|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [חוזים] |
|
| עא 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' אנטונינה לברינצ'וק (עליון; מ' מזוז, ע' ברון, א' חיות; 08/08/18) - 12 ע' |
| עו"ד: לימור בן נון נחמני, איתן בן דוד |
הודגשו והוטמעו בפסיקה שני כללים פרשניים: א. לשון החוזה היא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו; ב. קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה על רקע הקשרו הכללי. במקרה דנא, הלשון הברורה של המסמך, תומכת בפרשנות המערערת שכנגד, לפיה ניתנה לה אופציה לרכוש דירה נוספת בבניין, בנוסף על הדירה החלופית המגיעה לה במסגרת פרויקט פינוי בינוי.
 חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
.
ערעור וערעור שכנגד על פס"ד מחוזי בגדרו נדחתה תביעתן של עמודי שחף בע"מ ושחף בלס בע"מ (להלן: היזמות או המערערות) לחייב את המשיבים לחתום על חוזי פינוי בינוי. עניינו של הערעור והערעור שכנגד במחלוקת סביב התחייבויות היזמות כלפי המשיבה 3 בערעור, היא המערערת שכנגד (להלן מעתה: המשיבה), בתמורה לחתימתה על חוזה הפינוי-בינוי. האם כטענת המשיבה, הוראת סעיף 4 למסמך ההתחייבות, המהווה חוזה בין היזמות למשיבה, מדברת על אופציה שניתנה למשיבה לרכוש דירה נוספת בבניין בקומה גבוהה יותר במחיר העלות + 15%, בנוסף על הדירה החלופית המגיעה לה. או כטענת היזמות, מדובר באופציה לשדרוג הדירה החלופית בדומה לשתי האופציות שצויינו בסעיפים האחרים במסמך, ולא לרכישת דירה נוספת. בפסק דינו קיבל בימ"ש קמא את עמדת היזמות. על כך הערעור שכנגד. ערעורן של היזמות הוגבל לפרשנות ביהמ"ש קמא באשר לאופן חישוב ההטבה שבסעיף 4 למסמך ההתחייבות אך היזמות הבהירו שככל שהערעור-שכנגד יתקבל – מתייתר הצורך בהכרעה בערעור שהוגש מטעמן.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט מ' מזוז, בהסכמת הנשיאה א' חיות והשופטת ע' ברון) קיבל את הערעור שכנגד ודחה את הערעור העיקרי, מהטעמים הבאים:
המחלוקת בין הצדדים תחומה כאמור לשאלת פרשנותו הנכונה של סעיף 4 למסמך ההתחייבות. מבלי צורך להיזקק לפולמוס שהתעורר בפסיקה ובספרות סביב הלכת אפרופים, אשר הוביל לתיקון סעיף 25 לחוק החוזים (במגמה להעצים את משקל לשון החוזה בפרשנותו), הודגשו והוטמעו בפסיקה שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו. השני, כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה על רקע הקשרו הכללי. לשון אחר – במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים.
עיון בלשון סעיף 4 גופו, כמו גם מתוך השוואתו לסעיפים 3-1 למסמך, מעלים באופן ברור כי סעיף 4 אינו עוסק בשדרוג הדירה החלופית, כמו סעיפים 3-2, אלא מעניק למשיבה אופציה לרכוש בתמורה דירה נוספת בקומה גבוהה יותר בבניין, היינו דירה שניה, בנוסף על הדירה החלופית.
פרשנות היזמות, אותה אימץ בימ"ש קמא, מובילה גם לתוצאה לא סבירה מבחינה כלכלית, שכן משמעותה היא כי המשיבה אינה מקבלת כלל דירה חלופית תמורת דירתה בבנין מושא הפינוי-בינוי, ועליה לרכוש דירה חלופית, גם אם בהנחה מסוימת. בבחינת למעלה מן הצורך הוער כי תוצאה לא סבירה זו היא שהובילה כנראה את ביהמ"ש לקבוע תמורה שונה מזו הקבועה בסעיף 4, קביעה נגדה מכוון כאמור ערעור היזמות.
בנסיבות אלו, בהן לשון המסמך היא ברורה ויש בה מענה חד משמעי באשר לאומד דעתם של הצדדים, לא היה מקום כלל – לפי כל גישה – לפנות אל הנסיבות החיצוניות למסמך על מנת לתור אחר הטעם למתן ההטבה. נטל זה שהטיל בימ"ש קמא על המשיבה אשר ביקשה לקיים את החוזה כלשונו – לא היה לו מקום. יתרה מזו, גם אם ניתן היה לקבל שהטקסט יכול "לסבול" את פרשנות היזמות – וביהמ"ש אינו סבור כך – היה מכל מקום מוטל הנטל על שכמן לסתור את החזקה לפיה הלשון משקפת את אומד דעת הצדדים, וכי זה תואם את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב.
למעלה מן הצורך, גם אם הייתה אי בהירות בנוסח סעיף 4 המאפשרת להעניק לו יותר מפירוש סביר אחד, ולא זה כאמור מצב הדברים בענייננו, היה מקום להפעיל נגד היזמות את הכלל של פירוש חוזה לרעת מנסחו. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ 2556/17 ישראל חנניאייב נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, ג' קרא; 08/08/18) - 9 ע' |
| עו"ד: ורד חלאוה, מיכאל עירוני, מעיין נופר עמון, חיים רייכבך |
דחיית ערעור על גז"ד בגדרו הושת על המערער – בעקבות הרשעתו במסגרת הסדר טיעון בעבירת הריגה (דקירות סכין) ובעבירות נלוות – 13 שנות מאסר בפועל (הרף העליון של העונש המוסכם בהסדר הטיעון) לצד עונשים נלווים. בהינתן עברו הפלילי של המערער; ההרשעה בעבירות נוספות, ונסיבות ביצוע העבירה, התוצאה הקשה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת, ואף רחוק מכך.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הריגה
דיון פלילי – הסדר טיעון – טווח ענישה מוסכם
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
.
ערעור על גז"ד בגדרו הושת על המערער עונש של 13 שנות מאסר בפועל (הרף העליון של העונש המוסכם בהסדר הטיעון), מאסר מותנה ותשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ להורי המנוח וזאת בעקבות הרשעת המערער על פי הודאתו בהסדר טיעון בהריגה ובעבירות נלוות. טענתו המרכזית של המערער היא, כי גזה"ד לא נתן את המשקל הראוי לנסיבות ביצוע העבירה ולקרבתו של המערער לסייג ההגנה העצמית.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ג' קרא) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
נסיבות המקרה, הן קשות וחמורות ביותר. עפ"י עובדות כתב האישום המתוקן, המערער שיצא לבילוי במועדון הצטייד מבעוד מועד בסכין והסליקה בבגדיו. על רקע דין ודברים בין המערער לאחיו התאום של המנוח (להלן: יצחק), הוביל המערער את יצחק אל השירותים, דחף אותו אל התא והחל בתקיפתו, כשהמנוח הגיע למקום בעקבותיהם. לאחר שהמנוח ויצחק הפצוע מדקירות סכינו של המערער יצאו מהמועדון, המערער קרא לנאשמים 2-3 לחבור אליו ויצא בעקבותיהם. המנוח הכה באמצעות אבן בראשו של המערער, יצחק הכה בראשו של הנאשם 2, והמערער נפגע באופן שהצריך טיפול רפואי. המערער חש מאוים, שלף את הסכין ודקר את המנוח שלוש דקירות בפלג גופו העליון, שהובילו לתוצאה הקטלנית.
אין להלום את טענת המערער כי עסקינן במקרה גבולי המצוי על סף הסייג של הגנה עצמית. כעולה מעובדת כתב האישום המתוקן, עסקינן באירוע דו שלבי שהסלמתו רובצת לפתחו של המערער.
בנוסף, אין לקבל את טענת המערער כי הדקירות בגופו של יצחק ומיקומן מעידים על נסיבות המקרבות את המעשה לסייג ההגנה העצמית. אדרבא, העובדה כי המערער שלף את הסכין ודקר כבר בחלקו הראשון של האירוע, מעידה על קלות דעתו ופזיזותו של המערער בשימוש בסכין, זאת, בפרט כשלחובתו הרשעות קודמות בעבירות אלימות ובהחזקת סכין, בגינן ריצה בעבר עונש מאסר.
בנסיבות העניין לא נמצא כי נפל פגם בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי, או כי לא ניתן משקל מספק לנסיבות ביצוע העבירה, תחושת האיום אותה חש המערער, שהינה תולדה של כניסתו למצב זה – משהחליט לצאת בעקבות המנוח ואחיו כדי להיפרע מהם – גולמה בהסדר העונשי שהוצג בפני ביהמ"ש, וביהמ"ש לא שגה משלא מצא ליתן משקל נוסף ולקולא לנסיבה זו בגזירת הדין לאור נסיבות הביצוע הכוללות, התוצאה הקשה של קיפוח חיי אדם ועברו המכביד של המערער.
זאת ועוד, בהינתן עונשו של המערער מצוי בטווח הענישה המוסכם בהסדר, לא נמצא מקום להתערב בעונשו של המערער אף אם הוא זהה לרף העליון של הטווח. כידוע, בימ"ש זה יטה שלא להתערב בגזר דין של ערכאה דיונית למעט במקרים חריגים שהמקרה שלפנינו לא נמנה עליהם, והלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר העונש שהושת מצוי בטווח הענישה המוסכם בהסדר טיעון. בהינתן עברו הפלילי של המערער; ההרשעה בעבירות נוספות, ונסיבות ביצוע העבירה העולות מכתב האישום המתוקן, התוצאה הקשה, העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת, ואף רחוק מכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [צבא] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 3299/17 פלוני נ' שר הביטחון (עליון; נ' הנדל, ד' ברק ארז, ח' מלצר; 08/08/18) - 10 ע' |
| עו"ד: יונתן נד"ב, אליהו ארביב |
דחיית עתירה על הסף בשל אי-ניקיון כפיים, אי מיצוי הליכים ושיהוי משמעותי. למעלה מן הצורך, דין העתירה להדחות אף לגופה. העותר נעדר משירות צבאי במשך שנים (תוך עשיית דין עצמי), משכך סירובו של המשיב 3 לבחון את בקשתו לפטור משירות(עקב מצב נפשי נטען) טרם התייצבותו מעוגן בדין.
צבא – שירות סדיר – היעדר מן השירות
צבא – ביקורת בגץ – דחייה על הסף
צבא – שירות ביטחון – גיוס
צבא – שירות ביטחון – כושר לשירות ביטחון
משפט מינהלי – בגץ – ניקיון כפיים
משפט מינהלי – בגץ – אי מיצוי הליכים
.
עתירה כנגד החלטת המשיב 3 שלא להפנות את העותר לוועדת התאמה לשירות לצורך בדיקת כשירותו לשירות ביטחון לשם קבלת פטור משירות ביטחון. רקע: העותר הנו אזרח ישראלי כבן 32, אשר הוכר כ"בן מהגרים". בשנת 2007, בהיותו בן 22 עלה העותר לישראל, ולאחר ששהה בארץ ברצף במשך יותר משנה, הוא נקרא להשלים את ההליכים לקראת גיוסו. ברם העותר לא התייצב פעם אחר פעם בתאריכים שנקבעו בצווי הגיוס שנמסרו לו (4!) לרבות לאחר הוצאת פקודת מעצר, מעצרו ע"י המשטרה הצבאית, חיולו והעמדתו לדין משמעתי בגין היעדרות משירות ביטחון ושפיטתו (פעמים) למחבוש. בתאריך 22.12.2016, כשנתיים לאחר שחרורו מהמחבוש השני, פנה בא-כוחו של העותר לראשונה למשיב 3 בבקשה להפנות את העותר בדחיפות לגורמי בריאות הנפש ולוועדת ההתאמה לשירות לשם קבלת פטור משירות ביטחון. משלא נענה, בא-כוח העותר פנה למשיב 3 בשנית בבקשה לקבלת מענה. בתגובתו ציין המשיב 3 כי מכיוון שהעותר לא נענה לצו הגיוס השני משנת 2009 הוא נחשב מאז כעריק, וכי צה"ל איננו נוהג לברר את פניותיהם של עריקים או לטפל בבקשותיהם. יחד עם זאת, צוין כי פנייתו האחרונה של העותר הועברה לגורמי בריאות הנפש הצבאיים, אשר קבעו כי: "אין מקום, גם בהתחשב בנסיבות, לזמנו לבדיקה לפנים משורת הדין כשהוא מבצע עבירת היעדרות מן השירות". בתאריך 21.02.2017 פנה ב"כ העותר פעם נוספת למשיב 3 ובהמשך לכך הוגשה העתירה.
