הי ארז
מכותבים גם שרית וגיא למייל.
נורית פליקסברודט נולדה ב13.6.1942 בחיפה.
לאמא שרה ואבא ארתור גוטמן. היא היתה ילדה יחידה (ההריון כנראה לא היה מתוכנן). אמא שלה עלתה מפולין (זמושץ׳) ואביה מצכוסלובקיה של פעם.
אבא שלה עבד בדואר ואמה - לא יודעת.
אמא שלה מאוד הקפידה על המראה שלה ומאוד טיפחה את עצמה במסיכות מלפפונים ועוד כל מיני ירקות. היא תמיד הצהירה על גיל שהיה צעיר מגילה האמיתי. אפילו אמא שלי כששרה מתה, חשבה שהגיל שהיה כתוב על המצבה היה שגוי ורק אז התגלה לה שלא כך הדבר.
בתור ילדה היא מעידה על עצמה שהיתה פרא אדם. לא ישבה לרגע.
אביה ירד עם הגדוד הצ׳כי למצרים במלחמת העולם השניה ?? והתפוצץ רימון לידו והזרועה נקטעה עד המרפק. הוא היה בשיקום בבית חולים ואשתו לא באה לבקרו כי טענה שעכשיו הוא פגום. אחות שלה בשם מרה נסעה עם סלים ואוכל באוטובוסים מקיבוץ עין כרמל לבקר אותו.
כשחזר הביתה נדמה לי שגילה שאשתו שרה בוגדת בו עם קולי. אמי זוכרת שהוא רדף אחריה עם סכין בבית. ֿאמא שלי מספרת שאבא שלה היה סמרטוט ואמא שלה לא אהבה את זה.
שרה התחתנה עם קולי שהיה מאוד ילדותי וארתור התחתן עם ורדה, שהיתה גרושה עם ילדה אחת בשם אילנה. ורדה לא אהבה את אמא שלנו ולא נתנה לה לבקר בביתם כי טענה שהיא מלכלכת להם את הבית. סבא שלי היה נפגש איתה ברחוב. אמא שלי לא רצתה קשר איתו אך שרה התעקשה שיתקיים קשר. שלימים אמא שלי הודתה על כך. עם אילנה היה קשר רחוק. היא התגוררה בקנדה עם בעלה סטיבן.
שרה התעקשה שאמא תלמד מקצוע לפני הצבא ולכן הלכה ללמוד בוינגייט חינוך גופני. ואז התגייסה לפיקוד צפון. לא יודעת מה עשתה שם.
שרה חלתה בסרטן השד שהתפשט בגוף במשך 7 שנים ואמא שלי היתה שם לסעוד אותה. היא מספרת ששרה היתה דואגת לקולי שהיה כמו תינוק וזוכרת ששרה התייחסה יותר אליו מאשר אליה.
היא למדה בליאו בק ובקשר עד היום עם חבורת בנות משם .
( לימים שרצתה ללמד שם הרב אלק שהיה מנהל בית הספר אמר הפרא אדם הזה, תהיה מורה - צריך לאמת את הסיפור)
הכרות עם אבא איציק - במסיבה. היתה לו חברה באותו זמן אך הוא אהב את מראה של אימי ( במיוחד החזה הגדול) ואז עזב את חברתו אך דאג לה עד שמצאה זוגיות.
אמא שלי אמרה שהתחתנה כי רצתה לעזוב את הבית.
נולדו לה ולאיציק 4 ילדים: שרית, מיכל, קארן וגיא. אבא שלנו מאוד רצה בן ( בא ממשפחה יקית, התייתם מאמו בגיל 10 חודשים) אז כששרית נולדה הוא אמר שאם זה בת הוא לא מגיעה לבית חולים לראות אותה.
איציק היה עצמאי בעסק משפחתי שירש - חנות לכלי עבודה יחד עם אחיו ובת דודה. היה איש עם ראש מחושב ועיסקי. רצה לעשות כסף. תחביב היה לו נגרות. הוא ניגר הרבה מהריהוט בבית ברחוב דרייפוס.
הבית הראשון שגרו ( לא זוכרת כתובת) עם שרית ומיכל היה בקומה 3 או 4 ואמא זוכרת שהיא מעלה את הבנות ללא מעלית עם העגלה ואת הקניות.
כמשפחה טיילנו הרבה בשבתות יחד עם חברים.
היינו בין הראשונים שהיה לנו 2 מכוניות. לאמא מיני מיינו אדומה ולאבא אופל סטיישן. כשהאוטו של אמא לא התניע בבקר, היא היתה נכנסת לשל אבא ונוסעת. הוא כבר היה מתקן את שלה.
הם היו דומים פיזית. יום אחד הוא הביא אותה לבית הספר כשיצאה ללוות טיול שנתי וילד שאל ״ המורה אח שלך מלווה אותך לטיול״ .
