיבה כלשהי שבגינה אם התובע צריכה הייתה לעבור בדיקת אולטרה סאונד מורחבת ולא בדיקה בסיסית כפי שאכן עברה בפועל.
הוכח כי סקירת מערכות מורחבת אינה מתבצעת בהריון בסיכון נמוך, ובהעדר סיכון ספציפי או מידע בדבר מחלות במשפחה, הרי שההחלטה להפנות את היולדת לסקירת מערכות בסיסית על ידי טיפת חלב הייתה ההחלטה הראויה בנסיבות. בנוסף, התביעה לא הצביעה על המקור לעמדתה לפיה היה מקום לשלוח את היולדת לסקירת מערכות מורחבת ואף המומחה מטעמה אישר כי מעקב ההיריון נוהל בהתאם לנהלים. אין למצוא כל התרשלות מצד טיפת חלב או בית החולים.
לגופו של עניין, היולדת ידעה מהי סקירת מערכות ואף ביצעה סקירת מערכות גם בהריונות קודמים. היולדת אף חתמה על "הצהרת נבדקת" לפני בדיקת אולטרה סאונד שכללה הסבר על האפשרות לבצע בדיקות מורחבות במסגרת פרטית. חתימה טופס ההסכמה לניתוח מהווה ראיה להסכמת המטופל לטיפול המצוין בטופס ולכך שהוסברו לו הסיכונים שבהליך הרפואי. הוכח בנסיבות העניין, מדברי העדים כי הרופאים נהגו להסביר ליולדות כי קיימת אופציה של בדיקה פרטית ומורחבת.
היולדת קיבלה הסברים בע"פ ואף חתמה על "הצהרת נבדקת" בכתב, ולפיכך יש לדחות את טענת התובע לפיה לא יודעה כי קיימת אופציה של בדיקה פרטית מורחבת. לא הייתה מגבלה חוקית או אחרת מטעם משרד הבריאות – על ד"ר כריסטינה יאסין לבצע את בדיקת האולטרה סאונד. יש מקום להכיר בעילת תביעה במקרה של הולדה בעוולה, רק כאשר מדובר במקרה בו ניתן לומר, שטוב היה לו ליילוד שלא נולד משנולד ויישומו של מבחן זה יש לעשות בזהירות מרובה בשל שיקולים משפטיים ופילוסופיים שהובעו רובם ככולם בהלכת המר.
במקרה דנן מדובר בילד צעיר אשר מומחה לכירורגיה אורתופדית, שהתמנה על ידי בית המשפט, העריך את נכותו המשוקללת בשיעור של 28%. המשמעות היא שאין כל עילה לתביעה של הולדה בעוולה, ולבטח לא מתקיים הכלל לפיו "טוב מותו מחייו". נכותו של התובע מאפשרת חיים נורמאליים ובריאים וזאת היות והרפואה מסוגלת להתגבר על פגם זה באמצעים פשוטים למדי.
בחינת הקשר הסיבתי נעשית בשני שלבים: יש להראות שאילו עמד המקרה בפני וועדה להפסקת הריון בתוספת מלוא המידע הרפואי הרלוונטי שלא הובא לידיעת ההורים בשל ההתרשלות – הייתה הוועדה מאשרת להורים את הפסקת ההיריון, ובמידה וכן ידרשו ההורים להראות כי אלמלא ההתרשלות הם אכן היו פונים לוועדה להפסקת הריון לשם קבלת האישור. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [תעבורה] [דיון פלילי] |
|
| עפת (ב"ש) 31022-05-13 מדינת ישראל נ' מחמד חילף (מחוזי; טלי חיימוביץ; 16/10/13) - 7 ע' |
| עו"ד: רויטגרוינד, שטורק |
ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור הנאשם על הרשעתו בנהיגה בשכרות ועל גזר הדין ואת ערעור המדינה על קולת העונש. טענות המשיב והמומחה מטעמו לעניין אמינות מכשיר הינשוף נדונו ונדחו בעבר. אף שהיה מקום להחמיר עם המשיב לא הותר העונש על כנו.
תעבורה – מכשירי מדידה – בדיקת נשיפה
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
.
המשיב הורשע בביהמ"ש לתעבורה בנהיגה בשכרות ונגזרו עליו 36 חודשי פסילת רישיון, פסילה על תנאי, מאסר מותנה וקנס. בהמשך התקבל ערעור המשיב, הדיון הוחזר לביהמ"ש קמא בעניין אחד ולאחר בחינתו הותר פסה"ד על כנו. המדינה מערערת על קולת העונש ואילו המשיב מערער על הכרעת הדין, ולחילופין על חומרת העונש.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים ופסק:
ב"כ המשיב אינו רשאי להעלות טענות ערעוריות חדשות כנגד הכרעת הדין הראשונה בשלב זה, מהטעם שכבר היה לו יומו בערכאת הערעור, ובימ"ש זה אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו. טענות המומחה מטעם המשיב נדונו ונדחו בפס"ד עוזרי, שם נקבעה חזקת האמינות של מכשיר הינשוף, ואין להידרש אליהן פעם נוספת. בנסיבות, היה מקום להחמיר עם המשיב ויתכן לשקול אף מאסר שירוצה בעבודות שירות. עם זאת, הואיל ובתיק קודם שנדון לפני שהסתיים תיק זה, הושת על המשיב מאסר לריצוי בעבודות שירות, כך שאלמנט ההרתעה הושג, ומאחר וערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם נאשם, לא הושת מאסר נוסף בתיק זה. עונש הפסילה סביר. משכך נדחו שני הערעורים, למעט התיקון בקביעת ניכוי הפסילה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון פלילי] [ראיות] |
|
| תפ (מרכז) 55728-02-13 מדינת ישראל נ' משה גולן (מחוזי; קלרה רג'יניאנו; 15/10/13) - 21 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש הרשיע את הנאשם בעבירות של קשר לפשע ויבוא סמים. משנדחתה גרסתו כאילו כבלתי אמינה, מכלול הנסיבות הראייתיות, בהצטברותן, יש בהן כדי להצביע על אשמתו של הנאשם.
דיון פלילי – הרשעה – על יסוד ראיות נסיבתיות
ראיות – ראיות נסיבתיות – דרך בחינתן
ראיות – עדות – עדות כבושה
ראיות – שתיקת הנאשם – משמעותה
.
הנאשם הועמד לדין בעבירות של קשר לפשע ויבוא סמים, בגין כך שנסע יחד עם אחר לדרום אמריקה, יצר קשר עם סוחר סמים מקולומביה וקשר עמו קשר לייבא לארץ, באמצעות בלדר, סם מסוכן שיוטמן בתוך המזוודה שלו.
.
בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם ופסק:
בפסיקה גובש תהליך תלת שלבי לצורך הסקת מסקנות מפלילות מראיות נסיבתיות: תחילה נבחנת כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. בהמשך נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך קביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים והשכל הישר. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות, שכל אחת בנפרד אינה מספיקה לצורך הפללה. לבסוף מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו וביהמ"ש בוחן האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל מעבר לכל ספק סביר את הסברו של הנאשם.
במקרה הנדון, משנדחתה גרסת הנאשם כאילו פעל בתמימות כבלתי אמינה, מכלול הנסיבות הראייתיות, בהצטברותן, יש בהן כדי להצביע על אשמתו של הנאשם.
ערכה ומשקלה הראייתי של עדות כבושה הינם מועטים, כל עוד אין בפי העד הסבר משכנע לטעמים לכבישתה. ההנמקות לכבישת העדות נבחנות במבחן סובייקטיבי של מוסר העדות ולא במבחן האדם הסביר. בענייננו, מעבר לכך שעדותו של הנאשם אינה אמינה, הנאשם לא נתן הסבר לכבישת העדות.
שתיקת הנאשם משלב מוקדם ביותר בחקירה וסירובו לשתף פעולה בהליכי חקירה שבכוחם לתרום להוכחת חפותו, עשויים לשקף התנהגות מפלילה ובהיעדר הסבר תמים עשויים לחזק את הראיות הקיימות נגדו ואף להיות בעל כוח ראייתי עצמאי לחובתו. במקרה זה, יש בשתיקת הנאשם בחקירה להוסיף לראיות הקיימות נגדו. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עונשין] |
|
| תפ (חי') 5013-12 מדינת ישראל נ' אלכסנדר פיטייב (מחוזי; דיאנה סלע; 15/10/13) - 13 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דן בעניינו של נאשם צעיר שהורשע בעבירות נשק. הגם שמתחם הענישה נע בין שלוש לשש שנות מאסר, בנסיבות המיוחדות של העניין יש לשקול בחינה של ריצוי מאסר בעבודות שירות.