.
בג"ץ (מפי המשנה לנשיאה ח' מלצר) דחה את העתירה על הסף מהטעמים הבאים:
עיקר טענותיו של העותר נסובות סביב סירובו של המשיב 3 לבחון את בקשתו לפטור משירות ביטחון נוכח מצבו הנפשי, זאת על אף שהעותר מצדו עושה דין לעצמו ולא מתייצב בפני הגורמים הרלבנטיים, כפי שנדרש ממנו על פי הדין, ומונע בכך את בירור טענותיו בדרך המקובלת. בתוך כך, יש לציין כי אף בטרם הוצאו ארבעת הצווים ופקודת המעצר – לעותר ניתנה הזדמנות הן במסגרת הצו הראשון והן במסגרת הצו השני להופיע בפני רשויות הצבא, לשטוח בפניהם את טענותיו ולאפשר להם לדון בכשירותו לשירות ביטחון. אף על פי כן, העותר בחר פעם אחר פעם שלא להתייצב בפני גורמי הצבא, זאת גם לאחר שהובהר לו כי רק כך תוכלנה טענותיו להיבדק ולהתברר, ובכך למעשה טרם מיצה את ההליכים העומדים לרשותו. די בהתנהלות בעייתית זו של העותר כדי להביא לדחיית עתירתו על הסף.
בנוסף, עתירה זו לוקה בשיהוי משמעותי ומאיין, המצדיק אף הוא כשלעצמו את דחייתה על הסף. העותר הגיש את עתירתו בתאריך 19.04.2017, כתשע שנים לאחר הוצאת הצו הראשון בעניינו, וכשנתיים וחצי לאחר שחרורו מן המחבוש השני, זאת מבלי שסיפק הסבר מבורר כלשהו באשר לסיבה שבגינה השתהה בהגשת העתירה.
למעלה מן הצורך, דין העתירה להדחות אף לגופה. העותר נעדר משירות צבאי במשך שנים, ומשכך סירובו של המשיב 3 לבחון את בקשתו לפטור טרם התייצבותו מעוגן בדין. יתר על כן, המשיב 3 בהחלטתו הנתקפת בעתירה – לא מנע מן העותר את האפשרות להשמיע את טענותיו ולברר את מצבו הבריאותי וכשירותו, והוא עדיין יכול לעשות כן אם יתייצב בפני רשויות הצבא. עוד צוין כי רשויות הצבא אף הפנו (לפנים משורת הדין) את עניינו של העותר לעיון ראש מדור פסיכיאטריה שבדק את טענותיו של העותר, לאחר שזה הגיש חוות דעת רפואית בעניינו. עמדתו המקצועית-רפואית של ראש מדור פסיכיאטריה, היא כי מצבו הרפואי הנטען של העותר איננו חמור וחריג באופן המצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלא לדון בבקשה לפטור טרם שהמועמד נענה לצו הקריאה שהופנה אליו. בנסיבות, מדובר איפוא בהחלטה מידתית וסבירה ולא נמצא טעם טוב להתערב בה.
לסיום בג"ץ מוצא להעיר שתי הערות: א. על רשויות הצבא לשקול אם בעקבות מימוש פקודת מאסר, או לפני סיום המחבוש – ניתן להביא את סרבני הצו ללשכת הגיוס, כדי לאפשר את קיום הבדיקות הנדרשות ואת החלטת החיול, במידת הצורך – והכל כדי לשבור בעתיד את "המעגל השוטה" שקרה פה במכלול; ב. אין באמור לעיל כדי למנוע מהעותר להגיש כל בקשה שימצא לנכון לאחר שיתייצב, ובכלל זה בכל הנוגע למצבו הבריאותי הנוכחי. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| בשפ 5670/18 עמירה עובידה נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 08/08/18) - 7 ע' |
| עו"ד: חיים שוייצר, נאיל זחאלקה |
אין חולק כי העורר קיים ביודעין מגע עם סוכן חוץ. די בכך כדי לקיים את דרישת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים לקיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים, שהרי לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 114 לחוק העונשין די בכך שהיה במעשיו של העורר כדי להביא לפגיעה בביטחון המדינה, ואין הכרח כי פגיעה כאמור תיגרם בפועל.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
עונשין – עבירות – מגע עם סוכן חוץ
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
ערר לפי סעיף 53 לחוק המעצרים, על החלטת בימ"ש מחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. כתב האישום מייחס לעורר עבירה של מגע עם סוכן חוץ. ברקע כתב האישום עומדת חברותו של העורר בארגון הטרור חמאס, כמו גם העובדה כי ריצה בעבר עונש מאסר בגין מעורבות קודמת בפעילות טרור. לטענת העורר, חולשת הראיות הקיימות בעניינו, לצד נסיבות המעשה המתוארות בכתב האישום, אינן מצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו, נסיבות המעשה והראיות לכאורה בעניינו מצביעות על כך שאופיים של המפגשים בינו לבין פעילי החמאס היה חברתי בלבד, וכי אין בראיות אלה כדי להוכיח כי המפגשים נערכו מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' אלרון) דחה את הערר מהטעמים הבאים:
אין חולק כי העורר קיים ביודעין מגע עם סוכן חוץ. די בכך כדי לקיים את דרישת סעיף 21(ב) לחוק המעצרים לקיומן של ראיות לכאורה לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים, שהרי לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 114 לחוק העונשין די בכך שהיה במעשיו של העורר כדי להביא לפגיעה בביטחון המדינה, ואין הכרח כי פגיעה כאמור תיגרם בפועל.
הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, מאחר שהמעשים המיוחסים לעורר אינם מתמצים בעצם קיומה של פגישה בלבד עם סוכן זר, אלא, כפי שפורט בכתב האישום, במסגרת הפגישה נדונה האפשרות לשיתוף פעולה עתידי בין העורר לבין חברי הארגון אותם פגש, גם אם בהקשר עסקי, ועל כך יש להוסיף את הבירור שערך העורר באשר לזכאותו לקבל כספים מהארגון בגין מעורבותו בפעילות טרור.
מקומן של טענות העורר באשר לאופיו ומהותו של המפגש, כמו גם באשר לשאלה המשפטית האם העורר חוסה תחת כנפי ההגנה הקבועה בסעיף 114(ד) לחוק לפיה "לא יורשע אדם לפי סעיף זה אם הוכח לביהמ"ש שלא עשה ולא התכוון לעשות דבר שיש בו כדי להביא לידי פגיעה בבטחון המדינה", להתברר בעתיד במסגרת ההליך העיקרי.
לנוכח האמור, לא נמצא להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה לצורך הליך זה.
זאת ועוד. העבירה בה הואשם העורר חמורה ביותר, והיא נועדה למנוע סיכון רב לביטחון המדינה, אזרחיה ותושביה. עבירה זו אף מקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, בהתאם להוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק. שירות המבחן התרשם אף הוא, כעולה מתסקיר המעצר, כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעורר, ולא הונחה בפניו או בפני בימ"ש קמא כל חלופה מתאימה אחרת. גם מסיבה זו אין מקום להיעתר לערר. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ 2745/18 באסל אבו שארב נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ג' קרא, ח' מלצר; 08/08/18) - 9 ע' |
| עו"ד: חיים שוויצר, יוסי זילברברג, עמרי שטרן, ברכה וייס |
ביהמ"ש המחוזי גזר את עונשו של המערער – בעקבות הרשעתו במסגרת הסדר טיעון בעבירת הצתה – בסף התחתון של מתחם הענישה שקבע וברף העליון של טווח הענישה המוסכם בהסדר הטיעון. לנוכח השיקולים העומדים ביסוד קביעת מתחם הענישה בידי ביהמ"ש, לנוכח מכלול הנסיבות, בחינת המעשה והעושה, והסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים לא נמצא להתערב בגזה"ד.
דיון פלילי – הסדר טיעון – טווח ענישה מוסכם
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הצתה
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
.
ערעור על גז"ד בגדרו הושתו על המערער – בעקבות הרשעתו במסגרת הדר טיעון בעבירת הצתה שעניינה הצתת בית עסק המצוי בסביבת בתי מגורים על רקע סכסוך משפחות – 24 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 5,000 ש"ח, או 15 ימי מאסר תחתיו. העונש מצוי בטווח העליון של רף הענישה המוסכם בהסדר הטיעון.
.
ביהמ"ש העליון (מפי המשנה לנשיאה ח' מלצר בהסכמת השופטים נ' הנדל ג' קרא) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
הלכה היא כי התערבות בעונש שגזרה הערכאה המבררת תיעשה במקרים חריגים בלבד – בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, כאשר העונש שנגזר חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או כאשר ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. לא נמצא לסטות מהלכה זו בענייננו.
ביהמ"ש המחוזי לא ראה עצמו מחויב בהכרח להסכמה אליה הגיעו הצדדים בהסדר הטיעון לעניין העונש וקבע כי המתחם נע במכלול בין שנתיים לחמש שנות מאסר בפועל. אין להתערב בקביעה זו. שכן, כידוע (וכמפורט בפסה"ד), השיקולים העומדים ביסוד קביעת מתחם הענישה בידי ביהמ"ש בעניינו של נאשם וגזירת העונש בתוכו, שונים מאלו העומדים בבסיס ההתקשרות בין צדדים לכתב אישום במסגרת הסדר טיעון.
הבדלים אלה, בהצטרפם אל ערכים חשובים אחרים, דוגמת עצמאות שיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש, מורים כי ביהמ"ש איננו כבול בהכרח להסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון לעניין טווח הענישה וגזירת העונש, ומשכך, מבחינה עקרונית, לא נפלה כל טעות מצד ביהמ"ש המחוזי כאשר ראה לציין מתחם ענישה שונה מרף העונש המקסימאלי שהוסכם על הצדדים במסגרת טווחי הענישה אליהם הגיעו.
בחינה פרטנית של הדברים מגלה כי אכן, מתחם הענישה אותו העמיד ביהמ"ש המחוזי – משקף את חומרת מעשיו של המערער, הערכים המוגנים שנפגעו, ומדיניות הענישה הנוהגת.
כן לא נמצא כי נסיבותיו האישיות של המערער מצדיקות התערבות לקולא בעונש שהושת עליו, שהיה בקצה טווח הענישה עליו הוסכם בין הצדדים, כך שהמערער נטל "סיכון" זה על עצמו. נסיבות אלו נלקחו בחשבון בעת מתן גזר הדין. במסגרת זו ביהמ"ש המחוזי הנכבד אף התחשב בגילו הצעיר של המערער, בעברו הפלילי הנקי, בהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן וכן בתסקיר שירות המבחן, שאילולא כן יתכן והיה חורג מהסדר הטיעון. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [תכנון ובנייה] [בתי-משפט] |
|
| רעפ 4301/18 סילבי ז'נו נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (עליון; ג' קרא; 07/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: סופית פינצ'בסקי, דוד פרוינד |
הלכה היא כי צווי הריסה מינהליים יש לבצע באופן מיידי ומהיר. במקרה דנא חלפה שנה ממועד מתן הצו. לאחר הוצאתו, אושר הצו לביצוע בהסכמת המבקשת, אך ביצועו נדחה מעת לעת בהתאם לבקשתה ועל מנת לאפשר לה את קידום ההליך התכנוני. המבקשת נמצאת בתחילת ההליך לקבלת היתר, ואין בקבלת בקשתה לתיק המידע כדי להוות שינוי נסיבות מהותי או התקדמות של ממש לעניין זה. בניגוד לטענתה, אין לומר כי היתר בניה נמצא "בהישג יד" או כי קיים "אופק תכנוני" המצדיק ארכה נוספת לביצוע הצו, כנדרש במצבים אלו.
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – עיכוב ביצוע
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד והחלטה של בימ"ש מחוזי, בגדרם נדחו בקשות המבקשת לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי למבנה בשטח של כ-24 מ"ר שנבנה על גג בניין בת"א.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ג' קרא) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, רשות לערעור נוסף תינתן כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית שחורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או בהתקיים אי-צדק מהותי או חשש לעיוות דין. הדברים יפים ביתר שאת ביחס לצווי הריסה מנהליים, שעילות הביקורת השיפוטית לגביהם מצומצמות ממילא. חרף ניסיונה של המבקשת לשוות לבקשתה אצטלה עקרונית, היא אינה חורגת למעשה מנסיבות המקרה הפרטני ואינה מעוררת כל שאלה משפטית מהותית. יתרה מזאת, לא עולה בנסיבות המקרה חשש מפני אי-צדק ממשי שנגרם למבקשת. בנוסף, מרבית טענות המבקשת, אם לא כולן, כבר הועלו בפני ביהמ"ש המחוזי ונדחו, לרבות הטענה לעניין שינוי הנסיבות. משכך, נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאין להיעתר לו. די באלה כדי לדחות את הבקשה.
