פד"י-מייל 279

12/08/2018

עליון

1 [דיון פלילי]

בשפ 5802/18 מדינת ישראל נ' יצחק אברג'יל (עליון; מ' מזוז; 09/08/18) - 7 ע'

עו"ד: שמעון וייס, גלאון קפלנסקי, ליגל יחזקאל, דפנה שמול, ניסים מרום

למשיבים מיוחסות עבירות חמורות שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה בינלאומי. בנוסף לעילת המסוכנות, קיים חשש מוחשי להימלטות מן הדין; אכן, הארכת מעצר למשך 150 ימים הינה הארכה חריגה, אשר צריכה להינתן בזהירות רבה ובמשורה. ואולם החוק מאפשר הארכה לפרק זמן זה, ודומה כי המקרה דנן נמנה באופן מובהק על סוג המקרים אשר מצדיקים הארכה כאמור.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
נגד המשיבים הוגש כתב אישום רחב יריעה שעניינו בעבירות חמורות שבוצעו במסגרת פעילותו של ארגון פשיעה בינלאומי, ב"פרשה 512". משעה שהמשיבים היו נתונים במעצר לאחר הגשת כתב האישום תקופה מצטברת של 9 חודשים ומשפטם טרם הסתיים, נדרש בימ"ש זה להאריך את מעצרם מספר פעמים. בקשה זו היא בקשה להארכת מעצרם ב- 150 ימים או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם.
.
ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה (ביחס למשיבים 1-2) בקבעו:
במוקד הדיון בבקשה להארכת מעצר עומדים כידוע קצב התקדמות ההליך והאיזון בין זכויות הנאשם לבין הצורך בשמירת שלום הציבור ותקינות ההליך המשפטי. במסגרת זו על ביהמ"ש לתת דעתו, בין היתר, לאופי העבירות המיוחסות לנאשם ולמידת המסוכנות הנשקפת ממנו, עוצמת עילות המעצר הסטטוטוריות המתקיימות בנאשם, קצב התנהלות הדיונים והגורם האחראי להתמשכות ההליכים.
העבירות המיוחסות למשיבים הן עבירות חמורות ביותר, ומצביעות על המסוכנות הרבה הנשקפת מהם. למשיבים מיוחסים מעשים קשים שבוצעו במסגרת ארגון פשיעה רב זרועות, ובכלל זאת מעשי רצח וניסיונות לביצוע רצח של גורמים עברייניים עמם חברי הארגון מסוכסכים, אשר הביאו למותם ולפציעתם של חפים מפשע. כפי שכבר הובהר, רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן ניתן יהיה להסתפק בחלופה למעצרו של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, החמורה שבעבירות.
בנוסף לעילת המסוכנות קיים חשש מוחשי להימלטות מן הדין, נוכח התשתיות והאמצעים העומדים לרשות המשיבים במסגרת הארגון כארגון פשיעה בינלאומי. חשש זה מתחזק נוכח העונשים החמורים להם צפויים המשיבים, אם יורשעו. אשר לחשש לשיבוש מהלכי משפט, להשפעה או לפגיעה בעדים, עליו עמד בימ"ש זה בהחלטות קודמות – ניתן יהיה לקיים הערכה מחודשת עם סיומה הקרוב של פרשת התביעה.
אשר לקצב התקדמות ההליך העיקרי. עסקינן בפרשה מורכבת, חסרת תקדים בהיקפה, שמטבע הדברים נדרש זמן רב לבירורה. אף שחלו עיכובים בתחילת הדרך, אין חולק כי משהחלו דיוני ההוכחות, הם מתקיימים בקצב אינטנסיבי ומהיר, וניכר כי המותב הדן בתיק עושה כל מאמץ, בשיתוף פעולה של ההגנה והתביעה גם יחד, על מנת לקדמו במהירות האפשרית.
אכן, הארכת מעצר למשך 150 ימים הינה הארכה חריגה, אשר צריכה להינתן בזהירות רבה ובמשורה. ואולם החוק מאפשר הארכה לפרק זמן זה, ודומה כי המקרה דנן נמנה באופן מובהק על סוג המקרים אליו כיוון המחוקק בסעיף 62(ב) לחוק המעצרים – בהתייחסו ל"סוג העבירה, מורכבותו של התיק או ריבוי של נאשמים, עדים או אישומים" – אשר מצדיקים הארכה כאמור.

חזרה למעלה

2 [עונשין] [בתי-משפט]

עפ 3186/18 דניס פטרוב נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ע' ברון, ח' מלצר; 09/08/18) - 10 ע'

עו"ד: סיגל בלום, אילן אלימלך, ברכה וייס

נדחה ערעור על חומרת העונשים שהושתו על המערערים בגין הרשעתם בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. נפסק כי, אין מקום לסטות מההלכה לפיה התערבות בעונש שהטילה הערכאה המבררת תיעשה רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, כי עונש המאסר משקף את חומרתם היתירה של מעשי המערערים ומבחין כראוי בין נסיבותיהם האישיות באופן המצדיק את הפער בעונשי המאסר בפועל שהושתו עליהם, וכי אף לא הוכחה הצדקה להתערב בשיעור הפיצוי לטובת המתלוננים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
בתי-משפט – ערעור – התערבות במידת העונש
.
המערערים הורשעו בביצוע עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על מערער 1 הושתו 18 חודשי מאסר בפועל ועל מערער 2 הושתו 12 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הושתו על כל אחד מהמערערים 9 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי לכל אחד מהמשיבים 3-2 (להלן: המתלוננים) בסך של 10,000 ש"ח. הערעור נסב על גזר הדין.

בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה מלצר ובהסכמת השופטים עמית וברון) דחה את הערעור ופסק כי:
הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהטילה הערכאה המבררת רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או כשנפלה טעות מהותית בגזר הדין. בנסיבות העניין, אין מקום לסטות מהלכה זו, שכן נימוקי הערעור אינם מגלים עילה טובה להתערבות בעונשי המערערים. המערערים הורשעו בעבירת אלימות חמורה בהכותם מכות נמרצות מבלים במועדון במהלך קטטה. אמנם אחד המתלוננים הוא שהביא להתלקחות התגרה, בניסיונו לנגוח בראשו של מערער 1. ואולם אין בכך כדי להצדיק את האלימות המופרזת בה נקטו המערערים כלפי המתלוננים, בגינה נגרמו להם חבלות בראשם ובחלק גופם העליון, והם נזקקו לטיפול רפואי ממשי. הקטטה הסתיימה בפציעתם החמורה של המתלוננים, ותוצאה זו מקהה גם את טענת המערערים ל"אכיפה בררנית", שכן אין לגזור גזירה שווה בין האלימות הקשה שהפגינו המערערים, לבין מעשי המתלוננים, שלא גרמו למערערים לנזק כה חמור.
בנסיבות אלה, לא נמצא כי בימ"ש המחוזי שגה כאשר בחן את שיקולי המדיניות והאינטרס הציבורי שבענישת המערערים. כבר נפסק אודות החומרה היתרה הגלומה בעבירות אלימות המבוצעות על רקע ויכוח, ועל הצורך להרתיע מפני יישוב סכסוכים בכוח הזרוע. בימ"ש קמא נהג בהתאם לשיקולים אלה, והעמיד את מתחם הענישה בעניינם של המערערים על 36 חודשי מאסר בפועל, באופן ההולם את חומרת המעשים ובאופן שאיננו חורג מהמקובל במקרים דומים. בימ"ש קמא אף נתן דעתו לעובדה כי המתלוננים הם אכן אלה שהחלו בתגרה, ולכך שהמערערים היו שרויים באותה עת תחת השפעת אלכוהול.
עונש המאסר שהושת על המערערים משקף את חומרתם היתירה של מעשיהם, ומבחין כראוי בין נסיבותיהם האישיות באופן המצדיק את הפער בעונש המאסר בפועל שהושת על כל אחד מהם. מערער 1 הורשע בעבר בעבירות אלימות ורכוש. מערער 2, בן גילו של המערער 1, לא הורשע עד מקרה זה בדין, ומשכך בצדק ניתן לכך משקל בעת גזירת העונש; אין להתערב גם ברכיב הפיצויים. גם בעניין זה ערכאת הערעור איננה נוהגת לרוב להתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת, אלא במקרים יוצאי דופן. בנסיבות העניין לא הוכח כי מוצדקת התערבות בשיעור הפיצוי, שכן בימ"ש המחוזי ערך איזון ראוי בין מכלול השיקולים, וגזר הדין שיקלל כדבעי את כלל הנסיבות.

חזרה למעלה

3 [ביטוח לאומי] [משפט מינהלי]

בגץ 2460/18 פלוני נ' שר הכלכלה (עליון; נ' הנדל, י' עמית, ד' ברק ארז; 09/08/18) - 6 ע'

עו"ד: שי כהן, שרית דמרי דבוש, גיל בן ארי

בג"ץ דחה על הסף את עתירת העותר לבטל את מגבלת הגיל המעוגנת בפריט 24(8) סיפא לחלק א' בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), המורה כי לא ייקבעו אחוזי נכות בגין אין אונות לאחר גיל 70, מאחר שנסיבות העותר אינן מהוות מקרה מתאים לדיון בפריט הנ"ל; עם זאת, נקבע כי העתירה מעוררת לכאורה טענה של ממש בדבר הפלייה, תוך עמידה על הצהרת משיב 2 לפיה במסגרת רשימת הליקויים שבתקנות, ייבחן הפרק האורולוגי, כאשר המגמה היא חיובית.
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – נכות
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
.
עסקינן בעתירת העותר לבטל את מגבלת הגיל המעוגנת בפריט 24(8) סיפא לחלק א' בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התקנות). הסעיף מורה כי לא ייקבעו אחוזי נכות בגין אין אונות לאחר גיל 70 (להלן: פריט 24(8)) ולפיו: "לא יוקנו אחוזי נכות בגין סעיף זה לאחר גיל 70; לא יוקנו אחוזי נכות בגין אבדן מלא או חלקי של ה-penis ובגין סעיף זה גם יחד". במסגרת העתירה, נטען כי פריט 24(8) לתוספת מהווה הפליה פסולה מחמת גיל, הלוקה בחוסר סבירות קיצונית, וכי לגבי נכי משרד הביטחון אין מגבלת גיל בגין פגיעה מסוג זה.
.
בג"ץ (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים הנדל וברק-ארז) דחה את העתירה על הסף ופסק כי:
העותר התלונן על בעיית אין אונות וטופל בתחום זה עוד לפני תאונת העבודה שעבר, כך שהעותר לא פרש את מלוא התשתית העובדתית לצורך הכרעה בעתירה. יתרה מכך, ניתן לומר כי העותר לא 'מיצה הליכים' מבחינה רפואית. הרישא של פריט 24(8) שבתוספת, מורה כי קביעת אחוזי נכות בגין בעיית אין אונות תיעשה "על פי בדיקה במעבדת שינה מוכרת בלבד". מטרת הבדיקה היא בחינת המקור לפגיעה – פגיעה אורגנית או נפשית, שאם יימצא כי המקור לפגיעה הוא נפשי, אזי אחוזי הנכות בגין ליקוי זה מגולמים בתוך סעיפי הליקוי הנפשי. לפי חוות דעתו של האורולוג המומחה מטעם המשיב 2, אין אינדיקציה לכך שבמהלך התאונה העותר נפגע פגיעה עצבית או וסקולרית, שיש בה כדי לגרום או להשפיע על התפקוד המיני. לכך יש להוסיף כי העותר סובל גם מסכרת, שאף היא מהווה גורם סיכון לבעיית אין אונות. מן האמור עולה כי, נסיבותיו של העותר אינן מהוות את המקרה המתאים לדיון בפריט 24(8) סיפא לתוספת – העותר סבל מבעית אין אונות עוד קודם לתאונה; העותר לא נבדק במעבדת שינה; אין אינדיקציות לקשר סיבתי בין התאונה לתפקוד המיני; וקיימים אצל העותר גורמי סיכון נוספים לאין אונות.
עם זאת, העתירה מעוררת לכאורה טענה של ממש בדבר הפלייה כפולה: הפליית מבוגרים מטעמי גיל (גילנות), הפלייה המבטאת לא אחת סטריאוטיפים באשר למגבלות האדם המבוגר; והפלייה לעומת נכי משרד הביטחון. רשימת הליקויים שבתקנות עוברת תיקונים מעת לעת בהתאם להמלצות ועדות מקצועיות, על מנת להתאימן ככל האפשר, להתקדמות המדע ועולם הרפואה. משיב 2 הצהיר כי במסגרת רשימת הליקויים שיבדקו, ייבחן גם הפרק האורולוגי וכי המגמה הינה מגמה חיובית.