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
עונשין – ענישה – עקרון ההלימה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
.
הנאשם הורשע ע"פ הודייתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של קשר לפשע; חבלה בכוונה מחמירה; יצור נשק; החזקת נשק ונשיאת נשק, בקשר לאירוע הכנת וזריקת בקבוקי תבערה לכיוון קבוצת אנשים, יחד עם אחרים. החלטה זו ניתנה כחלק מגזר הדין.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
הענישה מושפעת בכללותה משיקולי גמול והרתעה, מנסיבות ביצוע העבירות וחומרתן, נפיצותן ותדירות ביצוען, השפעתן על כלל הציבור וההשלכות היכולות להיגרם מהן ומהנסיבות האישיות של מבצעי העבירות. העיקרון המנחה בגזירת העונש הוא עקרון ההלימה שמשמעו יחס הולם בין חומרת המעשה ואשם הנאשם לבין חומרת העונש שיושת עליו. לעקרון ההלימה שני חריגים, חריג לקולא הנוגע לשיקום הנאשם, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם וחריג לחומרא הניתן לצורך הגנה על שלום הציבור ובטחונו מפני נאשמים לגביהם נקבע כי הם מסוכנים לזולת. עקרון אחידות הענישה הוא עקרון יסוד במשפט הפלילי, אולם אין לגזור מכך כי על השורה התחתונה להיות זהה, אלא על התוצאה לשקף את נסיבותיו הייחודיות של כל משתתף ואת חלקו ומשקלו בפרשה. אין לזהות בין מתחם העונש ההולם לבין טווח הענישה הנהוג. ניהול ההליך אינו עילה להחמרה בעונש, אולם יש נטייה להקל עם המודה.
בעצם ייצור בקבוקי תבערה קיים פוטנציאל לנזק רב, שכן המרחק בין ייצורם לבין השימוש הממשי בו הוא קטן. על ביהמ"ש לשרש תופעות אלימות מן השורש ולהטיל על מבצעיהן עונשים חמורים, כאשר האינטרס הציבורי במיגור תופעות האלימות ושליחת מבצעיהן למאסר, גובר על נסיבותיו האישיות של הנאשם, גם אם בצעיר נורמטיבי עסקינן.
במקרה זה מתחם הענישה נע בין שלוש לשש שנות מאסר, אך בנסיבות המיוחדות של העניין, בעיקר לאור עיקרון אחידות הענישה, יש לשקול בחינה של ריצוי מאסר בעבודות שירות והממונה על עבודות השירות תחווה דעתה אם הנאשם מסוגל לרצות ששה חודשי מאסר בעבודות שירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| רעא (חי') 22833-05-13 עיריית חדרה נ' יהודה פרץ (מחוזי; רבקה פוקס; 15/10/13) - 8 ע' |
| עו"ד: |
ההכרעה בשאלת מתן רשות ערעור על החלטה אחרת תיבחן בהתאם למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של ההחלטה. במקרה זה המבקשת לא הצביעה על כל טעם להתערבות ערכאת הערעור כבר עתה וכן יש לזקוף לחובתה את התנהלותה הבעייתית בהליכים.
בתי-משפט – רשות ערעור – על החלטת ביניים
דיון אזרחי – רשות ערעור – על החלטה אחרת
דיון אזרחי – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום לפיה בעניין המשיבים חלה החסינות לעובדי ציבור וכפועל יוצא, נדחתה התביעה שהוגשה נגדם ונפסקו עבורם הוצאות כנגד המבקשת. התביעה, שעניינה תשלום עבור עבודות שביצע התובע לבקשת המבקשת, הוגשה במקור נגד המבקשת בלבד ובהמשך הוספו המשיבים. התובע לא צורף כמשיב להליך זה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בהחלטות ביניים. ההכרעה בשאלת מתן רשות ערעור על החלטה אחרת תיבחן בהתאם למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים. רשות ערעור תינתן בד"כ במקרים שבהם אם לא תינתן הכרעה בתוך פרק זמן קצר, יהא קושי להשיב את המצב לקדמותו מבחינת זכויותיהם של הצדדים או במקרים שבהם מתן רשות ערעור עוד בטרם פסק הדין הסופי מוצדק מבחינת היעילות הדיונית והחסכון בזמן שיפוטי.
דין בקשת רשות הערעור להידחות, בנסיבות בהן יש מקום לזקוף לחובת המבקשת את התנהלותה הבעייתית בהליכים בבימ"ש קמא ובבימ"ש זה. המבקשת לא הצביעה על כל טעם מדוע נחוצה התערבות ערכאת הערעור כבר עתה, במיוחד עת ביהמ"ש קמא מציין כי עומדת בפניה האפשרות לפעול לפי סעיף 7 ו' לפקודת הנזיקין ולקבל שיפוי מהמשיבים. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [בתי-משפט] |
|
| תא (ת"א) 49775-06-13 סטודיו סוטוואר בע"מ נ' יעקב קלדרון עו"ד (מחוזי; אביגיל כהן; 15/10/13) - 6 ע' |
| עו"ד: יורם רוט |
על מנת להעניק פטור מאגרת בתי המשפט יש לבחון בצורה יסודית את מצבו הכלכלי של המבקש וכן את מידת קיומה של עילת תביעה. במקרה הנדון ניתן למבקשת פטור מאגרה, נוכח מצבם הכלכלי שלה ושל בעל מניות הרוב, ומשלא ניתן לשלול קיומה של עילת תביעה אפשרית.
בתי-משפט – אגרות – פטור מאגרה
.
המבקשת הגישה תביעה בגין הנזקים שנגרמו לה בשל רשלנות מקצועית של עורך דינה והיא עותרת לפטור מאגרה עקב מצבם הכלכלי שלה ושל בעל המניות בה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
אגרת בתי המשפט מאזנת בין זכות הגישה לערכאות, לבין הצורך במניעת הגשת תביעות סרק או כאלו שסכומיהן מופרזים. האיזון מיושם, בין היתר, ע"י מנגנון הפטור למעוטי יכולת כלכלית, שעל מנת להעניקו יש לבחון בצורה יסודית את מצבו הכלכלי של המבקש וכן את מידת קיומה של עילת תביעה. על מבקש הפטור הנטל להוכיח היעדר יכולת כלכלית.
המבקשת, חברה בע"מ, אינה פעילה. אף מצבו הכלכלי של בעל מניות הרוב אינו מהמשופרים והעדר אסמכתאות כאלה ואחרות איננו משנה את תמונת המצב הכללית לפיה אין עסקינן בבעל מניות שמסוגל לשלם את אגרת התביעה. בנוסף, מעיון בכתב התביעה לא ניתן לשלול על פניו קיומה של עילת תביעה אפשרית. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיור ציבורי] [פרשנות] |
|
| עא (חי') 22777-05-13 אורי אזולאי נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (מחוזי; שושנה שטמר, דר' עדי זרנקין, דר' מנחם רניאל; 14/10/13) - 8 ע' |
| עו"ד: דוד ונטורה, אורנית בירם |
הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי מצומצם שיש לחלקו בצדק ויש להקפיד הקפדה יתרה על הוראות החוק. אין לביהמ"ש סמכות להפחית את הדרישה לפיה בכדי שניתן יהיה לרכוש זכויות כדייר ממשיך לפי סעיף 3 לפני התיקון לחוק הדיור הציבורי, על הטוען לזכות להראות כי הוא התגורר עם הזכאי לפחות ארבע שנים.
דיור ציבורי – דייר ממשיך – הגדרה
דיור ציבורי – דייר ממשיך – זכאות
פרשנות – דין – חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי
.