לגופו של עניין, הלכה היא כי צווי הריסה מינהליים יש לבצע באופן מיידי ומהיר. מעצם טיבו ותכליתו, הצו המינהלי משמש ככלי לחימה בבניה הבלתי חוקית בעודה באיבה על מנת שלא לאפשר התקבעותן של "עובדות בשטח". ככל שהיו למבקשת טענות כלפי המשיבה, היה עליה להעלותן זה מכבר במסגרת המתאימה. אנו מצויים למעלה משנה ממועד מתן צו ההריסה המינהלי. לאחר הוצאתו, אושר הצו לביצוע בהסכמת המבקשת, אך ביצועו נדחה מעת לעת בהתאם לבקשתה ועל מנת לאפשר לה את קידום ההליך התכנוני. המבקשת נמצאת בתחילת ההליך לקבלת היתר, ואין בקבלת בקשתה לתיק המידע כדי להוות שינוי נסיבות מהותי או התקדמות של ממש לעניין זה. בניגוד לטענתה, אין לומר כי היתר בניה נמצא "בהישג יד" או כי קיים "אופק תכנוני" המצדיק ארכה נוספת לביצוע הצו, כנדרש במצבים אלו. משכך, בדין דחו הערכאות קמא את בקשותיה לעיכוב ביצוע הצו. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בתי-משפט] [משפט מינהלי] [דיון פלילי] |
|
| דנגץ 3230/18 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (עליון; א' חיות; 06/08/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ד"ר יובל רויטמן, אפרת נחמני בר, אייל אבולפיה |
הבקשה לדיון נוסף נדחית. בפסק הדין מושא הבקשה ביהמ"ש לא קבע כל הלכה אלא יישם, פה אחד, הלכה מבוססת באשר לשיקול הדעת הרחב הנתון לתביעה הכללית בכל הנוגע להחלטות בעניין העמדה לדין ובאשר להיקף הביקורת השיפוטית עליהן; לא נקבעה הלכה, ודאי שלא ברורה ומפורשת, בדבר סמכות היועץ המשפטי לממשלה להחיל הסדר מותנה ביחס לעבירה שאינה מנויה בהנחיה.
בתי-משפט – דיון נוסף – תנאים לקיומו
משפט מינהלי – שיקול-דעת – רשויות האכיפה והתביעה
משפט מינהלי – שיקול-דעת – היועץ המשפטי לממשלה
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על רשויות התביעה והחקירה
דיון פלילי – העמדה לדין – שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה
דיון פלילי – העמדה לדין – הסדר חלף העמדה לדין
.
בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 3123/17, במסגרתו הוכרעו שתי עתירות אשר הוגשו ע"י המבקש וע"י המשיב 3. הבקשה לקיים דיון נוסף נוגעת לאחת מן ההכרעות בפסק הדין, לפיה אין מקום להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, המשיב 1, להציע למשיב 3 להגיע להסדר מותנה לפי סעיף 67א לחסד"פ, חלף העמדתו לדין. במרכז פסק הדין נושא הבקשה עומד אירוע אלימות בין המבקש למשיב 3, שהיה בעת הרלוונטית שוטר במשטרת ישראל.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון דחתה את הבקשה בקבעה:
הלכה היא כי דיון נוסף יינתן מקום שבו ביהמ"ש העליון קבע הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף. במקרה דנן, פסק הדין לא קבע כל הלכה אלא יישם, פה אחד, הלכה מושרשת ומבוססת באשר לשיקול הדעת הרחב הנתון לתביעה הכללית בכל הנוגע להחלטות בעניין העמדה לדין ובאשר להיקף הביקורת השיפוטית על החלטות מעין אלה.
עוד נפסק כי על ההלכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת. במקרה דנן, טענות המבקש בדבר היעדר סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה להציע לשוטר הסדר מותנה לא נידונו באופן מפורש בפסק הדין, וההכרעה התקבלה על בסיס ההלכה הכללית הקיימת בדבר שיקול הדעת הרחב הנתון לתביעה בכל הנוגע להעמדה לדין כאמור, וכן על יסוד הקביעה כי ההחלטה לערוך הסדר מותנה מצויה באותו מתחם רחב של שיקול דעת. השופט דנציגר ציין מפורשות כי אין מקום להידרש לסעדים להם עתר המבקש בנוגע להיקף החלת ההסדר המותנה בדין עקב הליכים בהם נוקטת המדינה בעניין. לפיכך, אין מקום לטענה כי נקבעה הלכה, ודאי שלא ברורה ומפורשת, בדבר סמכות היועץ המשפטי לממשלה להחיל הסדר מותנה ביחס לעבירה שאינה מנויה בהנחיה של היועץ. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 8 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 45322-07-14 רחל בורשטיין נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; כרמית פלד; 29/07/18) - 32 ע' |
| עו"ד: אלכסנדר ספינרד, גריגורי דנוביץ' , רפאל סבג |
ביה"ד פסק כי, מעמדה של התובעת, אחות מוסמכת שסיפקה לנתבע שירותי הערכת תלות לשם בחינת זכאותם של מבוטחים לגמלת סיעוד, הוא של נותנת שירותים עצמאית ולא של עובדת שכירה, על יסוד מבחן ההשתלבות ומבחני העזר, ונוכח הקביעה כי עסקינן במיקור חוץ אותנטי ולפיכך ביה"ד נעדר סמכות לדון בתביעתה; עניינה של התובעת אינו בבחינת מקרה חריג המצדיק הקניית זכויות מכוח משפט העבודה המגן למי שסיפקה שירותים כעצמאית.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – היעדרם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
עבודה – יחסי עבודה – היעדרם
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
.
התובעת, אחות מוסמכת, סיפקה לנתבע שירותי הערכת תלות לשם בחינת זכאותם לגמלת סיעוד של מבוטחים. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם מעמדה של התובעת ביחסיה מול הנתבע הוא כשל עובדת שכירה או שמא כנותנת שירותים עצמאית, במסגרת תביעתה לתשלום זכויות שונות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת כ' פלד) דחה את התביעה ופסק כי:
הנתבע מצא כי לצורך הבטחת המקצועיות של הערכת התלות קיימת חשיבות לקבלת שירות זה מגורמי חוץ, שאינם תלויים בו, אשר יפעלו כמומחים מקצועיים, עצמאיים ובלתי תלויים. שירותים אלה מעולם לא סופקו לנתבע על ידי עובדיו, ובמשך עשרות שנים סופקו על ידי גורמים חיצוניים. מדובר במיקור חוץ אותנטי של פונקציה, פרי החלטה ניהולית לגיטימית, המסורה לנתבע כמי שאמון על אופן ביצוע החובות המוטלות עליו. לא הוכח כי מדובר בהתקשרות מלאכותית שיש בה משום פיקציה שתכליתה פגיעה בזכויות מעריכי התלות, או שהיא משקפת התנהלות לא הוגנת וחסרת תום לב שנועדה לקפח זכויות או לעקוף הוראות דין. הבסיס הנורמטיבי להעסקת מעריכי התלות נקבע בסעיף 224(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי וממנו עולה כי אין מניעה שהנתבע יסתייע בגורמים חיצוניים בעת ביצוע הערכת התלות. שעה שהוראות הדין מאפשרות מיקור חוץ של פונקציית הערכת התלות ומשלא הוכח כי מיקור החוץ הוא בבחינת התקשרות בדויה ומאולצת, יש ליתן לו תוקף.
בענייננו לא מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, שכן התובעת לא הייתה חלק בלתי נפרד מהמערך הארגוני הרגיל של הנתבע ולא ביצעה פעולות שהן בליבת העיסוק שלו. מדובר בפעולות מקצועיות מובהקות, שניתנו על דרך של מיקור חוץ אותנטי ולגיטימי של תחום שלם; בנוסף, התובעת סיפקה שירותיה כבעלת עסק משלה וכן סיפקה שירותים לגורמים נוספים, וכנגד חשבוניות מס. עבודת התובעת בוצעה בעיקרה בבית הנבדקים, מחוץ לחצרי הנתבע. התובעת הגיעה לבתי הנבדקים במכוניתה הפרטית, התובעת הקלידה את דוחות הערכת התלות במחשבה האישי מביתה. התובעת היא אשר קבעה את מסגרת עבודתה והיקף העבודה, והיה באפשרותה לסרב לבצע הערכות תלות מסוימות. התובעת ניהלה עסק עצמאי אשר שירת את הנתבע כגורם חיצוני, כך שאף הפן השלילי של מבחן ההשתלבות אינו מתקיים בענייננו.
אשר למבחן המרות והפיקוח, התובעת הייתה עצמאית באספקת השירותים ולא הייתה כפופה ניהולית למי מעובדי הנתבע. הבקרה שנערכה על תפקוד התובעת נערכה רק על מנת לוודא שהערכות התלות שביצעה עומדות בסטנדרטים שנדרשו ממנה בהתאם לנהלי הנתבע; אופן הצגת ההתקשרות בפני גורמים חיצוניים – התובעת דווחה למס הכנסה, מע"מ ולמוסד עצמו כעצמאית. במסגרת הצגת הבדיקה למבוטחים התובעת לא הציגה עצמה כ"עובדת" הנתבע, אלא כמעריכה מטעמו; אשר לכלי העבודה, במסגרת מתן השירות נדרשה התובעת לכלי עבודה מועטים ומרבית כלי העבודה היו בבעלות התובעת בעצמה (טלפון מחשב ורכב); התובעת לא הייתה תלויה כלכלית בנתבע, שכן סיפקה שירותים במקביל לגורמים נוספים והנתבע לא שימש מקור פרנסתה היחיד; שני הצדדים ראו את מהות ההתקשרות ביניהם כהתקשרות שבין מקבל שירות לנותן שירות עצמאי; מבחן הקשר האישי, התובעת ביצעה את משימותיה באופן אישי בלבד; במבחן התמורה שהשתלמה אין כדי לשנות בכל הנוגע להכרעה בסוגיית טיב היחסים בין הצדדים; אשר להקשר התעשייתי, תחום הערכת התלות מבוצע באמצעות מיקור חוץ במשך עשרות שנים והדבר נובע מהחלטה ניהולית לגיטימית שהתקבלה ממניעים כשרים ולכל הפחות סבירים והדבר לא נועד כדי לחמוק מתשלום זכויות, לנצל או לקפח או שבבסיסה טעמים לגיטימיים ויש לכך יתרונות.
לסיכום, בשים לב למסקנה כי מבחן ההשתלבות על שני פניו לא מתקיים בעניינו כמו גם מרבית מבחני העזר ונוכח הקביעה כי עסקינן במיקור חוץ אותנטי, בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק ואין מקום להידרש לשאר המחלוקות הנטושות בין הצדדים בהעדר סמכות של ביה"ד; עניינה של התובעת אינו בבחינת מקרה חריג המצדיק הקניית זכויות מכוח משפט העבודה המגן למי שסיפקה שירותים כעצמאית. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] |
|
| דמ (נצ') 73078-01-18 עאמר דאהר נ' יו.טי.אס - יוניברסל פתרונות תחבורה בע"מ (עבודה; לובנא תלחמי סוידאן; 12/07/18) - 10 ע' |
| עו"ד: יעל רוקח |
התובע פוטר בטרם קיבל תעודת מחלה ולפיכך הנתבעת לא הפרה את הכלל הקבוע בסעיף 4א(א) לחוק דמי מחלה, שלפיו חל איסור על פיטורי עובד שנעדר מעבודתו בתקופת זכאותו לדמי מחלה. בהתאם למכתב הודעת הפיטורים, אותו סירב התובע לקבל, ניתנה לתובע הודעה מוקדמת בת חודש ימים, ושכרו שולם עד לתומה; במקרה זה חלים החריגים לכלל האמור, הקובעים בסעיף 4א(ב) לחוק הנ"ל: מתן הודעה מוקדמת לפיטורים בטרם נעדר התובע מעבודתו עקב מחלתו והפסקת פעילות, שאינה זמנית, של הנתבעת. לפיכך, התובע אינו זכאי לתשלום בגין ימי מחלה מעבר לתקופה בה הסתיימה מערכת יחסי העבודה.
