| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] |
 |
| בגץ 5197/18 בצדק נ' כנסת ישראל (עליון; נ' הנדל, י' עמית, ע' גרוסקופף; 15/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: ניצן פליטמן, ד"ר יובל רויטמן, יחיאל (חיליק) גוטמן, אלדד רבינוביץ', דניאל רובינס |
בג"ץ דחה עתירה כנגד החלטת ממשלה להעביר לראש הממשלה ולשר האנרגיה, סמכויות הנתונות, לפי סעיף 29(ג) לחוק העתיקות, לשרת התרבות והספורט ולשרת המשפטים, וכנגד החלטת הכנסת לאשר את החלטת הממשלה הנ"ל. זאת, נוכח ההלכה לפיה לראש הממשלה ולממשלה נתון שיקול דעת רחב בעניינים הנוגעים להרכבת הממשלה, למינוי שרים ולהחלפתם, ולפיכך העתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות.
 משפט מינהלי – ממשלה – החלטותיה
משפט מינהלי – שיקול-דעת – ממשלת ישראל
משפט מינהלי – שיקול-דעת – ראש הממשלה
משפט מינהלי – בגץ – היעדר עילה
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות ממשלה
.
עתירה כנגד החלטת ממשלה מספר 3936 להעביר לראש הממשלה ולשר האנרגיה, סמכויות הנתונות, לפי סעיף 29(ג) לחוק העתיקות, לשרת התרבות והספורט ולשרת המשפטים, וכנגד החלטת הכנסת לאשר את החלטת הממשלה הנ"ל. הממשלה החליטה להעביר את סמכות האישור כאמורה לפי סעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה, הקובע כי הממשלה רשאית, באישור הכנסת, להעביר סמכות הנתונה על פי חוק לשר אחד, או חובה המוטלת עליו על פי חוק, כולה או מקצתה, לשר אחר.
בג"ץ (מפי השופט גרוסקופף ובהסכמת השופטים הנדל ועמית) דחה את העתירה ופסק כי:
סעיף 31(ב) לחוק יסוד: הממשלה מאפשר לממשלה להעביר סמכות הנתונה לשר אחד לשר אחר. לשון הסעיף מפורשת וברורה. העותרת ערכה הבחנה בין העברה קבועה (המותרת לשיטתה) לבין העברה נקודתית (האסורה כביכול), אלא שלהבחנה זו אין כל אחיזה בלשון הסעיף, ולא ניתן לה ביסוס משפטי אחר בעתירה. זאת, מעבר לעובדה כי הטענה לפיה מדובר בענייננו בהעברה נקודתית ומתוחמת, כלל לא בוססה. משכך, ובשים לב להלכה לפיה לראש הממשלה ולממשלה נתון שיקול דעת רחב בעניינים הנוגעים להרכבת הממשלה, למינוי שרים ולהחלפתם, אין העתירה מגלה כל עילה להתערבות.
ודוק, העותרת הגישה בקשה חדשה לצו ביניים, אך משנתבקש צו ארעי עד להכרעה בעתירה, הרי שדחיית העתירה לגופה, מייתרת את הבקשה. יחד עם זאת, במסגרת הבקשה הנוספת למתן צו ביניים, פורטו טיעונים משפטיים חדשים, שונים בתכלית מאלה שנטענו במסגרת העתירה, והמתייחסים לאירועים חדשים שהתרחשו לאחר הגשת העתירה ואין מקום לדון בהן במסגרת ההליך הנוכחי. טענת העותרת כי מדובר במסכת אירועים אחת, אינה מצדיקה הרחבת גדר העתירה, שכן מדובר בתקיפה של החלטה חדשה, ש ניתנה על ידי גוף שונה והמותקפת מטעמים אחרים מאלו שהועלו כנגד ההחלטה שהותקפה בעתירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| רעפ 5295/18 אברהם מאור נ' מדינת ישראל - המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה (עליון; ע' גרוסקופף; 15/08/18) - 10 ע' |
| עו"ד: קובי סודרי |
נדחתה בקשת רשות לערור בנוגע להחזקת עותק מהקבצים ממכשיר הטלפון הנייד של המבקש בידי המשיבה לצורך ההליך העיקרי בעניינם של חשודים אחרים, וללא מסירת רשימת הקבצים המועתקים למבקש. נפסק כי, הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות לערור לפי סעיף 38א(ב) לפסד"פ וכי אין בסיס לחייב את המשטרה למסור את רשימת הקבצים שהעתיקה לידיעת בעל מחשב/טלפון ואין מניעה שהקבצים המועתקים ישמשו לצורך המשך החקירה נגד חשודים אחרים.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – מחשב
דיון פלילי – תפיסת חפץ – הארכת החזקה
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
דיון פלילי – תפיסת חפץ – רשות ערר
.
המבקש נחקר בחשד לעבירות שוחד, ובתוך כך נתפס מכשיר הטלפון הנייד שלו. בהמשך, הוחזר למבקש מכשיר הטלפון הנייד שלו, לאחר העתקת קבציו ואולם, המבקש הסכים רק להחזקת החומר הנחשב בעיני המשיבה כנוגע לחקירה ולמשפט, כאשר לשם בירור השאלה אם יש חומר כזה ומה
היקפו ביקש כי תומצא לו רשימה של החומרים שנתפסו מהטלפון ונחשבים כנוגעים לעניין. בימ"ש השלום דחה את הבקשה וקבע כי המבקש יוכל לקבל את מכשיר הטלפון הנייד שלו בכפוף לתנאים של המשיבה. על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבימ"ש המחוזי. הערר התקבל בחלקו, ונקבע כי על המשיבה להעביר למבקש רשימה של כל קבצי המחשב שנתפסו אגב החיפוש במכשיר הטלפון הנייד. בהמשך המכשיר הוחזר למבקש כאשר עותקי הקבצים נשארו בידי המשיבה לצורך המשך החקירה בקשר למעורבים אחרים בחקירה. מכאן בקשת הרשות לערור, לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (להלן: הפסד"פ).
.
בית המשפט העליון (השופט ע' גרוסקופף) דחה את הבקשה ופסק כי:
רשות לערור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או כשמתעורר חשש לאי-צדק חמור או עיוות דין למבקש. כלל זה חל גם עת מוגשת בקשת רשות לערור לפי סעיף 38א(ב) לפסד"פ. בענייננו הבקשה אינה נמנית בגדר אותם מקרים; בנוסף, במסגרת בקשת רשות ערעור אין מקום להידרש לטענות חדשות שלא הועלו ולא נדונו בבקשה המקורית שהוגשה לבימ"ש השלום, ואשר רובן לא נדון בפני בימ"ש המחוזי ואין להתיר דיון בהן.
למעלה מהדרוש, דין טענות המבקש להידחות גם לגופן. סעיף 28 לפסד"פ מורה כי ל"תופש הבית או המקום שמחפשים בו, או אדם מטעמו" יימסר, על פי דרישתו "העתק של רשימת החפצים שנתפסו, חתום בידי העדים או בחותמתם". תכלית הוראה זו היא להגן על קניינו של הפרט, דהיינו להבטיח כי יתקיים תיעוד מסודר של החפצים שנתפסו אגב חיפוש, על מנת ליידע את בעל הזכויות בהם כי נלקחו ממנו לצורך החקירה, ולאפשר לו לדרוש את השבתם לכשיתאפשר הדבר. הכנת הרשימה אינה מיועדת לאפשר לנחקר לדעת מהם חומרי החקירה המצויים בידי רשויות אכיפת החוק בשלב הקודם למועד בו קמה לו הזכות לקבל לידיו את חומרי החקירה לפי החוק (דהיינו, במקרה הרגיל, במועד הגשת כתב האישום). בשים לב לתכלית זו, לכך שאת הרשימה לפי סעיף 27 לפסד"פ יש להכין כבר בעת תפיסת החפצים, ולכך שזכות תופס הבית לדרוש העתק ממנה לפי סעיף 28 לפסד"פ מתייחסת למעמד התפיסה, אין זה סביר לפרש את החוק כמחייב את המשטרה בהכנת רשימה של הקבצים הדיגיטליים המצויים במחשב (לרבות טלפון נייד) הנתפס אגב חיפוש.
קבצים דיגיטליים המועתקים מתוך מחשב, ובכלל זה טלפון נייד, אגב חיפוש אינם מהווים "חפצים שנתפסו אגב חיפוש" לעניין סעיפים 28-27 לפסד"פ. סעיף 1 לפקודה כולל "חומר מחשב" בהגדרת "חפץ", ואולם "תפיסת חפץ" משמעה נטילתו מבעליו. כשם שצילום תעודה (שאף היא בגדר "חפץ"), אינה מהווה "תפיסת חפץ", כל עוד המשטרה אינה נוטלת את העותק המקורי, כך גם העתקת קובץ דיגיטלי, להבדיל מהעברת קובץ דיגיטלי, אינה מהווה "תפיסת חפץ". לפיכך, אין בסיס לחייב את המשטרה למסור את רשימת הקבצים שהעתיקה לידיעת בעלי המחשב, כשם שאין לדרוש ממנה למסור לתופש הבית רשימה של צילומים שערכה במהלך החיפוש. קבצים המועתקים ממכשיר טלפון של פלוני שנתפס אגב חקירתו הם חלק מחומר החקירה שברשות המשטרה, וגם כאשר מסתיימת החקירה בעניינו, דינם אינו שונה מכל חומר חקירה אחר שנאסף במסגרת אותה חקירה. לפיכך, אין מניעה שהקבצים המועתקים ישמשו לצורך המשך החקירה נגד חשודים אחרים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| רעא 4699/18 פלוני נ' בית חולים העמק (עליון; י' עמית; 15/08/18) - 5 ע' |
| עו"ד: חזי רובין |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשת המבקשים לתיקון כתב התביעה שהגישו נגד המשיבים. נפסק כי, התיקון המבוקש הוא בבחינת תביעה חדשה וכי אין זה מקרה חריג המצדיק התערבות בהחלטה של הערכאה הדיונית הנוגעת לסדרי דין.
דיון אזרחי – תיקון כתבי-טענות – אי-התרתן
דיון אזרחי – כתבי-טענות – תיקון כתב-תביעה
בתי-משפט – ערעור – התערבות בית-משפט שלערעור
.
המבקשים הגישו לבימ"ש המחוזי תובענה נגד המשיבים בגין הנזקים שנגרמו למבקש 1 עקב רשלנות רפואית במהלך הלידה. המבקשים הגישו בקשה לתקן את כתב התביעה כך שתיוחס למשיבים התרשלות רפואית בשלב מעקב ההיריון. הבקשה נדחתה ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט י' עמית) דחה את הבקשה ופסק כי:
תקנה 92 לתקסד"א מאפשרת את תיקונם של כתבי הטענות "בכל עת" ו"בתנאים הנראים צודקים". לפי הפסיקה, סמכות זו מתפרשת בליברליות וההיענות לבקשה מעין זו תיעשה ברוחב לב. עם זאת, בימ"ש ייטה שלא להתיר תיקון כתב טענות אם מטרת התיקון היא הוספת עילה חדשה, אשר הראיות להוכחתה שונות מן הראיות הדרושות להוכחת העילה המקורית. נטייה זו מתחזקת ככל שהתביעה נמצאת בשלבים מתקדמים יותר של ההליך, וככל שהתרת התיקון תאריך ותסרבל את הדיון. לצד שיקול זה, קיימים שיקולים נוספים כמו תום לב ושיהוי בהגשת הבקשה; עיתוי הגשתה ביחס לשלב בו מצוי ההליך; התנהגותו של בעל הדין המבקש; השפעת התיקון על הגנתו של הצד שכנגד, ושיקול מערכתי-ציבורי הנוגע למשאבי הזמן של מערכת השיפוט.
טענת המבקשים כי התיקון המתבקש הוא אך השלמה לטענות שנכתבו בכתב התביעה המקורי, נדחתה. התיקון המבוקש הוא בבחינת תביעה חדשה – עורכי הדין התחלפו; המומחה מטעם התובעים התחלף; הוגשה חוות דעת חדשה; ומדובר בעילה שונה לחלוטין – בעוד כתב התביעה המקורי נסב על טענה להתרשלות הצוות הרפואי במהלך הלידה, התיקון המתבקש מייחס למשיבים התרשלות במהלך ההיריון. לשם בירור טענה זו, יידרשו הצדדים להביא ראיות חדשות ולהציג חוות דעת מומחים מבראשית. לכך יש להוסיף את השלב בו נמצא הדיון, לאחר שהוגשו חוות דעת, התמנה מומחה מטעם בימ"ש שמסר את חוות דעתו, נסתיימו ישיבות קדמי המשפט ונקבעו שתי ישיבות לשמיעת ראיות.
בנוסף, הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא ייטה להתערב בהחלטות של הערכאה הדיונית הנוגעות לסדרי דין, ובכלל זה בקשות לתיקון כתבי טענות. התערבות מעין זו תישמר למקרים חריגים, בהם ההחלטה שהתקבלה מנוגדת לדין או שגורמת עיוות דין לאחד מבעלי הדין, או שיש בה משום חריגה קיצונית ממתחם שיקול הדעת הסביר. בימ"ש קמא הסביר את הסיבות שהובילוהו לקבלת החלטתו תוך שהוא מתייחס לשיקולים הנ"ל, ומקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| עא 4651/18 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' עזבון פלוני ז"ל (עליון; נ' סולברג; 15/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: שלום סביון, אמיר נגלר, ליאור ליפא |
בימ"ש קיבל בחלקה בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דין בגדרו נקבע סכום הפיצוי הכספי שעל המבקשת לשלם למשיבים בגין מות המנוח, שמשיבות 5-2 הן אלמנתו ובנותיו הקטינות. נפסק כי, נוכח מאזן הנוחות כספי הפיצוי המגיעים לקטינות יופקדו בחשבון הבנק הייעודי כבר עתה, ואילו חלקה של האלמנה בפיצוי יעוכב עד למתן פסק דין בערעור, שכן אין לומר כי עיכובו צפוי לגרום לה נזק או לפגוע ברווחתה בהיותו צופה פני עתיד.
