שלום

מבחינת תמיכות: לא מוכרות לי תמיכות באיחוד האירופי וגם לא במדינות החברות בו, כך שלכאורה מבחינה זו אין רלוונטיות. זה נכון גם לגבי סעיף 4(א)(3) לחוק למניעת חרם, המאפשר מניעת תמיכה ממי שפרסם קריאה פומבית להטלת חרם או מי שהתחייב להשתתף בחרם כאמור –( "(3)      הוא לא ייחשב כמוסד ציבור לפי סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, לעניין קבלת תמיכה לפי סעיף תקציב;...") עם זאת, בעבר התייעצו עמנו לגבי אפשרות לשיפוי גופים שנפגעו מהחרמתם עקב פעילותם ביהודה ושומרון, והמסקנה היתה כי ניתן לעשות זאת בדרך של תמיכה.

לענין מכרזים – בדיני המכרזים עצמם לא מוכרות לי הוראות בנושא. (יצויין כי קיימות הוראות המאפשרות הענקת עדיפות לתוצרת הארץ ובכלל זה יהודה והשומרון.)

בחוק למניעת חרם, בסעיף 3 נקבע כי

שר האוצר, בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע הוראות לעניין הגבלת השתתפותו במכרז של מי שפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל או של מי שהתחייב להשתתף בחרם כאמור, לרבות התחייבות שלא לרכוש מוצרים או שירותים המיוצרים או מסופקים במדינת ישראל, במוסד ממוסדותיה או באזור הנמצא בשליטתה; בסעיף זה, "מכרז" – מכרז שיש לערוך לפי חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992.

יש לשים לב כי בשונה מההוראה לגבי עוולה נזיקית, בסעיף זה, כמו גם בסעיף 4 העוסק בסנקציות שהוזכרו ונוספות, אין מדובר רק על מי שפרסם ביודעים קריאה פומבית להטלת חרם, אלא גם מי שהתחייב להשתתף בחרם כאמור. לכאורה, על פני הדברים נראה כי פרסום הנחיות כאמור מהוות את אותה התחייבות להשתתפות בחרם. ולפיכך, גם אם תמר צודקת ולא ניתן לראות באיחוד כמי שקורא לחרם, במובן שקורא לאחרים דוקא , הרי לכל הפחות הנו משתתף בחרם.

[במאמר מוסגר אציין כי איני בטוח שהפרשנות לגבי עוולות נזיקיות לפי סעיף 2 הנה הכרחית, שכן ניתן גם לומר כי מי שמתקין תקנות והנחיות לגופים הקשורים אליו או אף שייכים אליו, ובהתאם לכך מחרים, עולה כי פרסום ביודעין של קריאה פומבית להטלת חרם. החרגת החוק של משתתף, היא לגבי מי שבלי להכריז ולקרוא לאחרים, פשוט לא החרים. הפרשנות האומרת כי מי שמפרסם קריאה להטלת חרם כלול בעוולה, ואילו מי שהתקין תקנות והנחיות לכלל גופיו בנושא והביא לחרם רחב ומחייב אינו כלול, נראית לי פחות מתאימה. ]

איני יודע האם האיחוד האירופי, ככזה, מגיש הצעות למכרזים. כך גם לגבי מדינות החברות בו, ככל שיתממש החשש שהובע ותהיה זליגה למדינות עצמם.

אגב, סעיף 4(ב) קובע כי בהפעלת סמכותו כאמור יפעל שר האוצר לפי תקנות שיקבע, ואולם גם אם לא הותקנו תקנות לא תיפגע סמכותו.

ענין נוסף שיש לבחון, והוא בתחום העיסוק של היחידה להסכמים בינלאומיים, היא האם קמה כאן עילת תביעה לפי הסכמי הסחר ובראשם ה GPA -. ראשית, לגבי האיחוד האירופי ככל שהוא צד להסכם, ובשלב הבא המדינות השותפות ככל שיאמצו את ההנחיות.

לגבי הפרטים האחרים בסעיף 4 - שלילת ההכרה כמוסד ציבורי לענין סעיף 46 לפקודת מס ההכנסה; מניעת קבלת כספים מהמועצה להסדר הימורים בספורט; שלילת זכאות לערבות מטעם המדינה; מניעת הטבות לפי חוק עידוד השקעות הון וחוק עידוד מו"פ – יש לברר עם העוסקים בכך.

ערב טוב,

ייתכן שאפשר לסווג את הנחיות האיחוד האירופי כ- "חרם" כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011.

וכך מורה הגדרה זו, הקבועה בסעיף 1 לחוק:

בחוק זה, "חרם על מדינת ישראל" – הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית.

סעיף 2 לחוק מורה, כי ניתן יהיה לתבוע, בנסיבות מסוימות, את מי שקורא לחרם (מודעות, אפשרות שיצייתו לקריאה):

        (א)        המפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, ועל פי תוכנה של הקריאה והנסיבות שבהן פורסמה יש אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת החרם, והמפרסם מודע לאפשרות כאמור, עושה עולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליו.