היא היתה מורה לחינוך גופני 32 שנה בחיפה. לימדה בנות. נחשבה למורה קשוחה, דורשת ולא מוותרת אך תלמידות מספרות שיכלו לפנות אליה ולדבר איתה. יש לה חוש שישי, היא היתה קולטת בנות וידעה על כולן הכל. כולן זוכרות לה שהיתה אומרת להן שמחזור זו לא מחלה ולא וויתרה להן על שיעורים. היא רב הזמן מדברת בקול רם וכולם חושבים שהיא צועקת. היא טוענת שזה המקצוע שלה. שנים של עבודה בשמש במגרש ספורט, מדברת חזק שישמעו וגם כדי להשתלט על 40 בנות פדלאות. פנטזיה שלא התגשמה היתה להיות מורה לחשבון. טענה שאבא שלנו רצה אוכל חם על השולחן כשחזרמהעבודה ושהיא תדאג לילדים ( מהחוסר באמא שהוא בא ממנו) ולכן לא הלכה ללמוד. קיימת תחושת פיספוס במקום הזה. היא יודעת אנגלית וגרמנית גם. עם אבא שלה דיברה בגרמנית וגם עם ורדה.
אני למדתי בליאו בק , בחטיבת ביניים כשהיא לימדה שם. מצד אחד עזר לי כי היו לי פרוטקציות מצד שני כל הזמן אמרו לי״ את הבת של נורית״ או שאמרו לי אמא שלך כל הזמן צועקת.
מנהלת החטיבה רות מילר מאוד העריכה את אמא שלנו אך היתה מתקמצנת במחמאות. לאחר תאונת הדרכים במרץ 81 לקח זמן שאמא חזרה לעבודה ורות תמכה בה.
תחביבים: תפירה, סריגה, ספורט, ברידג׳, בהריונות רקמה הרבה גובלנים.
אני זוכרת את בגדי הים שהיתה סורגת לנו. בשלב מסוים היתה לה מכונת סריגה.
לכל נכד שנולד היא תמיד סרגה גרביים, סודרים, כובע. עד היום הילדים של שרית רוצים שהיא תסרוג להם כובע לחורף. לי סרגה צעיפים כשחייתי בלונדון.
אחרי התאונה החברים מאוד תמכו באמא והיו שם לצידה. מומו ושטי, פנינה ויעריֿ נילי ויעקב. כל שישי או שבת בערב במשך שנים באו אליה בערב למפגש חברתי.
12 שנה אחרי התאונה הכירה את אילן בורוביק. הוא היה אלמן טרי וחברים משותפים הכירו ביניהם. אשתו נפטרה מסרטן. הוא נולד בקיבוץ יגור, אחר כך עבר לקריות, חזר לקיבוץ ואחר כך לחיפה ואז עבר למושב עין אילה. ויש לו 3 ילדים. היה נהג אגד, ואחר כך גידל בננות עד שחיסל את הענף. איש נעים, חביב, שמסתגל לאנרגיות שלה ולשגעונות שלה ולמרות שהוא במשפחה כל כך הרבה שנים, עדיין מרגיש לא שייך, כאילו שומר מרחק. הם אוהבים לנסוע יחד לחו״ל בטיולים מאורגנים. מטיילים גם בארץ. הולכים לקונצרטים, הצגות, הופעות.
זהו לבנתיים. בטח יהיה עוד.
טלפונים של אנשים שכדאי לשוחח איתם ( שרית יידעה אותם שתתקשר ושזה הפתעה)
נילי משקיף - חברה טובה שהיתה עם משפחתה ברכב מאחורינו כשקרתה התאונה. היינו אמורים לבלות איתם את חופשת הפורים באילת. בעלה קוראים לו יעקב. 052-3347252
שתי חביה- 052-2846544. אבא שלנו ומומו היו חברי נפש. יכלו לדבר כמה פעמים ביום בטלפון כמו זוג נשוי. אהבו נגרות יחד. אבא שלנו לא אהב פרנקים (כך קרא למזרחיים) והמפתיע היה שחברו הטוב ביותר היה ממוצא סורי. לאחר התאונה כל דבר שהיה צריך לסדר בבית או לקנות מכשיר חשמלי גדול מומו עזר לה.
פנינה שרצקי - 050-6216089 או 050-2665067 פנינה נסיונרית של פרקליטות חיפה. שרית עבדה תחתיה כמה שנים. בעלה יערי, רופא לקח על עצמו אחריות והשכיר מטוס קטן והטיס את אמא, שרית וגיא אחרי התאונה מבית חולים יוסף טל לרמבם בחיפה כדי שיקבלו טיפול יותר טוב. אמא נותחה ברמבם כי נשבר לה עצם באגן ויש לה פלטה שם. ונפגעה בחוליה חמש בצואר והעפעף בעין אחת צנח לה.
דבורקה שי - בת דודה של אמא שהן די גדלו יחד. כשאמא שלי לא רצתה לאכול נתנו לדבורקה את האוכל. אמא שלה די דחפה לה אוכל. בעלה יקי נפטר לפני כמה שנים. אשיג את המספר שלה.
להתשמע,
קארן