חזרה למעלה

4 [בתי-משפט]

דנגץ 1836/18 שושנה שמיר (יורשת יחידה בעזבון חיים שמיר ז"ל) נ' מועצת מקרקעי ישראל (עליון; א' חיות; 09/08/18) - 8 ע'

עו"ד: רנאד עיד, אלון נוקראי, אפרת אבירם ואש

נדחתה בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דין של בג"ץ שעניינו סוגיית תחולתה של החלטה 979 של מועצת מקרקעי ישראל, שכן בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה, ודאי לא הלכה אשר מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיום דיון נוסף. פסק הדין אך יישם את ההלכות הקיימות באשר לפרשנות של הנחייה מנהלית בנוגע להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ואין לומר כי נקבעה בו "הלכה". בנוסף, פסק הדין ניתן פה אחד.
בתי-משפט – דיון נוסף – דחייתו
בתי-משפט – דיון נוסף – תנאים לקיומו
.
בקשה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן בבג"ץ 1836/16, במסגרתו נדחו שלוש עתירות וערעור אזרחי שעסקו בסוגית תחולתה של החלטה 979 של מועצת מקרקעי ישראל שכותרתה "קביעת הזכויות למגורים בחלקת המגורים בישובים חקלאיים שהם מושב עובדים, כפר שיתופי, מושב שיתופי, קיבוץ או אגודה חקלאית שיתופית" (להלן: החלטה 979), על העסקאות שפורטו בכל אחד מההליכים נשוא הבג"ץ האמור. יצוין כי, בהחלטה 979 נקבע כי יישום ההחלטה מותנה בקבלת תקציב אשר יאפשר מימושה.
.
בית המשפט העליון (הנשיאה א' חיות) דחה את הבקשה ופסק כי:
סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט קובע תנאי שבלעדיו אין לדיון נוסף והוא, שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעה הלכה. בפסק הדין נשוא הבקשה, לא נקבעה כל הלכה, ודאי לא הלכה אשר מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיום דיון נוסף. פסק הדין אך יישם את ההלכות הקיימות באשר לפרשנות של הנחייה מנהלית בנוגע להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, ולכן אין לומר כי נקבעה בו "הלכה". בימ"ש בחן את לשון ההנחייה, ולאחר מכן קבע כי פרשנות המשיבות לפיה ההחלטה תיכנס לתוקפה במועד שבו תהיה יכולת ודאית לבצעה ולממשה, מתיישבת הן עם התכלית הסובייקטיבית של הנורמה והן עם התכלית האובייקטיבית שלה.
בנוסף, פסק הדין מושא הבקשה ניתן פה אחד, ויש לדבר משמעות בעת בחינת ההצדקה לקיומו של דיון נוסף. יתר טענות הצדדים הן ערעוריות במהותן ואינן מצדיקות דיון נוסף. לאור כל האמור, הבקשה נדחתה. בנוסף, נדחתה בקשה להגשת ראיה חדשה, שכן אין בה כדי לתמוך באיזה מן העילות המצדיקות דיון נוסף.

חזרה למעלה

5 [דיון פלילי]

בשפ 5642/18 אביתר חג'אני נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 09/08/18) - 9 ע'