כמו כן, קריאה לחרם עלולה להיחשב בנסיבות מסוימות גם עוולה של גרם הפרת חוזה:

לעניין סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא יראו מי שגרם להפרת חוזה מחייב כדין על ידי קריאה להטלת חרם על מדינת ישראל כמי שפעל מתוך צידוק מספיק.

העוולה של פגיעה באזרח ישראלי בשל קריאה לחרם דורשת שלושה גורמים פועלים: הקורא לחרם, המחרים, והניזוק מן החרם. עילת התביעה של הניזוק מן החרם

על פי החוק היא נגד הקורא לחרם, לא נגד מי שהחרים בפועל (ייתכן שיש לניזוק עילת תביעה כלפיו בדיני חוזים, או בדיני נזיקין מכוח עוולת הרשלנות – משוכה

גבוהה מאוד להרים בשל הצורך להוכיח חובת זהירות). הנזק הוא הנזק הכלכלי שנגרם עקב החרם – ובענייננו אובדן המענקים של האיחוד.

עילת התביעה על פי החוק עומדת, ככל עילת תביעה בנזיקין, למי שיראה כי נפגע כתוצאה מן החרם, כך שתיאורטית, אם המדינה נפגעה, גם לה יש עילת תביעה

נגד הקורא לחרם. הרעיון המקורי היה לתת לאזרחי המדינה עילת תביעה, כך שהנפגעים המרכזיים והמתבקשים הם מי שלא יקבלו עוד את המענקים כתוצאה

מן ההנחיות (בכפוף להוכחת קשר סיבתי בין ההנחיות לאי קבלת המענק – ייתכן שלא קיבל אותו כי לא היה זכאי מטעם אחר).

בנסיבות העניין, נראה כי ההנחיות המורות להימנע ממתן מענקים לגורם הפועל בשטחים רק מחמת זיקתו זו לשטחים, עשויה לעלות כדי "חרם" כהגדרתו בחוק.

ניתן לראות באיחוד האירופי כגורם המחרים, ובמי שלא יקבל עוד מענקים כניזוק מן החרם. השאלה היא מיהו הקורא לחרם, שהוא זה שכאמור ניתן לתבוע אותו

מכוח חוק זה, או לחילופין לראות בו כמי שעשה עוולה של גרם הפרת חוזה. ניתן לומר, שמי ששכנעו את האיחוד האירופי להוציא את ההנחיות האמורות הם

המעוולים על פי החוק, ככל שפרסמו קריאה פומבית לעשות זאת (שאלה יפה היא מה דינו של גורם שפעל באמצעות דיפלומטיה בחדרי חדרים, ומהו בדיוק

פרסום לצורך החוק. אין לי תשובה על כך).

לנוכח האפשרות שהאיחוד מפרסם הנחיות שאמורות לחייב גורמים אחרים, לרבות המדינות בהסכמים בי-ליטרליים עם ישראל, אפשר אולי לטעון שהאיחוד הוא

הגורם המפרסם, הקורא לחרם, והמדינות או הגופים שאליהם מופנות ההנחיות הללו (אם הן מופנות או בעלות תוקף מחייב כלפי גורמים מחוץ לאיחוד), הם הגורם

המחרים, כך שהאיחוד עצמו הוא המזיק שאותו יוכלו לתבוע הגורמים הישראלים שיינזקו מן החרם. זאת אפשרות שנראית לי פחות מעשית, לנוכח הפרשנות

לפיה מדובר בהנחיות פנימיות של האיחוד, כך שנראה שעילת התביעה החדשה על פי החוק אינה רלבנטית כלפי האיחוד עצמו (בהנחה שאינו חסין מפני תביעה).

אציין, שחוק זה הוא שדה בור, ולמיטב בדיקתי, טרם ניתנו פסקי דין לגביו, כך שכל האמור לעיל הוא בגדר פרשנות שלי, ולא אסמכתא מחייבת מפי בית

המשפט.

אינני מביעה עמדה ביחס לסעיפים 3-4 לחוק, שאינם בתחום התמחותי.

באשר להצהרות שגופים ישראלים יצטרכו למסור – אם ימסרו הצהרה כוזבת, זה מעשה פסול בכל שיטת משפט, וסביר להניח שיקים עילות תביעה בנזיקין או

בדיני חוזים, ואולי בעשיית עושר ולא במשפט, במשפט של המדינה שממנה יקבלו את המענק, או על פי המשפט שיחול על הסכם המענק. בנוסף, על פי

המהלך הפרשני דלעיל, נראה כי הצהרה כזאת אינה קריאה לחרם אלא השתתפות בחרם, וזו אינה עוולה על פי חוק זה, אך ייתכן שגופים ישראלים שימסרו הצהרה

כזו עלולים להיתבע כמפרי חוזה או כעושי עוולה של רשלנות על ידי מי שהתחייבו להפסיק לפעול עמו כי הוא פועל בשטחים.

בברכה,

תמר קלהורה