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – של פסק דין
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
.
בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין שניתן בבימ"ש המחוזי, בגדרו נקבע סכום הפיצוי הכספי שעל המבקשת (להלן: הפול) לשלם למשיבים, בגין מותו בתאונת דרכים, שהוכרה כתאונת עבודה, של המנוח, שהמשיבות 5-2 הן אלמנתו ובנותיו הקטינות. בבקשה מבוקש להורות על עיכוב תשלום של 1,200, 000 ₪ מתוך סכום הפיצוי שנפסק.
.
בית המשפט העליון (השופט נ' סולברג) קיבל את הבקשה בחלקה ופסק כי:
הלכה היא כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו מיד עם הינתן ההחלטה המזכה, ואין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין. דברים אלו נכונים ביתר שאת כשעסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע של סעד כספי. יחד עם זאת, במקרים שבהם קיים חשש, ולו מסוים, לכך שהתשלום יצור מצב בלתי הפיך, ולצד זאת מדובר בעיכוב ביצוע חלקי שאינו צפוי לפגוע ברווחתו של הזוכה, יטה בימ"ש להורות על עיכוב הביצוע.
בענייננו, יש להבחין בין כספי הפיצוי המשולמים לקטינות, לבין כספי הפיצוי המשולמים לאלמנה. אשר לקטינות, בימ"ש המחוזי הורה כי הפיצוי המגיע להן יופקד בחשבון בנק עד הגיען לגיל 18, וכי שחרור סכום כלשהו מן הפיצוי יעשה באישור בימ"ש לענייני משפחה בלבד. לפיכך, אין חשש כי תשלום מלוא כספי הפיצוי לקטינות לפני ההכרעה בערעור יצור מצב בלתי הפיך, או יפגע ביכולתה של הפול להיפרע מן הקטינות, אם וכאשר ערעורה יתקבל. לפיכך, מאזן הנוחות, אינו נוטה לטובת הפול, ולכן עליה להעביר כבר עתה את מלוא סכום הפיצוי המגיע לקטינות לחשבון הבנק הייעודי; אשר לכספי הפיצוי המיועדים לאלמנה. כשני שלישים מסכום הפיצוי שנפסק לטובתה הועברו אליה לא מכבר על-ידי הפול. במצב זה, ובשים לב לכך שחלקו הארי של הפיצוי ניתן בגין צרכים עתידיים ובמבט צופה פני עתיד, אין לומר כי עיכוב השליש הנוסף בסך של 600,000 ₪, צפוי לגרום נזק או לפגוע ברווחתה של האלמנה. נוכח האמור, יעוכב העברת כספי הפיצוי לאלמנה בסך של 600,000 ₪, ויופקד בקופת בימ"ש עד למתן פסק דין בערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עונשין] [בתי-משפט] |
|
| בשפ 5984/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 14/08/18) - 8 ע' |
| עו"ד: יעקב שקלאר |
ביהמ"ש העליון קובע כי ניתן להרשיע אדם שאינו עובד ציבור כמבצע בצוותא של עבירה של הפרת אמונים, תוך החלת היסוד של "עובד ציבור" גם על אותו אדם, בשל כך שהוא ביצע את העבירה בצוותא חדא עם עובד ציבור.
עונשין – עבירות – הפרת אמונים
עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, בגדרו נדחה, בהסכמת המבקש, ערעורו על פס"ד של בימ"ש שלום, אשר הרשיע את המבקש, על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן בביצוע בצוותא של עבירה של הפרת אמונים וגזר עליו בין היתר עונש של 5 חודשי מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם לעונש שהוסכם בין הצדדים במסגרת הסדר טיעון. עניינה של הפרשה, בפניית המבקש לבעלי עסקים, על בסיס מידע שקיבל מהנאשם הנוסף – מנהל ארנונה בעירייה, ובידיעתו, והציע להם את שירותיו בהפחתת היטלי הארנונה תמורת תשלום, תוך ניצול מעמדו ותפקידו של מנהל הארנונה.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' אלרון) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה איננה עומדת באמות המידה הידועות למתן רשות ערעור בגלגול שלישי ודי בכך כדי לדחותהּ. אף לגופם של דברים, דינה להידחות.
המבקש הורשע בעבירה של הפרת אמונים כמבצע בצוותא. לעניין זה, קובע סעיף 29 לחוק העונשין כי "אין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". משכך, אין יסוד לטענת המבקש לפיה לא ניתן היה להרשיעו כ"מבצע בצוותא" בשל כך שהוא רק קיבל את המידע, בעוד שמנהל הארנונה הוא שמסר אותו בניגוד לדין.
בדומה, אין יסוד אף לטענת המבקש לפיה הרשעתו בעבירה של הפרת אמונים בטלה מעיקרה מאחר שהוא עצמו אינו עובד ציבור. אכן, עבירת הפרת אמונים, דורשת כחלק מיסודות העבירה, כי מבצעה יהיה "עובד ציבור". ברם, סעיף 34ב לחוק העונשין מחלק בין "נתונים אישיים", שנפקותם על מבצע העבירה שבו הם מתקיימים בלבד, לבין "נתונים ענייניים", שנפקותם לגבי כל אחד ממבצעי העבירה, אף אם אינם מתקיימים בו באופן ספציפי. הנתון של "עובד ציבור" מהווה תנאי להתהוות העבירה של הפרת אמונים. משכך, מדובר ב"נתון ענייני", ולא ב"נתון אישי", כטענת המבקש. נפקותו של נתון ענייני זה חלה, מכוח סעיף 34ב לחוק העונשין, גם על המבקש, שאינו עובד ציבור. ממילא, ניתן היה להרשיעו כמבצע בצוותא של עבירת הפרת האמונים, בהיותו צד לעבירה, ובהיות שותפו לביצועהּ עובד ציבור.
לבסוף נדחתה טענת המבקש בדבר הסטיה ממדיניות ההעמדה לדין בעניינו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| בשפ 5856/18 נאדר זידאן נ' מדינת ישראל (עליון; ד' ברק ארז; 14/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: בן אוריה, כמאל זכי |
החששות שהועלו באשר למעצר של העורר במקום היישוב שלו הם במקומם. אולם על רקע הדברים המפורשים בתסקיר לעניין מצבו הרגשי של העורר, יש מקום להתחשב בכך ולמצוא את הדרך לקביעת מעצר בפיקוח אלקטרוני גם ביישוב מגוריו של העורר. הדברים אמורים גם בשים לב להצטברותן של נסיבות רלוונטיות אחרות, גם אם בהן כשלעצמן לא היה די – העובדה שהעבירה שמיוחסת לעורר אינה ממוקמת ברף הגבוה במדרג של עבירות הנשק, העובדה שהנשק מושא כתב האישום נתפס, והתרשמות שירות המבחן לפיה ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר במסגרת חלופת מעצר או מעצר בפיקוח אלקטרוני.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בפיקוח אלקטרוני
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולי בית-המשפט
עונשין – עבירות – נשק
.
ערר לפי סעיף 53 לחוק המעצרים על החלטת בימ"ש מחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. כתב האישום מייחס לעורר עבירות של נשיאה והובלת נשק שלא כדין, רכישה והחזקת נשק שלא כדין וכן הסתייעות ברכב לביצוע פשע. לטענת העורר יש להורות על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה על ידו בבית הוריו, כפי שהמליץ שירות המבחן, ולמצער על מעצרו בפיקוח אלקטרוני באותו מקום.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ד' ברק-ארז) פסק:
דין הערר להתקבל באופן חלקי במובן זה ששירות המבחן יגיש לביהמ"ש המחוזי תסקיר משלים שבו תיבחן האפשרות למעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני בבתים של קרובי משפחה נוספים, לצד האפשרות שהוצגה בביתו של העורר. על בסיס התסקיר המשלים יבחן ביהמ"ש המחוזי פעם נוספת את האפשרות להורות על מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני.
החלטה זו מבוססת, בעיקרו של דבר אך לא באופן בלעדי, על החשש העולה מתסקיר שירות המבחן לשלומו של העורר כאשר הוא מצוי במעצר נוכח התרשמות שירות המבחן כי העורר חווה סבל ומצוקה נפשית עמוקה עקב מעצרו. אכן, החששות שהועלו באשר למעצר של העורר במקום היישוב שלו הם במקומם, אולם דומה כי על רקע הדברים המפורשים שנאמרו לעניין מצבו הרגשי של העורר, יש מקום להתחשב בכך ולמצוא את הדרך לקביעת מעצר בפיקוח אלקטרוני גם ביישוב מגוריו של העורר. הדברים אמורים גם בשים לב להצטברותן של נסיבות רלוונטיות אחרות, גם אם בהן כשלעצמן לא היה די – העובדה שהעבירה שמיוחסת לעורר, מבלי להפחית מחומרתה, אינה ממוקמת ברף הגבוה במדרג של עבירות הנשק, העובדה שהנשק מושא כתב האישום נתפס, והתרשמותו של שירות המבחן לפיה ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר במסגרת חלופת מעצר או מעצר בפיקוח אלקטרוני. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [הסגרה] |
|
| בשפ 5806/18 גרי לסטר נ' מדינת ישראל (עליון; ד' ברק ארז; 14/08/18) - 7 ע' |
| עו"ד: רותי פאוזנר, ג'ני קרמניב, מיקי חובה |
דחיית ערר הנסב על מעצרו של העורר במסגרת הליכי הסגרתו לבריטניה, שעה שערעור העורר על הכרזתו כבר הסגרה והשמתו במשמורת עד להסגרתו בפועל בהתאם לסעיף 15 לחוק ההסגרה, תלוי ועומד.
הסגרה – מעצר – במסגרת הליכי הסגרה
הסגרה – מעצר – שיקולי בית-המשפט
.
ערר על החלטת בימ"ש מחוזי במסגרתה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, במסגרת הליכי הסגרתו לבריטניה בגין ביצוע עבירות מין חמורות בבתה של מי שהייתה רעייתו בין השנים 2004 עד 2006. ביהמ"ש ציין כי אמנם חלף זמן מאז ניתנה ההחלטה בדבר המעצר, אך הדברים מתאזנים לנוכח סיומו של ההליך העיקרי וההכרזה על העורר כבר-הסגרה. יצוין כי במסגרת ההכרזה על העורר כבר-הסגרה, ביהמ"ש הורה כי הוא יוחזק במשמורת בתי הסוהר עד להסגרתו בפועל בהתאם לסעיף 15 לחוק ההסגרה. הערעור על פסק הדין בעניין ההכרזה על העורר כבר-הסגרה עודנו תלוי ועומד, ודיון בו קבוע לנובמבר 2018.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הערר מהטעמים הבאים:
ראשית הוער, כי במקרה זה מתעוררת השאלה של המסגרת הדיונית המתאימה לבירור טענות העורר. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, הקובע כי החלטה מכוחו תעמוד בתוקפה עד למתן החלטה בעתירה המכוונת להכרזה על מבוקש כבר-הסגרה. אם כן, ההחלטה שעליה נסבה הבקשה אינה עומדת עוד בתוקפה, מאחר שמעצרו של העורר בשלב זה מבוסס על סעיף 15 לחוק ההסגרה, הקובע כי "מבוקש שהוכרז בר-הסגרה רשאי ביהמ"ש לצוות על החזקתו במשמורת עד להסגרתו, אם לא בוטלה ההכרזה בערעור או על פי סעיף 19". לא למותר לציין כי בעבר, טענות שנסבו על החזקה במשמורת לאחר הכרזה על מבוקש כבר-הסגרה לפי סעיף 15 לחוק ההסגרה עלו במסגרת ערר שהוגש על ההחלטה שהורתה על החזקה במשמורת. מכל מקום, משלא נשמעו טענות בעניין זה, ביהמ"ש לא נדרש לקבוע בכך מסמרות.
לגוף הדברים, נקודת המוצא לדיון בעת הזו, טרם הדיון בערעור שהוגש על פסק הדין בעניינו של העורר, היא קיומה של תשתית עובדתית המצדיקה את הסגרתו. יתרה מכך, עצם ההכרזה על העורר כבר-הסגרה מעצימה כשלעצמה את החשש להימלטות מן הדין. כמו כן, שיקולים נוספים – כגון ההתחייבויות הבינלאומיות של מדינת ישראל לאפשר את הבאתו לדין של המבוקש במדינה המבקשת – מתחזקים ככל שמתקדמים הליכי ההסגרה, ובפרט לאחר ההכרזה של המבוקש כבר-הסגרה. בשים לב לכך, וכן לחומרת המעשים המיוחסים לעורר והמסוכנות הנשקפת ממנו – ביהמ"ש אינו סבור שמשך שהייתו של העורר במעצר מצדיקה את העברתו כעת למעצר במתכונת של פיקוח אלקטרוני או אף למטה מכך, ולא כל שכן כאשר מועד שמיעת הערעור הוא קרוב יחסית. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [תכנון ובנייה] [בתי-משפט] |
|
| רעפ 4833/18 ישראל בן עזרא נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה עכו (עליון; א' שהם; 14/08/18) - 10 ע' |
| עו"ד: שאדי קייס, סמדר בן דור |
בימ"ש דחה בקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשת המבקש לביטול חלק מצו הריסה מנהלי הנוגע לתוספת בניה. נפסק כי, הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור וכי אין מקום להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית; למעלה מן הצורך נפסק כי, בקשת המבקש לביטול צו ההריסה טופלה במסגרת סדרי הדין שנקבעו בחוק התכנון והבנייה, וכי לא ניתן להצביע על אחת העילות לביטולו עובר לתיקון 116 לחוק.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – הריסה – בנייה בלתי חוקית
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
בתי-משפט – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
.