עבודה – דמי מחלה – זכאות
עבודה – פיטורין – קיומם
.
התובע עבד אצל הנתבעת במשך תקופה בת כ-5.5 שנים, עד לפיטוריו ביום 23.5.17. בכתב התביעה התובע טען כי עבודתו אצל הנתבעת הופסקה בשל "סגירת מקום העבודה". מהנספחים שצורפו לכתב התביעה עלה כי התובע טוען כי פוטר בזמן ששהה בחופשת מחלה, כשלא נערך לו שימוע וכן לא קיבל מכתב פיטורים. תביעת התובע הינה לתשלום דמי מחלה עבור תקופה בת כחודשיים ומחצה לאחר פיטוריו. הדיון נסב אודות השאלה האם התובע פוטר, ואם כן - מתי; ואודות השאלה האם התובע זכאי לדמי מחלה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת ל' תלחמי סוידאן) דחה את התביעה ופסק כי:
אשר לנסיבות הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, הטענה לפיה התובע לא פוטר, אינה מתיישבת עם הטענות שהועלו בשלב הגשת התובענה ואף לפני כן, ועם העובדה לפיה התובע קיבל פיצויי פיטורים, ועם העדר טענה כנגד עצם הפסקת עבודתו אצל הנתבעת. במקרה דנן, סניף הנתבעת בו עבד התובע נסגר בפועל בחודש בו הסתיימה מערכת יחסי העבודה בין הצדדים. העובדה לפיה סניף הנתבעת עמד לפני סגירה היתה ידועה לתובע. לתובע נמסר מכתב הזמנה לישיבת שימוע, אשר התקיימה לאחר מספר ימים. כשבועיים לאחר ישיבת השימוע, ביקש נציג הנתבעת למסור לתובע מכתב פיטורים, תוך שהוא מודיע לו על כך בעל-פה. התובע סירב לקבל את מכתב הפיטורים, הודיע כי הינו בחופשת מחלה, עזב את העבודה, פנה לרופא וקיבל את תעודת המחלה הראשונה, ולאחר מכן קיבל עוד תעודות מחלה. מן האמור עולה כי, התובע פוטר בטרם פנה לרופא ובטרם קיבל לידיו את תעודת המחלה הראשונה.
אשר לשאלה האם התובע זכאי לדמי מחלה, נראה כי בתביעתו נסמך התובע על סעיף 4א(א) לחוק דמי מחלה (להלן: החוק), אשר לפיו חל איסור על פיטורי עובד שנעדר מעבודתו בתקופת זכאותו לדמי מחלה. התובע פוטר תוך כדי עבודתו ועוד לפני שפנה לרופא וקיבל את תעודת המחלה הראשונה, והוא סירב לקבל את מכתב הפיטורים אשר כלל הודעה מוקדמת, ולא נעדר מעבודתו עקב מחלה. אי לכך, הנתבעת לא הפרה את הכלל שנקבע בסעיף 4א(א) לחוק, הואיל ולא פיטרה את התובע בזמן שהיה במחלה בגינה הוא זכאי לדמי מחלה. בהתאם למכתב הודעת הפיטורים, אותו סירב התובע לקבל, עולה כי ניתנה לו הודעה מוקדמת בת 30 ימים, שכרו של התובע שולם במלואו עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת. בנסיבות ועיתוי פיטוריו, התובע אינו זכאי לתשלום בגין ימי מחלה, מעבר לתקופה בה הסתיימה מערכת יחסי העבודה בין הצדדים.
לכלל שנקבע בסעף 4א(א) לחוק, לפיו חל איסור לפטר עובד בזמן ששהה במחלה, נקבעו מספר חריגים כאמור בסעיף 4א(ב) לחוק. מהחריגים עולה כי כל עוד ניתנה לעובד הודעה מוקדמת לפיטורים, לפי חוק, בטרם נעדר מעבודתו עקב מחלתו, לא חל איסור על פיטוריו, וכך הדבר בנוגע לחריג שעניינו הפסקת פעילות, שאינה זמנית, של מעסיק. חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, מחייב מעסיק למסור לעובד הודעה בכתב על סיום יחסי עבודה. העובדה לפיה התובע סירב לקבל את מכתב הפיטורים אינה מאיינת את העובדה לפיה פוטר תוך מתן הודעה מוקדמת כדין. נראה כי התובע בחר לעשות שימוש בטענות על מחלה, כדי להכביד על הנתבעת ולהאריך את יחסי העבודה, אולם זהו בדיוק המצב שסעיף 4א התכוון למנוע. עת נמסרה לתובע הודעה על פיטוריו ועת סירב לקבל לידיו את מכתב הפיטורין, הוא לא היה במחלה, אלא הדברים אירעו עת עבד במהלך יום עבודה רגיל, ורק לאחר שנמסר לו על ההחלטה לפטרו, הוא החליט להפסיקה ולפנות ולקבל תעודת מחלה. התנהלות זו נגועה בחוסר תום לב, ויש בה משום ניסיון לניצול של חוקי העבודה. בענייננו חלים הנסיבות אליהם מפנים שני הסייגים שנקבעו בסעיף 4א(ב) לחוק: לתובע ניתנה הודעה מוקדמת על פיטוריו, בטרם נעדר מעבודתו, ואין מחלוקת כי מקום עבודתו של התובע פסק מלפעול באותו חודש בו נותקו יחסי העבודה, באופן לא זמני. מכאן, שמערכת יחסי העבודה הסתיימה בתום תקופת ההודעה המוקדמת, ולאחריה אין חובה על הנתבעת לשלם לתובע דמי מחלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (י-ם) 30811-03-16 גיטל דיאמנט רהב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; שרה ברוינר ישרזדה; 12/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אילון, דיגורקר |
ביה"ד פסק כי, משהתובעת נכנסת בהגדרת "בעל שליטה בחברת מעטים", עובר להגשת התביעה לדמי אבטלה עובר להתפטרות, הרי שאין צורך לבחון קיומם האוטנטי של יחסי עובד-מעסיק, ואין צורך להידרש לשאלה האם מבחינה מהותית התובעת "ניהלה" את החברה אם לאו. משנכנסת בהגדרה האמורה, התובעת אינה זכאית לגמלת אבטלה.
ביטוח לאומי – ביטוח אבטלה – דמי אבטלה
עבודה – ביטוח לאומי – דמי אבטלה
עבודה – ביטוח לאומי – ביטוח אבטלה
.
התובעת עבדה בחברה במשך כ-11 שנים, כמנהלת חנות. בעלי המניות בחברה היו התובעת ואחיה. התובעת קיבלה משכורת מן החברה מדי חודש, עד ליציאתה לחופשת לידה. התובעת העבירה מניותיה בחברה לאחיה וכעבור כחודש התפטרה מעבודתה בחברה עקב העברת מקום פעילותה למיקום מרוחק מביתה. הנתבע דחה את תביעת התובעת לדמי אבטלה בנימוק שהתובעת הינה בעלת שליטה בחברה ומכאן התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיא ש' ברוינר ישרזדה) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 6ב לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) קובע כי הפרק העוסק בביטוח אבטלה לא יחול על בעל שליטה בחברת מעטים". במקביל, קובע סעיף 335(ה) לחוק, כי לא ישולמו דמי ביטוח עבור ביטוח אבטלה על ידי בעל שליטה בחברת מעטים. סעיף 76 לפקודת מס הכנסה מגדיר מהי חברת מעטים כ"כל חברה שהיא בשליטתם של חמישה בני-אדם לכל היותר ואיננה בת-חברה ולא חברה שיש לציבור עניין ממשי בה. הגדרת "בעל שליטה" מופיעה בסעיף 32 לפקודת מס הכנסה כ-מי שמחזיק, במישרין או בעקיפין, לבדו או ביחד עם קרובו באחת מאלה: א. ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10%
לפחות מכוח-ההצבעה; ב. בזכות להחזיק ב-10% לפחות מהון המניות שהוצא או ב-10% לפחות מכוח-ההצבעה או בזכות לרכשם; ג. בזכות לקבל 10% לפחות מהרווחים; ד.בזכות למנות מנהל;"
אין חולק כי החברה היא חברת מעטים וכי בהתאם להגדרות הפקודה, התובעת שימשה בעלת שליטה בה, ולו כיון שהחזיקה לפחות ב10% מהון המניות. התובעת טענה כי יש להתעלם מהצד הפורמאלי של הגדרת בעל שליטה ולבחון לגופה את השאלה האם הייתה בעלת שליטה, ולטעמה נוכח הנתונים העובדתיים, ברי כי לא שלטה בחברה ולא ניהלה אותה כלל וכי מניותיה בחברה לא ביטאו כל שליטה וכי היא הייתה עובדת בלבד. ביה"ד דחה טענה זו. אין כל צורך להידרש לבחינת קיומם של יחסי עובד ומעסיק כאשר אין חולק כי עסקינן בבעל שליטה (גם אם במקביל הוא גם עובד), וזהו המצב בענייננו. אין מקום לעשות שימוש בבדיקה המהותית על מנת לעקר את הבחינה הפורמאלית של איזה מחלופות סעיף 32 מתוכנה. ההגדרה הפורמאלית, היא הבסיס לבחינת מעמדו של בעל השליטה ופרשנות כפי שמציעה התובעת לפיה תיבדק המהות חלף הנתונים הפורמאליים חותרת תחת הוראות סעיף 6ב' לחוק. היא גם פותחת פתח למניפולציות רבות וסופה שתחזיר את הנתבע ואת כלל המבוטחים לחוסר בהירות מהותי, אותו ביקש המחוקק לתקן בתקנו את סעיף 6ב לחוק; לעובדה הטכנית שחלף כחודש בין מועד העברת המניות שבו בחרה התובעת, לבין מועד התפטרותה שגם בו בחרה, אין משמעות בבחינת מעמדה בחברה בעת התפטרותה ותביעת הגמלה, ודאי לא כאשר בפועל לא עבדה אלא כשהייתה בעלת מניות.
לסיכום, משהתובעת נכנסת בהגדרת "בעל שליטה בחברת מעטים", וזה היה מצבה עובר להגשת התביעה לדמי אבטלה עובר להתפטרותה, הרי שאין צורך לבחון קיומם האוטנטי של יחסי עובד-מעסיק, כמו גם אין צורך להידרש לשאלה האם מבחינה מהותית היא "ניהלה" את החברה אם לאו. משנכנסת בהגדרה האמורה, התובעת אינה זכאית לגמלת אבטלה כאמור בסעיף 6ב'. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] [קופות גמל] |
|
| קג (י-ם) 28295-06-15 סימה גל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (בניהול מיוחד) (עבודה; אייל אברהמי, נ.צ.: ק' נלבנדיאן, ת' סליימן; 27/06/18) - 13 ע' |
| עו"ד: דוד סער, מיכל גריידי |
ביה"ד פסק כי, התובעת אינה זכאית לקצבת שאירים מכוח תקנון הנתבעת כשאירה של בעלה המנוח, באשר אין התובעת עונה על התנאים המנויים בתקנון, על מנת להגדירה כ"אלמנת פנסיונר" הזכאית לקצבת שאיר פנסיונר.
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
קופות גמל – קרן פנסיה – תקנון הקרן
.