עו"ד: איתמר גלבפיש, קובי טולדו

כאשר מדובר בעבירות סחר בסמים ובעבירות סמים אחרות שלא לצריכה עצמית, הכלל הוא מעצר עד תום ההליכים, ואילו מעצר באיזוק אלקטרוני או שחרור לחלופת מעצר ייתכנו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. הלכה זו תקפה גם כשמדובר בצעיר ללא עבר פלילי; בבחינת התאמת מפקחים מוצעים לשמש כמפקחים באופן שיבטיח את הפגת מסוכנות הנאשם, נהנית הערכאה הדיונית מיתרון מובנה.
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
.
נגד העורר כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של קשירת קשר לעשות פשע, יבוא סם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
כידוע, עבירות סמים מן הסוג שבו מואשם העורר הן עבירות המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, חזקה אשר לא עלה בידי העורר – אשר שמר באופן עקבי על זכות השתיקה במהלך חקירותיו – לסתור.
נוסף על כך, בימ"ש זה קבע לא אחת כי כאשר מדובר בעבירות סחר בסמים ובעבירות סמים אחרות שלא לצריכה עצמית, הכלל הוא מעצר עד תום ההליכים, ואילו מעצר באיזוק אלקטרוני או שחרור לחלופת מעצר ייתכנו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. הלכה זו תקפה גם כשמדובר בצעיר ללא עבר פלילי. נסיבות המקרה הנדון אינן מספקות כל הצדקה לחריגה מן הכלל האמור. כמות הסם הבלתי-מבוטלת שהוסתרה במזוודה, כמו גם מרכזיותו של העורר בקשר ובייבוא הסמים, כעולה מכתב האישום ומהחלטת בימ"ש קמא בה תואר העורר כחוליה מרכזית וחיונית בשרשרת הסם, מלמדים על מסוכנות רבה, אשר לא בנקל ניתן להפיג באמצעות מעצר באיזוק אלקטרוני או שחרור לחלופת מעצר.
במצב דברים זה, ומאחר שעבירות סמים ניתנות לביצוע גם מתוך חלופת מעצר, חשיבות התאמתם של המפקחים המוצעים למשימת הפיקוח על העורר מכרעת. בענייננו, הקושי המרכזי טמון בהערכת יכולתם של המפקחים המוצעים להפעיל עליו פיקוח אפקטיבי. בעניין זה נתגלו פערים משמעותיים בין מסקנות התסקירים שהוגשו. בסופו של יום, ולאחר שהתרשם ישירות מהמפקחים המוצעים, סבר בימ"ש קמא כי אחותו וגיסו של העורר אינם מתאימם לשמש כמפקחים באופן שיבטיח את הפגת מסוכנות העורר במידה מספקת. בעניין זה נהנית הערכאה הדיונית מיתרון מובנה, נוכח התרשמותה הבלתי אמצעית מהמפקחים המוצעים, ובמקרה דנן לא נמצא מקום להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא.
בטענות העורר בדבר ה"סטייה" מחוות הדעת ומהמלצת שירות המבחן אין כדי לשנות ממסקנה זו. הזמנת חוו"ד מטעם מנהלת האיזוק האלקטרוני מהווה החלטה דיונית מובהקת המצויה בתחום סמכותו של ביהמ"ש, ובנסיבות העניין לא נמצאה כל הצדקה להתערב בה. כמו כן, אין בהמלצת שירות המבחן, וקל-וחומר בחוות הדעת – אשר נועדה לבחון את ההיתכנות הטכנית למעצרו של העורר באיזוק אלקטרוני – כדי לכבול את שיקול דעתו של ביהמ"ש בעניין ההחלטה מעצרו של העורר.

חזרה למעלה

6 [דיון אזרחי]

עא 1846/16 נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' יהונתן שסטוביץ (עליון; גלעד לובינסקי זיו; 08/08/18) - 6 ע'

עו"ד:

ההמצאה לעו"ד אשר ייצג את המערערת בביהמ"ש המחוזי מהווה המצאה כדין – פסק הדין שהומצא הוא עותק פסק הדין שהורד מ"נט המשפט", ובסופו מתנוססת חתימתו האלקטרונית של השופט; מכאן, שהגשת הערעור בוצעה באיחור. עם זאת, בנסיבות העניין נמצא להיעתר לבקשת המערערת למתן ארכה בדיעבד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל, תוך חיובה בהוצאות ממשיות.
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – פסק-דין
דיון אזרחי – ערעור – הארכת מועד
דיון אזרחי – הארכת מועד – להגשת ערעור
.
בקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף מחמת איחור נטען בהגשתו. המערערת מתנגדת לבקשה, ולחלופין עותרת לקבלת ארכה בדיעבד להגשת הערעור.
.
ביהמ"ש העליון קבע:
ביום 5.1.2016 מסר שליח מטעם בא כוח המשיבים עותק של פסק הדין במסירה אישית לעו"ד נודלמן, אשר ייצג את המערערת בביהמ"ש המחוזי. פסק הדין שהומצא הוא עותק פסק הדין כפי שהורד ממערכת "נט המשפט", ובסופו מתנוססת חתימתו האלקטרונית של השופט שישב בדין. אכן, עותק ההחלטה המצוי במערכת "נט המשפט" הוא הוא העותק אותו ממציאה מזכירות ביהמ"ש עצמה לצדדים. ממילא יש קושי של ממש בטענה לפיה המצאת עותק זה אינה עומדת בדרישות הדין.
אפילו נצא מנקודת הנחה כי קיים פגם כזה או אחר בהמצאה, מדובר בפגם טכני, פורמלי ומינורי שאינו יורד לשורש ההמצאה; ובשים לב לעקרון תום הלב הדיוני, אין מקום לאפשר למערערת להיבנות ממנו.
המסקנה המתחייבת היא שהגשת הערעור בוצעה לאחר חלוף המועד הקבוע בדין. יצוין כי צפיית עו"ד נודלמן בפסק הדין באמצעות "נט המשפט" ביום 31.12.2015, אינה מתחילה את מניין הימים להגשת הערעור, בהיעדר טענה או הוכחה לכך שמדובר בצפייה שאירעה עקב ביצוע המצאה אלקטרונית.
עם זאת נמצא להיעתר לבקשת המערערת למתן ארכה בדיעבד להגשת הערעור, תוך חיובה בהוצאות ממשיות בסך 8,000 ₪ לטובת המשיבים. הגם שמשך האיחור (שבועיים ימים) אינו זניח, לא מדובר באיחור ארוך מאד. אין בנמצא טענה ממשית בדבר הסתמכות קונקרטית מטעם המשיבים על תקופת האיחור דווקא. כמו כן, אף אם נצא מנקודת הנחה שאי הגשת הערעור במועד נגרמה מחמת תקלה של המערערת או של באי כוחה, אין אינדיקציה לכך שמדובר בזלזול מכוון בהוראות הדין. ולסיום, על פניו נראה שהערעור מעורר שאלות הראויות להידון, ולמצער לא ניתן לקבוע שמדובר בערעור סרק.