המשיבים הוציאו צו הריסה מנהלי (להלן: צו ההריסה) נגד המבקש, לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה (להלן: החוק). במסגרת הצו הצטווה המבקש להרוס, לפרק ולסלק שני רכיבים במבנה, שהוקם ללא היתר בניה: תוספת עם גג מפח ממזרח למבנה המיועד לשימור (להלן: התוספת), ופרגולה מעץ. המבקש הגיש בקשה לביטול צו ההריסה. הבקשה התקבלה בקשר לפרגולה ונדחתה בקשר לתוספת. ערעור המבקש על החלטת בימ"ש השלום נדחה ומכאן בקשת רשות הערעור. יצוין כי מספר שבועות טרם הוצאת צו ההריסה, תוקן החוק בתיקון 116, אלא שבהחלטה זו, הדיון יהיה לפי סעיפי החוק עובר לתיקון 116, מאחר שהצדדים שטחו טענותיהם לפי סעיפים אלו.
.
בית המשפט העליון (השופט (בדימ') שהם) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או כאשר קיים חשש ממשי מפני עיוות דין מהותי או אי צדק שנגרם למבקש. הבקשה דנן אינה עומדת באמות המידה האמורות, משהיא נוגעת לעניינו הפרטי של המבקש. זאת ועוד, טענות המבקש לפיהן העבודות שביצע בתוספת פטורות מהיתר, מאחר שמדובר בשיפוץ חיצוני בלבד, וכי התוספת אוכלסה עובר להוצאת הצו, מופנות כלפי קביעות שבעובדה שקבע בימ"ש השלום, וערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית וביתר שאת נאמרים הדברים, שעה שמדובר בערכאת ערעור "בגלגול שלישי". בנוסף, טענות המבקש כבר הועלו בערעורו בפני בימ"ש המחוזי, שהתייחס אליהן ודחה אותן, ומשכך, נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך מעין "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, שאין להיעתר לו. די בטעמים אלו, על מנת לדחות את הבקשה.
למעלה מן הדרוש, נדונה טענת המבקש כי בקשתו לביטול צו ההריסה נבחנה במסגרת הליך פלילי. בקשת המבקש לביטול צו ההריסה טופלה במסגרת סדרי הדין שנקבעו בחוק. טענות המבקש בדבר פגיעה בזכויותיו הדיוניות במסגרת ההליך שננקט בעניינו, נטענו בעלמא; אין מקום להתערב בקביעת ערכאות קמא לפיה מרבית העבודות שבוצעו בתוספת, אינן בגדר "שינוי פנימי" או החלפה של רכיב ברכיב בעל מידות זהות, אלא מדובר, לפחות חלקית, בעבודות חיצוניות הטעונות היתר; אף אין להתערב בקביעת ערכאת קמא, כי המבנה לא אוכלס 30 יום לפני מתן הצו. בנסיבות אלה, לא ניתן להצביע על אחת העילות לביטול צו ההריסה, המנויות בסעיף 238א(ח) לחוק, עובר לתיקון 116 לחוק. בנסיבות אלה, יש הצדקה להריסת כל התוספת, מאחר שהעבודות שבוצעו במבנה זה אינן ניתנות להפרדה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון אזרחי] |
|
| עא 5140/16 נעמי לביא נ' מידרוג בע"מ (עליון; נ' סולברג, ע' ברון, ד' מינץ; 13/08/18) - 12 ע' |
| עו"ד: צבי אגמון, יורם סמואל, ליאור הינקוס, אמיר שאשא, ליאור צמח |
בימ"ש דחה ערעור על פסק דין בו נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגישה המערערת נגד המשיבה, חברה לדירוג אשראי, בגין דוחות דירוג ביחס לאגרות חוב של חברת מפעלים פטרוכימיים לישראל, נוכח טענה להתרשלות המשיבה כלפי ציבור המשקיעים. בקשת האישור מכוונת נגד האופן שבו יישמה המשיבה את מתודולוגית דירוג האשראי שלה, וגם אם נפלה טעות בשיקול דעתה, לא מדובר ברשלנות מצידה, לא כל שכן חמורה או כזו המצדיקה ניהול הליך ייצוגי נגדה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה לאשר תובענה ייצוגית
.
ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי שבו נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגישה המערערת נגד המשיבה, חברה לדירוג אשראי. דירוג אשראי משמעו הערכה צופה פני עתיד בנוגע למידת סיכון האשראי היחסי של מנפיק (בהשוואה למנפיקים אחרים), וזאת על יסוד ניתוח חוסנו הכלכלי והערכת הסיכון לכך שהמנפיק לא יעמוד בהתחייבויותיו. בעת הרלוונטית לבקשת האישור הוציאה המשיבה דוחות דירוג ביחס לאגרות חוב של חברת מפעלים פטרוכימיים לישראל בע"מ (להלן: מפ"ב), שהיא חברת אחזקות, שבעת הרלוונטית עיקר נכסיה היו אחזקות במניות חברת בתי זיקוק לנפט בע"מ. לפי הנטען בבקשת האישור, המשיבה התרשלה כלפי ציבור המשקיעים במפ"ב בדוח שפרסמה ובו נקבעה למפ"ב רמת דירוג של השקעה ספקולטיבית (להלן: דוח אוקטובר 2012). לגרסת המערערת ההתרשלות גלומה בכך שהמשיבה דירגה את סדרות אגרות החוב השונות של מפ"ב בדירוג אחיד, תוך התעלמות מהפערים שבין הסדרות בכל הנוגע לבטוחות שהועמדו לפירעונן.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ברון ובהסכמת השופטים סולברג ומינץ) דחה את הערעור ופסק כי:
דין הערעור להידחות בגדרה של תקנה 460(ב) לתקסד"א, שכן מדובר בפסק דין בהיר ומנומק, שניתן בו מענה לכל טענות המערערת ובאופן מפורט. אין מקום לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט והתרשמותו מחוות הדעת של המומחים; הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט; ולא נפלה בפסק הדין טעות שבחוק.
נקודת המוצא שממנה יצא בימ"ש קמא היא שדוח דירוג אשראי מהווה חוות דעת מקצועית, להבדיל מהמלצה להשקעה באגרת חוב כזו או אחרת, ובפרספקטיבה זו ראוי אמנם להשקיף על סוגיית היקף האחריות שיש לייחס לחברת דירוג בנוגע לכשלים שנפלו בדוחותיה. הצדק עם בימ"ש כי דווקא משום שדירוג אשראי מהווה כלי הערכה חשוב ומשמעותי לשוק ההון, מן הראוי לנקוט משנה זהירות מפני "צינון יתר" של העוסקים בדירוג, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה שעסקינן בהליך ייצוגי, שנתון לו כוח הרתעתי רב עוצמה. נכון עשה בימ"ש המחוזי כשנדרש בהקשר זה לסטנדרט האחריות שנקבע בחוק החברות, הגם שחוק זה לא חל במישרין בענייננו, ושלפיו אין לייחס לחברת דירוג אחריות לכשלים בדוחותיה, אלא במקרה של פעולה בחוסר תום לב או רשלנות חמורה.
בענייננו, אין בבקשת האישור כל טענה כי המשיבה פעלה שלא בתום לב או משיקולים זרים, וגם לא לכך שהמסד העובדתי שעליו נסמך דוח אוקטובר 2012 שגוי או חסר. בקשת האישור מכוונת נגד האופן שבו יישמה המשיבה את מתודולוגית דירוג האשראי שלה במסגרת דוח אוקטובר 2012; וטענתה המרכזית של המערערת היא שעצם קביעת דירוג ספקולטיבי למפ"ב, חייב את המשיבה לנקוט במתודולוגית כשל פירעון ולתת ביטוי להבחנה בין סדרות אגרות החוב השונות בכל הנוגע לבטוחות שהועמדו להן. הראיה המרכזית שהציגה המערערת בתמיכה לגרסתה היא מסמך המדיניות של המשיבה. בימ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי מסמך זה אינו מחייב הפעלת מתודולוגית כשל פירעון בכל מקרה שבו ניתן למנפיק דירוג ספקולטיבי, אלא בכפוף לשיקול דעתה של המשיבה. מדובר במסקנה מנומקת ונכונה שאין מקום להתערב בה; אין בדחיית הפרשנות המוצעת על ידי המערערת למסמך המדיניות, משום החמרה עמה בכל הנוגע לרף ההוכחה הדרוש בשלב אישור התובענה כייצוגית; התמונה המצטיירת היא שגם אם נפלה טעות בשיקול הדעת של המשיבה בשאלה אם נדרש היה להפעיל במסגרת דוח אוקטובר 2012 את מתודולוגית כשל פירעון, אם לאו, ולא נקבע כך, בכל מקרה לא מדובר ברשלנות מצידה, לא כל שכן חמורה או כזו המצדיקה ניהול הליך ייצוגי נגדה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 10 [מכרזים] [משפט מינהלי] [חוזים] |
|
| תמ (חי') 55070-09-17 בנייני הסולטאן - תשתיות ופיתוח בע"מ נ' מועצה מקומית שעב (מנהלי; מנחם רניאל; 26/07/18) - 15 ע' |
| עו"ד: ויסאם מוקטרן, עיסאם ח'טיב |
בימ"ש דחה את תביעת התובעת לתשלום פיצויי הסתמכות ולפיצויי קיום עקב שלילת זכותה של התובעת לזכות במכרז בנייה, לטענתה שלא כדין. נפסק כי התובעת לא עמדה בתנאי הסף לפי המכרז וכי בדין לא זכתה במכרז, כי המכרז בוטל כדין בהעדר מימון, כי בגדר אינטרס ההסתמכות של התובעת, היא צפתה שגם אם תזכה במכרז עשויה הנתבעת שלא להתקשר עמה בהסכם בהיעדר מימון, אך בגין הפגם שנפל בכך שהנתבעת יצאה למכרז לפי אומדן שלא מכסה את מלוא תקציבה ובכך גרמה נזק למציעים, על הנתבעת להשיב לתובעת את עלות הערבות הבנקאית וחוברת המכרז; בנוסף, התובעת אינה עומדת בתנאים לפסיקת פיצויי קיום עקב אי התקשרות במכרז.
מכרזים – סעדים – פיצויים
מכרזים – סעדים – פיצויי קיום
מכרזים – תנאי סף – אי עמידה בהם
משפט מינהלי – מכרזים – פיצוי
משפט מינהלי – מכרזים – ביטול זכייה
חוזים – פיצויים – פיצויי קיום
.
הנתבעת פרסמה מכרז לבניית אולם ספורט בכפר שעב. התובעת הציעה הצעה במכרז, ובישיבת ועדת המכרזים הומלצה כזוכה במכרז. למרות זאת, ראש המועצה הנתבעת החליט לבטל את המכרז בהעדר תקציב מספיק. התובעת פנתה בעתירה לבימ"ש לעניינים מינהליים כנגד החלטת הנתבעת לבטל את המכרז בטענה כי היעדר תקציב מלא לביצוע הפרויקט היא טענה חסרת בסיס וכי המכרז בוטל מנימוקים זרים. העתירה נדחתה. התביעה דנן הינה לפיצויי הסתמכות ופיצויי קיום עקב שלילת זכותה של התובעת לזכות במכרז, לטענתה שלא כדין.
.
בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את התביעה ופסק כי:
ראשית נדחתה טענת הנתבעת בדבר שיהוי בהדגשת התביעה; שנית, נקבע כי התובעת לא עמדה בתנאי הסף לפי המכרז בעת שהגישה את הצעתה, מאחר שלא הגישה מסמכים להוכחת נסיון בהקמת מוסדות ב-4 השנים האחרונות שקדמו לפרסום המכרז בצירוף המלצות. עוד נקבע כי, התובעת הומלצה על ידי ועדת המכרזים כזוכה במכרז, אך המלצתה לא התקבלה על ידי ראש המועצה, שהוא המוסמך לקבוע מי הזוכה במכרז; התובעת לא הוכיחה טענתה בדבר נימוקים זרים ושיקולים זרים לביטול המכרז; בנסיבות שבהן רוב ועדת המכרזים החליט על קבלת הצעה שבה לא הוכח הנסיון הקודם של התובעת, שספק אם היא מקיימת את עקרון השוויון בין המציעים, מובן מדוע נמנע ראש המועצה לקבל את ההצעה. החלטת ראש המועצה שלא לאשר את המלצת ועדת המכרזים לפיה תתקשר המועצה בחוזה עם מציעה שלא הוכיחה את הנסיון הקודם שלה, ולקיים בירור עם המציעה השנייה, היא החלטה סבירה ואינה שלא כדין ואינה מצביעה על שיקולים זרים שלא לבצע את הפרויקט באמצעות התובעת, אלא באמצעות מציעה אחרת. אפשר היה גם לקבל החלטה אחרת, לזמן גם את התובעת לבירור. גם זו היתה החלטה סבירה, אבל לאור ההבדל בין ההצעות – התובעת לא הוכיחה את הנסיון הקודם, בעוד המציעה השנייה הוכיחה נסיון קודם באופן לא מפורט – ההחלטה שהתקבלה מצויה במתחם הסבירות. אין חולק בדבר היעדר תקציב מלא לפרויקט. לכן, אף אילו היתה הנתבעת חותמת עם התובעת על הסכם, הוא היה בטל. לא הוכח כי מדובר בנימוק שנועד למנוע מהתובעת את זכייתה במכרז; הנתבעת ויתר המציעים ידעו והסכימו, שיש סיכון שגם אם מציע יזכה במכרז, לא יתקשרו עמו בחוזה, או שיתלו את ההסכם בקבלת תקצוב, או שיתקשרו בהסכם חלקי. במקרה זה, איש לא זכה במכרז, ולא נחתם הסכם. מכל מקום, בגדר אינטרס ההסתמכות של התובעת, היא צפתה שגם אם תזכה במכרז עשויה הנתבעת שלא להתקשר עמה בהסכם לביצוע העבודות עקב היעדר מימון ובנסיבות אלה, אינטרס ההסתמכות אינו מחייב את ביצוע הפרויקט, בהיעדר מימון; אף לא הוכח שהפרויקט ניתן לחלוקה. מכל מקום, ביטול הפרויקט עקב היעדר תקציב למלוא הפרויקט נעשה. יש פגם בכך שהנתבעת יצאה למכרז לפי אומדן שלא מכסה את מלוא תקציבה ובכך גרמה נזק למציעים, שהכינו הצעה לפרויקט שלא יתקיים ויש מקום לפיצוי המציעים ובהם התובעת על נזקיהם – החזר עלות הערבות הבנקאית ועלות חוברת המכרז.