הדיון נסב אודות השאלה האם התובעת זכאית לקצבת שאירים מכוח תקנון הנתבעת (להלן: הקרן) כשאירה של מר אליהו גיל (להלן: המנוח). יצוין כי, לנוכח האלימות המתמשכת מצד המנוח, עברו התובעת וילדיה המשותפים עם המנוח, להתגורר בנפרד מהמנוח משנת 2007 ועד למועד פטירתו בשנת 2013. התובעת והמנוח נותרו נשואים כדת וכדין עד למועד פטירת המנוח.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא א' אברהמי ונציגי הציבור ק' נלבנדיאן, ת' סליימן) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד על התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס תשלום קצבת השאירים, ועל הוראות תקנון הקרן בנוגע להגדרת "אלמנת פנסיונר". מאחר שאין חולק כי התובעת הייתה בת זוגו של המנוח לפני חודש הזכאות הראשון, כאמור בחלופה השנייה להגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון הקרן, בחן ביה"ד את החלופה הראשונה בתקנון, לפיה נדרשים מגורים משותפים במשך שנה לפחות עד למועד הפטירה. התובעת והמנוח התגוררו בנפרד בחמש השנים עובר לפטירתו, אלא שהיעדר מגורים משותפים לא בהכרח שולל קיומם של חיי שיתוף ויש לבחון מהן הנסיבות שהובילו לפירוד הפיזי בין השניים והאם הפירוד הפיזי הוביל לפירוד מהותי. במקרה זה, הפירוד בין התובעת והמנוח נבע ממעשי אלימות קשים של המנוח כלפי התובעת וילדיה וחשש ממשי לחייהם, שנמשך כ-5 שנים עד למועד פטירת המנוח. אף אם המגורים בנפרד היו תוצאה של אילוץ, עדיין יש לבחון אם התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים שיש בה סממנים של שיתוף, ולעניין זה, לאור תכלית תשלום הקצבה, מתבקשת בעיקר בחינת קיומו של קשר ושיתוף כלכלי. בחינה זו מעלה כי במהלך תקופת הפירוד, לא הייתה לתובעת תלות כלכלית במנוח או שיתוף כלכלי, ובני הזוג לא ניהלו קשר של חיי משפחה או משק בית משותף. בין התובעת למנוח נוצר נתק כלכלי ורגשי עם השנים, שהפך את הפרידה הפיזית הזמנית לפרידה מהותית וקבועה. אי מימוש הסכם גירושין עם המנוח נבע מסיבה טכנית בעיקרה, ואינה מעידה על רצונה של התובעת לשמר את חיי הנישואין או על כוונתה לשוב ולחיות יחד עם המנוח בעתיד וניתן לראות בו סממן נוסף לכוונת בני הזוג להיפרד באופן קבוע.
התובעת טענה כי לפי הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים היא הייתה זכאית לתשלום מזונות מהמנוח, ולכן יש לקחת בחשבון תקופת זכאות זו לעניין תקופת המגורים, כנדרש בתקנון הקרן, אלא שמטרת הוראה זו, למנוע את מחסורה של מי שהייתה תלויה כלכלית במנוח ולהבטיח את רמת חיה כפי שהיו עובר לפטירתו, אך במקרה זה הסכם המזונות לא אושר בפסק דין ולכן אינו עומד בתנאי תקנון הקרן. כפועל יוצא מכך, ההסכם גם מעולם לא מומש על ידי התובעת. משהוכח כי המנוח מעולם לא חויב בתשלום מזונות התובעת בפועל, והתובעת לא הייתה תלויה בו כלכלית, אין היא עומדת בתנאי תקנון הקרן.
לסיכום, הפרידה בין התובעת למנוח נבעה ממחלת המנוח, שבעקבותיה אלימות קשה, אך פירוד זה הפך עם השנים מפירוד פיזי למהותי. מערכת היחסים בין התובעת למנוח בשנים האחרונות עובר לפטירתו לא התאפיינה בתלות כלכלית או שיתוף כלכלי, והשניים לא ניהלו קשר המעיד על חיי משפחה ומשק בית משותף, או קשר רציף כלשהו העשוי ללמד על כוונה ורצון הדדי להמשיך ולחיות חיים משותפים. יתרה מכך, למצער בשנה וחצי האחרונה לא היה כל קשר בין השניים. לאור כל האמור, קודם לפטירת המנוח, התובעת לא גרה עמו במשך לפנות שנה אחת רצופה עד ליום שבו נפטר כנדרש בתקנון הקרן, ולכן אין התובעת עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר" כנדרש בתקנון הקרן. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 31087-08-15 הדאיה בשארה נ' מדינת ישראל (עבודה; חנה טרכטינגוט, נ.צ.: מ' כהנא; 27/06/18) - 11 ע' |
| עו"ד: אמג'ד דעאס, גדי שילה |
ביה"ד פסק כי, התובעים, עובדי הוראה בנתבעת, המתגוררים בערים טירה וטייבה ועובדים בעיר יפו, זכאים להפרש קצובת נסיעה לעבודה, בגין הוצאות נסיעה מביתם עד לתחנת האוטובוס הקרובה, נוכח עמידתם בתנאי "מבחן ההיזקקות".
עבודה – קצובת נסיעה – זכאות
עבודה – קצובת נסיעה – מבחנים לזכאות
.
התובעים עובדי הוראה, מועסקים על ידי משרד החינוך כמורים בבית ספר ביפו, ומתגוררים בטירה ובטייבה. הגעה מביתם של התובעים לבית הספר מצריכה שימוש בשלושה קווי אוטובוס: קו 13 מטירה/טייבה לכפר סבא (להלן: קו 13); קו 149 מכפר סבא לתל-אביב; קו 10 פנימי בתל אביב. התובעים לא מקבלים קצובת נסיעה בגין הצורך בשימוש במונית מביתם עד לתחנת האוטובוס במרכז העיר. בפועל מגיעים התובעים למקום העבודה ברכבם הפרטי. התביעה הינה להפרש קצובת נסיעה במכפלת מספר חודשי העבודה, בתקופה נשוא התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה ח' טרכטינגוט ונציג הציבור מ' כהנא) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
זכאות עובדי הוראה בנתבעת לקצובת נסיעה לעבודה וממנה מעוגנת בתקנות שירות עובדי הוראה והוראות החשב הכללי וקצובת הנסיעה כפופה לתקרה. תשלום קצובת הנסיעה מחושב כדין החל מהיציאה מטירה/טייבה באמצעות קו 13, אלא שלטענת התובעים הם זקוקים לתחבורה מביתם עד לקו 13. התובעים מקבלים החזר הוצאות נסיעה לפי הסדרי "חופשי חודשי" לפי חוזר מנכ"ל. טענת התובעים כי השינוי לפי הסדרי "חופשי חודשי" נעשה בצעד חד צדדי ולמרות התנגדות הארגון היציג לא הוכחה, ולכן הדיון הוא בשאלה האם התובעים זכאים להחזר הוצאות נסיעה במונית שירות מביתם עד לתחנת האוטובוס הקרובה לביתם, ובאיזה שיעור.
לפי הפסיקה, הזכאות להחזר הוצאות נסיעה תלויה במבחן ההיזקקות לתחבורה ציבורית. מבחן זה אינו מותנה בקיומה של תחבורה ציבורית פעילה בשטח שבין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו. המעסיק לא נדרש לבדוק האם העובד נסע לעבודה ברכבו, באוטובוס, באופניים או צעד ברגל. כל שנדרש לבחון הוא האם העובד זקוק לתחבורה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק. בעניין קשוע, נקבעה החזקה כי עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מ' ממקום עבודתו אינו זקוק לתחבורה על מנת להגיע לעבודתו. לפיכך, ככל שהתובעים יוכיחו כי המרחק בין מעונם לתחנת האוטובוס הקרובה עולה על 500 מ', הרי שהם זכאים לקצובת נסיעה אף לקטע זה של הדרך, בין אם קיימת תחבורה ציבורית בין אם לאו, בין אם הם משתמשים בתחבורה ציבורית בין אם לאו.
טענת הנתבעת לפיה לא קיימת זכאות לקצובת נסיעה במקום בו לא קיימת תחבורה ציבורית, עומדת בניגוד להוראת החשב הכללי, אלא שהתובעים לא הוכיחו את המרחק מביתם לתחנת האוטובוס הקרובה, ואין די בטענה כי הם נזקקים למונית שירות על מנת להגיע אליה כדי להוכיח היזקקות לתחבורה ומהו המרחק מביתם לתחנת האוטובוס. אלא שסיוע להוכחת ההיזקקות ניתן למצוא בעדות נציג הנתבעת, אשר אישר כי לא היה לתובעים תחבורה ציבורית מביתם ולפיכך, הוכח כי התובעים נזקקים לתחבורה מביתם ועד לתחנת האוטובוס. עם זאת, אין להוסיף את עלות הנסיעה במונית שירות. תשלום קצובת הנסיעה בגין קטע זה של הדרך צריך להיערך על בסיס תחבורה עירונית בכל עיר אחרת שבה קיימת תחבורה ציבורית, ובהתאם למספר הימים בפועל שעבד כל אחד מהתובעים בתקופה הרלבנטית או על בסיס חופשי חודשי עירוני, לפי הזול מביניהם, בנוסף להחזר בגין קו 13. הצדדים יגישו תחשיב של קצובת הנסיעה על בסיס תחבורה ציבורית בגין קטע הדרך מבית התובעים עד לתחנת האוטובוס. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (י-ם) 56795-09-14 Maria Toderas נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; שרה שדיאור, נ.צ.: א' קדוש, , א' קלאי; 26/06/18) - 19 ע' |
| עו"ד: אליעזר שוורץ, צביאל מוסקוביץ, יסמין דיגורקר |
הנתבע ישיב לתובעת, אזרחית רומניה שעבדה בישראל כמטפלת סיעודית, דמי ביטוח שקוזזו בגין אי תשלום דמי ביטוח לקצבת זקנה בהעדר מקור חוקי או נורמטיבי לחייב את התובעת בתשלום דמי הביטוח בכלל, ורטרואקטיבית בפרט, ויפצה את התובעת בגין התנהלות לא נאותה בסך של 3,000 ₪; התובעת זכאית לתשלום קצבת זקנה מלאה בתוספת ותק מיום הגעתה לגיל זקנה לפי סעיף 246(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי ופרק III לאמנה לביטחון סוציאלי בין רומניה לישראל, הקובעת את הזכאות לקבלת קצבת זקנה למי שעבד בשתי המדינות.
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת זקנה
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
ביטוח לאומי – דמי ביטוח – חישובם
עבודה – ביטוח לאומי – דמי ביטוח
עבודה – קיצבאות – זכאות
עבודה – קיצבאות – קיצבת זקנה
.
התובעת הינה אזרחית רומניה, שעבדה בישראל מסוף שנת 2001 כמטפלת סיעודית. התובעת השלימה 144 חודשי עבודה בישראל. קודם להגעתה לישראל עבדה התובעת במשך 22 שנה ברומניה. ביום 1.8.13 הגיעה התובעת לגיל זקנה. לאחר חודשיים הגישה התובעת תביעה לקצבת זקנה לנתבע. קצבת הזקנה קוזזה בגין חוב שנוצר לטענת הנתבע בגין אי תשלום דמי ביטוח לענף הזקנה בשנות עבודתה בישראל. ביום 1.1.13 נכנסה לתוקף האמנה לביטחון סוציאלי בין רומניה לישראל הקובעת את הזכאות לקבלת קצבת זקנה למי שעבד בשתי המדינות (להלן: האמנה). תביעת התובעת עניינה זקיפת חוב שזקף הנתבע לחובתה שלא כדין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ש' שדיאור ונציגי הציבור א' קדוש, א' קלאי) קיבל את התביעה ופסק כי:
אשר לשאלה האם יש לזקוף לתובעת חוב בגין אי תשלום דמי ביטוח לקצבת זקנה, מעסיקי התובעת שילמו עבור התובעת דמי ביטוח במסגרתם הייתה מבוטחת התובעת בשלושה ענפי ביטוח בלבד. לפי האמנה, החל ממועד כניסת האמנה לתוקף, תושב רומניה מבוטח בנוסף לענפים הנ"ל גם בענפים נוספים ובהם ביטוח הזקנה. עבור התובעת לא שולמו עבור ענפים נוספים אלה בתקופות הקודמות לאמנה. התובעת עבדה כל שנות עבודתה בישראל כשכירה. התובעת המשיכה בעבודתה לאחר גיל הפרישה והשלימה 144 חודשי עבודה בישראל. בהתאם לכך ולפי סעיף 246(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) הסכים הנתבע לשלם לתובעת קצבת זקנה מלאה החל מהמועד בו הושלמו 144 חודשי עבודה כאמור עם תוספת וותק של שנתיים בהתאם לסעיף 248 לחוק. מעשית, חודשיים לאחר הגיעה של התובעת לגיל פרישה תהיה זכאותה לגמלה מלאה.
ביה"ד קבע כי סעיף 246(א)(1) לחוק חל על מי שזכאי לקצבת זקנה מכוח האמנה ולפיו תקופת האכשרה המזכה בקצבת אזרח ותיק היא 60 חודשים, בין שהם רצופים ובין שאינם רצופים, שבהם היה אדם מבוטח תוך עשר השנים האחרונות שקדמו לגיל המזכה אותו בקצבת אזרח ותיק; התובעת הייתה במהלך כל שהותה עובדת שכירה מבוטחת וחובת תשלום דמי הביטוח בגינה חלה על מעסיקיה על פי מעמדה. נוכח מעמדה לא חויבו מעסיקיה בתשלום בגין קצבת זקנה. באותה עת אף לא הייתה אמנה עם רומניה. בהעדר סעיף רלוונטי באמנה והנחיות פנימיות בעניין לא ניתן לחייב את התובעת בתשלום דמי ביטוח זה רטרואקטיבית, וודאי שלא להחילם עליה כעובדת ולא על מעסיקה; הטענה כי אין לחזור אל המעביד בדרישה לתשלום הפרש דמי הביטוח לא נתמכה במקור חוקי או בסיס נורמטיבי; אמנם עבור הענפים שעבורם שילמה הייתה התובעת מבוטחת גם אם לא קרה אירוע מזכה ואין להשיב לה דמי ביטוח, אולם גם אין לגבות ממנה כאשר מעסיקיה לא יכלו לדעת שתיכנס אמנה בעתיד לתוקף ולכן לא יכלו מראש לשלם מה שהחוק לא חייב אותם לשלם. התובעת עצמה לא יכלה לדעת זאת, ובמעמדה כעובדת כלל לא חלה עליה חובת תשלום דמי ביטוח, ומקל וחומר אין אפשרות לזקוף לה חוב זה.
