ערב טוב,

ייתכן שאפשר לסווג את הנחיות האיחוד האירופי כ- "חרם" כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011.

וכך מורה הגדרה זו, הקבועה בסעיף 1 לחוק:

בחוק זה, "חרם על מדינת ישראל" – הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית.

סעיף 2 לחוק מורה, כי ניתן יהיה לתבוע, בנסיבות מסוימות, את מי שקורא לחרם (מודעות, אפשרות שיצייתו לקריאה):

        (א)        המפרסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, ועל פי תוכנה של הקריאה והנסיבות שבהן פורסמה יש אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת החרם, והמפרסם מודע לאפשרות כאמור, עושה עולה אזרחית והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יחולו עליו.

כמו כן, קריאה לחרם עלולה להיחשב בנסיבות מסוימות גם עוולה של גרם הפרת חוזה:

לעניין סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא יראו מי שגרם להפרת חוזה מחייב כדין על ידי קריאה להטלת חרם על מדינת ישראל כמי שפעל מתוך צידוק מספיק.

העוולה של פגיעה באזרח ישראלי בשל קריאה לחרם דורשת שלושה גורמים פועלים: הקורא לחרם, המחרים, והניזוק מן החרם. עילת התביעה של הניזוק מן החרם

על פי החוק היא נגד הקורא לחרם, לא נגד מי שהחרים בפועל (ייתכן שיש לניזוק עילת תביעה כלפיו בדיני חוזים, או בדיני נזיקין מכוח עוולת הרשלנות – משוכה

גבוהה מאוד להרים בשל הצורך להוכיח חובת זהירות). הנזק הוא הנזק הכלכלי שנגרם עקב החרם – ובענייננו אובדן המענקים של האיחוד.

עילת התביעה על פי החוק עומדת, ככל עילת תביעה בנזיקין, למי שיראה כי נפגע כתוצאה מן החרם, כך שתיאורטית, אם המדינה נפגעה, גם לה יש עילת תביעה

נגד הקורא לחרם. הרעיון המקורי היה לתת לאזרחי המדינה עילת תביעה, כך שהנפגעים המרכזיים והמתבקשים הם מי שלא יקבלו עוד את המענקים כתוצאה

מן ההנחיות (בכפוף להוכחת קשר סיבתי בין ההנחיות לאי קבלת המענק – ייתכן שלא קיבל אותו כי לא היה זכאי מטעם אחר).

בנסיבות העניין, נראה כי ההנחיות המורות להימנע ממתן מענקים לגורם הפועל בשטחים רק מחמת זיקתו זו לשטחים, עשויה לעלות כדי "חרם" כהגדרתו בחוק.

ניתן לראות באיחוד האירופי כגורם המחרים, ובמי שלא יקבל עוד מענקים כניזוק מן החרם. השאלה היא מיהו הקורא לחרם, שהוא זה שכאמור ניתן לתבוע אותו

מכוח חוק זה, או לחילופין לראות בו כמי שעשה עוולה של גרם הפרת חוזה. ניתן לומר, שמי ששכנעו את האיחוד האירופי להוציא את ההנחיות האמורות הם

המעוולים על פי החוק, ככל שפרסמו קריאה פומבית לעשות זאת (שאלה יפה היא מה דינו של גורם שפעל באמצעות דיפלומטיה בחדרי חדרים, ומהו בדיוק

פרסום לצורך החוק. אין לי תשובה על כך).

לנוכח האפשרות שהאיחוד מפרסם הנחיות שאמורות לחייב גורמים אחרים, לרבות המדינות בהסכמים בי-ליטרליים עם ישראל, אפשר אולי לטעון שהאיחוד הוא

הגורם המפרסם, הקורא לחרם, והמדינות או הגופים שאליהם מופנות ההנחיות הללו (אם הן מופנות או בעלות תוקף מחייב כלפי גורמים מחוץ לאיחוד), הם הגורם

המחרים, כך שהאיחוד עצמו הוא המזיק שאותו יוכלו לתבוע הגורמים הישראלים שיינזקו מן החרם. זאת אפשרות שנראית לי פחות מעשית, לנוכח הפרשנות

לפיה מדובר בהנחיות פנימיות של האיחוד, כך שנראה שעילת התביעה החדשה על פי החוק אינה רלבנטית כלפי האיחוד עצמו (בהנחה שאינו חסין מפני תביעה).

אציין, שחוק זה הוא שדה בור, ולמיטב בדיקתי, טרם ניתנו פסקי דין לגביו, כך שכל האמור לעיל הוא בגדר פרשנות שלי, ולא אסמכתא מחייבת מפי בית

המשפט.

אינני מביעה עמדה ביחס לסעיפים 3-4 לחוק, שאינם בתחום התמחותי.

באשר להצהרות שגופים ישראלים יצטרכו למסור – אם ימסרו הצהרה כוזבת, זה מעשה פסול בכל שיטת משפט, וסביר להניח שיקים עילות תביעה בנזיקין או

בדיני חוזים, ואולי בעשיית עושר ולא במשפט, במשפט של המדינה שממנה יקבלו את המענק, או על פי המשפט שיחול על הסכם המענק. בנוסף, על פי

המהלך הפרשני דלעיל, נראה כי הצהרה כזאת אינה קריאה לחרם אלא השתתפות בחרם, וזו אינה עוולה על פי חוק זה, אך ייתכן שגופים ישראלים שימסרו הצהרה

כזו עלולים להיתבע כמפרי חוזה או כעושי עוולה של רשלנות על ידי מי שהתחייבו להפסיק לפעול עמו כי הוא פועל בשטחים.

בברכה,

תמר קלהורה