אשר לתביעה לפיצויי קיום עקב אי התקשרות במכרז, על התובעת להוכיח שלושה תנאים מצטברים: הרשות נהגה עמה שלא כדין; אלמלא המחדל או פעולה בלתי חוקית של הרשות היא היתה זוכה במכרז; אי הזכייה במכרז הסבה לה נזק כלכלי. התובעת אינה עומדת לפחות בשני התנאים הראשונים. ראשית, הנתבעת נהגה עם התובעת כדין. ועדת המכרזים שהמליצה על התובעת לא פגעה בתובעת. גם פעולתו של ראש המועצה, שלא קיבל את ההמלצה היתה כדין. המלצת ועדת המכרזים והחלטת ראש המועצה לבטל את המכרז בהיעדר תקציב, גם היא היתה כדין. אשר לתנאי השני, מכיוון שהתובעת לא עמדה בתנאי הסף של המכרז, אלמלא בוטל המכרז, לא היתה זוכה במכרז, על אף המלצת ועדת המכרזים לבחור בה ללא הוכחת הנסיון הקודם, שכן ראש המועצה נהג כדין ולא קיבל את המלצת ועדת המכרזים. לכן, אין התובעת זכאית לפיצויי קיום. מכל מקום, התובעת אף לא הוכיחה אבדן רווח. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [משפט מינהלי] [תעבורה] |
|
| עמנ (ב"ש) 26395-12-17 עטף אלהואשלה נ' משרד התחבורה/אגף הרישוי (מנהלי; גאולה לוין; 26/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: נואף אבו קוידר |
ערעור מינהלי על החלטת המשיבה 3, לפיה הותר למערער להחזיק ברישיון נהיגה בדרגה B (פרטי) בהגבלות נהיגה. נפסק כי, ההחלטה בעניינו של המערער סבירה ומידתית, ומשקפת איזון ראוי בין התחשבות בצרכי המערער לבין הצורך למזער את המסוכנות ממנו, וכי ההחלטה מידתית שכן משך תחולת ההחלטה אינו ממושך.
משפט מינהלי – שיקול-דעת – סבירות
משפט מינהלי – שיקול-דעת – התערבות בית-המשפט
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – ביקורת שיפוטית
תעבורה – רישוי – רישיון נהיגה
.
ערעור מינהלי על החלטת המשיבה 3 (להלן: ועדת הערר או הוועדה), לפיה הותר למערער להחזיק ברישיון נהיגה בדרגה B (פרטי) בהגבלת נהיגה ממקום מגוריו (שבט אל אסאעם) עד צומת נבטים (כביש 25), ובהגבלת נהיגה בשעות היום ובימי חול.
.
בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את הערעור ופסק כי:
סעיף 51 לפקודת התעבורה קובע כי "רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת, לפסול אדם המחזיק ברשיון נהיגה, לצמיתות, לתקופה מסוימת, או עד למילוי תנאים שייקבעו בהחלטה, אם היא משוכנעת שבעל הרישיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי". לפי סעיף 55(א1) לפקודה הנ"ל, ניתן לערער על החלטת רשות הרישוי בפני בימ"ש לעניינים מינהליים בשאלה משפטית בלבד. גדר ההתערבות של בימ"ש במעשי המינהל והחלטותיו מצומצם. בימ"ש אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות ואינו מתערב בהחלטותיה, אלא בעילות מוגדרות כגון חוסר סמכות, התעלמות משיקולים רלוונטיים, שקילת שיקולים זרים, או חריגה ממתחם הסבירות. בימ"ש גם אינו שם עצמו מומחה וככלל, אינו נוטה להתערב בשיקול דעתו של גוף מקצועי, אלא אם שוכנע כי נפל כשל מהותי בהתנהלות הגוף המקצועי. בידי מומחי הרשות הכלים המקצועיים והניסיון הדרוש לשם קביעת מידת מסוכנותו של הנהג לציבור המשתמשים בדרך. לכן, כל עוד לא נפל פגם בהתנהלותם והחלטתם אינה חורגת ממתחם הסבירות, לא ישים עצמו בימ"ש מומחה.
במקרה דנן, החלטת הרשות נסמכת על בדיקה של פסיכולוג, בדיקה של פסיכיאטר ושתי בדיקות של ועדת הערר. הפסיכולוג והפסיכיאטר סברו כי המערער אינו כשיר לנהיגה. ועדת הערר מצאה לאפשר למערער לנהוג, אך במגבלות חמורות, שבוודאי מכבידות מאוד על המערער. מכל מקום, הזכות להחזיק ברישיון נהיגה אינה זכות מוחלטת. החזקת רישיון נהיגה, מעצם טיבה, היא זכות מוגבלת המותנית בכשירות פיזית ונפשית ובמיומנות, נוכח פוטנציאל הסיכון הכרוך בנהיגה ברכב. מול חופש התנועה וחופש העיסוק השלובים ברישיון הנהיגה, ניצבות הזכות לחיים ולשלמות הגוף, של כלל המשתמשים בדרך. המערער אינו תוקף את עצם סמכותה של רשות הרישוי לקבוע ברשיון הגבלה של מקום ושל זמן אלא את אופן הפעלת שיקול דעתה של ועדת הערר, את ההיגיון בהגבלות ואת סבירותן ולפיכך, אין מקום להידרש לשאלה האם רשות הרישוי מוסמכת להגביל רישיון בהגבלות.
אשר לאי עריכת שימוע למערער. אכן, מדובר בפגם שעשוי להוביל לביטול החלטת הרשות מקום בו מתחייב שימוע. אך הפגם תוקן לאחר הגשת הערעור ועניינו של המערער אף נבחן פעם נוספת בוועדת הערר, שאף מצאה לנכון לקבל מקצת טענותיו ולאפשר לו להיבדק פעם נוספת; המערער מבקש למעשה כי בימ"ש יחליף את שיקול הדעת של ועדת המומחים, ללא הצגת תשתית לכך והדבר חורג מהביקורת השיפוטית בערעור מינהלי. הוועדה שקלה שיקולים הנוגעים לעניין וקיבלה החלטה סבירה ומידתית, המשקפת איזון ראוי בין התחשבות בצרכי המערער לבין הצורך למזער את המסוכנות הנובעת מהמערער, ולא נמצא כי החלטת הוועדה נעדרת הגיון. לעניין המידתיות, יש להביא בחשבון גם את משך תחולת ההחלטה, שאינו ממושך, שכן כשירות המערער צפויה להיבחן פעם נוספת בתוך כמחצית השנה. במכלול הדברים, המשיבים איזנו כראוי בין האינטרסים השונים. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [תכנון ובנייה] [מסים] |
|
| עמנ (י-ם) 33178-10-17 שלמה שילה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (מנהלי; ארנון דראל; 24/07/18) - 12 ע' |
| עו"ד: משה כהן, ארז שפירא |
בימ"ש פסק כי המערערים זכאים לפטור מותנה מתשלום היטל השבחה עד לשטח של 140 מ"ר, לפי סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה. נפסק כי, המועד הקובע לבחינה האם מתקיימים תנאי הפטור לפי הסעיף הנ"ל הוא רק לאחר סיום הבנייה, ולמצער הנפקת היתר הבנייה שמכוחו נעשית הבנייה לאחר שהתקיימו כל התנאים להנפקתו, וכי בעת הבחינה לא היו בידי המערערים זכויות במקרקעין ולכן הם זכאים לפטור המותנה.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – פטור
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חישובו
מסים – היטלים – היטל השבחה
.
המערערים ואחרים רכשו זכויות בחלקת מקרקעין. בעת רכישתה הייתה החלקה ריקה, וחלה עליה תכנית בניין ערים מס' 5541 (להלן: התכנית). התכנית אפשרה בניית בניין בן 3 קומות הכולל 6 יחידות דיור. הבניין נבנה והמערערים קיבלו לבעלותם את שתי הדירות בקומה השלישית בשטח כולל של 266 מ"ר. תכנית בניין ערים 5541א' (להלן: התכנית המשביחה) אפשרה הוספת שתי קומות לבניין והוספת זכויות בנייה, כך שמספר יחידות הדיור גדל. המערערים מכרו את שתי הדירות שהיו בבעלותם בסך של כ-6 מיליון ₪. בינתיים פנו המערערים והאחרים להתרת הבנייה הנוספת לפי התכנית המשביחה והגישו בקשה להיתר לתוספת שתי קומות חדשות הכוללות שלוש יחידות דיור. למערערים הוקצתה הדירה בקומה החמישית בשטח של 280 מ"ר. הוועדה המקומית אישרה את הבקשה להיתר בנייה לתוספת שנתבקשה. המערערים פנו למשיבה לקבלת פטור מותנה מתשלום היטל השבחה לפי סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה (להלן: התוספת; סעיף הפטור) עבור בניית 140 מ"ר הראשונים. המשיבה סירבה לבקשתם וחייבה אותם בתשלום מלוא היטל ההשבחה החל על חלקם במקרקעין לפי התכנית המשביחה. ערר שהגישו המערערים לוועדת הערר להיטל השבחה ופיצויים נדחה, ומכאן הערעור.
.
בית המשפט לעניינים מינהליים קיבל את הערעור ופסק כי:
מתן פטור למערערים מעורר קושי ונחזה להיות מקומם. המערערים בנו שתי דירות בשטח כולל של כ-300 מ"ר ומכרו אותן תמורת 6 מיליון ₪. כעת הם בונים דירה שלישית רחבת ידיים, ומבקשים ליהנות מהפטור שנועד להקל על הרחבה או בנייה של דירה באותם מקרקעין, כחלק ממטרה סוציאלית להיטיב עם בנייה של דירות קטנות יחסית. אלא שיש לבכר את גישת המערערים הן בשל התאמתה לתכלית הוראת הפטור והן בשל כך שהיא עולה בקנה אחד עם הפרשנות הלשונית שיש לתת להוראת הפטור.
השאלה היא מהו המועד הקובע לבחינת הפטור. סעיף הפטור קובע כי "בניה או הרחבה של דירת מגורים לא ייראו כמימוש זכויות אם המחזיק במקרקעין או קרובו הגיש בקשה להיתר בניה על אותם מקרקעין שישמשו למגוריו או למגורי קרובו ובלבד שהשטח הכולל של דירת המגורים האמורה לאחר בנייתה או הרחבתה אינו עולה על 140 מ"ר; עם כל בניה או הרחבה נוספת מעל השטח האמור ישולם היטל, בשיעור יחסי לגודל הבניה או ההרחבה הנוספת." הפרשנות הלשונית אינה מאפשרת אלא להגיע למסקנה כי הדין עם המערערים, גם אם לא מוגשמת בדרך זו התכלית הסוציאלית האמורה. מנוסח סעיף הפטור עולה כי המועד לבחון האם מתקיימים תנאי הפטור הוא רק לאחר סיום הבנייה ולא מוקדם יותר, ולמצער הנפקת היתר הבנייה שמכוחו נעשית הבנייה לאחר שהתקיימו כל התנאים להנפקתו. לא ניתן לקרוא לתוך לשון החוק מועד אחר המוקדם יותר, כמו ההחלטה לאשר את הבקשה להיתר בנייה מבלי שזה ניתן או את אישורה של התכנית המשביחה. לפיכך, בעת הבחינה לא היו בידי המערערים שתי הדירות המקוריות, שכבר נמכרו, ולכן אין ברשותם זכויות במקרקעין והם זכאים לפטור המותנה עד לשטח של 140 מ"ר.
בימ"ש עמד על תכלית הוראת הפטור לפי ההתפתחות הפסיקתית, בציינו, בין היתר, כי כבר נפסק שאין לקבוע כלל גורף לפיו כל אימת שייתכנו כמה פרשנויות לסעיף הפטור, יועדף הפירוש המצמצם אותו ביותר וכי הפרשנות צריכה להיעשות על פי לשונו ותכליתו, אף אם לעיתים הן יובילו דווקא לפרשנות שתידמה מרחיבה. על רקע זה בחן בימ"ש את הגשמת התכלית העומדת בבסיס הוראת הפטור במקרה זה, בציינו כי המערערים רכשו את המקרקעין, כשמוקנות להם הזכויות לבנות עליהם מכוח התכנית. בעלי הזכויות הקודמים שמכרו למערערים את המקרקעין הם שנשאו בהיטל ההשבחה החל בשל התכנית, והמערערים רכשו את המקרקעין לאחר שהושבחו. מכאן שבניית שתי הדירות אינה אלא מימוש של הנכס שנרכש על ידי המערערים מבעלי הזכויות (לאחר שאלה שונו) מבלי שערך המקרקעין שבבעלותם השביח. לפיכך, המערערים לא זכו לקבל הטבה כלשהי מהציבור אלא קנו בכסף מלא את זכויותיהם לפי התכנית. מכירת הדירות לאחר הבנייה, נעשתה ללא כל חבות בהיטל השבחה, שכן היא הייתה בגדר מימוש הזכויות שרכשו המערערים מכספם מבלי שנהנו מההטבה הנובעת משינוי התכנית ומאישורה. החבות הלכאורית של המערערים בהיטל השבחה נובעת מהגדלת הזכויות בשל התכנית המשביחה, שאת הזכויות המוגדלות על פיה מבקשים הם לנצל כעת עם בניית הדירה החדשה, חלף דירותיהם, שנמכרו. ניצול זכויות זה אינו ניצול "שני" אלא "ראשון" ולכן אין לקבל את עמדת המשיבה כי המערערים אינם זכאים לפטור כי כבר קיבלו אותו. מכאן, שאין הצדקה לחייב את המערערים בתשלום היטל עבור אותם 140 מ"ר, שעליהם הם זכאים לפטור, שכן הנחת ועדת הערר כי היו להם שתי דירות במקרקעין אינה רלוונטית, מאחר והן נמכרו, ותוצאה זו נובעת מכך שהמערערים לא זכו בעבר לפטור מכוח הוראת הפטור. נוכח כל האמור, המערערים זכאים לפטור המותנה מתשלום היטל השבחה עד לשטח של 140 מ"ר. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 13 [מקרקעין] |
|
| הפ (מרכז) 8629-03-18 מנצור (שמואל) ישר נ' לשכת רישום מקרקעין פתח תקוה (מחוזי; יעקב שפסר; 23/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
החלטת רשם המקרקעין בבקשה לעיון במסמכים ששימשו יסוד לרישום בפנקס הינה במסגרת סמכות הרשם על-פי דין ולאור מהותה הטכנית-מנהלית, יש למצות תחילה את "דרך המלך" שנקבעה בחוק לתקיפת החלטתו בטרם פנייה לבית המשפט.