חזרה למעלה

7 [משפט מינהלי] [בתי סוהר]

בגץ 3424/18 אילן טסלר נ' היועץ המשפטי לממשלה (עליון; נ' הנדל, ד' ברק ארז, י' וילנר; 07/08/18) - 5 ע'

עו"ד: סיגל אבנון

ככלל, בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות אחרות, אלא במקרים חריגים, בהם מתגלה שרירות קיצונית או חריגה ממשית מסמכות. הדברים נכונים אף בהתייחס להחלטותיו של בימ"ש זה כבימ"ש לערעורים.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת ערכאות שיפוטיות
בתי סוהר – אסירים – שחרור על תנאי
.
העותר הוא אזרח ישראלי שהורשע בשנת 1999 ע"י ביהמ"ש בגרמניה ברצח אשתו, ונידון למאסר עולם. כעבור מספר שנים, הגיש העותר בקשה לנשיאת עונשו בישראל, ובשנת 2007 הוא הועבר לישראל להמשך ריצוי מאסרו, שנקצב ל-30 שנה. עניינה של העתירה בבקשת העותר להורות על שחרורו ממאסר "בהתאם להבטחה השלטונית שניתנה לו מטעם רשויות מדינת ישראל".
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
החלק הארי של העתירה מוקדש לטענות שנדונו ונדחו בפסק דינו של בימ"ש זה בע"פ 5121/17, שניתן לפני חודשים אחדים בלבד. באותו פסק הדין נקבע באופן מפורש כי יש לדחות את טענת העותר לפיה יש להחריגו מהוראות חוק שחרור על תנאי ומאמות המידה המפורטות בו לשם זכאות לשחרור מוקדם, ותחת זאת להסתפק בהצבת תנאי אחד בודד – התנהגות טובה, ונדחתה טענתו בדבר הבטחה שלטונית.
ככלל, בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות אחרות, אלא במקרים חריגים, בהם מתגלה שרירות קיצונית או חריגה ממשית מסמכות. בפרט, נקבע כי הדברים נכונים אף בהתייחס להחלטותיו של בימ"ש זה כבימ"ש לערעורים. המקרה הנדון אינו בא בגדר המקרים המצדיקים חריגה מהכלל האמור, והעותר אף לא הצביע על כל עילה המצדיקה זאת. נוכח האמור, ומטעמים של סופיות הדיון, אין לחזור ולדון בטענותיו של המערער שכבר נדונו ונדחו.

חזרה למעלה

עבודה אזורי

8 [עבודה]

בל (חי') 9166-09-17 אוהד פייגנבוים נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אילת שומרוני ברנשטיין, נ.צ.: ח' סעד, ע' ליפשיץ; 16/07/18) - 9 ע'

עו"ד: מרדכי סטורזי, מרב אבירם

ביה"ד קיבל את תביעת התובע למתן פסק דין הצהרתי לפיו אינו תושב מדינת ישראל החל מהמועד הנטען, נוכח כך שמרכז חייו של התובע בתקופה הרלוונטית היה בארצות הברית ולא בישראל ולא נמצאה כל זיקה ממשית בין התובע לישראל.
עבודה – ביטוח לאומי – תושבות
עבודה – ביטוח לאומי – דמי ביטוח
.
עסקינן בתביעת התובע למתן פסק דין הצהרתי לפיו אינו תושב מדינת ישראל החל מיום 1.8.2009. התובע לא תבע סעד כספי להשבת כספי ביטוח לאומי אותם שילם במהלך השנים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור ח' סעד, ע' ליפשיץ) קיבל את התביעה ופסק כי:
המבחן לקביעת תושבות של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הינו מבחן מרכז החיים, הנבדק לפי מירב הזיקות. למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי, הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית; וההיבט הסובייקטיבי, הבוחן מה הייתה כוונת האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית. היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוונטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו שיש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל. הבחינה צריכה להיעשות כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של "תושבות" בהתאם לגיל המבוטח; כבר נפסק כי, יש לפרש את המושג "תושבות" לאור פרשנות תכליתית דינאמית, ולא באופן נוקשה ודווקני, ובכלל זה ביחס להוראות חוק הביטוח הלאומי, במסגרתן מוכרת שהות ממושכת של תושב ישראל בחוץ לארץ, מבלי שתישללנה זיקתו לישראל וזכותו לגמלה, מתוך נקודת מוצא לפיה, עצם שהייתו של אזרח ישראל בחו"ל לצרכי עבודה, לימודים או ריפוי וכל כיוצ"ב, אין די בה כדי להסיט "מרכז חייו" של אדם מחוץ לישראל ובכך למנוע ממנו מיצוי זכויותיו הסוציאליות כ"תושב ישראל".
לאור כל האמור, מרכז חייו של התובע בתקופה הרלוונטית היה בארצות הברית ולא בישראל. מבחינת ההיבט האובייקטיבי, התובע התגורר בפועל בארצות הברית. מבחינת ההיבט הסובייקטיבי, זמן השהייה של התובע בישראל במהלך אותה תקופה היה לחופשות קצרות בלבד, לא נמסר כי לתובע נכסים בישראל, משפחת התובע מתגוררת בארצות הברית וילדיו מתגוררים ולומדים בארצות הברית, מקום העיסוק וההשתכרות של התובע בארצות הברית ולתובע יש גרין קארד. למעט תשלום דמי ביטוח לאומי בישראל ומכתב שנשלח על ידי התובע לנתבע שבו ביקש לבטל את בקשתו לביטול התושבות, לא נמצאה כל זיקה ממשית בין התובע לישראל. גם פרשנות תכליתית דינאמית מלמדת שאין זיקה בין התובע לישראל, שכן שהות התובע בארצות הברית לא הייתה במסגרת של ביקור משפחה ארוך או בטעימה של "העולם הגדול", אלא נמצאה כוונה ברורה להתגורר ולהתפרנס בארצות הברית.
הבקשה לביטול תושבות הוגשה על ידי התובע בכוונה מלאה, כאשר התובע התחרט על כך כשסבר שכתוצאה ממנה אשתו תאבד את מקום עבודתה. בכל מקרה, אין בביטול הבקשה כדי ללמד על כך שמירב הזיקות של התובע הם לישראל; אין מקום לדחות את התביעה בשל כך שאשת התובע קיבלה דמי לידה ומענק לידה, שכן היא הייתה זכאית לכספים אלו מתוקף היותה תושבת ישראלית באותה תקופה וללא קשר לשאלת תושבות התובע; אין בתשלום דמי ביטוח כדי ללמד על זיקת התובע לישראל, במיוחד נוכח כך שתשלום דמי ביטוח כשלעצמו אינו מקנה תושבות.

