בש"פ 4806/18 – התייחסות והסתייגות
מעשה שהיה כך היה:
נאשמת בתיק ירושלמי היא עדת תביעה בתיק תל-אביבי. בהתאם להלכת
ז'אנו (שביטלה את הלכת
קינזי)– התבקשה עדותה טרם סיום המשפט בירושלים. בהתאם להלכה, קמה
לעדה חסינות שימוש בעדותה (בתל-אביב) נגדה (בירושלים).
הסניגור לא הסתפק בכך, וביקש מבית המשפט "לקבוע תנאים" למתן עדותה כדלקמן:
* חסינות השימוש בעדותה;
* קיום העדות בדלתיים סגורות;
* איסור פרסום על תוכן עדותה עד לסיום המשפט בירושלים – לרבות אי-העברת פרוטוקול
העדות לתביעה בירושלים.
אנחנו התנגדנו לשני התנאים האחרונים. אין צורך לומר שהסכמנו לתנאי הראשון, שאינו אלא השובר בצידו של השטר לפי הלכת
ז'אנו.
בית המשפט המחוזי נתן החלטה ראשונה, לפיה הוא מקבל את בקשת הסנגור. החלטה ראשונה זו נותרה על כנה – ואף "עובתה" - לאחר ניסיון שלנו להשיג עליה,
במסגרת בקשת הבהרה. [בנקודה זו איני מאריכה, למרות שיש הרבה מה לומר בעניין; אתמקד בהיבטים העקרוניים של ההחלטה בלבד.].
בשלב זה הגשנו ערעור לבית המשפט העליון לפי סעיף 70ד לחוק בתי המשפט.
בית המשפט העליון דחה את הערעור, תוך שהוא מנמק החלטתו, בין היתר, בנימוקים שאף אליהם לא אתייחס, שכן הם אינם בעלי השלכות רוחב.
אלא שמעבר לעצם דחיית הערעור, שהוגש על ידינו, קבע בית המשפט – בשבתו כ"דן יחיד" - קביעות לא פשוטות, שכדאי להכירן, ככל שסניגורים יבקשו לעשות
בהם שימוש:
א. "היקף פריסת החסינות שזוכה בה העד החושש להפללתו העצמית בעת מתן עדות נגד שותפיו
לעבירה היא שאלה מורכבת שהתשובה לה עשויה להשתנות ממקרה למקרה... היקף החסינות הניתנת לעד מסור לבית המשפט – הרוצה להרחיבה מרחיב והרוצה לקצרה מקצר." (סעיף 14 להחלטה)
לטעמנו, בכל הכבוד, קביעה זו אינה עולה בקנה אחד עם הלכת
ז'אנו:
בפסק דין
ז'אנו אכן קיימת מחלוקת אשר להיקף חסינות השימוש כלפי העד: דעת
המיעוט הרחיבה את חסינות השימוש כך שתכלול גם את השימוש העקיף בעדות, ואילו שופטי הרוב הסתייגו מהרחבה זו, ולא ראו צורך להכריע בשאלה זו.
עם זאת,
לא נקבע, כי שאלת היקף החסינות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, בבחינת "הרוצה להרחיבה מרחיב והרוצה לקצרה מקצר".
והעיקר – אף אחד מן השופטים בעניין
ז'אנו לא העלה על דעתו להרחיב את חסינות השימוש מעבר לעצמה – קרי,
להעניק חסינות גם מעיון בעדות וגם משימוש כלפי נאשמים אחרים; כפי שנעשה הלכה למעשה בהחלטה שלפנינו.
ב. "במקרה זה, ישנן רגליים לסברה כי לו ידעה המשיבה שכללי הדיון עלולים להשתנות
וכי עדותה תיחשף לתביעה בתיק בירושלים בניגוד לעמדתה, עדותה היתה מסוייגת יותר. צודק גם בא-כוח משיב 6 שחקירתו שלו גם היא הייתה, קרוב לוודאי, שונה." (סעיף 18 להחלטה)
ראשית, במקרה המסויים ידעה העדה היטב, כי "כללי הדיון עלולים להשתנות" שכן בית המשפט המחוזי שב והצהיר טרם מתן העדות, כי החלטתו לאסור את פרסומה
אינה החלטה סופית.
נוסף לכך – והעיקר - קביעה זו של בית המשפט העליון עלולה להשתמע, כנותנת לגיטימציה לעד לשנות מעדותו בהתאם להכרעה בעניין הדלתיים הסגורות והפרסום.
אכן, קיים לעד מעין "מתחם" לגיטימי של עדות; כך, באשר למידת הפירוט, לדגשים, לניו-אנסים. עם זאת, אסור לעד לשנות מעדותו עד כדי שקר. כך, גם אם "כללי הדיון" השתנו, בניגוד לציפייתו.
דברים אלה נאמרים ביתר שאת על קביעת בית המשפט הנכבד ביחס לחקירתו של הסניגור. לאחרון ("בא כוח משיב 6) אין שום הצדקה לשנות מאופן חקירתו את
העדה, בכל הכבוד, בהתאם להכרעה בעניין הדלתיים הסגורות ואיסור הפרסום על עדות העדה.