מקרקעין – רישום – סמכות רשם המקרקעין
.
בקשה למתן צו שיחייב את רשם המקרקעין למסור לעיון המבקש את כל המסמכים אשר שימשו יסוד לרישום הבעלות בנכס מקרקעין שהמבקש טוען לבעלות בו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
הדרך שנקבעה בחוק המקרקעין ובתקנותיו בנוגע לגורם המבקש לעיין במסמכים המהווים תשתית לרישום בפנקס הינה באמצעות הגשת בקשה לרשם, כאשר על החלטתו ניתן לערור לממונה, ועל החלטת הממונה ניתן לערער לביהמ"ש. החלטה בבקשה לעיון במסמכים ששימשו יסוד לרישום הינה במסגרת סמכותו של הרשם על-פי דין ואיננה, במקרה הרגיל, משום הכרעה שיפוטית. טרם נקבעה הלכה ביחס לקיומה של חובה למצות תחילה את הליכי ההשגה על החלטות הרשם שנקבעו בחוק המקרקעין עובר למתן סעד הצהרתי על-ידי ביהמ"ש. עם זאת, בנסיבות בהן הבקשה מצויה מפורשות בגדרי סמכות הרשם, ולאור מהותה הטכנית-מנהלית, יש למצות תחילה את "דרך המלך" שנקבעה בחוק לתקיפת החלטתו ואין לאפשר עקיפתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 41015-11-13 בנק דיסקונט לישראל - הנושה נ' אליהו אמיתי (מחוזי; נפתלי שילה; 20/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: איתי ברדה, אריאלי |
מושכל ראשון הוא שחובות צריך לשלם. מי שהתברר כי יש בידו לפרוע את כל חובותיו, ככלל, לא זכאי לקבל "הנחה". ככל שלאחר חלוקת דיבידנד בצורה שוויונית ובהתאם לפקודה נותרה בקופה יתרה שיש בה לשלם ולו חלק מרכיב הריבית וההצמדה – מן הדין ומן הצדק שהנושים יזכו לקבלו.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – סכומים שהצטברו בקופה
פשיטת רגל – ניהול נכסים – חלוקת נכסים
.
הנושה עותר לכך שהנאמנת תפעיל את סמכותה לפי סעיף 81 לפקודת פשיטת הרגל ותקבע כי לתביעות החוב שאושרו, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן צו הכינוס ועד התשלום בפועל. האם יש להוסיף לדיווידנד המגיע לנושים ריבית והצמדה מיום הכינוס ועד לתשלום בפועל, שעה שבקופת הפש"ר הצטברו כספים העולים על גובה תביעות החוב שאושרו? או שיש להעביר את היתרה שבקופה לחייב?
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו :
סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי אם הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לעניין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לעניין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. כפי שנפסק, גם כאשר יש מקום להגבלת הריבית לפי סעיף 134(א), הרי שהגבלה זו הינה לצורך חלוקת דיווידנד בלבד, ולכן יתרת הריבית ההסכמית מעבר לתקרה שבפקודה, אינה נמחקת אלא ניתנת לגבייה כחוב נדחה, לאחר ששולמו יתר החובות לנושים.
כפי שנפסק, מטרת הפקודה אינה למחוק חובות שהחייב יכול לשלם, אלא לאפשר לחייב שאינו מסוגל לפרוע את חובותיו, לשלם כפי מקסימום יכולתו, ולאפשר לו לפתוח דף חדש. הפקודה לא נועדה לאפשר לחייב להתחמק מתשלום חובות שהוא יכול לשלם. לכן, אם נותרת בקופה יתרה לאחר חלוקת דיבידנד לנושים בצורה שוויונית, לפי הסכום בהתאם לפקודה, ניתן לשלם לנושים את היתרה עד למלוא סכום החוב.
במקרה דנן, צבר החייב מחדלים רבים בהתנהלותו, וגם לא הוכח שמצבו הכלכלי "אנוש". לא נמצאה כל הצדקה שהוא לא יפרע את מלוא חובו, כולל רכיב הריבית וההצמדה, שהוא בגדר "חוב דחוי". חובות צריך לשלם. מי שהתברר כי יש בידו לפרוע את כל חובותיו, ככלל, לא זכאי לקבל "הנחה". הנושים ממתינים זמן רב לקבלת כספם וככל שיש בקופה לשלם ולו חלק מרכיב הריבית וההצמדה – שאינו מהווה "פרס", אלא רק מנגנון לשמירת ערך הכסף – מן הדין ומן הצדק שהנושים יזכו לקבלו. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] |
|
| תא (חי') 43724-11-14 מארון נסר נ' מדינת ישראל- משרד האוצר (מחוזי; עפרה ורבנר; 19/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: מוניר ברבארה, פזית פרידמן, אורית סידי |
בנסיבות תיק זה, סכום ההוצאות שנפסקו לטובת התובעים, אשר זכו בתביעתם, אם כי בסכום נמוך ביותר בהשוואה לסכום שנתבע, אינו עניין שניתן להתייחס אליו כ"טעות" בפסק הדין, כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט.
דיון אזרחי – פסק-דין – תיקונו
.
בקשת הנתבעת 2 לתיקון טעות אשר נפלה לדעתה בפסק הדין, בכל הקשור בסכום ההוצאות שהיא חויבה לשלם לתובעים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
סכום ההוצאות שנפסקו לטובת התובעים, אשר זכו בתביעתם, אם כי בסכום נמוך ביותר בהשוואה לסכום שנתבע, אינו עניין שניתן להתייחס אליו כ"טעות" כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. מאחר והמרכיבים הנלקחים בחשבון לצורך פסיקת הוצאות אינם מרכיב אחד בלבד, לא ניתן להתייחס בנסיבות תיק זה לסכום ההוצאות שנפסק, כאשר נלקחו בחשבון כל המרכיבים הרלוונטיים, ולנסיבות פסיקתו כאל "טעות", לכן אין מקום לתיקון סכום ההוצאות שנפסקו לטובת התובעים. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [תעבורה] [דיון פלילי] |
|
| עפת (ת"א) 49254-04-18 אבי קורצברג נ' מדינת ישראל (מחוזי; רענן בן יוסף; 19/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
כל עוד לא תוקן הדין המזהיר נאשמים שקיבלו דו"ח ברירת משפט, שבנוסף על האפשרות שעונשם יכבד הם עלולים לשאת גם בניקוד גבוה יותר בצד העונש, תיקון כתב אישום או הרשעה בעבירה שונה שנושאת בניקוד גבוה יותר, יש עִמה מידה ממשית של עיוות דין שאין להשלים עִמה.
תעבורה – עבירות – ברירת משפט
דיון פלילי – הרשעה – בעבירה שונה
דיון פלילי – כתב-אישום – תיקונו
.
המערער קיבל דו"ח בגין עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, שהקנס בצדה 250 ₪. בהמשך הותר תיקון כתב האישום כך שתיוחס לנאשם עבירה על פי תקנה 21(ב)(1) לתקנות התעבורה והמערער הורשע בעבירה זו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
נהג ה"משתלב" ביודעין בטור רכבים מבלי לבקש רשות ממי מהנהגים שהמתינו בסבלנות בטור, עובר עבירה על פי תקנה 21(ב)(1). ביהמ"ש רשאי להתיר תיקון כתב האישום גם לאחר הכחשת נאשם את עובדותיו גם לעניין סעיף העבירה וגם לפרק העובדות. ביהמ"ש רשאי להביע דעתו על סעיף העבירה המתאים להתנהגותו של הנאשם, כל עוד לא נפגעה זכותו להתגונן ולא נגרם לו עיוות דין. עם זאת, יש מקום לזכות את המערער. חובת הערכאה דיונית בראותה ובשמעה ראיות לסמנן. בהיעדר הראיות שלא סומנו באשר למספר הנתיבים במקום, במצב הבלתי-ברור של נתיבי התנועה בעיר תל-אביב אפשר ויש בה ממש בגרסת המערער כי השתלב בטור הרכבים מחוסר ברירה, ולו ברמה של ספק סביר באשמתו. קיים קושי של ממש בתיקון כתב האישום ובהרשעת המערער בנסיבות דנן בפרט ובעבירות ברירות קנס בכלל, בעבירה שונה מזו בה הואשם. כל עוד לא תוקן הדין המזהיר נאשמים שקיבלו דו"ח ברירת משפט שבנוסף על האפשרות שעונשם יכבד במישור הקנס ויתר העונשים האפשריים המצוינים שם הם עלולים לשאת ניקוד גבוה יותר בצד העונש שיוטל עליהם, תיקון כתב אישום בבימ"ש או הרשעה בעבירה שונה שנושאת בניקוד גבוה יותר, יש עִמה מידה ממשית של עיוות דין שאין להשלים עִמה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נזיקין] |
|
| עא (ת"א) 26770-05-16 מרפאת איי קליניק נ' משה פרץ (מחוזי; שרה דותן; 16/07/18) - 9 ע' |
| עו"ד: צבי גלמן , ארז פרסי, רן שפירא |
נדחה ערעור על דחיית תביעת המערערים לפיצוי בגין לשון הרע שפרסם המשיב 1 ברשת הפייסבוק ושהפיצה המשיבה 2. הפרסום מוגן על ידי הגנת הביקורת שבחוק איסור לשון הרע וההגנה חלה גם על המשך הפצת הפרסום.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – פרסומים מותרים
.
ערעור על פסקי דין לפיהם נדחתה תביעת המערערים לתשלום פיצוי בגין לשון הרע שפרסם המשיב 1 ברשת הפייסבוק ושהפיצה המשיבה 2.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
הפרסום של המשיב צייר באופן שאינו מחמיא את טיב הטיפול שמעניקים המערערים, לפיכך, הפרסום מהווה לשון הרע. לעניין ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, יש לבחון את הפרסום במסגרת הכללים שנקבעו ביחס לביקורת כהגדרתה בסעיף 15(6) לחוק, מכיוון שלשונו אינה מגבילה את הביקורת לאמצעי התקשורת המסורתיים ולמבקרים אשר מונו על ידי עורכיהם לבקר יצירה או מוצר. העובדות שתוארו בפרסום, מרביתן אינן שנויות במחלוקת, ואילו מסקנותיו של המשיב הינן בגדר הבעת דעה. תחושת הפגיעה האישית והסבל שחש אינם פוגמים בתום לבו. אשר למשיבה 2, בעידן המרשתת ניתן להשוות את מעמדה לזה של מפרסם מסורתי, וכפי שאיש אינו מייחס לעורך עיתון או עיתון ידיעה אישית ביחס לדברי הביקורת שפורסמו, אך חיובם מותנה במסקנות המתייחסות לכתב, כך גם בעניינה. משנמצא כי הפרסום מוגן על ידי אחת ההגנות שבחוק, ההגנה תחול גם על המשך הפצת הפרסום. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפא (ב"ש) 40134-01-18 מדינת ישראל נ' חברת מ.מ.מ. מפעלי מטמנות מאוחדים (1998) בע"מ (מחוזי; אלון אינפלד; 27/06/18) - 23 ע' |
| עו"ד: ע' אורנשטיין, א' נייגר, י' פורת, ס' שימן |
לא היה מקום להימנע מהרשעת המשיבה בעבירות איכות הסביבה, נוכח חומרת העבירות ושיקולי ההרתעה. המשיבה נידונה לתשלום קנס ולחתימה על התחייבות להימנע מעבירות למשך שלוש שנים.
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעת תאגיד
עונשין – עבירות – איכות הסביבה
.