משהתובעת זכאית לגמלת זקנה מכוח האמנה בלבד אין חובה חוקית על המעסיק לשאת בתשלומי דמי הביטוח. קל וחומר שעה שהאמנה לא הייתה כלל בתוקף באותה תקופה וכשהייתה בתוקף, והגיעה זכאותה, טרם הושגו הבהרות בין ישראל לרומניה בשנת 2015. כל תיקון המחייב תשלום דמי ביטוח אינו יכול לחול על התובעת שזכאותה לקצבת זקנה היא משנת 2013 עת הגישה תביעתה ולא ניתן להחיל עליה רטרואקטיבית מ-2015 חובת תשלום דמי ביטוח, וליצור לה חוב ולקזזו מקצבת הזקנה הנחוצה לקיומה.
הניסיון של הנתבע להשית על התובעת דמי ביטוח רטרואקטיביים, לתקופה בה אף לא חלה חובת דמי ביטוח עליה, אינה עולה בקנה אחד עם חקיקה סוציאלית בכלל ועם החוק, ועם סעיף 246 לחוק בפרט. לשון האמנה טרם ההבהרות שנעשו בשנת 2015 אינה ברורה די הצורך או בכלל, ובנוסף יש גם חוסר מידתיות בהשתת חוב וקיזוז גמלת קיום למי שעבדה כעובדת קשת יום כל חייה בחו"ל ובארץ ומגיעה לקצבת הזקנה, למחייתה, לעת כלות כוחה. לאור כל האמור, טענת הנתבע בדבר הקמת חוב דמי ביטוח רטרואקטיבי, לתובעת והצדקת קיזוזו מקצבתה נדחית. חוב זה שקוזז יש להשיב לתובעת וכן לשלם את הקצבה בגין אותם חודשים ממועד תחילת זכאותה כדין.
ביה"ד עמד על התנהלות הנתבע כלפי התובעת, בין היתר: מתן מידע שגוי בדבר מעמדה כעצמאית ולא כשכירה על מנת להתגבר על בעיה פנים מוסדית כדי לגבות את החוב למרות שיש בה כדי להטעות; שינוי מקור חיוב התובעת ללא אסמכתא או נוהל; אי פרסום הנחיות, אם וככל שהיו. בהקשר זה, גם אם אי פרסום האמנה וההבהרות, לא היה פוטר מחובה, אזי בכל מקרה הן טרם נכנסו לתוקף במועד הגשת תביעת התובעת לנתבע; ביה"ד פסק כי המקרה דנן חריג ומצדיק השתת הוצאות של ממש לטובת התובעת עצמה וכן השתת תשלום שכר טרחת בא כוחה, אף כי ביה"ד אינו נוהג להשית הוצאות על הנתבע, בהיותו גוף סטטוטורי, המטפל בכספי ציבור, בסך של 3,000 ₪; אשר לחישוב הקצבה, התובעת השלימה את מלוא התקופה המזכה לפי 246(א)(1) לחוק והיא זכאית לתשלום קצבת זקנה מלאה בתוספת 2% בגין ותק מיום הגעתה לגיל זקנה לפי סעיף 246(א)(1) לחוק ופרק III לאמנה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| תא (חי') 45993-03-16 סורייה נג'יב סיחאני חנדקלו נ' מדינת ישראל / רשות הפיתוח (מחוזי; עפרה ורבנר; 05/07/18) - 13 ע' |
| עו"ד: אחמד רסלאן, הראל אורן |
נמחקה על הסף תביעה להצהיר על זכאות התובעים להירשם כבעלים של נכסי מקרקעין או לקבוע שהם זכאים לפיצויים. בכתב התביעה לא פורטו העובדות המהותיות שבגינן התובעים יהיו זכאים לסעד המבוקש ואין לאפשר תיקון כתב תביעה.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – קבלתו
דיון אזרחי – עילת תביעה – היעדרה
.
הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. התובעים ביקשו להצהיר על זכותם להירשם כבעלים של נכסי מקרקעין או לקבוע שהם זכאים לפיצויים ככל שהנכסים הועברו או הוקנו למי מבין גופי המדינה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
סעד של סילוק תביעה על הסף שמור למקרים נדירים, כאשר כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה. ביהמ"ש יורה על מחיקת התביעה על הסף בשל חוסר עילה, כאשר ברור כי גם אם תינתן לתובע רשות לתקן את תביעתו הוא לא יוכל לקבל את מבוקשו, או כאשר התיקון יפגע בזכויות הצד שכנגד או יגרום לעיוות דין. בענייננו, אין פירוט בכתב התביעה של העובדות המהותיות שבגינן התובעים יהיו זכאים לסעד המבוקש ואין לאפשר תיקון כתב תביעה. התובעים חיכו עד ליום האחרון בו ניתן היה להגיש תביעות לפיצויי הפקעה לפי הפסיקה, וגם אז הוגשה תביעה בלא פירוט נכסים. משכך, התביעה נמחקת על הסף בהעדר עילה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| תא (חי') 34912-08-17 ד"ר אחמד שבלי מחאמיד נ' עיריית אום אל פחם (מחוזי; אמיר טובי; 03/07/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה, מהעדר סמכות עניינית, תביעה לחיוב משרד הפנים לאשר עסקת חילופי מקרקעין בין התובע לעירייה ולסעד של תשלום פיצויים. התביעה הינה בבחינת תקיפה ישירה של החלטת משרד הפנים, באצטלה של תביעה נזיקית, והסמכות לדון בה נתונה לערכאה המנהלית.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – קבלתו
דיון אזרחי – סמכות – עניינית
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט לעניינים מינהליים
.
בקשת משרד הפנים לסילוק התביעה נגדו על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית. בתביעה עתר התובע לחיוב משרד הפנים לאשר את עסקת חילופי המקרקעין שבינו לבין העירייה, וכן לסעד של תשלום פיצויים.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
בלב התביעה עומדת שאלת התנהלותו של משרד הפנים אגב קבלת ההחלטה נשוא הדיון, ושיקול הדעת שהפעיל בכובעו כרשות מנהלית. שאלת סבירותן של החלטות שקיבלו רשויות שלטוניות היא במובהק מסוג העניינים אשר סמכות הדיון וההכרעה בהם מסורה לערכאות מנהליות. אף אם מבחינה פורמאלית מוסמך ביהמ"ש להוציא צווים כנגד המדינה במסגרת תביעות נזיקין, הרי שסמכויותיהן של הערכאות המנהליות לערוך ביקורת שיפוטית אחר פעולות מנהליות של רשויות השלטון היא סמכות ייחודית, מכאן שסעד הציווי אינו בסמכותו העניינית של בימ"ש זה. אשר לסעד הכספי, התביעה הינה בבחינת תקיפה ישירה של החלטת משרד הפנים, באצטלה של תביעה נזיקית, לכן בימ"ש זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד משרד הפנים ויש למחוק את התביעה כנגדו. אין הצדקה לקיים הליך משפטי מלא, כאשר ידוע שבסוף הדרך לא יינתן הסעד הנתבע. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [עורכי-דין] |
|
| עא (ת"א) 6425-06-16 רמת מגשימים - מושב שיתופי של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; י' שנלר, ק' ורדי, ע' רביד; 27/06/18) - 27 ע' |
| עו"ד: ד"ר קובי קפלנסקי , רעות כהן, עמוס מוקדי, רועי זייפר יובל, ראובינוף, שירן וקנין |
במקרה של ניגוד אינטרסים של עורך הדין מטעם חברת ביטוח המייצג גם את המבוטח, עליו לגלות זאת למבוטח, אשר ישקול צעדיו בהתאם. בענייננו הייצוג המשפטי שסיפקה המבטחת למערער היה נגוע בניגוד אינטרסים ומן הראוי לפצות את המושב.
עורכי-דין – ייצוג – ניגוד עניינים
.
ערעורים על פסק דין בו התקבלה בחלקה תביעת המושב ומבטחת הרכב חויבה לשלם למושב 40% מהסכום ששילם לנפגע בתאונת עבודה. זאת בשל התנהלות המבטחת לאחר התאונה אשר הצביעה על כי היה בכוונתה ליתן כיסוי ביטוחי למושב, לרבות מתן ייצוג משפטי.
.
בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, דחה את הערעורים ופסק:
כאשר מבטחת מייצגת את המבוטח בתביעה בגין נזקי גוף בתאונת דרכים, למבוטח ברור כי קיים כיסוי ביטוחי ואין הוא חשוף לסיכון כלשהו, כשלא נאמר לו אחרת, ובצדק סומך הוא על חברת הביטוח ועוה"ד הפועל מטעמה כי ייצגו את אותו נאמנה. במקרה של ניגוד אינטרסים של עורך הדין מטעם המבטח המייצג גם את המבוטח, עליו לגלות זאת למבוטח, אשר ישקול צעדיו בהתאם. הייצוג המשפטי שסיפקה המבטחת למושב היה נגוע בניגוד אינטרסים ומן הראוי לפצות את המושב בדרך של אומדנא, כאשר הסכום שקבע בימ"ש קמא מהווה אומדנא ראויה בנסיבות העניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [האפוטרופוס לנכסי נפקדים] |
|
| תא (נצ') 42610-12-14 עזמי רשיד עאידי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (מחוזי; זיאד הווארי; 26/06/18) - 25 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הצהיר כי החלקה שבנדון מעולם לא הייתה נכס נפקד והרישום שנעשה בשמה של רשות הפיתוח בהעברה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים נעשה בטעות ושלא כדין. התובעים זכאים להירשם במרשם המקרקעין כבעלי החלקה, מכוח ירושת אביהם.
האפוטרופוס לנכסי נפקדים – נכסי נפקדים – הכרזה מכוח סעיף 30(ב) לחוק נכסי נפקדים, תשי-1950
האפוטרופוס לנכסי נפקדים – בעלותו בנכסים – נכס נפקד
.
תביעה להצהרה כי הרישום שנעשה בשמה של רשות הפתוח בהעברה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, נעשה בטעות ושלא כדין ומעולם לא הייתה החלקה נכס נפקד. כן מבוקש להצהיר כי התובעים הינם הבעלים של החלקה, מכוח ירושת אביהם שרכש אותה מהבעלים הרשומים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
אם אישר האפוטרופוס לנכסי נפקדים שאדם נפקד, על הטוען להעדר נפקדותו להוכיח את טענתו. ואולם, כשהצהיר האפוטרופוס כי לא כל הנכס שהוכרז כנפקד נפקד הוא, ולא הוסיף ופירט איזה חלק מהנכס ולגבי אילו יורשים הנכס הוא נפקד, אין עומדת לו חזקת תקינות המעשה המינהלי ונטל השכנוע אינו עובר אל הטוען להעדר נפקדותו. בנסיבות דנן, יש להעביר את נטל ההוכחה כי המנוחה הינה נפקדת אל האפוטרופוס, אשר פעל בחוסר תום לב קיצוני בהכרזת הנכס כנפקד. מכל מקום, התובעים עמדו בנטל לסתור את החזקה בדבר היותה של המנוחה נפקדת. אין להחיל על המקרה שלפנינו את תקנת השוק הקבועה בחוק נכסי נפקדים ויש להורות על החזרת החלקה שאינה נכס מוקנה לידי בעליו. בנסיבות העניין לא חלה התיישנות או שיהוי. לא חל בענייננו סעיף 125 לחוק המקרקעין. לפיכך הוצהר כי הרישום שנעשה בשמה של רשות הפיתוח בהעברה מהאפוטרופוס ולפני כן הרישום בשמו נעשו בטעות ושלא כדין, ומעולם לא הייתה החלקה נכס נפקד. התובעים זכאים להירשם במרשם המקרקעין כבעלי החלקה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [עורכי-דין] |
|
| תא (ת"א) 43665-07-11 יעקב הימלפרב נ' אביעד ייזום תכנון ובניה בע"מ (מחוזי; מיכל עמית אניסמן; 26/06/18) - 42 ע' |
| עו"ד: ברמי, ויניצקי |
לא ניתן לכפות על לקוח קבלת שירותים משפטיים מעורך דין שעה שאין כל יחסי אמון בין השניים. בנסיבותינו, הייתה לנתבעות סיבה הוגנת להפסקת ההתקשרות עם התובע, אולם הוא זכאי לשכר טרחה ראוי עבור השירות שנתן, אשר בנסיבות העניין הוערך על בסיס היקף שעות העבודה שהשקיע.