ג. "מעבר לכל האמור ובשולי הדברים, קשה להלום את טענות המערערת כי הותרת החלטת
בית מהשפט המחוזי על מכונה עלולה לפגוע בחקר האמת או בניהול התיק בירושלים... בהחלטה נקבע מפורשות כאמור, שאם באי כוח הנאשמים האחרים בתיק בירושלים יבקשו לעשות שימוש בחלקים מתוך הפרוטוקול החסוי, ייחשף הפרוטוקול גם לעיני גורמי התביעה בתיק בירושלים." (סעיף 19
להחלטה)
קביעה זו מוטעית, בכל הכבוד:
לא סביר ששאלת השימוש בחומר בתיק הירושלמי תהיה תלויה באינטרס האישי של מי מן הנאשמים בתיק. כאשר מדובר בחומר רלוונטי לבירור האישום – על התביעה
להיחשף אליו בכל מקרה, ללא קשר לשאלה אם החומר יכול לסייע להגנה או לתביעה. בין היתר, עליה אף לשקול אם אין באותו חומר כדי לסייע למי מן הנאשמים
האחרים בתיק, שלא נכח בדיון במתן העדות בתל-אביב.
נוסף לכך – לא סביר להעניק לנאשמים את הסמכות להתיר צו איסור פרסום או לקיימו. הפה שאסר – קרי, בית המשפט – הוא הפה שאמור להתיר.
ד. בהקשר האחרון יש להוסיף, כי על פי עמדתנו, צו איסור פרסום לא נועד ככלל למנוע העברת מידע בין זרועות שונות של התביעה; הוא לא נועד
ליצור מידור בין יחידות שונות של הפרקליטות. בפרט אמורים הדברים, כאשר הצו הוצא לכתחילה כנגד התקשורת ועיסוקה בדמותה ובהתנהלותה של העדה.
ה. "בהקשר זה, שותף אני לעמדתו של השופט
נ' סולברג, אשר ציין בהקשר דומה, כי "אין ניתן לאפשר
לבעל דין לאחזו במשוכות ולהאריך לעצמו באופן מלאכותי את המועד להגשת ערר על דרך של הגשת
בקשה לעיון חוזר מעין 'הנשמה מלאכותית' לשם החייאתה
מחדש של הזכות להגיש ערר, כדי שהמועד להגשתו יקבע
על-פי מועד מתן החלטת בית המשפט השניה – בבקשה לעיון חוזר
– ולא על-פי מועד ההחלטה שבראשונה" (בש"פ 5881/15 מדינת ישראל נ' פישר,
פסקה 1 לחוות דעתו (15.12.2015))." (סעיף 16 להחלטה)
כאן ענייננו בנושא פרוצדורלי
–
מתי עלינו לחזור לערכאה הדיונות בבקשה להבהרה או לעיון חוזר ומתי עלינו לנצל מיד את זכות הערר/ערעור.
בניגוד לעולה מהחלטתו של בית המשפט הנכבד – ההכרעה הזו אינה תמיד חתוכה וברורה:
אכן, פשיטא, שאסור לנו להאריך לעצמנו "באופן מלאכותי את המועד להגשת ערר על דרך של הגשת בקשה לעיון חוזר...". (ואין צורך לומר, כי לא עלה על
דעתנו לעשות כך, באף אחד משני ההליכים המוזכרים).
ככלל, רק בהתקיימן של נסיבות חדשות יש לשוב לערכאה הדיונית בבקשה לעיון חוזר; ובהיעדרן – עלינו להגיש ערר על החלטה שאנחנו מבקשים להשיג עליה.
עם זאת, קיימים מקרים גבוליים, שבהם – בין מטעמים של אי-בהירות מובנית בהחלטה, בין מטעמים של היעדר אפשרות לקיים את ההחלטה כפי שניתנה, בין
מטעמים של נימוס - נעדיף לשוב לבית המשפט המחוזי. לא אחת אמנם נענה בית המשפט המחוזי לפנייתנו החוזרת, ובהתאם לכך הוא משנה את החלטתו הראשונה. (כך, למשל, קרה לאחרונה בעניין לה-פמילייה, החלטתו של כב' הש' גונטובניק.)
הסתייגויותנו מקביעתו האמורה של בית המשפט הנכבד היא בשתיים:
ראשית, בכל הכבוד לעמדתו של השופט
סולברג בבש"פ 5881/15 – הרי הוא היה שם בדעת מיעוט. במיוחד כב' הש' מזוז – לא מצא פגם בפנייה שלנו לעיון חוזר, לפני הפנייה לבית המשפט העליון במסגרת ערר. כב' הש' רובינשטיין מצא אמנם פגם בהתנהלותנו, אך דן בערר ואף קבלו לגופו.
שנית – העניין בבש"פ 5881/15 אינו
דומה לענייננו. שם דובר בדיון לפי סעיף 74 לחסד"פ – קרי, אמנם היה בידינו להגיש ערר במקום לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר. לא כך בענייננו: לפני שהבהיר בית המשפט המחוזי בהחלטתו השנייה, כי החלטתו הראשונה התבססה על סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט דווקא – סעיף
המאפשר הגשת ערעור בהתאם לסעיף 70ד לחוק – לא קמה לנו כלל זכות ערעור.
נעמי גרנות