המחלוקת בערעור היא אם יש להכיר במערער כ"דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, בדירה בה החזיק סבו המנוח כשוכר לפי החוק והמערער התגורר עמו בשנים שלפני מותו. ביהמ"ש קמא קבע כי אף שהמערער התגורר בדירה עם הסב לפני מותו, ארבע שנים פחות 40 ימים, עליו לפנותה. מכאן הערעור.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
חוק הדיור הציבורי נועד לעזור לנצרכים למצוא פתרונות דיור מוזלים בהתאם למצבם הכלכלי והסוציאלי. על מנת שניתן יהיה לרכוש זכויות כדייר ממשיך לפי נוסח סעיף 3 לפני התיקון לחוק, על הטוען לזכות להראות כי הוא התגורר עם הזכאי לפחות ארבע שנים. הדיור הציבורי הוא משאב ציבורי מצומצם, שיש לחלקו בצדק ולפיכך להקפיד הקפדה יתרה על הוראות החוק. התקופה של ארבע שנים נקבעה כתנאי סף, ואין לביהמ"ש סמכות להפחיתו. בענייננו המערער לא התגורר עם המנוח לפחות ארבע
שנים, אלא חסרו 40 ימים. לפיכך, אין הוא זכאי לקבל מעמד של דייר ממשיך בדירה ואפילו הייתה לביהמ"ש סמכות להאריך את המועד, אין הנסיבות מצדיקות זאת. למעלה מן הצורך ומבלי לפסוק בנושא נראה כי המגורים של חמש שנים על מנת להיות "דייר זכאי" יתקיימו גם כאשר הדייר התגורר כדייר ע"פ החוק ברציפות ביותר מדירה אחת של המשיבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון פלילי] |
|
| עפא (ת"א) 29464-07-13 אייל אבולפיה נ' עיריית תל-אביב (מחוזי; ירון לוי; 14/10/13) - 6 ע' |
| עו"ד: |
פסיקת הוצאות לנאשם בהליך פלילי, בשל העדר יסוד לאשמה, תיעשה במקרים בהם האישום הוגש ללא בסיס כלשהו או שהיסוד לאשמה היה רעוע ביותר. במקרה זה, משלא היה יסוד לכתב האישום נגד המערער ובשל נסיבות אחרות, על המשיבה לשלם לו הוצאות הגנתו, אך תוך הפחתתן מחמת התנהגותו.
דיון פלילי – הוצאות משפט – חיוב המדינה
דיון פלילי – הוצאות משפט – זיכוי
.
ערעור על החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים, לפיה נדחתה בקשת המערער לחיוב המשיבה בהוצאות ושכר טרחה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, לאחר זיכויו מחמת הספק מעבירה של חניה בניגוד לתמרור.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
פסיקת הוצאות לנאשם בחלופה שעניינה העדר יסוד לאשמה, תיעשה במקרים בהם האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו או שהיסוד לאשמה היה רעוע ביותר. מדובר בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי-סבירות מהותית ובולטת. דווקא משום הצורך באמון הציבור באכיפה יעילה ומסודרת, המבוססת על בדיקה יסודית ומוקפדת, לצורך הגנה על איכות חיי התושבים, מחובת ביהמ"ש ליתן משקל מוגבר לפגיעה בזכויות נאשם מקום שמתברר שהתביעה התרשלה במילוי חובתה והגישה כתב האישום ללא יסוד לאשמה.
במקום ובזמן בו נערך למערער הדו"ח בגין חנייה בניגוד לתמרור, לא היה כל איסור חוקי לחנות במקום. בנסיבות אלה מדובר בדו"ח שהפך לכתב אישום שהוגש בהיעדר בסיס וכי היסוד לאשמה, אם בכלל קיים, רעוע ביותר. מצב דברים זה, מצביע על רשלנות חמורה ביותר או על אי-סבירות מהותית ובולטת בהגשת כתב האישום. למרות בקשת המערער לביטול הדו"ח, לא טרחו נציגי המשיבה לבדוק לעומק את נסיבות עריכתו ולמצער את הוראות התמרור שעליו מבוסס כתב האישום. משלא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות כלשהן, זוכה המערער זיכוי מלא ולא מחמת הספק ומשלא היה יסוד לכתב האישום נגדו ובשל נסיבות אחרות, על המשיבה לשלם למערער הוצאות הגנתו, תוך הפחתת ההוצאות בשל הימנעות המערער מחשיפת טענתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חוזים] [נזיקין] [נאמנות] [התיישנות] |
|
| תא (מרכז) 740-10-09 אברהם פרחי נ' הפסטוס בע"מ (בפירוק) בעיכוב הליכים (מחוזי; בנימין ארנון; 10/10/13) - 31 ע' |
| עו"ד: ירון סהר, יעל גוליס, שי רייכר, יצחק ברנר, גבי מיכאלי |
מטרת החיוב בהשבה אינה להשיב את מצבו של מי מהצדדים לקדמותו הטרום חוזית, וקיום חיוב ההשבה אף אינו מבטיח את הגשמתה של מטרה זו.
חוזים – ביטול – השבה
חוזים – ביטול – הודעת ביטול
חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
נזיקין – עוולות – גרם הפרת חוזה
נאמנות – יחסי נאמנות – היווצרותם
התיישנות – אופן חישובה – היום שבו נולדה עילת התביעה
.
התובע הגיש תביעה שעוסקת במיזם חדשני לייצור ושיווק של מכונות מתוחכמות לאריזת מוצרים בצורה מבוקרת לשם הארכת חיי המדף של המוצרים. בגדרה של התביעה תובע התובע מהנתבעים סכום כספי הכולל רכיב של החזר הוצאותיו בקשר למיזם, וכן רכיב נוסף שעניינו חלקו היחסי הנטען ברווחי המיזם. התביעה מבוססת על הסכמים שונים אשר לטענת התובע נכרתו בינו לבין הנתבעים בקשר למיזם.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על הטוען לקיומו של חריג כלשהו לכלל ההתיישנות מוטל הנטל להוכיח טענתו זו. בתביעה זו, על התובע מוטל הנטל להוכיח טענתו לפיה תביעתו טרם התיישנה בהיותה תביעה למתן חשבונות אשר התחדשה בכל יום שבו לא הועברו לידיו החשבונות אשר הוא היה זכאי לקבלם, לפי טענתו, מהנתבעים.
לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו, עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בפסק דין. אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד.
היום בו נולדה עילת התביעה בתובענה דנן הינו המועד אשר אילו היה התובע מגיש בו תביעתו זו לבית המשפט כנגד הנתבעים והיה מוכיח כל העובדות המהותיות הכלולות בה – הוא היה זוכה בפסק דין לטובתו. בנסיבותיו של עניין זה, יש למנות את מרוץ ההתיישנות החל מהמועד בו ארעה לגרסת התובע הפרת החוזה הרלבנטי, דהיינו – לכל המאוחר בחודש יולי 2002. משכך, מרוץ התיישנות זה הסתיים שבע שנים לאחר מכן, בחודש יולי 2009, בטרם הוגשה תביעה זו ביום 12.10.09.
עילת התביעה כנגד הנתבעים המייחסת להם הפרת החוזים שנחתמו בינם לבין התובע, ובכלל זאת התביעה לקבלת סעד כספי המהווה את חלקו הנטען של התובע ב"מרווח", והתביעה להשבה – התיישנו בטרם הוגשה התביעה דנן.
במקרה הנוכחי, עצם עילת התביעה לאכיפתם של ההסכמים התיישנה זה מכבר מאחר שחלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד ההפרה ועד למועד הגשתה של תביעה זו. כנגזרת מכך, גם עילת התביעה למתן חשבונות המבוססת על הטענה בדבר קיומה של מערכת יחסים חוזית בין הצדדים – התיישנה. דין טענתו של התובע לפיה התביעה דנן לא התיישנה בשל היותה תביעה למתן חשבונות – להידחות, וזאת הן בשל העובדה שתביעה זו (לאחר תיקונה) אינה עוד תביעה למתן חשבונות, והן מהנימוקים המהותיים שפורטו לעיל.
דין עילת התביעה של התובע כנגד הנתבעים 1 עד 3 בגין הפרת הסכם שיתוף הפעולה להידחות מחמת התיישנותה. דין עילת התביעה של התובע כנגד הנתבע 4 בגין הפרת הסכם הנציגות להידחות מחמת התיישנותה. עילות התביעה הנוספות של התובע – עילת גרם הפרת חוזה שנטענה נגד הנתבעים 1 עד 3, ועילת הפרת חובת הנאמנות שנטענה נגד הנתבע 4 – טרם התיישנו. סעיף 2 בחוק התרופות מעגן את זכותו של צד לחוזה לבטל חוזה בשל הפרתו על ידי הצד השני: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה ...".