עורכי-דין – שכר טרחה – תביעה
עורכי-דין – שכר טרחה – הפסקת הייצוג
עורכי-דין – שכר טרחה – שכר ראוי
.
תביעה לתשלום שכר טרחת עורך דין לתובע, אשר פעל לטובת הנתבעות על מנת לקדם פרויקט מקרקעין.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
זכרון הדברים מהווה הסכם שכר הטרחה המחייב את הנתבעות ולפיו התובע יהיה זכאי לשכר טרחה בגין הטיפול המשפטי כולו בכל שלבי הפרויקט. אין התשלום מותנה במכירת יחידות הדיור בלבד. אכן לא ניתן היה לחייב את הנתבעות להמשיך להעסיק את התובע כעורך דינן, בפרט נוכח יחסי אי האמון ששררו בין הצדדים, אלא שאין בכך כדי לשנות מהתחייבותן של הנתבעות כלפי התובע. הזכות להפסיק התקשרות לקבלת שירותים משפטיים המעוגנת בהסכם רק כנגד תשלום שכר ראוי, איננה זכות מוחלטת, והיא תלוית נסיבות. עליה לנבוע מסיבה הוגנת ומהתנהגות תמת לב. מקום בו מבקש הלקוח להפסיק את ההתקשרות עם עורך הדין, מסיבה הוגנת – לא יחייבו ביהמ"ש בתשלום פיצויי ציפייה לעורך הדין. בנסיבותינו, הוכח כי לנתבעות סיבה הוגנת להפסקת ההתקשרות והן היו רשאיות לנתק את הקשר עם התובע. לא ניתן לכפות על לקוח קבלת שירותים משפטיים מעורך דין שעה שאין כל יחסי אמון בין השניים ואף יחסים עכורים. עם זאת, זכאי התובע לשכר ראוי עבור השירות שנתן. בנסיבות העניין הדרך המתאימה להערכת שכר הטרחה הראוי של התובע צריכה להתבסס על היקף שעות העבודה שהשקיע בקידום הפרויקט. בנסיבות העניין לא קמה לתובע הזכות לקבל הסעד של מתן חשבונות ואף יש לדחות את דרישתו לפיצוי בגין עגמת נפש ופגיעה בשם הטוב, ולפסיקת פיצויים על פי סעיף 11 (ב) לחוק החוזים (תרופות). |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 19 [דיון פלילי] [תעבורה] [רשויות מקומיות] |
|
| (ת"א) 19536184/ מדינת ישראל נ' צבי כהן (שלום; יוסי ברכיה; 30/07/18) - 9 ע' |
| עו"ד: קלודין ג'ובראן |
בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירת חניה, זאת בשל אכיפה בררנית.
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
תעבורה – עבירות – חניית רכב
רשויות מקומיות – חוקי עזר – עבירות חנייה
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו נטען, כי הוא העמיד את רכבו במקום בו אסורה העצירה או החניה על פי תמרור אין עצירה, בכך, נטען כלפי הנאשם, הוא עבר עבירה לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב – יפו (העמדת רכב והחנייתו), התשמ"ד-1983.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, ופסק כלהלן:
מעדותו של הפקח עולה, כי אם בעת שהוא נוסע עם ניידת הפיקוח ומזהה רכב שעומד בעבירה ומאן דהוא עולה או יורד מהרכב, הוא לא יערוך לו דו"ח, וכי יש לו שיקול דעת בעניין זה. הרציונאל לכך הוא, כך מסתבר, כי עסקינן בעמידה קצרה על אף שהרכב עומד בעבירה.
והנה לנו מקרה המעורר חוסר נוחות ותחושת אי צדק: נהג העומד בעבירה כ- 10 שניות ונוסע יורד או עולה ממנו לא יקבל דו"ח, כך על פי הפקח, על אף שרכבו עצר בעבירה, ובמקרה זה הפקח יפעיל שיקול דעת ולא ייתן דו"ח, ואילו נהג אחר שעומד אף הוא כ- 10 שניות בעבירה אולי בכדי לבצע פעולה קצרה בתוך הרכב, באותו אופן של חניה בו עמד הרכב הראשון ומיד מתכוון להמשיך בדרכו, יקבל דו"ח.
פער זה בין שני מצבים דומים, עם תוצאה שונה, מקוממת מבחינת תחושת הצדק. זו אכיפה בררנית. על הפקח היה להפעיל את שיקול דעתו בנדון שבפנינו, והפקח העיד כי יש לו שיקול דעת, ולא לתת דו"ח. אכיפה בררנית זו צריכה להוביל לביטול כתב האישום ולזיכויו של הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] |
|
| תק (חי') 12742-11-17 יעקב חבר עו"ד נ' עיריית חיפה (שלום; מריה פיקוס בוגדאנוב; 08/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את טענותיו של התובע בעניין רשלנותה של הנתבעת 1 כלפיו בהטלת עיקול, על חשבונות הבנק שלו. עם זאת, נפסק, כי לתובע אשם תורם בשיעור של 100% ועל כן, הפיצוי, לו זכאי התובע, מתקזז מול האשם התורם שלו להיווצרות הנזק.
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין הטלת עיקול שלא כדין
.
התובע – עורך דין, הגיש כנגד הנתבעות תביעה שעניינה בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהטלת עיקול שלא כדין על חשבונות הבנק לו. במרכז הדיון עומדות השאלות: האם קיימת יריבות בין התובע לנתבעת 2 בהיותה שלוח של הנתבעת 1 ופועלת בהתאם להרשאתה? האם הנתבעת 1 פעלה כדין כאשר הטילה, באמצעות הנתבעת 2, עיקול על חשבונות בנק של התובע?
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
ההחלטה להטיל עיקול על חשבונות של התובע הייתה החלטה של הנתבעת 1, כאשר הגבייה עצמה מתבצעת על ידי הנתבעת 2 בהתאם להנחיות הנתבעת 1. מכאן כי האחריות כלפי התובע, אם קיימת, היא לפתחה של הנתבעת 1 ולא לפתחה של הנתבעת 2, שפעלה כשלוחהּ. בנסיבות יש לקבוע, כי הנתבעת 2 לא התרשלה באופן כלשהו כלפי התובע.
הנתבעת 1 פעלה ברשלנות כלפי התובע בהטלת העיקול על חשבונות בנק של התובע על מלוא סכום החוב המקורי, בצירוף דמי גביה נוספים, כאשר במועד זה כבר ניתנה ההחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים המקטינה את גובה החוב באופן משמעותי.
התובע לא פעל להקטנת הנזק וגרם בהתנהגותו להטלת העיקול, עת שלא שילם את החוב מיד או בסמוך להחלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים, ועל כן יש לקבוע, כי יש לו אשם תורם של 100%. התוצאה היא כי הפיצוי, לו זכאי התובע, מתקזז מול האשם התורם שלו להיווצרות הנזק. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] [חוזים] |
|
| תאמ (הרצ') 51395-02-15 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הנהלת קניון עזריאלי (שלום; ענת דבי; 07/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה תביעת שיבוב שעילתה נזק שנגרם לרכב התובעת בעת שחנה בחניון. לא הוכחה חבות בשלושת המישורים המשפטיים: דיני השומרים, דיני החוזים ודיני הנזיקין.
נזיקין – אחריות – חניון
חוזים – שומרים – מהות השמירה
.
תביעת שיבוב על סך 11,226 ₪, שעילתה נזק שנגרם לרכב התובעת בעת שחנה בחניון בבעלות נתבעת 1.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מבחינת דיני השומרים – "ההחזקה" ברכבים, כמשמעה בחוק השומרים, לא עברה לידי החניון והחניון אינו חב בשמירתם.
מבחינת דיני החוזים – החניון לא התכוון ליטול על עצמו את האחריות לשמור על הרכב ונהגת התובעת הבינה זאת בעת שנכנסה לחניון ובעצם כניסתה לחניון קיבלה את תנאי החניה בו. יוצא, כי מבחינה חוזית, לא היה בין הצדדים הסכם לשמירה על הרכב.
מבחינת דיני הנזיקין – גם אילו היה נקבע כי קיימת חובת זהירות קונקרטית לשמירה על הרכבים בחניון וכי החובה הופרה, הרי ממילא, משלא ברור כיצד אירע הנזק, לא ניתן יהיה לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הפרת חובה זו לבין קרות המקרה. משכך, יש לקבוע כי לא קיימת חבות מדיני הנזיקין.
משנמצא כי לא הוכחה חבות באף אחד משלושת המישורים המשפטיים, יש להורות על דחיית התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [תעבורה] |
|
| עא (נת') 27840-06-18 טל חיים בר שאן נ' עירית נתניה (שלום; אתי כרייף; 05/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה להארכת מועד להישפט בעניין ברירת משפט שנרשמה לחובת המבקש בגין השלכת פסולת במקום ציבורי.
תעבורה – עבירות – ברירת משפט
.
בקשה להארכת מועד להישפט ובקשה לעיכוב הליכי גבייה בעניין ברירת משפט שנרשמה לחובת המבקש בגין השלכת פסולת במקום ציבורי.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין מחלוקת כי בקשותיו של המבקש הוגשו בחלוף המועדים הקבועים בחוק ובפסיקה. ניכר כי הודעת הקנס והמכתבים נשלחו למבקש והומצאו כדין, אלא שהוא נמנע מלקבלם. משבחר בכך, אין בהימנעות זו לסייע לו.
נקבע בפסיקה ולא אחת, כי יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו ורק במקרים מיוחדים, מקום בו מדובר בנסיבות שאינן תלויות במבקש, אשר בעטיין לא הגיש את בקשתו במועד, יהיה ניתן להתחשב ולהיעתר לבקשה להארכת מועדים.
השיהוי הניכר בהגשת הבקשה מבלי לצרף תצהיר להוכחת טענותיו עומדים למבקש לרועץ ולא נמצא כי ייגרם כל עיוות דין למבקש מדחיית בקשתו, לנוכח ראיות המשיבה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת יסודות העבירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [חוזים] [בתי-משפט] |
|
| תא (חי') 4379-03-18 אמיר אלשייך נ' עידן בי סחר בע"מ (שלום; קרן מרגולין פלדמן; 04/07/18) - 16 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על דחיית התביעה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין.
חוזים – ערבות – הגנת הערב
בתי-משפט – מעשה בית דין – השתק פלוגתא
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – קיומו
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק שיפוטי
.
בקשת הנתבעת לדחיית התביעה כנגדה על הסף, וזאת בשל מעשה בית דין.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בשים לב לרוח הפסיקה הנוהגת, מדובר בהשתק פלוגתא, שכן משקבע בית המשפט כי יש לחייב את המשיב בחוב נשוא הערבות מכוח ערבותו, ממילא "נבלעה" במסגרת הכרעה זו כל טענה שיש בה כדי להקים הפטר מן החוב.
טענות המבקש בהליך כאן עניינן בניסיון לחתור תחת הממצאים העומדים בבסיס פסק הדין בהליך הראשון, ואשר מהווים חלק מההכרעה בפלוגתא העיקרית שם, באופן המקים כנגדו השתק פלוגתא.
דין תביעה להידחות גם מפאת קיומו של השתק שיפוטי. על הערב להעלות את כל טענות ההגנה שבפיו כנגד תביעת הנושה במסגרת כתב הגנה מטעמו, ולדון בהן במאוחד במסגרת אחת. למשיב ניתנה הזדמנות להעלות טענות בעניין זה והמועד להעלאתן (כמו גם הדרך הנאותה להשמיען) חלפו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [זכויות יוצרים] |
|
| תא (חד') 22201-11-16 צ'רלטון בע"מ נ' וזאן ליאור פרזי (שלום; הדסה אסיף; 03/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
ספק אם התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להראות ששידור הספורט הוא יצירה מקורית. מעבר לכך, הנתבע זכאי להגנה הקבועה בסעיף 58 לחוק זכות יוצרים, בהיותו "מפר תמים".