ערעור המדינה על פסק דין לפיו בוטלה הרשעת המשיבה בעבירות שעניינן איכות הסביבה והיא חויבה לחתום על התחייבות להימנע מעבירות בסך 100,000₪, ולפצות את עיריית באר שבע בסך 50,000 ש"ח בגין הנזקים שגרמה לתושבים בשריפה נושא האישום.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
ביהמ"ש יימנע מהרשעת אדם שעבר עבירה רק במצבים חריגים ועל פי הלכת כתב נדרשים לכך שני תנאים מצטברים: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה. הסמכות לאי הרשעת תאגיד קיימת אך שמורה רק למקרים חריגים שבחריגים, המאפשרים זאת על פי התנאים שהותוו בפסיקה. הלכת כתב חלה גם בעבירות של אחריות קפידה בתחום איכות הסביבה, אך ניתן להחילה בגמישות רבה יותר, ולתת משקל לאופיין של העבירות כאשר מדובר בעבירות של אחריות קפידה. נוכח חומרת העבירה ראויה המשיבה להרשעה. בהרשעה זו, תדע כל וועדת מכרזים כי המשיבה חטאה בחטא חמור בהקשר לאיכות הסביבה, כי ניהלה עסקיה שנים ללא רישיון, כי לא נקטה באמצעים שנדרשו ממנה למנוע את זיהום הסביבה, וזאת למרות התראות חוזרות, לרבות התראות בכתב. תדע הוועדה, כי במקרה זה הסיכון התממש, ונגרם זיהום עקב מחדלי המשיבה. זאת, כאשר ביום פקודה לא היה בידה האמצעים לכבות את האש, לא מידית, לא במהירות ולא תוך זמן סביר, לאחר הצתת מערום הצמיגים על ידי זר שהצליח לחדור לשטחה. גם אילו היה מוכח נזק משמעותי וקונקרטי מאוד למשיבה כתוצאה מהרשעתה, נוכח חומרת העבירות ושיקולי ההרתעה, אין מקום להימנע מהרשעה. הגם שמתחם העונש הראוי צריך להיות חמור יותר מאשר טענת המדינה, יש להשית קנס מתון בן 75,000 ₪ בלבד. המשיבה תחתום על התחייבות בסך 100,000 ₪ להימנע מעבירות למשך שלוש שנים. הפיצוי שהושת לטובת עיריית באר שבע הושת במפורש כחלופה לקנס ומשהושת קנס, רכיב הפיצוי בטל. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 19 [משפט מינהלי] [חינוך] |
|
| הפ (אריאל) 46940-06-18 נחשון רוזנבלום ואח' נ' מועצה אזורית שומרון (שלום; אריאל ברגנר; 26/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
השאלה המרכזית בהליך זה, האם על בית המשפט להתערב בהחלטת המשיבה 1 אשר הפרה לכאורה את הבטחתה השלטונית/מינהלית, להקים בי"ס יסודי ממלכתי דתי בישוב צופים לאחר ששעתה להחלטת המשיב 2 שניתנה ללא סמכות ומשיקולים זרים (כך לטענת המבקשים).
משפט מינהלי – שיהוי – אימתי מתקיים
חינוך – שיקול-דעת – בחינתו
.
המבקשים הגישו תובענה זו בתחילה כעתירה מינהלית אשר הוסבה להמרצת פתיחה, בה ביקשו מבית המשפט: להורות למשיבים ליתן טעם מדוע לא תיושם החלטת המשיבה 1 להקמת בי"ס יסודי ממלכתי-דתי בישוב "צופים" בשנת הלימודים הקרובה תשע"ט או בזו הבאה, תש"פ. כמו כן, בית המשפט התבקש להורות על ביטול החלטת המשיב 2 שלא להקים את ביה"ס האמור.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, קובעת כדלקמן: "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".
אמנם חוק בתי המשפע לעניינים מינהליים אינו חל "באזור" ועל כן גם תקנות אלה אינן חלות, אך יש לבחון את נושא השיהוי המינהלי, לפי מהותו. יש לקבוע כי חל שיהוי בהתנהלות המבקשים בתובענה זו, שיהוי אשר יש בו כדי להביא לדחייתה.
גם לגופו של עניין, דין התובענה להידחות. המשיבות, כולן, פעלו באופן סביר כאשר ביצעו את הבדיקות ההכרחיות לקיום ההבטחה של המשיבה 1 תוך רצון אמיתי להקים בי"ס, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטותיהן. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון פלילי] |
|
| בעח (ראשל"צ) 52219-06-18 רביע צאלח נ' מדינת ישראל (שלום; אילה אורן; 22/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: דרויש נאשף, יפית דרי |
בית המשפט דחה בקשה לעיון בחומר חקירה. נקבע כי החומר המבוקש אינו מהווה "חומר חקירה".
דיון פלילי – זכות עיון בראיות התביעה – הגבלתה
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – הגבלתו
.
בקשה לעיון בחומר חקירה שהוגשה בהתאם להוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח שולב], התשמ"ב-1982.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
זכות העיון בחומר החקירה הוכרה כזכות מרכזית בהליך הפלילי והוסדרה בסעיף 74 לחסד"פ. הזכות נובעת מעקרון העל בדבר זכותו של נאשם להליך הוגן ותכליתה כי יונח בפני הנאשם כל החומר הרלוונטי למשפטו תוך הסתכלות רחבה על צורכי הגנתו.
סעיף 74(א)(2) לחסד"פ עונה על הסוגיה הצריכה לענייננו וקובע כי זכות העיון בחומר מודיעיני מצומצמת לחומר הרלוונטי לאישום עצמו, או לראיה המוגשת או למהימנות עד מרכזי.
יישום הוראת הסעיף לענייננו מובילה אל המסקנה כי הבקשה לקבלת כל חומרי המודיעין שנאספו במערכת המשטרתית בעניינו של שותפו של המבקש, מעבר למידע המודיעיני הרלוונטי לאישום שנמסר להגנה (בגינו התקיים דיון בעתירה לגילוי ראיה) – היא הדוגמה שיש למנוע, אשר לה התכוון המחוקק ולשם כך ממש תוקן סעיף 74 בתיקון 75 לחסד"פ. מטעם זה בפני עצמו יש אפוא לדחות את הבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [תגמולים] [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 17070-07-16 פלוני נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (שלום; רמי חיימוביץ; 21/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: רני רוזן זרחיה, שי שמש |
הוכח כי התובעת נפגעה מפגיעת איבה וחלה עליה החזקה הממעטת. כדי שלא תחסם דרכה לתבוע פיצוי לפי חוק הפלת"ד, היה עליה להוכיח שאינה זכאית בפועל לתגמולים מכוח חוק התגמולים. התובעת בחרה שלא למצות הליכים במסלול זה ולא הוכיחה כי אינה זכאית לפיצוי לפי חוק התגמולים. לכן אין מנוס ממחיקת תביעתה.
תגמולים – נפגעי פעולות איבה – זכות תביעה בנזיקין
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – ייחוד העילה
.
התובעת נפגעה בתאונת דרכים שנגרמה במהלך פיגוע טרור לאומני. המחלוקת היא בשאלה, האם התובעת זכאית לפיצוי או שמא חלה עליה החזקה הממעטת.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התובעת נפגעה בתאונת דרכים שהיא פגיעת איבה. לכאורה חלה עליה החזקה הממעטת, אולם בכך אין סוף פסוק שכן בית המשפט העליון שהיה ער לאפשרות שהנפגע יישאר ללא פיצוי כלשהו קבע כי נפגע בתאונת דרכים שאינו זכאי, בפועל, לתגמולים לפי חוק התגמולים יהא זכאי בכל זאת לפיצוי לפי חוק הפלת"ד. לפיכך, למרות שנמצא כי התובעת נפגעה מפגיעת איבה וחלה עליה החזקה הממעטת, יש להוסיף ולבחון אם היא זכאית לפיצוי בפועל מכוח חוק התגמולים.
התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אינה זכאית לפיצוי לפי חוק התגמולים. התובעת בחרה להמשיך את תביעתה במסלול הפלת"ד בלא למצות את ההליכים בדרך המלך שהתווה החוק. היא בחרה לפנות ישירות לדרך השיורית שיועדה למי שאינו זכאי לפיצוי ולטעון שחוק הפלת"ד חל משום אין מדובר בפגיעת איבה. טענה זו נדחתה, ובלא שהוכיחה כי היא אינה זכאית לפיצוי אחר היא אינה זכאית לחזור אל המסלול המותווה בחוק הפלת"ד. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [תעופה] [נזיקין] |
|
| תק (חי') 28007-02-18 נוי צדק נ' אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (שלום; קרן מרגולין פלדמן; 19/07/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי הנתבעת, בסירובה להטיס את התובעים, פעלה בניגוד להוראות החוק, מבלי שיחולו בנסיבות העניין החריגים המוגדרים בסעיף 5(ד) לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012.
תעופה – שירותי תעופה – אחריות
נזיקין – אחריות – חברות תעופה
.
תביעה קטנה שעניינה דרישת התובעים לקבלת פיצוי בגין נזקים אשר נגרמו להם לשיטתם, בשל סירוב הנתבעת לקבלם לטיסה מנמל התעופה בן גוריון לבודפשט.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כלהלן:
הואיל ובית המשפט לא שוכנע בקיומם של שיקולים ראויים וכבדי משקל אשר יצדיקו מניעת עלייתם של התובעים אל המטוס במועד הטיסה שהוזמן על ידם, ולא נמצא כי מדובר במקרה בו עניין לנו בנוסעים שמסוכנותם ניכרת או כי מדובר בנוסעים אשר התנהלו התנהלות כה בלתי הולמת עד כי יש לראותם כמי שהפרו את הסכם ההתקשרות בין הצדדים במידה שתצדיק נקיטת סנקציה של ביטול עסקת מכירת כרטיסי הטיסה לידיהם, יש לקבוע כי הנתבעת, בסירובה להטיס את התובעים, פעלה בניגוד להוראות החוק, מבלי שיחולו בנסיבות העניין החריגים המוגדרים בסעיף 5(ד) לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012.
היה על התובעת לפעול להענקת שירותי סיוע ומתן פיצוי לתובעים על פי הוראות חוק שירותי תעופה, להשיב להם את תמורת הכרטיסים שרכשו ולשלם לתובעים פיצוי כספי בהתאם להוראות החוק. משלא פעלה כאמור הרי שהתובעים זכאים לפיצוי לדוגמא על פי הוראות סעיף 11 לחוק שירותי תעופה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [מקרקעין] [דיון אזרחי] |
|
| תא (כ"ס) 64143-03-18 עדי סעדיה קרני נ' אסף דגן (שלום; מרב בן ארי; 19/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על עיכוב הליכים בתביעה נגד נתבעים 5 ו-6 ביחס לעילת המטרד ליחיד והעילה החוזית, עד לסיום הדיון לפני המפקחת על המקרקעין בתיק המקביל.
מקרקעין – המפקח על הבתים המשותפים – סמכותו
דיון אזרחי – עיכוב הליכים – הליך תלוי ועומד
.
בקשת הנתבעים 5 ו-6 לסילוק התביעה על הסף, לחילופין למחיקת התביעה או לפיצול הדיון ועיכוב הליכים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הכרעה בנושא עיכוב הליכים מושתתת בראש ובראשונה על שיקולים של מהות השאלות שבמחלוקת, יעילות הדיון ומניעת הכרעות סותרות.
כדי להחיל את עקרון ה"ענין תלוי ועומד" יש להוכיח את זהות העילות, אך אין זה הכרחי שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להידון בשתי התובענות. העיקר הוא שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית.
יישום השיקולים לעיל, מצביע על כך שבכל הפרמטרים, קיימת הצדקה לעיכוב ההליכים: העובדה שבהליך המקביל הנתבעים 1-4 אינם צד להליך אינה מעלה או מורידה שכן בשני ההליכים מופיעים הצדדים הרלבנטיים לבירור עובדות המקרה.
מכוח דוקטרינת "הליך תלוי ועומד" – יש לקבוע כי בשלב זה, יש לעכב את הדיון בבית משפט זה ביחס לנתבעים 5 ו-6 ביחס לעילת המטרד ליחיד והעילה החוזית, עד לסיום הדיון לפני המפקחת על המקרקעין בתיק המקביל. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [תכנון ובנייה] [נאמנות] |
|
| תא (ת"א) 9976-06-12 צפי אפקט-טים הפקות (2001) בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (שלום; נאוה ברוורמן; 18/07/18) - 21 ע' |
| עו"ד: אלון ריחני, ניר ברואנשטיין |
כופר חניה שהופקד בעירייה לצרכי הקמת חניון ציבורי, מיועד להקמת חניון, כאמור. גם אם החניון לא הוקם, אין משלם הכספים זכאי להשבתם, אלא – זכאי הוא לדרוש שהעירייה תקים את החניון.
תכנון ובנייה – היתר בנייה – התקנת מקומות חניה
נאמנות – נאמנות קונסטרוקטיבית – אי הוכחתה
נאמנות – יחסי נאמנות – היעדרם
.
התובעת הגישה תביעה שעניינה השבת כספים ששולמו על ידי צד ג' בגין כופר חניה. לשיטת התובעת, צד ג' המחתה לה את הזכות לתבוע בשמה, ומאחר והעירייה לא הקימה חניון על פי תקנות החניה, אזי מחויבת העירייה להשיב לתובעת את הכספים. העירייה מטעמה סבורה כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנות. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם נוצרו בין צד ג' לבין העירייה יחסי נאמנות, או לחילופין יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית.
.
בית המשפט דחה את התביעה פסק כלהלן:
בנסיבות העניין לא קיימים בין משלמת כופר החניה לבין העירייה יחסי נאמנות לפי חוק הנאמנות, ואף לא יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית. המשלם לקרן חניה איננו נחשב ל"נהנה" לפי סעיף 1 לחוק הנאמנות; אין לראות ביחסים בין צד ג' ששילמה את הכופר לעירייה יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית, שהרי צד ג' שילמה את כופר החניה בעבור היתר בניה.
הכספים ששולמו לקרן החניה, אינם "כספי נאמנות" או "מעין נאמנות", הואיל ומדובר בכספים ששולמו על ידי האזרח לרשות כ"מס" או "היטל" לצרכי חניון ציבורי. עצם כך ששולם כופר חניה, לא מקים חובת נאמנות בין העיריה לבין משלם כופר החניה. אין לראות בכופר החניה כ"נכס" המוחזק על ידי העירייה לטובת משלם הכספים.