אם הפרת החוזה הינה יסודית – זכות הביטול מבוססת על האמור בסעיף 7(א) בחוק התרופות, ואילו אם הפרת החוזה אינה הפרה יסודית – מותנית זכות הביטול בתנאים שונים המפורטים בסעיפים 7(ב) ו- 7(ג) בחוק התרופות. במקרה זה לא טענו הנתבעים להתקיימות התנאים המפורטים בסעיפים 7(ב) ו- 7(ג) בחוק התרופות, ומשכך יש לבחון האם עלה בידי הנתבעים להוכיח כי התובע הפר הפרה יסודית את הסכם שיתוף הפעולה.
פרשנותם של הנתבעים 2 ו-3 לסעיף 5 בהסכם שיתוף הפעולה היא העולה בקנה אחד עם "אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין", ולפיכך – הינה הפרשנות הנכונה של סעיף זה שבהסכם שיתוף הפעולה. ניתן להניח שאדם סביר לא היה מתקשר בהסכם שיתוף הפעולה לו היה צופה מראש את הפרתו על ידי התובע ואת תוצאותיה. כפועל יוצא מכך, יש לקבוע, כי הפרת הסכם שיתוף הפעולה על ידי התובע בכך שלא קיים התחייבותו לממן באופן מלא את הוצאות השיווק והפרסום של המיזם בכל הנוגע למכונות ה-SLB היא הפרה יסודית אשר הקנתה לנתבעים את הזכות לבטלו.
החוק אינו דורש צורה פורמאלית מסוימת, אותה צריכה ההודעה ללבוש. העיקר הוא בכך שתעלה ממנה בבירור כוונת ביטול. אין צורך שתישלח הודעת ביטול לצד המפר. כל הנחוץ הוא התנהגות העשויה ללמד את המפר כי הצד שכנגדו החליט להסתלק מהחוזה וראו אותו כנגמר. קיימת אפשרות עקרונית לבטל חוזה בדרכים הנטענות על ידי הנתבעים, ולפיכך השאלה הטעונה הכרעה הינה האם אומנם בוטל הסכם שיתוף הפעולה באמצעות הודעה בעל פה או בהתנהגות, אם לאו.
הסכם שיתוף הפעולה בוטל כדין על ידי הנתבעים, ולפיכך תביעתו של התובע לאכוף על הנתבעים את קיומו של הסכם זה – דינה להידחות. עילת התביעה החוזית של התובע התיישנה. לפיכך, גם תביעת השבה של הוצאות אשר הוצאו כולן במסגרת מערכת היחסים החוזית, אשר תמה למעלה מ- 7 שנים לפני מועד הגשת התביעה – דינה להידחות מחמת התיישנות. מטרת החיוב בהשבה אינה להשיב את מצבו של מי מהצדדים לקדמותו הטרום חוזית, וקיום חיוב ההשבה אף אינו מבטיח את הגשמתה של מטרה זו.
יסודותיה של עוולת גרם הפרת חוזה הינן כדלקמן: קיומו של חוזה מחייב כדין; הפרת החוזה; הנתבע גרם להפרת החוזה; הגרימה להפרת החוזה נעשתה ביודעין; לתובע נגרם נזק ממוני כתוצאה מפעולתו זו של הנתבע. במקרה זה, לא הוכח ולו אחד מיסודותיה של עוולה זו.
משפקע או בוטל הסכם הנאמנות – בטלה גם הנאמנות. לנוכח הקביעה בדבר פקיעתו או בטלותו של הסכם הנציגות שבין התובע לבין הנתבע 4 עקב ביטולו של הסכם שיתוף הפעולה אשר היווה בסיס לקיומו של הסכם הנציגות – ברי כי לא ניתן לתבוע את הנתבע 4 בגין מעשיו בניגוד לנאמנות אשר לא נותרה קיימת עוד. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 17 [ארנונה] [דיון אזרחי] [התיישנות] |
|
| תא (ת"א) 3285-09-11 עירית תל-אביב-יפו נ' חלזון מתכת בע"מ (שלום; ריבה ניב; 16/10/13) - 16 ע' |
| עו"ד: דוד ששון, עמית, פולק, מטלון |
בית המשפט קיבל את תביעתה של התובעת כנגד הנתבעות לתשלום חוב ארנונה. נפסק, בין השאר, כי אין די בהחלטה כלשהי על מנת ליצור מניעות מבעל דין מהעלאת טענות שונות. בענייננו, לא הובא פסק דין של גוף שיפוטי אשר דן על פי דיני הראיות ולפיכך, אין המדובר בהשתק שיפוטי ומניעות והתובעות יכול ויעלו טענותיהן אף אם העלו טענות שונות בפני ועדת הערר.
ארנונה – גבייתה – מבעל השליטה
ארנונה – מחזיק בנכס – הגדרתו
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק שיפוטי
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
התיישנות – אופן חישובה – היום שבו נולדה עילת התביעה
.
התובעת הגישה תביעה כספית לתשלום דמי ארנונה. התביעה הוגשה כנגד חברה ובעלת השליטה בה שהיא גם כן בעלת הנכס.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל עניין ועניין ולגבי כל סכום וסכום. אך טבעי הוא, שבית המשפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מרמה. ועוד יש לזכור, כי היסוד הנפשי של כוונה להטעות אף הוא צריך להתקיים בעילת תרמית, והוכחתו של יסוד זה גם היא על התובע אין די בהעלאת טענה ספקולטיבית בכדי לבסס תשתית לקיומה של מרמה ומשכך, אין התובעת יכולה להיבנות מטענה זו על מנת להביא לדחיית טענת ההתיישנות. הנטל להוכחת יסודות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מוטל על כתפי הטוען לו – קרי, התובעת.
כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע והוא משעה את מרוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו.
בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כך שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו. לכן תושעה נקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות עד למועד בו התובע מגלה או יכול לגלות את העובדות הטעונות גילוי.
מאחר שסעיף 8 לחוק הינו חריג לכלל ההתיישנות, נטל ההוכחה כי התקיים כלל הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו. מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו.
עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין. על כן, בבואנו לבחון את העובדות, עלינו לשאול עצמנו "האם העובדות שנתגלו חיוניות לביסוס עילת התביעה, באופן שבלי ידיעתן לא ניתן להגיש תובענה בעלת סיכוי ממשי. בנסיבותיו של עניין זה, חלה התיישנות ומועד תחילת החוב אותו יכולה העירייה לגבות מן הנתבעות הינו עד ל- 7 שנים אחורה מיום הגשת התביעה.
בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה. הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים. אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם. כלומר, תנאי הוא שבעל הדין שכלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני. על מנת שניתן יהא לקבוע כי קיים השתק שיפוטי, יש לבחון האם קיים פסק דין חלוט בעניין זה.
הנתבעות צירפו לתצהירי עדותן הראשית העתק ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. דא עקא, בהעדר מספר תיק או העתק מפסק הדין, הרי שכלל לא ברור האם זה אכן נידון ואין ראיות לכך שבית המשפט הכריע בשאלת הזיקה.
ההכרעות היחידות אשר אין מחלוקת כי נתקבלו באשר לשאלת המחזיקה – נתנו בידי ועדת הערר לענייני ארנונה ויש לבחון האם החלטותיה של זו – יכול ויקימו השתק שיפוטי או מניעות. אמנם, ועדת הערר לענייני הארנונה הינה גוף מנהלי – מעין שיפוטי, אולם ברי כי דיני הראיות על פיהם נוהגת היא, אינם זהים לדיני הראיות הנהוגים בבית משפט זה.
כאמור, אין די בהחלטה כלשהי על מנת ליצור מניעות מבעל דין מהעלאת טענות שונות. בענייננו, לא הובא פסק דין של גוף שיפוטי אשר דן על פי דיני הראיות ולפיכך, אין המדובר בהשתק שיפוטי ומניעות והתובעות יכול ויעלו טענותיהן אף אם העלו טענות שונות בפני ועדת הערר. על מנת שתוכל העירייה להטיל חוב ארנונה על מחזיק, אין די בהחזקה בכוח, כי אם נדרשת החזקה בפועל.
בענייננו – קיימות שתי מחזיקות פוטנציאליות ה"מתחרות" על החזקת הנכס, או אי החזקתו – חלזון, מכוח הסכם הדיירות המוגנת, וורה – מכוח זיקות, אשר יפורטו בהרחבה בהמשך. לצורך הכרעה בין השתיים, יש לבחון מי מהן בעלת מירב הזיקות לנכס. במקרה דנן, יש לבחון במשנה זהירות את מערכת היחסים שבין השתיים הנטענות כמחזיקות. אין עוסקים אנו בשתי יריבות מנותקות זו מזו, כי אם בחברה ובעלת השליטה בה, אשר מטבע הדברים – קשורות זו בזו קשר הדוק. אמנם, אין לקבוע באופן פוזיטיבי כי מדובר בהסכם שנכרת מתוך מרמה, שכן על מנת לבסס טענה חמורה זו, יש להוכיחה בראיות, במידה גבוהה של הוכחה והדבר לא נעשה על ידי התובעת.