זכויות יוצרים – יצירה – שידורי ספורט
זכויות יוצרים – הפרה – הגנת המפר התמים
.
התביעה היא לתשלום פיצוי, בטענה של הפרת זכויות יוצרים של התובעת. לטענת התובעת, הנתבע הקרין שידור של משחקי היורו לשנת 2016 בכדורגל, מבלי שרכש רישיון מאת התובעת לעשות זאת ואף שלתובעת זכויות יוצרים באותו שידור.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
ספק אם התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי השידור הינו יצירה מקורית שיש לה בה זכות יוצרים. מצפייה בקטעי השידור שהוצגו בסרטון, לא ניתן לראות אם אכן מדובר ביצירה מקורית כטענת התובעת. צילום מסכי הטלוויזיות נעשה מרחוק, באופן שניתן רק לראות שמדובר על משחק כדורגל, אך לא מעבר לכך. לא ניתן להבחין בליווי השידור בעברית וגם לא באמצעי ויזואלי מיוחד, שיעיד על עריכה.
גם אם יש מקום לקבוע שדי בהגשת מסמך ההפקה על מנת להרים את הנטל המוטל על התובעת בעניין הזה, הרי שדין התביעה, כפי שהוגשה, להידחות. זאת, משום שהנתבע זכאי להגנה הקבועה בסעיף 58 לחוק זכות יוצרים, בהיותו "מפר תמים". המשחק שודר במסגרת שידורי ערוץ 2, שהוא ערוץ ממלכתי. התובעת לא הוכיחה, וגם לא טענה, שניתן היה, מצפייה בשידור, לדעת שלתובעת זכויות כלשהן בשידור או שלא ניתן לשדר את השידור הזה בשידור פומבי. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 25 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ת"א) 5377/15 צהר דוד ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן (ועדות ערר - תכנון ובנייה; תמר עיני ורדון; 12/07/18) - 17 ע' |
| עו"ד: איתי בראון, ענת בירן |
nt>
ועדת הערר הורתה על ביטולה של החלטת הוועדה המקומית לאשר בקשה להיתר, במסגרתה הותר בנייתן של 35 יחידות דיור + 4 חנויות במקום המבנה שבו 6 יחידות דיור ו- 4 חנויות. במרכז החלטת ועדת הערר עומדות שאלות בנוגע לאופן קביעת מספר יחידות הדיור בבניין חדש וחישוב זכויות הבנייה מכח הוראות תמ"א 38.
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
.
העוררים – מתנגדים לבקשה להיתר בנייה, ומבקשי ההיתר, הגישו עררים (נגדיים) שמתייחסים למבנה, שמיועד לשימור, בן 3 קומות שבו יש היתר ל- 6 יחידות דיור ו – 4 חנויות. עניינם של העררים בהחלטת הועדה המקומית להתיר 35 יחידות דיור + 4 חנויות במקום המבנה שבו 6 יחידות דיור ו- 4 חנויות. המתנגדים עותרים לביטול ההחלטה לאשר את הבקשה ואילו המתנגדים מבקשים להגדיל את מספר יחידות הדיור המאושר.
.
ועדת הערר קבעה כלהלן:
האינטרס הציבורי בחיזוקם של מבנים ישנים אינו עומד לבדו. מולו עומדים אינטרסים ציבוריים אחרים, שנועדו להבטיח איכות חיים סבירה לתושבי הסביבה והמבנים המחוזקים עצמם. בנסיבותיו של עניין זה, לא נכון היה להתיר 35 יחידות דיור + 4 חנויות במקום המבנה שבו 6 יחידות דיור ו- 4 חנויות. מטעם זה בלבד דינה של החלטתה של הועדה המקומית מושא עררים אלה להתבטל.
טעם נוסף לביטול החלטת הועדה המקומית לאשר את הבקשה להיתר, הוא אופן חישוב הזכויות. בעניין זה יש לציין, כי את תוספת הזכויות מכוח תמ"א 38 יש לבסס על המבנה הקיים ולא על מבנה רעיוני. עמדה זו נקבעה אף בהנחייתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, והיא עוגנה והובהרה בתיקון 3א לתמ"א 38. מכאן שהבקשה כוללת זכויות רבות שאין חולק עוד כיום שכלל לא ניתן להתיר.
יש לדחות את טענת מבקשי ההיתר לפיה לא מדובר ב"מבנה לשימור", אלא במבנה שנדרש לשמר בו "אלמנטים דקורטיביים מסוימים". השימור, כפי שנדרש על ידי ועדת השימור המחוזית, הוא אינו שימור של אלמנטים דקורטיביים בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדת הבחירות לכנסת |
| 26 [משפט חוקתי] |
|
| תרמ 3/21 עיריית חולון נ' עו״ד ניסן זכריה (ועדת הבחירות לכנסת; ניל הנדל; 12/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: איתן הברמן, רועי שויקה |
נדחה ערר על החלטת יושב ראש ועדת הבחירות האזורית, שעניינו בגבולות השימוש בכספי רשות לשם מימון מופעי מוזיקה ותרבות, בראי האיסור להשתמש בכספים אלה לשם תעמולת בחירות. אף שהערר נדחה מחמת נימוק עקרוני, ועדת הבחירות המרכזית המשיכה ובחנה את השאלה: מתי שימוש במשאבי ציבור ייחשב לתעמולת בחירות אסור?
משפט חוקתי – בחירות – תעמולת בחירות
.
העוררים הגישו ערר על החלטת יושב ראש ועדת הבחירות האזורית, שעניינו גבולות השימוש בכספי רשות לשם מימון מופעי מוזיקה ותרבות, בראי האיסור להשתמש בכספים אלה לשם תעמולת בחירות. טענתם המרכזית של העוררים היא כי בהליך קודם, ניתן צו מניעה אופרטיבי, האוסר באופן גורף להפיק אירועי קיץ כגון זה שבנדון בעתירה, מבלי להתייחס לתכליתו הדומיננטית של האירוע.
.
ועדת הבחירות המרכזית לכנסת דחתה את הערר בחלקו וקבעה כלהלן:
יש לדחות את חלקו העיקרי של הערר, שכן ההחלטה בהליך קמא לא כללה כל סעד אופרטיבי נגד העוררים במישור העקרוני. אמנם יושב ראש הוועדה המחוזית קבע כי נימוקיו מנחים לגבי מקרים עתידיים, וכי הנחיה זו היא "למעשה צו מניעה", אך "צו מניעה" – צו ממש – לא הוצא.
באשר למסגרת הנורמטיבית הכללית, האיסור על שימוש במשאבי ציבור באופן הקשור לתעמולת בחירות קבוע בסעיף 2א לחוק הבחירות (דרכי תעמולה). לא כל פעולה של נבחר ציבור או אירוע שעורכת רשות ציבורית הם בחזקת תעמולה שאין לבצעה בקשר עם משאבי ציבור. מבחן העל שנקבע לבחינתו של שימוש בכספים או נכסים הוא מבחן הדומיננטיות. השאלה שאותה יש לשאול היא האם הפן הדומיננטי בפעולה הוא תעמולתי אם לאו.
מבחני העזר לבחינת התכלית דומיננטי – הם אותם "סימנים" שניתנו בפסיקה – כוללים בין השאר את הנתונים הבאים: עיתוי האירוע וסמיכותו למועד הבחירות; זהות יוזם הפעולה או האירוע;האם מדובר בפעולה או אירוע המתקיימים מעת לעת, או שמדובר בהתארגנות ייחודית או חד פעמית; היקף הפעולה או האירוע, גם מבחינת היבטים כספיים, ויחסם לפעולות או אירועים שנערכים שלא בסמוך לבחירות; תכלית הפעולה או האירוע; זהות הדוברים באירועים ותוכן הדברים שיושמעו בו; האם כורך מועמד מכהן את האירוע או הפעולה בשמו, במפורש או במשתמע. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפט חוקתי] |
|
| תרמ 58/21 עורכי דין לקידום מנהל תקין נ' מועצה מקומית כפר כנא (ועדת הבחירות לכנסת; סאאב דבור; 11/07/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
ועדת הבחירות הורתה על מתן צו מניעה כנגד קיום אירוע הקרנת משחק גמר גביע העולם בכדורגל באצטדיון העירוני של המועצה המקומית. נקבע, כי מדובר תעמולת בחירות אסורה.
משפט חוקתי – בחירות – תעמולת בחירות
.
העותרת הגישה עתירה למתן צו מניעה כנגד קיום אירוע הקרנת משחק גמר גביע העולם בכדורגל באצטדיון העירוני של המועצה המקומית, זאת בהיותו תעמולת בחירות אסורה מכוח הוראות סעיף 2א לחוק הבחירות (דרכי תעמולה). כן, נתבקשה ועדת הבחירות האזורית, להוציא מתחת לידיה צו להסרת כל המודעות וההזמנות הנוגעות לאותו אירוע הכוללות את שמו, תמונתו ותפקידו של ראש המועצה.
.
ועדת הבחירות האזורית קיבלה את העתירה וקבעה כלהלן:
תחולתו של סעיף 2א אינה תחומה בזמן, ומשכך, הוראותיו חלות בכל עת, גם בתקופה שבין הבחירות. בתקופה של שישה חודשים עובר למועד הבחירות, נדרש אישור היועץ המשפטי של העירייה לכל פרסום המבוצע מטעמה.
הפסיקה החמירה עם הוראות סעיף 2א בכל הנוגע לנבחרי ציבור מכהנים וזאת בכדי לצמצם את היתרון וחוסר השוויון בגיוס תמיכה למועמד מכהן. הקביעה אם פרסום הוא בגדר תעמולת בחירות אם לאו, ייעשה על פי מבחן הדומיננטי. ככל שמועד בחירות קרוביותר למועד הפרסום, ניטה יותר לדעה, כי מטרתו הדומיננטית היא להשפיע בעקיפין על הבוחר.
בנסיבותיו של מקרה זה, הפרסום בו מזמין ראש המועצה את כלל הציבור להשתתף באירוע המוני באצטדיון, הינו בגדר תעמולת בחירות לטובת נבחר ציבור ומשכרוך הדבר בשימוש בנכס מקרקעין שלהרשות ובכספי ציבור, יחול האיסור הקבוע בסעיף 2א לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [משפט חוקתי] |
|
| תרמ 721/55 ניר ברטל נ' שלומי לנגר (ועדת הבחירות לכנסת; ארנון דראל; 17/06/18) - 9 ע' |
| עו"ד: אורי הברמן, מישל נגר, אריה רייך, ב קיבלוביץ, ברוך חייקין |
ועדת הבחירות האזורית דחתה עתירה למתן צו מניעה לקיומו של אירוע הנחת אבן פינה לפארק מסחר ותעסוקה, זאת בכפוף להצהרת ראש המועצה כי לא יישא דברים בטקס ולא תקוים בו תעמולת בחירות.
משפט חוקתי – בחירות – תעמולת בחירות
.
העותר הגיש עתירה לצו מניעהלפי סעיפים 17ב ו-17 ד לחוק הבחירות (דרכי תעמולה). העותר עותר למתן צו האוסר על המשיב 1 ועל המשיבה 2 לקיים אירוע הנחת אבן פינה לאזור התעסוקה החדש של הישוב אורנית.
.
ועדת הבחירות האזורית קבעה כלהלן:
אכן, עריכתם של אירועים בתקופת הבחירות יכולה לעורר מטבע הדברים את השאלה האם האירוע אינו מנוצל למטרה של תעמולת בחירות ואולם אין בעובדה שעומדות להתקיים בחירות ברשות מקומית כדי לשתק את הפעילות השוטפת של הרשות ושל העומד בראשה.
בחינתן של החלטות שניתנו בקשר עם אירועי "חנוכה" של מבנים, שדומה במידת מה לאירועי הנחת אבן פינה, מלמדת כי ככלל על מועצות מקומיות להימנע מקיום אירועים שאינם הכרחיים בעת הזו, וקיומם פסול כשלעצמו ללא קשר אם נבחר הציבור נשא בהם דברים או לא. אין לאסור השתתפות של מועמדים באירועים שעורכת הרשות המקומית, אלא בתקופת ערב – בחירות על מועמדים אלה להגביל את החלק שייטלו באירוע, ולא לנהל בגדרו תעמולת בחירות.
במקרה זה, אין להיעתר לבקשה למנוע את קיום האירוע או למנוע את השתתפות ראש המועצה באירוע. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
www.nevo.co.il
|
|
|