אין לקבל את טענת התובעת, לפיה יש להגביל את זכותה של רשות ציבורית להעלות את טענת ההתיישנות; הוכח, כי התביעה התיישנה. עילת התביעה נולדה בחודש מרץ 2004, או לכל המאוחר ביוני 2004, ומשהתביעה הוגשה בחלוף 7 שנים, אזי התביעה התיישנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [זכויות יוצרים] |
|
| תא (נצ') 682-10-12 פאתנה דחלה נ' ג'אבר מדיה בע"מ (שלום; עינב גולומב; 18/07/18) - 26 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט חייב אתר אינטרנט לפצות את התובעת בגין הפרת זכויות יוצרים בתמונות. טענת הנתבעים לפיה עצם מתן חשיפה באתר לתמונות מזכה אותם ב"זכות מוסרית" נדחתה.
זכויות יוצרים – יצירה – צילום
זכויות יוצרים – בעלות על זכות יוצרים – קביעתה
זכויות יוצרים – הפרה – פיצויים
זכויות יוצרים – הפרה – הוכחתה
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה כספית שעילתה הפרת זכויות יוצרים בתמונות שצולמו על פי הנטען על ידה ואשר פורסמו ללא רשותה באתר "Panet". עניינה של התביעה בחמישה פרסומים שפורסמו באתר, הכוללים תמונות שלפי הנטען צולמו על-ידי התובעת.
.
בית המשפט קיל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
הוכח, כי התובעת היא אכן זו שיצרה את התצלומים, והיא גם בעלת זכויות היוצרים בהם. היא אמנם צילמה אותם עבור צד שלישי, אך לא היתה עובדת שכירה של אותו צד ולכן הזכויות נותרו שלה. יש לדחות את טענת הנתבעים, כי התובעת העבירה את זכויותיה לצד שלישי.
בארבעה מתוך חמשת המקרים שבהם פרסם האתר תצלומים של התובעת הדבר נעשה תוך הפרת זכויותיה. במקרה החמישי, שבו פורסמו תצלומי בתה של התובעת, זכותה המוסרית של התובעת הופרה, אך לא זכות היוצרים שלה, שכן היא זו שהעבירה את התצלומים לאתר וביקשה לפרסמם.
גם באשר לטענה כי האתר "חתך" או הסיר את הקרדיט שנטבע על התצלומים יש לקבל את עמדתה של התובעת, בעיקר בשל התחמקות אנשי האתר מלהתייחס לסוגיה.
האתר הנתבע אמנם פרסם עשרות תצלומים שונים של התובעת ללא רשות ומתן קרדיט, אך יש להתייחס אליהם כאל חמישה אירועי הפרת זכויות בלבד, אחד כנגד כל כתבה שפורסמה באתר עם תצלומיה של התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [חוזים] |
|
| תאק (פ"ת) 65766-03-15 עו"ד גד שושני, מנהל עיזבון חיים מלמד ז"ל נ' דוד רוקח (שלום; עדנה יוסף קוזין; 17/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: שמשון רוקח |
בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובע דמי שכירות ראויים ופיצוי חוזי מוסכם בגין אי פינוי מושכר.
חוזים – פיצויים מוסכמים – מהם
חוזים – פיצויים – פיצויים מוסכמים
.
התובע מנהל עיזבון, הגיש כנגד הנתבעים תביעה לתשלום דמי שכירותראויים פיצויים בגין אי פינוי מושכר. הצדדים חלוקים סביב שאלת מועד הפינוי, ושיעור הפיצוי המוסכם שיש להשית על הנתבעים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
בכל הקשור לשאלת מועד הפינוי, במקרה זה, חלה הרישא של סעיף 19(ב)(1) לחוק השכירות והשאילה, שכן הנתבעים שילמו דמי שכירות חודשיים; הפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי המושכר הוסדר בסעיף 16(א) להסכם השכירות.
נקודת המוצא היא כי הסכמת הצדדים לכלול בחוזה ביניהם סעיף פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק, היא הסכמה לגיטימית ותקפה מבחינת דיני החוזים. בתי המשפט ייטו לכבד את רצון הצדדים ולהורות, ככלל, על אכיפתה של תניית פיצויים מוסכמים ככתבה וכלשונה.
המקרה דנן אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים ונדירים שבהם יעשה בית המשפט שימוש בסמכות להפחית פיצוי מוסכם; גם התנהגות הנתבעים לאחר מינוי מנהל העיזבון אינה מצדיקה הפחתה מהפיצוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] [דיון אזרחי] |
|
| תת (ב"ש) 13808-03-17 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' עידן מצרי (שלום; אורי הדר; 17/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: מאיר צברי, אופיר טביב |
בית המשפט קיבל בחלקה בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה שעניינה יתרת חוב שנותרה לנתבע כלפי התובעת.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – קטינים – התקשרות חוזית
דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – בקשת רשות להתגונן
.
בקשתו של הנתבע למתן רשות להתגונן כנגד התובענה שהוגשה כנגדו ע"י התובעת ואשר עניינה יתרת חוב שנותרה לנתבע כלפי התובעת.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה בחלקה, ופסק כלהלן:
הטענה אודות בטלותה של ההלוואה, שהיא פעולה משפטית במשמע חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, או לפחות הזכות לבטל את הפעולה בוודאי טעונה בירור משפטי. סעיף 4 לחוק קובע כי פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו. סעיף 6א לחוק מתייחס גם הוא לצורך בהסכמת נציגו של הקטין.
ומיהו נציגו? התובעת טוענת כי נציגו של הנתבע הינו אביון ובנסיבות בהן ההלוואה הראשונה ניתנה במעמד אביו של הנתבע ובידיעתו הרי שיש לראות בכך הסכמה של נציגו של הנתבע. טענה זו ראויה לבירור שהרי סעיף 14 לחוק קובע כי הוריו של הקטין הם האפוטרופסים הטבעיים שלו. "הוריו" בלשון רבים ולא "הורה". ללא שום קשר לטענה כי הנתבע היה בחזקת אמו באותה עת, הרי שגם אמו של הנתבע עשויה להיחשב כנציגתו ובמקרה כזה גם הסכמתה דרושה לכאורה. הצורך בבירור עניין זה מצדיק מתן רשות להתגונן. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 27314-09-14 מ.ו. השקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - בני ברק (שלום; דורית קוברסקי; 12/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: וינברג, עדני |
אף שהוכח, כי הנתבעת – ועדה מקומית לתכנון ובניה התרשלה במתן היתר הריסה, התביעה נדחתה מחמת היעדרו של קשר הסיבתי עובדתי בין התרשלות הועדה לנזק התובעת.
נזיקין – אחריות – מוסדות תכנון
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת – ועדה מקומית לתכנון ובנייה תביעה שעניינה בטענת התרשלות מצד הנתבעת במתן היתר הריסה. התובעת טוענת, כי הנתבעת פעלה תוך הצגת מצג שווא רשלני כאילו היתר ההריסה, נשוא התביעה, הוא חוקי וניתן לאחר בדיקה קפדנית, אלא שהסתבר בדיעבד, כי מלכתחילה ההיתר לא היה חוקי.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
גופי תכנון, המוסמכים להעניק היתר בניה, חבים חובת זהירות מושגית כלפי הציבור למתן היתרים התואמים את הדין ולאספקת מידע מהימן תוך צפייה שמבקש המידע יסתמך עליו ויפעל על פיו. ביחס לחובת זהירות קונקרטית, נקבע שבמקום שהנזק הוא צפוי קיימת חובה לצפותו כעניין נורמטיבי, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים לצמצם את החובה או לשלול אותה חרף יכולת הצפייה. מכאן, שהוועדה חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי החברה.
מגבלות הזמן הקבועות בחוק ובתקנות מלמדות שבעל היתר שפקע איננו יכול להסתמך על כך שההיתר יחודש באותה מידת בטחון בה יכול בעל היתר קיים להסתמך על כך שההיתר לא יבוטל. לוועדה יש אפוא סמכות טבועה לחזור ולעיין מחדש בהחלטותיה ולשנותן, ומנגד יש ליתן משקל לערכים של יציבות וודאות ולבחון האם הפרט הסתמך על החלטת הוועדה.
במקרה זה הוכח, כי הוועדה התרשלה במתן ההיתר; יחד עם זאת, החברה לא הוכיחה שמתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין התרשלות הוועדה לבין נזקה שכן לא הוכח שהחברה סמכה על ההיתר וכפועל יוצא מכך נגרם לה נזק. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [דיון אזרחי] |
|
| תא (רח') 10686-05-14 שרון כוכבי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "רחובות" (שלום; שרון צנציפר הלפמן; 08/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה לצרף את המבקשת כתובעת נוספת לתביעה. נקבע, כי צירופה של המבקשת עלול לסבך את הדיון ולהשהות אותו.
דיון אזרחי – בעלי-דין – צירופם
.
המבקשת הגישה בקשה להורות על צירופה כתובעת נוספת לתביעה. במרכז החלטת בית המשפט עומדת שאלת יישומה של תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעוסקת בצירוף בעלי דין להליך קיים.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
בבוא בית המשפט להכריע אם לצרף תובע נוסף, על בית המשפט לבחון את ההשפעה שיש לצירוף בעל הדין על ניהול ההליך, כאשר שיקול חשוב לצורך הכרעה בבקשה לצירוף צד מתמקד ביעילות הדיונית באותו הליך.
אמנם, תקנה 24 מסמיכה את בית המשפט לצרף בעלי דין חיוניים בכל שלב משלבי הדיון, אך בית המשפט יכול לדחות בקשה מקום בו מתעורר חשש ממשי שקבלתה תסרבל את ההליך ותכביד על המשך ניהולו. במקרה זה, צירופה של המבקשת עלול לסבך את הדיון ולהשהות אותו.
המבקשת לא פירטה באיזה מובן נוכחותה דרושה והכרחית לצורך הכרעה בתובענה בהליך דנא ולא הוכח כי לא ניתן להגיע לפתרון שלם ויעיל בפלוגתות שהתעוררו בהליך ללא צירופה לתביעה. כך, גם לא הובא טעם מדוע פסק הדין שיינתן בהליך זה יפגע בזכויותיה אם לא תצורף להליך. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 30 [התיישנות] |
|
| תמש (חי') 18432-03-17 א.ס נ' עזבון המנוח ז.נ (משפחה; אלה מירז; 03/08/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אהוד דאהן, יהונתן אפללו |
אין בסעיף 18 לחוק ההתיישנות כדי "להחיות" מירוץ התיישנות שתם בחיי הזכאי המקורי.
התיישנות – אופן חישובה – היום שבו נולדה עילת התביעה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
.
בקשה לסילוק תובענה על הסף, על דרך דחייתה או מחיקתה לפי העניין. בלב התובענה מצוי נכס מקרקעין, אשר לטענת התובעות היה משותף לאביהם המנוח (להלן: א') ואחיו המנוח (אביהם של הנתבעים 3-4 ולהלן:ז). התובעות טוענות כי בשנת 1985 מכרו א' וז' מחצית מזכויותיהם בנכס לב' על בסיס זכרון דברים. העסקה לא דווחה ולא נרשמה בגינה הערת אזהרה. לטענתן, ב- 1988, לאחר מותו של א', הוחתמה אימן (להלן:ע'), שבאה בנעליו של א' כיורשתו, במרמה על עסקה במסגרתה מכרה את זכויותיה במקרקעין לי'. לטענתן, ההסכם שנחתם בין ע' לי', נחתם בהנחיית ז והכל תוך הטעייתה, בכפיה, עושק ומרמה בעקבותיו נותרה ע' ללא זכויות במקרקעין בעוד ז נותר עם חלקו במקרקעין. התובענה נפתחה כתובענה "רכושית" ומבוקשים בה שני סעדים – סעד הצהרתי על פיו התובעות זכאיות להירשם כבעלים של 25% מהמגרש וסעד
חלופי כספי לקבלת שווי זכויות אלה. העותרות טוענות כי עילת התביעה התגלתה להן רק בסמוך למינוי התובעת מס' 1 לאפוטרופא על ע. ב- 2014, בעקבות הליך המינוי.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה ופסק:
בנוגע לסעד ההצהרתי על פיו התובעות זכאיות להירשם כבעלים של 25% מהמגרש, ועוד קודם לשאלת ההתיישנות, נקבע כי דין התביעה להימחק על הסף בגין העדר יריבות, קרי, העדר עילה כלפי הנתבעים. ז. לא היה צד להסכם בין ע. לבין י., וככל שהועברו זכויותיה של ע. במגרש לצד ג', וככל שבפי התובעות טענה קניינית בשם אימן המנוחה ו/או כלפי ההסכם, העילה אינה כלפי ז. או יורשיו. הוא הדין בנוגע לטענות התובעות לרמיה ולפגמים בכריתת החוזה (הטעיה עושק וכו'). הצדדים לחוזה הם בעלי הדין הנכונים.
זאת ועוד, על פי תקנה 78 לתקנות סדר הדין, טענות התובעות המייחסות לז. מרמה, עושק ומצג שווא מחייבות פירוט דווקני של פרטים ומועדים נשוא המרמה הנטענת – פרטים אשר נפקדו מכתב התביעה וספק אם בידי התובעים לספק בנסיבות העניין, ולוּ משום חלוף הזמן.
בנוסף, התובענה על שני ראשיה התיישנה, בין אם תסווג כתובענה רכושית ו/או תובענה "במקרקעין" ו/או ככספית, ודינה להידחות על הסף מפאת התיישנות, בחלוף 7 או לכל היותר 15 שנים ממועד ההסכם ביום 1.12.88. טענות התובעות מובילות למסקנה כי העילה התגבשה במועד חתימת המנוחה על ההסכם, שכן ההסכם, כמו חתימת המנוחה, נולדו בחטא, מתוך מצג שווא ומרמה. לפיכך התיישנה התובענה, עוד בחיי ע, ביום 1.12.95, או לחילופין ביום 1.12.2003 לכל המאוחר. ( ע. הלכה לעולמה ב-2015).