כן, נראה כי הסכם השכירות המוגנת הועבר לתובעת על ידי הנתבעות כבר במועד מוקדם, ומכאן כי הנתבעות פעלו בשקיפות מלאה אל מול התובעת. עם זאת, אין בכך כדי לשלול הנאתה של ורה מן ההסכם ומהכנסות דמי השכירות. על מנת להכריע מי מבין השתיים תהא המחזיקה, אין להידרש לשאלה הפורמאלית – מי הוגדרה כמחזיקה על פי ההסכם – כי אם לבוחנו על פי מהותו – מי היא זו שנהנתה מן הנכס בפועל.
מבחן זה, מצביע על ורה כבעלת מירב הזיקות לנכס – מעיון בהסכם עולה כי בכל העת שמרה ורה על שליטתה בנכס. הן מכוח היותה הבעלים בחלזון והן מכוח אותם סעיפים אשר הקנו לה את זכות פינוי הנכס ולא שללו השכרתו לצדדים שלישיים.
הריבית וההצמדה באשר לחוב הארנונה יוצמדו לחוב וורה אך מן היום בו נעשתה דרישת התשלום הראשונה אליה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [ביטוח] |
|
| תא (חי') 9818-06-08 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ (שלום; רמזי חדיד; 16/10/13) - 31 ע' |
| עו"ד: גבריאל דיסני, אילן אורלי, גד נשיץ, עמית מור |
מבוטח התובע מהמבטח תגמולי ביטוח, נושא בנטל להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. מנגד, המבטח נושא בנטל להוכיח טענתו לקיום חריג זה או אחר הפוטר אותו מאחריות על-פי תנאי הפוליסה.
ביטוח – ביטוח ימי – פוליסה
.
בתביעה דנן מבקש התובע – הטכניון מכון טכנולוגי לישראל – לחייב את הנתבעות בתשלום סך הנזקים שהתגלו במערכת אשר רכש מהיצרן, נתבעת מס' 2, חב' Surface systems הגרמנית, ואשר בוטחה במהלך הובלתה לארץ על ידי נתבעת מס' 1, חברת הביטוח הכשרת הישוב.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הפוליסה אשר הגיש הטכניון, כמו גם הפוליסה אשר הגישה הכשרת היישוב, הן פוליסות לביטוח אווירי וימי והדבר עולה מפורשות מכותרתן, משמע, חוק חוזה ביטוח אינו חל עליהן.
משנקבע הן בחוק חוזה ביטוח והן בפוליסה כי הדין האנגלי חל על מערכת היחסים שבין הטכניון לבין הכשרת הישוב, והואיל ואותו דין מוסדר בחוק הביטוח הימי משנת 1906, שאינו בבחינת דין זר, הרי יש לקבל את עמדת הכשרת היישוב ולפיכך הדין המהותי החל על המחלוקת בינה לבין הטכניון הוא הדין האנגלי.
דין הוא בהלכות הביטוח האנגליות, שהצדדים לחוזה ביטוח חייבים לנהוג איש כלפי רעהו יחס מרבי של כנות וגילוי-לב.
החובה לפעול בתום לב מוחלט חלה גם במהלך הגשת התביעה. מבוטח, שהגיש תביעה שקרית או מנופחת, מנוע לחלוטין מלקבל שיפוי ממבטחיו. מבוטח כזה אינו זכאי אפילו לקבלת שיפוי בגין נזקו האמיתי וכל זכויותיו לפי הפוליסה יחולטו.
מבוטח התובע מהמבטח תגמולי ביטוח, נושא בנטל להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. מנגד, המבטח נושא בנטל להוכיח טענתו לקיום חריג זה או אחר הפוטר אותו מאחריות על-פי תנאי הפוליסה. חברת ביטוח אינה נדרשת להתמודד עם תביעת ביטוח, טרם שהמבוטח הוכיח את תחולתה הכללית, הלכאורית, של הפוליסה על המקרה.
משנדחו טענות הכשרת היישוב כאילו הנזק למערכת היה קיים במפעל היצרן או נגרם לאחר הגיעה לטכניון, נותרה הטענה כי הנזק נגרם בעת העמסת המערכת על משאית בחצרי היצרן והרי אין חולק כי ברמת העיקרון נזק המתרחש בשלב זה של ההובלה מהווה אירוע ביטוחי המכוסה בפוליסה. כתוצאה מתחייבת, ומאחר והכשרת הישוב מעלה טענה בדבר תחולת חריג האריזה, הרי מוטלת עליה החובה להוכיח את טענתה.
משלא הרימה הכשרת הישוב הנטל המוטל עליה להוכחת תחולת חריג האריזה הקבוע בתנאי המכון, ממילא יש לדחות הגנתה בנדון. סעיף 78(4) לחוק הביטוח הימי האנגלי מטיל על המבוטח חובת הקטנת הנזק.
בנסיבותיו של מקרה זה, אין מדובר באמצעי סביר להקטנת הנזק שהיה על הטכניון לאחוז בו. בנדון אין נפקא מינא באם לטכניון תקציב זמין למימון התיקון החלקי, אם לאו.
יש לדחות את טענות הכשרת הישוב לעניין חובת הקטנת הנזק והתיקונים שבוצעו במערכת על ידי הטכניון. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] |
|
| תאמ (ת"א) 24832-01-10 א. א נ' ב. ד (שלום; מנחם (מריו) קליין; 15/10/13) - 9 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קבע את שיעור הפיצויים שעל הנתבעת לשלם לתובע, בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת דרכים.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נכות
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – פיצויים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – חישובם
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שיעורם
.
מר א. א. (להלן: "התובע") יליד 1991 היה מעורב בתאונת דרכים ביום 14.5.09 כשנסע על אופנוע. המאגר הישראלי לביטוחי רכב (להלן: "הנתבעת") ביטחה את האופנוע בזמנים הרלוונטיים. ממקום התאונה הועבר התובע אל בית חולים שיבא כשהוא סובל מחבלות בצוואר, בגב, בחזה, ביד שמאל ובברך ימין. הנתבעת הודתה בחבות לתאונה. משכך הדיון הוא בעניין הנזק בלבד.
.
בית המשפט פסק כי:
בתיק מונו המומחים שלהלן: ד"ר טל בתחום הפסיכיאטריה, וד"ר רינות בתחום האורתופדיה. בחוות דעתו כתב ד"ר רינות כי לתובע נותרה נכות צמיתה של 10% בגין ההגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני. בחוות דעתו כתב ד"ר טל כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה הקשורה לתאונה. משכך, נכותו הרפואית הצמיתה בגין התאונה דנן עומדת בשיעור 10%.
בעניין הנכות התפקודית כתב כב' השופט ת' אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח', כי בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. במקרה דנן, התביעה לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח שהפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע גבוהה משיעור הנכות הרפואית, וההגנה לא הצליחה להוכיח את ההיפך. לאור זאת, ביהמ"ש קבע כי מתקיים הכלל הנזכר לעיל, כך שנכותו הרפואית של התובע משקפת גם את הפגיעה בתיפקודו ועל כן נכותו התפקודית של התובע תעמוד בשיעור 10%.
באשר להפסדי השתכרות לעבר – ההגנה טענה שיש לדחות טענת התובע להפסדי שכר בעבר. יש לקבל את טיעוני ההגנה שכן לפי הפסיקה, לא בכל מקרה בו נפגע קטין יש להעריך את כושר השתכרותו עפ"י השכר הממוצע במשק. מובן כי שלל הנתונים הבעייתיים שהוכחו אודות התובע מהווה בסיס איתן לקבוע כי פוטנציאל ההשתכרות שלו נמוך ביותר, והעובדה כי במשך כשנה וחצי יש לו עסק לעבודות נקיון בו הכנסותיו נמוכות משמעותית משכר המינימום – בוודאי שאינה מהווה ראיה לזכותו. נוכח האמור, אין מקום לפסוק כל פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר.