חזרה למעלה

9 [עבודה]

דמ (ת"א) 11041-06-17 לובומיר קוציובה נ' קבוצת פלסטו-קרגל בע"מ (עבודה; יפית זלמנוביץ גיסין; 13/07/18) - 20 ע'

עו"ד: בקסנסקי דימיטרי, יעל לוין

ביה"ד פסק כי, תקופת עבודתו של התובע בחברת כח אדם נמנית בותק לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות, אך כי התובע אינו זכאי לכך ש-30 ימים יתווספו למניין הוותק שלו; התובע זכאי לדמי הבראה, לפדיון חופשה, לדמי הודעה מוקדמת, לפיצוי בגין פגמים בשימוע, להפקדות לקופת גמל (חלק המעסיק), ולחלף שכר בתקופת המתנה החל מהמועד בו היה כשיר לשוב לעבודה ועד לפיטוריו.
עבודה – זכויות – חישובם
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – שכר עבודה – תביעה לתשלום שכר
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – שכר עבודה – דמי חגים
.
התובע, שהועסק אצל הנתבעת עד לפיטוריו, טוען כי לא שולמו לו כל זכויותיו. על הנתבעת חל צו ההרחבה בענף הפלסטיקה. הדיון נסב אודות השאלות הבאות: האם תקופת עבודתו של התובע במשך כ-3 חודשים בחברת כח האדם נמנית בותק לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות; האם זכאי התובע כי 30 ימים יתווספו למניין הוותק שלו אצל הנתבעת לפי תקנה 10(4) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) (להלן: התקנות); האם זכאי התובע לזכויות הנתבעות; האם נפל פגם בשימוע שנערך לתובע; האם התובע זכאי לדמי המתנה החל מן המועד בו היה כשיר לשוב לעבודה ועד למועד פיטוריו כעבור חודשיים וחצי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' זלמנוביץ גיסין) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לויתקו של התובע, התובע הוצב אצל הנתבעת אף בתקופה בה שולם לו שכרו על ידי חברת כח האדם ופוטר מעבודתו אצלה. חברת כח האדם לא ערכה עם התובע גמר חשבון בתום תקופת עבודתו אצלה. סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים מטיל את חובת תשלום פיצויי הפיטורים, ככל שהם מגיעים על פי החוק, על המעביד האחרון שפיטר את העובד. לפיכך, ויתקו של התובע כולל את שתי תקופות ההעסקה, בחברת כח האדם ואצל הנתבעת, כתקופה רצופה אחת שנמשכה שנה ו-4 חודשים. בתקופה זו שהה בחופשה ללא תשלום בת 3 חודשים, שלא תימנה בתקופת עבודתו; אף אם התובע קיבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי בגין תאונת העבודה ולכן חלה תקנה 4(10) לתקנות, אין לקבל את פרשנות התובע לפיה בגין כל שנת עבודה שחלפה עד קרות התאונה/מחלה יש להוסיף 30 ימים על חשבון תקופת ההיעדרות. בענייננו, תקופת ההיעדרות עקב התאונה שנמשכה 3 חודשים, אינה באה במניין ויתקו של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים.
אשר להפקדות לקופת גמל, הנתבעת העבירה בגין התובע תשלומים לקופת הגמל בגובה 8.33% למרכיב הפיצויים. הכספים שהופקדו באים במקום 100% מפיצויי הפיטורים ואין מקום לעריכת התחשבנות בגין התקופה בה הופקדו התשלומים ומהשכר בגינו בוצעו ההפקדות; מאידך, בגין תקופת עבודתו של התובע בחברת כח האדם לא בוצעו הפקדות לקופת הגמל. ברירת המחדל בצו ההרחבה בענף אספקת שירותי כח אדם שחל על התובע בתקופה הנטענת, היא ביצוע הפקדות לקופת גמל בתום 9 חודשי עבודה (כיום 6 חודשים). מכאן, שבגין 3 חודשי העסקתו הראשונים לא זכאי היה התובע כי תבוצענה בגינו הפקדות לפיצויים ו/או תגמולים על ידי מעסיקתו.
אשר לדמי חג, בהתאם לצו ההרחבה בענף הפלסטיקה חלות על התובע הוראות מיטיביות מכוחן הוא זכאי לדמי חג גם בגין ימי חג שחלו בשבת. ספק אם בגין 3 החודשים הראשונים לעבודתו זכאי התובע לדמי חג, אך מכל מקום, בחודשים אלה עבד התובע בחברת כח האדם וחלו בגינו הוראות צו ההרחבה בענף אספקת שירותי כח אדם ולפיהן התובע לא זכאי לדמי חג והנתבעת אף לא נותרה חייבת לשלם לתובע דמי חג; אשר לדמי חופשה, התובע עבד 6 ימים בשבוע ובנסיבות אלה הוא זכאי ל-12 ימי חופשה בשנה והוא זכאי להפרשים ברכיב זה; התובע זכאי להפרש דמי הבראה; אשר להודעה מוקדמת, סך כל תקופת עבודתו מזכה אותו בהודעה מוקדמת ארוכה מכפי ששולמה לו. ואולם, לפי סעיף 4(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות זכאי היה התובע, כ"עובד בשכר" להודעה מוקדמת בת 12 ימים והתובע זכאי להפרשים ברכיב זה; בגין פגמים בשימוע, אי מסירה לתובע בזימון לשימוע כי הנתבעת שוקלת את הפסקת העסקתו, כי עומדת לו זכות ההיוועצות ועוד נפסק לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪.
אשר לתביעה לשכר המתנה, התובע ביקש לחזור לעבודה מהמועד בו היה כשיר לעשות כן, והנתבעת מנעה את שיבוצו לעבודה או לכל הפחות לא מצאה לנכון לזמנו לעבודה. רק לאחר שהתובע הודיע כי תקופת אי הכושר הסתיימה, התבקש להמציא אישור רופא תעסוקתי כתנאי להמשך עבודתו והיה עליה להודיעו על הצורך באישור מראש. ממועד סיום תקופת כושר העבודה ועד מועד השימוע כעבור כחודשיים וחצי עמד התובע לרשות העבודה והייתה זו הנתבעת שבחרה שלא לזמנו לעבודה ולפיכך התובע זכאי לתשלום שכר, אילולא דחתה הנתבעת את בקשתו לחזור לעבודה. מאחר ותשלום זה הינו חלף שכר עבודה, התובע זכאי לפיצוי בגין ההפקדות לקופת הגמל (חלק המעסיק) עבור תקופה זו.