בניגוד להנחת המוצא של התובעות, היותן יורשות של אימן אינו "מאפס" את שעון ההתיישנות, ומירוץ ההתיישנות אינו מתחיל מחדש עם פטירת המנוחה. כפי שנפסק ברע"א 8221/99 לעניין סעיף 18 לחוק ההתיישנות: "ראשית, כאשר המדובר הוא בחליף, תקופת ההתיישנות תיספר ממועד היווצר העילה המקורית. שנית, לעניין יורשים, המהווים חליפים, קיים הסדר מיוחד, לפיו כאשר תקופת ההתיישנות לא הסתיימה בחיי המוריש, היא תימשך לפחות שנה אחת מהיום שבו נסבה הזכות". כפי שצויין בספרות, אין בסעיף כדי "להחיות" מירוץ התיישנות שתם בחיי הזכאי המקורי. לפיכך, טענות התובעות בדבר גילוי המעשים המיוחסים לז. בעקבות מינוי אפוטרופא למנוחה, אינן מעלות או מורידות.
אף טענות התובעות בדבר השעיית תקופת ההתיישנות בחיי המנוחה נדחות. התובעות סמכו ידיהן על סעיף 11 לחוק, לאמור כי אין להביא במניין הזמן תקופה בה התובע "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי" ברם אין בראיות שצרפו התובעות להוכיח "ליקוי" נפשי, או כי המנוחה לא יכולה היתה לדאוג לענייניה. הוא הדין לטענה כי המנוחה סבלה מדיכאון, אשר גם אם תוכח כנכונה, אין בה ללמד אף לא בדוחק כי נפל רבב בהבנתה ותפקודה של המנוחה, מקל וחומר ליקוי קוגניטיבי או אחר שפגם בהבנתה ו/או הבנת משמעות חתימתה על הסכם מכר. ביהמ"ש מוצא לציין בהקשר זהה כי רק ב-2014 – כמעט 30 שנה לאחר החתימה על ההסכם – מונתה למנוחה אפוטרופא. נדמה כי אחרית זו מעידה על הראשית, וכי לא נפל רבב בהבנתה של המנוחה במועדים הרלוונטיים. אמנם בסיפא לסעיף 11, נאמר כי אם היה על התובע אפוטרופוס, לא תבוא במניין הזמן התקופה בה עילת התביעה לא הייתה ידועה לאפוטרופוס. אלא שכאמור במועד בו מונתה התובעת מס' 1 כאפוטרופא על המנוחה, בשנת 2014, תקופת ההתיישנות, בין אם תהא כזו או אחרת, חלפה זה מכבר לכל המאוחר בשנת 2003, ואין בעצם מינויה של התובעת מס' 1 כדי "לאפס" את שעון ההתיישנות. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 31 [ירושה] [משפט עברי] |
|
| (חי') 1165287/ פלונית נ' (בתי-הדין הרבניים; יוסף יגודה, ישראל דב רוזנטל, סיני לוי; 09/08/18) - 10 ע' |
| עו"ד: עובדיה סלמה |
על פי ההלכה, דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים – אף אם נאמרו שלא בעדים. ברם, יש לוודא כי הדברים נאמרו בדרך של ציווי וכן יש לוודא כי הדברים נאמרו בכוונה גמורה להקנות, ולא מנימוקים אחרים (השטאה, השבעה). כמו כן אפשר לתת תוקף לציווי השכיב מרע שלא היה בפני עדים - רק אם היורש מאמין לדברים, ומשוכנע שנאמרו כאמור. במקרה דנא אין תוקף ל"צוואה" בעל-פה הנטענת ע"י המתנגדת, הן עפ"י ההלכה והן עפ"י חוק הירושה. ביה"ד נותן תוקף צוואה לעמוד הראשון שהגישו בניו של המנוח.
ירושה – צוואה – בעל פה
ירושה – צוואה – צוואת שכיב מרע
ירושה – צוואה – פגמים
משפט עברי – ירושה – צוואה
.
בקשה לקיום צוואת מנוח והתנגדות לקיומה. מדובר בצוואה בכתב יד, עם חתימת המצווה ובציון תאריך מ-2011. המבקשים הגישו עמוד נוסף, נושא תאריך מ-2013, אשר אף הוא נכתב בכתב ידו של המנוח, נושא כותרת "ידיעות שונות" בו פירוט נוסף בנוגע לעיזבון. הגב א' (הטוענת להיותה הידוע בציבור של המנוח) מתנגדת לקיום צוואה זו נוכח טענתה שיש צוואה בעל-פה מאוחרת לצוואה הנזכרת, שנאמרה מפי המנוח, 4 ימים טרם פטירתו, ולפיה היא הזכאית לזכויות הפנסיה של המנוח. א' מבקשת לקיים את הצוואה שבכתב (העמוד נושא תאריך מ-2011), ולצד זאת לקיים את הצוואה שבעל פה. א' מבקשת שלא לאשר את העמוד הנוסף מ-2013.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
הן עפ"י ההלכה והן עפ"י חוק הירושה יש בסיס למתן תוקף לצוואה בעל פה, אשר נאמרת במצב של חולי, שבסופו פטירת המצווה. אולם במקרה דנא הן עפ"י ההלכה והן עפ"י חוק הירושה אין לצוואה זו תוקף. טענת גב' א' שהייתה צוואה בעל פה לא זכתה לשום ראיה עובדתית, ואינה עומדת בדרישות היסוד של החוק.
הצוואה הנטענת, נאמרה בעל פה, שלא בפני שני עדים. על פי ההלכה, דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים – אף אם נאמרו שלא בעדים. ברם, יש לוודא כי הדברים נאמרו בדרך של ציווי, ולא די בהתחקות אחר רצון המנוח או אפילו שהביע רצונו אך לא ציווה. וכן יש לוודא כי הדברים נאמרו בכוונה גמורה להקנות, ולא מנימוקים אחרים (השטאה, השבעה). כמו כן אפשר לתת תוקף לציווי השכיב מרע שלא היה בפני עדים - רק אם היורש מאמין לדברים, ומשוכנע שנאמרו כאמור.
במקרה דנא, למרות שכאמור מבחינה הלכתית הצורך בשני עדים בצוואת שכיב מרע אינו מהותי, מכל מקום לא התקיימו אף אחד מהתנאים המאפשרים לאשר צוואה זו. אין כל ראיה שאכן הדברים נאמרו. אף אם הדברים נאמרו אין ראיה שנאמרו בצורה של ציווי. אף אם נאמרו בצורה של ציווי אין ראיה שאכן הייתה כוונה לנותן לתת את המתנה וייתכן שהדברים נאמרו רק כדי לרצות את גב' א'. פרט לכל זה, היורשים מכחישים לחלוטין את טענת המתנה בעל פה, לדבריהם, המצווה אמר להם דברים הפוכים לחלוטין. ובפרט שעל פי התרשמות ביה"ד יש יסוד לטענת היורשים שבזמן הנטען של ידי המבקשת, המנוח כבר לא היה בדעת איתנה. לפיכך, אין כל מקום לחשוש לטענת הצוואה על פי ההלכה.
צוואה בעל פה, ללא עדים – על פי החוק. לטענת בא כוח המבקשת יש לביה"ד הסמכות לאשר את הצוואה אף אם נפלו בה פגמים, וזאת לאור סעיף 25 לחוק. יש לדחות על הסף טענה זו, לאור הדברים המפורשים האמורים בסעיף 25 לחוק. בצוואה זו לא התקיימו מרכיבי היסוד, שהרי הצוואה לא נאמרה בפני שני עדים. כך שעל פי החוק לא מתקיים התנאי המהותי, המאפשר לביה"ד לאשר צוואה אשר נפלו בה פגמים שאינם עקרוניים.
לאחר עיון בצוואה שהוגשה על ידי הבנים, ביה"ד קובע כי ביחס לעמוד הראשון מדובר בצוואה תקפה. מדובר בצוואה בכתב ידו של המנוח, עם חתימת המנוח ובציון תאריך מ-2011 ומתקיימים בצוואה זו כל התנאים הדרושים לאישורה. הוער כי גם מבחינה הלכתית את הזכויות הנובעות מזכויות הפנסיה ניתן להעביר בכתב, שכן מדובר על זכות הסכמית מול הקרן המשלמת את הפנסיה; אין קביעה בנוגע למעמדו של העמוד השני. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [משפחה] [משפט עברי] |
|
| (י-ם) 1068153/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; אוריאל לביא, שלמה תם, דוד מלכא; 30/05/18) - 6 ע' |
| עו"ד: שלום (שרל) בנאמו אביבה רפ, דונה ואקנין, לאה אליאב |
פרשנות הסכם ממון. נפסק בין היתר כי בנסיבות בהן קיימת סתירה בין נוסח שטר ההתחייבות ובין כוונת המתחייב הידועה לביה"ד, פוסקים בהתאם לכוונה. אם דעת השומעים את ניסוח ההסכם ביחס לכוונה העולה מההסכם היא זהה. דעה זו מחייבת את הצדדים. אולם אם יש שיפרשו שהכוונה אחת, והאחרים יפרשו שהכוונה אחרת, אין הולכים בממון אחר הרוב.
משפחה – הסכם ממון – פרשנותו
משפט עברי – חוזים – פרשנות
.
תביעות אשה הנובעות מהסכם ממון שאושר כדין בסמוך לנישואין. רקע: הצדדים גרושים ולהם ילד אחד. הסכם הממון קובע הפרדה רכושית, והיעדר זכויות ממון לאשה ברכושו של הבעל. בנוסף, סעיף 12א בהסכם קובע כי כל אחד מבני הזוג מנוע מלתבוע כל תביעת ממון מכל סוג בעת פקיעת הנישואין. למרות זאת נכתב בסעיף זה כדלהלן: "במקרה שכזה האשה תקבל מהאיש סכום של 180,000 שקל כפיצוי מוסכם ומוערך מראש כ"דמי הסתגלות ומחיה" לאחר פקיעת הנישואין. סכום זה כולל גם את סכום הכתובה ותוספת לכתובה במידה והאשה תהיה זכאית לקבל סכומים אלה". בסעיף 13 בהסכם נכתב: "בכפוף לאמור בסעיף 12 לעיל במידה ובמועד פקיעת הנישואין יהיו לבני הזוג ילדים משותפים, שיהיו במשמורתה וחזקתה הבלעדית של האשה, מתחייב האיש לדאוג לאשה ולילדים לקורת גג בכך שיאפשר להם להמשיך ולהתגורר בדירת המגורים שבה הם גרו ערב הגירושין לתקופה של שלוש שנים, והאשה תקבל לבעלותה את המחצית של דירת המגורים הרשומה על שם האיש ברח' ..., והאשה תישא מחצית של כל התשלומים והחובות שיהיו באותה עת על הדירה לרבות תשלומי משכנתא". יצוין כי נוכח סעיף 12א, מצא ביה"ד לנכון שלא לדון בשאלת זכאות האשה לתשלום הכתובה בעת הגירושין, מאחר שהסכום הנ"ל אינו כפוף לגדרי זכאות לכתובה. בעקבות הגירושין, האשה הגישה תביעה זו לחיוב הבעל לשעבר בסכום הקבוע בסעיף 12א להסכם ולמימוש סעיף 13 בהסכם ולקבל מחצית מהדירה המפורטת בהסכם.
.
ביה"ד הרבני האזורי קיבל את התביעה ביחס לסעיף 12א בלבד מהטעמים הבאים:
התשלום בסעיף 12 הוגדר כ"דמי הסתגלות ומחיה", ועל כן התחייבות זו שרירה וקיימת, ואינה מחייבת את ביה"ד לדון ולהכריע במידת האשמה של כל אחד מהצדדים במשבר שהביא לגירושין; ביה"ד דוחה את הטענה שהתחייבות זו נוגדת את תקנת הציבור, בהיעדר אחיזה במציאות, מאחר וסביר מאד שאדם בעל יכולת כלכלית גבוהה, כמו הנתבע דנן, יתחייב בתשלום כזה כתחליף לכתובה שעליו לשלם בעת הגירושין, בלא כל זיקה לנסיבות שבהן הם מתגרשים; הטענה שהזוג היה נשוי תקופה קצרה של שנה ורבע בלבד אינה רלבנטית לעניין, בפרט כאשר הצדדים ניהלו חיים משותפים במשך כמה שנים לפני שנישאו; טענת הנתבע שיש לקזז מהסך של 180,000 שקל את שווי התכשיטים שנגנבו ממנו על ידי אשתו תוכל להתקבל לאחר שהיא תתברר כנכונה.
בכל הנוגע לתביעה לממש את סעיף 13 בהסכם, הנתבע טוען שההתחייבות הותנתה בכך שיש לבני הזוג "ילדים", ובמקרה זה יש ילד אחד בלבד. בהקשר זה ביה"ד מבהיר כי בנסיבות בהן קיימת סתירה בין נוסח שטר ההתחייבות ובין כוונת המתחייב הידועה לביה"ד, פוסקים בהתאם לכוונה. כלומר, אם לפי דעת השומעים את ניסוח ההסכם הכוונה היא שהבעל התחייב רק אם יהיו ילדים דווקא, או שהכוונה הייתה שְדי בילד אחד, דעה זו מחייבת את הצדדים. אולם אם יש שיפרשו שהכוונה ילד אחד ויש שיפרשו שני ילדים, אין הולכים בממון אחר הרוב. לאור האמור, בנידון זה אין לחייב את הנתבע במימוש סעיף 13 מאחר וקשה מאד להניח שדעת השומעים כולם תהיה, למרות שנכתב בהסכם "ילדים", גם ילד אחד כלול בהתחייבות נדיבה כזו שמצד הדין הנתבע אינו חייב בה, ולכן מאחר וסביר שיש שיפרשו כך ויש שיפרשו אחרת אין להוציא ממון מהנתבע, אלא יד בעל השטר על התחתונה. |
| חזרה למעלה |
|
|