באשר להפסדי השתכרות לעתיד – ההגנה טענה שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה ויש לבצע את חישוב הפסדיו של התובע לעתיד על דרך האומדנה. בנסיבות המקרה דנן הצדק עם ההגנה הן עובדתית והן משפטית. לא ניתן לקבל את החישוב מטעם התביעה בשל העובדה שהם מבוססים בעיקר על נתונים שמסר התובע בעדותו בלבד ועדותו נמצאה לא אמינה ולא קוהרנטית. בנסיבות כה קיצוניות, חישוב אקטוארי הוא מופרך לחלוטין ויש לפסוק סכום גלובלי על סיכוי של פגיעה בכושר השתכרות עתידי. עם זאת, הסכום שהציעה ההגנה נמוך, לאור הנכות הרפואית שהוכחה. משכך, יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, סביר והוגן בסך 45,000 ₪.
באשר לעזרת הזולת – לטענת ההגנה, אין כל מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרה לזולת, לא לעבר ולא לעתיד. לגבי העבר מדובר בנזק מיוחד הטעון ראיות של ממש, הן לעצם קיומו והן לשיעורו. אין מחלוקת שהתובע לא הוציא ולו שקל אחד עבור עזרת הזולת עד היום, וממילא כשל בהוכחת הנזק המיוחד, לרבות בכך שלא הביא לעדות את אמו או את אחותו, שהוא טוען שהגישו לו עזרה בתקופה שלאחר התאונה. לאור האמור, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהוא בגין ראש נזק זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [ביטוח לאומי] |
|
| תא (ת"א) 40263-12-09 המוסד לביטוח לאומי ירושלים נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (שלום; מנחם (מריו) קליין; 15/10/13) - 9 ע' |
| עו"ד: |
הלכה פסוקה היא שכאשר צדדים להסכם שיפוי ומסמך הבנות קבעו פטור מחובת שיפוי במקרה שבו תאונת הדרכים התרחשה בעת שהנפגע נהג ברכב המעביד, הם התכוונו לבעלות קניינית של המעביד. על רקע מסקנה פרשנית זו, ביהמ"ש בחן את השאלה האם הנתבעת הוכיחה שהבעלים האמיתי של הרכב בו נסע הנפגע בעת שהתרחשה התאונה נשוא התביעה הייתה מעבידתו של הנפגע. במקרה דנן, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי התשובה לכך הינה שלילית.
ביטוח לאומי – הסכמים – פרשנות
ביטוח לאומי – הסכמים – עם חברות הביטוח
.
ביום 14.1.13 נפגע מר קיללישה ארנסטו (להלן: "הנפגע") בתאונת דרכים, בעת שנסע במשאית פינוי אשפה במהלך עבודתו. הנפגע עבד וקיבל משכורת מחברת מסלול השלום (1997) בע"מ (להלן: "חברת מסלול"). הבעלות ברכב הייתה רשומה על שם חברת ש.ו.ש. פחטר יבוא ושיווק ציוד בע"מ (להלן: "חברת פחטר"). בעקבות התאונה שילם וישלם התובע לנפגע גמלאות נכות. הנתבעת היא חברת הביטוח שביטחה את הרכב. התובע פנה אל הנתבעת בדרישה כי תשפה אותו בשיעור של 80% מסכום הגמלאות ששילם וישלם לנפגע, וזאת לפי הסכם השיפוי שנכרת בין התובע לבין חברות הביטוח בשנת 1979 (להלן: "הסכם השיפוי"). משנדחתה דרישתו של התובע, הוגשה התביעה דנן.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כדלקמן:
בבסיס המחלוקת בין הצדדים עומדת שאלת יישומו במקרה הנוכחי של מסמך הבנות מיום 12.11.1990, שנועד להבהיר סוגיות מסוימות בהסכם השיפוי. הלכה פסוקה היא שכאשר הצדדים להסכם השיפוי ומסמך ההבנות קבעו פטור מחובת שיפוי במקרה שבו תאונת הדרכים התרחשה בעת שהנפגע נהג ברכב המעביד, הם התכוונו לבעלות קניינית של המעביד, כפי שעולה מרע"א 7161/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ.
משמע, הכוונה הייתה להחיל את הפטור גם כאשר המעביד כלל איננו רשום כבעלים של הרכב, אלא כאשר הבעלות הקניינית היא של המעביד, אך לא הרישום הפורמלי במשרד הרישוי, קרי, זיקתו הקניינית של המעביד לרכב היא הקובעת. מדובר אפוא בהסדר מהותי שתכליתו לפטור את מבטח הרכב מחבות כלפי התובע כאשר הרכב שימש את המעביד והנפגע במסגרת העבודה, תהא הבעלות הפורמלית בו אשר תהא, ולא בהסדר טכני של רישום במשרד הרישוי.
על רקע מסקנה פרשנית זו, יש לבחון את השאלה האם הנתבעת הוכיחה שהבעלים האמיתי של הרכב בו נסע הנפגע בעת שהתרחשה התאונה נשוא התביעה הייתה חברת מסלול, מעבידתו של הנפגע. ביהמ"ש סבור כי התשובה לכך הינה שלילית.
מהראיות והעדויות עולה כי העסקה למכירת הרכב הייתה מול חברת סני שירותי תברואה בע"מ (להלן: "סאני") וכי למעביד – חברת מסלול השלום לא היה כל קשר לעסקה. חברת סני וחברת מסלול השלום הינן שתי חברות נפרדות. בעל המניות של חברת סני הינו אחיו של בעל המניות של חברת מסלול השלום, אך זה לא הופך אותן ל"חברות אחיות" כהגדרת חוק החברות.
ההסכם למכירת הרכב נחתם בין חברת ש.ו.ש פחטר לחברת סני. עיון בתנאי ההסכם מראה שהבעלות הקניינית ברכב נותרה בידי פחטר, שכן הצדדים להסכם הדגישו כי כל שהועבר לחברת סני הוא שימוש וחזקה בלבד והסחורה שייכת לפחטר עד גמר פירעון התשלומים. אין מחלוקת כי נכון ליום התאונה התשלומים לא שולמו וזו הסיבה שפחטר הגישה תביעה נגד סני. על כן, בכל מקרה נכון ליום התאונה הבעלות הקניינית נותרה של פחטר ולא עברה אפילו לסני ובוודאי שלא למסלול השלום – המעביד. משכך, חייבת הנתבעת בתשלום השיפוי כלפי התובע, בהתאם לחוק, להסכם ולמסמך ההבהרות, ודין התביעה להתקבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] |
|
| תא (חד') 15206-02-11 נתנאל גרינברג נ' אהוד שמחי (שלום; חננאל שרעבי; 15/10/13) - 38 ע' |
| עו"ד: |
אין באחריות אחרים, בין אם מדובר באדריכל המתכנן, בקונסטרוקטור מתכנן השלד או במפקח האחראי על ביקורת הבניה, כדי לפתור קבלן מאחריותו לביצוע הבניה לפי ההיתר ולאיכותה, לרבות אחריות לפיקוח מלא וביקורת על הביצוע לפי כל דין.
נזיקין – אחריות – קבלן
נזיקין – אחריות – בחינתה
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעת ליקויי בניה הקיימים בביתם של התובעים, והחזר הוצאות מהנתבעים 1-2 בהן נשאו התובעים לטענתם במקומם. התביעה הוגשה, בין השאר, כנגד הנתבעים 3-6 שהם קבלני משנה לביצוע עבודות הבניה של הבית, כדלקמן: הנתבע 3 – קבלן שלד; הנתבע 4 – קבלן חשמל; הנתבע 5 – קבלן אלומיניום; הנתבע 6 – קבלן איטום.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
במקרה דנן, כשמייחסים התובעים לנתבע את עבודת הקבלן הראשי ומפקח הבניה, יש קושי לקבל טענתם כמות שהיא. טוב היו עושים התובעים אם היו קובעים במדויק אם הנתבע שימש בנדון כקבלן ראשי או כמפקח בניה.
כשלא יודעים התובעים להגדיר בצורה ברורה את תפקידו של הנתבע בנדון כקבלן ראשי או כמפקח בניה, פועל הדבר על פניו לחובת גרסתם כי שימש כאחד משתי הפונקציות הנ"ל.