חזרה למעלה

10 [ביטוח לאומי] [עבודה]

בל (ב"ש) 21993-09-17 אסתר רמבח נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יפית מזרחי לוי, נ.צ.: י' עמישי, ג' דנה; 10/07/18) - 6 ע'

עו"ד: ווסר אדוארדו , אושרי

ביה"ד דחה את תביעת התובעת להפרשים לגמלת דמי הלידה, ופסק כי אין לכלול בחישוב דמי הלידה תשלומים שקיבלה התובעת מקרן השתלמות בשנת השבתון שכן הכנסה זו אינה בגדר הכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח, וכי בדין חושבו דמי הלידה של התובעת על בסיס הכנסתה מעבודתה אצל המעסיק אצלו עבדה ברבע השנה שקדמה ללידה.
ביטוח לאומי – דמי לידה – חישובם
ביטוח לאומי – דמי לידה – הפרש דמי לידה
עבודה – ביטוח לאומי – דמי לידה
.
תביעת התובעת להפרשים לגמלת דמי הלידה ששולמה לה על בסיס הכנסה ברבע השנה שקדמה ללידה מיום 4.1.17, וללא שנכללו בה תשלומים שקיבלה מקרן השתלמות. התובעת עבדה כמורה ב"חינוך עצמאי" עד ליום 31.8.16, שאז יצאה לשבתון במהלכו שולם לה מענק השתלמות מ"קרן השתלמות למורים וגננות". במהלך השבתון בחודשים 10-12/16 עבדה התובעת אצל מעסיק בשם שלמי יוסף. לתובעת שולמו דמי לידה רק על בסיס הכנסתה ממעסיק זה. לטענת התובעת, יש לכלול בבסיס לחישוב דמי הלידה את הכנסתה מקרן השתלמות בשנת השבתון, שכן הכנסה זו חייבת בדמי ביטוח ולכן מהווה חלק משכרה הרגיל לצורך חישוב גמלת דמי הלידה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' מזרחי-לוי ונציגי הציבור י' עמישי, ג' דנה) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 49(א) לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) קובע כי "המוסד ישלם למבוטחת דמי לידה, לפי סימן זה, בעד פרק הזמן שלרגל ההריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח ידה". אופן חישוב שיעור דמי הלידה נקבע בסעיף 53(א) לחוק: "שכר העבודה הרגיל של המבוטחת...כשהוא מחולק ב-30". סעיף 54 לחוק קובע כי "שכר העבודה הרגיל לעניין סעיף 53, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטחת, ברגע השנה שקדם ליום הקבוע, בתשעים". היום הקובע בסעיף 48 לחוק הוגדר כך: "היום שבו הפסיקה המבוטחת לעבוד בהיותה בהריון שנסתיים בלידה שלגביה מוגשת התביעה לדמי לידה...". "היום הקובע" בעניינה של התובעת הינו היום בו הפסיקה לעבוד – 1.1.17. משכך, מחושב הבסיס לגמלה בהתאם להכנסתה ברבע השנה שקדם ליום הקובע, היינו חודשים 10-12/16. בתקופה זו הכנסת התובעת כללה שכר ממעסיקה שלמי יוסף ותשלומים מקרן ההשתלמות.
ההכנסה של התובעת מקרן ההשתלמות בשנת השבתון אינה בגדר הכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח, לנוכח העובדה שהכנסה החייבת בדמי ביטוח לפי סעיף 344 לחוק היא הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה ואילו הכנסות התובעת מקרן השתלמות אינן בגדר השתכרות, רווח מעבודה או טובת הנאה אחרת מהמעביד. קרן ההשתלמות אינה מעסיקתה של התובעת והתשלומים שהועברו מהקרן אינם בגדר שכר עבודה כי אם מענק השתלמות. המענקים שקיבלה התובעת מקרן ההשתלמות, אין בהם תשלום דמי ביטוח לאומי ממענק ההשתלמות והמענק מקרן ההשתלמות פטור ממס כיוון שהקרן מסווגת כהכנסה מקופת גמל. אשר על כן, לצורך חישוב דמי הלידה אין להביא בחשבון את הכנסותיה של התובעת מקרן ההשתלמות.
אין חולק כי הכנסת התובעת פחתה בשל יציאתה לשבתון. טענת התובעת פרשנות הנתבע יוצרת עידוד לאי ילודה וכי יש לעודד דווקא יציאה לחופשת לידה במהלך שנת שבתון שאז לא נקטעת שנת הלימודים, נדחתה. גמלת דמי הלידה היא גמלה מחליפת שכר שנועדה להחליף את שכרה של המבוטחת ברבע השנה שקדם ליום הקובע כהגדרתו בחוק. התובעת בחרה לצאת לשבתון בשנה זו ופועל יוצא של החלטתה היה כי הכנסותיה החייבות בדמי ביטוח פחתו. לכן אף אם דמי הלידה ששולמו לתובעת נמוכים משמעותית מהכנסתה מעבודתה הרגילה, אין בסמכות המוסד להגדיל את הבסיס לחישובם. החריגים המאפשרים התייחסות לשכר קודם להפסקת העבודה כמורה אינם חלים בעניינה של התובעת. התובעת הפסיקה עבודתה כמורה בחינוך העצמאי עוד קודם ליום הקובע, ושכרה ממעסיק זה לא שולם לה בשל יציאתה לשנת שבתון מבחירתה בתקופת רבע השנה שלפני היום הקובע. לאור כל האמור, בדין חושבו דמי הלידה של התובעת על בסיס הכנסתה מעבודתה בשלמי יוסף בלבד.