קיימים מספר מבחנים לבחינת קיומם של יחסי "מזמין – קבלן ראשי", כדלקמן: א. הקבלן הראשי הוא זה שמתקשר עם ספקי חומרי הבניה ועם קבלני המשנה, והמזמינים אינם מעורבים בתהליך זה אף לא בדיעבד; ב. התמורה שמסוכמת בין המזמין לקבלן הראשי היא ברגיל תמורה כוללת, מוגדרת וקצובה מראש, כאשר הסיכון לאי היוותרות רווח ואף להפסד כספי (למשל עקב התייקרות בלתי צפויה של חומרי הבניה) מוטלת על כתפי הקבלן הראשי בלבד; ג. ברגיל מסוכם מפרט הבניה בין הקבלן הראשי למזמין העבודה מראש, ומאז אין המזמין עוד מעורב בקבלת החלטות ואף אינו מופגש עם קבלני המשנה. כל בקשה לשינוי או תוספת צריכה להיות מסוכמת בין המזמין לקבלן העבודה ולא במישרין בין המזמין לקבלני המשנה; ד. שכרם של קבלני המשנה משולם ע"י הקבלן הראשי בלבד ולא במישרין ע"י מזמין העבודה.
בנסיבותיו של עניין זה, בין התובעים לנתבע לא נרקמו יחסי "מזמין-קבלן ראשי". לא הוכח, ונטל הראיה והשכנוע מוטל על התובעים בנדון, כי סוכם בין התובעים לנתבע על מפרט בניה מסוים, שיחייב את הנתבע כקבלן ראשי. חסר זה מוביל לטעמי למסקנה סבירה ומתבקשת, כי הנתבע לא פעל בנדון כקבלן ראשי, שאחרת התובעים היו דואגים להחתים אותו על מפרט בניה ברור ומפורש.
הדברים מדברים בעד עצמם ומלמדים למעשה כי במקרה דנן יש לראות את הנתבע כ"צינור" להעברת כספים לקבלני המשנה, כשהמשלם האמתי לקבלני המשנה בעבור בניית בית התובעים, הם התובעים עצמם. מעבר לארבעת המבחנים, המובילים למסקנה כי לא התקיימו בנדון יחסי "מזמין-קבלן ראשי" בין התובעים לנתבע, יש טעמים נוספים המובילים למסקנה האמורה.
התובעים לא הוכיחו כי הנתבע שימש כ"קבלן ראשי" ו/או כ"מפקח בניה" לבניית ביתם. התובעים לא הוכיחו את צריכתם של הנתבעים המדויקת או הניתנת להערכה מדויקת יותר. בנסיבות העניין יש לדחות את תביעתם הכספית בנדון כנגד הנתבעים בהעדר הוכחה. התובעים לא הוכיחו את הטענות הכספיות הנוספות שלהם כנגד הנתבעים.
אין באחריות אחרים, בין אם מדובר באדריכל המתכנן, בקונסטרוקטור מתכנן השלד או במפקח האחראי על ביקורת הבניה, כדי לפתור קבלן מאחריותו לביצוע הבניה לפי ההיתר ולאיכותה, לרבות אחריות לפיקוח מלא וביקורת על הביצוע לפי כל דין.
בנסיבותיו של עניין זה, הסתמכותו של קבלן השלד על אישורי הקונסטרוקטור ו/או האדריכלית, לא תעזור להגנתו, ככל שיימצאו בעבודתו ליקויים בניגוד לתקן הישראלי ו/או הוראות חוק התכנון והבניה על תקנותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [תכנון ובנייה] |
|
| תא (ת"א) 25229-08 ישראל שלום נ' ענת לוי (שלום; יעל אחימן; 14/10/13) - 13 ע' |
| עו"ד: נירית לוין זמיר, עופר לוי, דיאנה רוזנבוים, יניב חי |
הבקשה נשוא היתר הבנייה הוגשה בחתימתם של התובעים והנתבעים. כל אחד מהם היה רשאי לפנות בבקשות קונקרטיות לוועדת התכנון במטרה להאיץ את התהליך. לא נמצא בחומר הראיות נתון המלמד על פנייה כזו, שנעשתה על ידי מי מטעם הצדדים. כך, שלמעשה שני הצדדים שתקו לאורך כל התקופה ובכך נוצרה מצדם הסכמה שבשתיקה, הן ביחס להתנהלותם ההדדית והן ביחס להתנהלותם של אנשי המקצוע מטעמם.
תכנון ובנייה – היתר בנייה – בקשה להיתר בנייה
.
תביעה כספית בסך של 626,823 ₪, שהוגשה על ידי בני הזוג ישראל ואהובה שלום (להלן: "שלום"), אשר רכשו נכס בתל אביב, על מנת להורסו ולבנות במקומו שני בתים דו-משפחתיים. התביעה הוגשה כנגד השותפים לרכישה, הנתבעים 1 ו-2 ואביה של אחד השותפים – הנתבע 3. לגביהם נטען, כי השהו את הבנייה במשך תקופה ארוכה, תוך שגזלו משלום את חלקת הקרקע.
.
בית המשפט פסק כי:
בעניין השיהוי בהוצאת ההיתר, טוענים שלום, כי הנתבעים כולם עשו יד אחת, כדי להשהות את הפקת היתר הבניה, כל אחד מטעמיו הוא וגרמו לכך, שהיתר הבניה הושג רק ביום 24.4.01, זאת בתום 3 שנים ו-3 חודשים ממועד הגשת הבקשה.
תמונת התכנון, כפי שהוצגה, אין בה כדי לחזק את גרסת שלום דווקא. אכן, מדובר בהליכי תכנון ממושכים של לוח זמנים שאיננו סביר ואולם, אין בו בהכרח כדי לזהות את הגורם המשהה. חלוף פער זמן ניכר בין פעולה א' לפעולה ב', יכול לנבוע ממגוון סיבות, שמקורן בלקוחות עצמם, היינו בתובעים ובנתבעים, כאחת.
יתירה מזאת, הבקשה נשוא ההיתר היא בקשה, שהוגשה בחתימתם של שלום והנתבעים כאחת, כבעלי ההיתר וכמגישי הבקשה. בתוקף מעמדם, מנועים הצדדים מלטעון האחד כלפי משנהו בעניין זה. שהרי, לכל אחד מהם בנפרד ולשניהם ביחד הייתה השליטה המלאה על התהליך. כל אחד מהם היה רשאי לשכור לעצמו איש מקצוע אחר במקום אלה שנבחרו בכל אחד מן השלבים. כל אחד מהם היה אף רשאי לפנות בבקשות קונקרטיות לוועדת התכנון במטרה להאיץ את התהליך.
לא נמצא בחומר הראיות נתון המלמד על פנייה כזו, שנעשתה על ידי מי מטעם הצדדים. כך, שלמעשה שני הצדדים שתקו לאורך כל התקופה ובכך נוצרה מצדם הסכמה שבשתיקה, הן ביחס להתנהלותם ההדדית והן ביחס להתנהלותם של אנשי המקצוע מטעמם. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [התיישנות] [תכנון ובנייה] [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תא (הרצ') 18901-12-08 אלי אברהמי נ' עירית רמת השרון (שלום; לימור ביבי ממן; 14/10/13) - 13 ע' |
| עו"ד: |
בפסיקה נקבע כי הואיל ובמסגרת סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, קיים הליך משפטי יעודי לתקיפת החיוב, לא יכול הנישום ליצור דרך אלטרנטיבית של השגה על החיוב באמצעות תשלום ההיטל והגשת תביעה כספית רגילה לבית המשפט להשבתו. לפיכך, דין התביעה הנסבה על רכיב היטל ההשבחה להדחות על הסף מהטעם של העדר סמכות.
התיישנות – טענת התיישנות – המועד להעלאתה
התיישנות – אופן חישובה – היום שבו נולדה עילת התביעה
תכנון ובנייה – היטל השבחה – ערעור
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
דיון אזרחי – דחייה – על הסף
.
בקשה לסילוק על הסף של תביעת התובע, הנסבה על השבת כספים אשר לטענתו הגיעו למנוח אברהמי רחמים ז"ל שהוא יורשו.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, בקובעו כדלקמן:
לטענת הנתבעת, תביעת הארנונה התיישנה באשר עילת התביעה "נולדה" ביום בו שולם תשלום הארנונה על ידי המנוח או לחילופין ולכל המאוחר ביום בו נפטר המנוח. התובע מנגד טען כי דין הטענה להדחות הואיל ולא הועלתה בהזדמנות הראשונה. טענתו של התובע מבוססת על כך שכתב ההגנה מטעם הנתבעת לא הוגש במועד אלא לאחר שהוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו ובמסגרתה לא הועלתה טענת ההתיישנות.
אין לקבל טענתו האמורה של התובע. בהקשר זה, אין חולק כי על הנתבע להעלות טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ואולם, הכוונה הינה להזדמנות ראשונה בה הועלו על ידו טענות כלשהן. הואיל ובמסגרת בקשה להארכת מועד לא מועלות טענות – הרי שאין מדובר בהזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות. לאור האמור ובנסיבות בהן, הנתבעת העלתה טענת ההתיישנות מיד במסגרת כתב ההגנה מטעמה, הרי שהעלתה הטענה בהזדמנות הראשונה.
התובע הוסיף וטען, לגופה של טענה, כי את מרוץ ההתיישנות יש להתחיל במועד בו העלתה הנתבעת טענה המתכחשת לעצם התביעה ואולם, כל זמן שהסכימה הנתבעת והודתה בקיום חוב כלפי המנוח, הרי שלא החל מרוץ ההתיישנות. אין לקבל טענה זו.
עילת התביעה היא הפרת ההסכם, מועד היווצרות העילה הוא המועד בו הפרה הנתבעת את ההסכם, דהיינו המועד בו נפטר המנוח. במועד בו נפטר המנוח נוצרו גם הזכויות הנובעות מהפרת ההסכם – הזכות לתבוע ביטול ההסכם וכן השבה. לפיכך, הרי שאין רלוונטיות להודיה כביכול בסכומי יתרות שונים בחשבון הנכס, באשר אין בהם משום חזרה מטענתה הראשונית של הנתבעת, לפיה המנוח אינו זכאי לכספים בעין אלא לקיזוז אל מול חובות הנכס השוטפים. לאור האמור, יש לקבוע כי התביעה בגין יתרות הארנונה התיישנה במועד הגשתה ומשכך, דין התביעה ברכיב זה להידחות על הסף.
באשר להיטל ההשבחה, טענה הנתבעת כי הואיל ובמסגרת סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, קיים הליך משפטי יעודי לתקיפת החיוב, הרי שדין התביעה להדחות גם מפאת העדר סמכות לבית משפט זה וגם הואיל והתובע לא מיצה ההליכים כדין. התובע מנגד טען כי הואיל ומדובר – לטענתו – בחיוב כפול בהיטל השבחה, הרי שמדובר בנסיבות חריגות אשר יש בהן בכדי לאפשר הגשת תביעת השבה לבית המשפט זה.
אין ממש בטענה ולפיה מקום בו מדובר בגבייה כפולה כביכול של היטל השבחה, הרי שניתן לנקוט בהליך של תביעת השבה תחת פנייה בהליך בהתאם לסעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. בשורת פסקי דין נקבע כי הואיל וקיימת דרך ייחודית לערעור על היטל ההשבחה, הרי שלא יכול הנישום ליצור דרך אלטרנטיבית של השגה על החיוב באמצעות תשלום ההיטל והגשת תביעה כספית רגילה לבית המשפט להשבתו. לאור האמור, דין התביעה הנסבה על רכיב היטל ההשבחה להדחות על הסף מהטעם של העדר סמכות. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] [ראיות] |
|
| תא (י-ם) 2601-07 ברכה ברוכים נ' בנק ישראל (שלום; יעל ייטב; 14/10/13) - 34 ע' |
| עו"ד: אבי שינדלר, אמיר ליאון, עודד גיל, ירון יידוב |
גוף המבצע עבודות ניקיון חב בחובת זהירות, מושגית וקונקרטית, ובגדרה חלה עליו החובה לצפות שכתמי מים וסבון הנותרים על גבי רצפה או מדרגות הם מפגע העלול לגרום להחלקה ולפציעה.
נזיקין – אחריות – חברת ביטוח
נזיקין – אחריות – בחינתה
ראיות – עדות – בחינתה
נזיקין – אחריות – חלוקתה
.
התובעת נפגעה בדרכה מעבודתה לעבר רכבה שחנה בחניון תת קרקעי שבמקום עבודתה. על פי המתואר בכתב התביעה, אירעה התאונה בשעה שהתובעת ירדה במדרגות והחליקה על כתם מים וסבון שהיה עליהן. בעקבות ההחלקה "עפה" התובעת במורד המדרגות והוטחה בחוזקה ארצה תוך שבירת פרק הירך.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לתאונה שאירעה לתובעת לא היו עדים, ועל כן עדותה של התובעת אודות נסיבות התאונה הינה עדות יחידה.
בנסיבות העניין יש לאמץ את התרשמותה של התובעת ולקבוע כי המים והסבון נשפכו מדלי שהוביל עובד הניקיון, לשם ניקוי המעקה או לשם ביצוע עבודת ניקיון כלשהי במקום אחר, ולא כתוצאה משטיפת המדרגות והשארת מים על גביהן.
הגורם להחלקתה של התובעת במדרגות הם המים והסבון שנותרו על גרם המדרגות. האחריות במישור הנזיקי מוטלת בראש ובראשונה על עמישב, המופקדת על הניקיון במקום. מדובר במתחם סגור, ואין להניח שעבודות ניקיון יבוצעו על ידי גורמי חוץ או על ידי אנשי המעביד בשעה שעמישב היא המופקדת על הניקיון במקום.
גוף המבצע עבודות ניקיון חב בחובת זהירות, מושגית וקונקרטית, ובגדרה חלה עליו החובה לצפות שכתמי מים וסבון הנותרים על גבי רצפה או מדרגות הם מפגע העלול לגרום להחלקה ולפציעה, כפי שאירע בענייננו. לפיכך מוטלת על עמישב האחריות לנזקי התובעת.
המעביד או המחזיק במקרקעין אינם יכולים לצאת ידי חובתם באמצעות העברת האחריות במלואה לאחר. על מעביד חלה חובה מוגברת כלפי עובדיו, להבטיח להם סביבת עבודה בטוחה. גם על המחזיק במקרקעין חלה החובה כלפי הבאים בשעריו. האחריות במישור הנזיקי מוטלת אפוא גם על המעביד, שהוא מעבידה של התובעת, שהוא גם המחזיק במקרקעין.
אשר לחלוקת האחריות במישור הנזיקי בין המעביד לבין עמישב, כפי שנפסק, המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק.
בהסכם ההתקשרות בין הצדדים סיכמו המעביד ועמישב כי האחריות לנקיטת אמצעי הבטיחות כנגד הסכנה הטמונה בעבודות הניקיון מוטלת על עמישב. יחד עם זאת ניתן ללמוד מהוראות ההסכם וכן מהעדויות, שלמפקחים מטעם המעביד נותרה הסמכות לפקח על ביצוע העבודות, אף להורות על ביצוע מטלות ועבודות ניקיון שונות.
חלקה של עמישב באחריות במישור הנזיקי גבוה מחלקו של המעביד, שכן המים והסבון הושארו במדרגות על ידי עובד של עמישב, והיא זו שהייתה האחראית לנקיטת אמצעי זהירות. חלקו של המעביד היה בפיקוח בלבד. יש לקבוע שאחריותו של המעביד במישור הנזיקי היא בשיעור של 20% בעוד שאחריותה של עמישב היא בשיעור של 80%.
אין זה סביר שהמעביד, אשר ביקש להבטיח קיומו של ביטוח גורף יאלץ להפעיל שתי פוליסות ביטוח (או שלוש), ויהיה מיוצג בהליך זה באמצעות שתי חברות ביטוח, האחת בשל אחריותו האישית באמצעות מבטחתו, והשנייה בשל אחריות שלוחית באמצעות המבטח של עמישב. אין כל עיגון בהסכם לתוצאה שכזו. נהפוך הוא, ניתן ללמוד מהוראות ההסכם שהצדדים בקשו להימנע מהתוצאה האמורה. גם במישור החוזי הייתה האחריות לנזקי התובעת מוטלת על עמישב, מכוח ההסכמים שבין הצדדים. נסיבות יש לקבוע שהפוליסה הרלוונטית בענייננו היא פוליסה המבטחת מפני סיכונים לצד שלישי. המבטחת הרלוונטית הינה שירביט אשר ביטחה את עמישב בביטוח האמור בשנת התאונה.
הביטוח מפני סיכונים לצד שלישי בשירביט חל גם על חיוביה החוזיים של עמישב כלפי המעביד, ולכן גם על אחריות המעביד, כפי שנקבעה בפסק הדין.
אין לקבוע כי קיימים בענייננו כפלי ביטוח. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