חזרה למעלה

11 [עבודה]

פה (ת"א) 6544-04-17 מיכאל לבנת נ' עירית ראשון לציון (עבודה; עידית איצקוביץ, נ.צ.: ד' פינקלשטיין, ע' מעין; 01/07/18) - 10 ע'

עו"ד: אוראל נדב

ביה"ד פסק כי, לפי הוראות "הסכם רציפות זכויות פנסיה בין הסתדרות העובדים הכללית לבין המרכז לשלטון מקומי", על הנתבעת לשלם לתובע את מלוא הגמלה המגיעה לו כשאיר של אשתו המנוחה, לרבות בגין תקופת עבודת המנוחה במדינה, ללא התניה בקבלת חלקה של המדינה בגמלה, כך שהתובע זכאי לתשלום הפרש חודשי בין הגמלה המשולמת לו לבין הגמלה הכוללת רכיב של שעות נוספות גלובאליות בגין חלקה של המדינה, וזאת החל מהמועד שהתובע מקבל קצבת שאירים עקב פטירת המנוחה, וכל עוד הוא יהיה זכאי לגמלה.
עבודה – גימלאות – חישובן
עבודה – גימלאות – רכיבי השכר
עבודה – גימלאות – רציפות זכויות פנסיה
עבודה – גימלאות – התיישנות
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
.
המנוחה עבדה במדינה-משרד הבריאות, ובהמשך אצל הנתבעת ועד למועד פרישתה בשנת 2013. המנוחה הייתה זכאית לפנסיה תקציבית, כאשר בין מדינת ישראל לבין הרשויות המקומיות (כולל העירייה) קיים "הסכם רציפות זכויות פנסיה בין הסתדרות העובדים הכללית לבין המרכז לשלטון מקומי", שנחתם ביום 24.3.75 (להלן: הסכם רציפות). המנוחה קיבלה רכיב של "שעות נוספות גלובליות" שהנו חלק מהשכר הקובע לחישוב גמלת הפרישה במסגרת עבודתה בעירייה. הנתבעת, שהיא הגוף המשלם, לא חישבה את הרכיב של "שעות נוספות גלובאליות" עבור תקופת העבודה של המנוחה במדינה ומכאן תביעת התובע להפרשי גמלה. הדיון נסב אודות השאלה האם המנוחה זכאית לחישוב קצבתה ביחס לתקופת עבודתה במשרד הבריאות בגין רכיב של שעות נוספות גלובאליות, אשר לא שולם לה בפועל בתקופת העבודה במשרד הבריאות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' איצקוביץ ונציגי הציבור ד' פינקלשטיין, ע' מעין) קיבל את התביעה ופסק כי:
הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מאחר שחלפו הרבה יותר מ-60 ימים שנקבעו בתקנות לתקנות שירות המדינה (גמלאות), לצורך הגשת ערעור על ההחלטה הנוגעת לחישוב גמלה. ביה"ד ציין כי אכן המנוחה החלה לקבל גמלה ממועד פרישתה, וניתן לומר שלגביה התביעה אכן התיישנה. אולם, יש לתובע עילת תביעה משלו, בגין קצבת שאירים, שנולדה עם פטירת המנוחה וקביעת זכאותו. התביעה הוגשה לביה"ד כעבור 8 חודשים מפטירת התובעת, כאשר לא מדובר באיחור חריג או יוצא דופן וקיימת אפשרות להאריך את המועד להגשת תובענה לפי הלכת דולאני. הטענה לגבי האיחור לא הועלתה בנוגע לזכות התובע, ולפיכך הבקשה לדחיית התובענה על הסף בשל התיישנות, נדחתה.
אשר לבסיס לחישוב גמלת המנוחה, העירייה היא הבעלות האחרונה ולכן חלה עליה חובה לשלם למנוחה (ולתובע כשארה) את הקצבה. חישוב הקצבה נעשה כשהוא כולל את חלק המדינה-משרד הבריאות ואת חלקה של העירייה, בהתאם לשכר ששולם בכל בעלות. בענייננו חל הסכם הרציפות וכן ההסכם הכללי מיום 22.7.76. יישום הסכם הרציפות מייצר "רצף פנסיוני" בין מקומות עבודה שונים, במסגרתו העובד אינו מפסיד זכויות פנסיה שצבר במקום עבודה אחד כאשר הוא עובר למקום עבודה אחר; אין מחלוקת לגבי מהות תשלום שעות נוספות גלובאליות כחלק מן "השכר הקובע". חישוב הגמלה לפי השכר הקובע האחרון הוא אחד המאפיינים של הפנסיה התקציבית, לעומת הפנסיה הצוברת; ביה"ד עמד על הוראות הסכם הרציפות, בציינו כי במישור ההוראות הנורמטיביות שעניינן ביחסים שבין העובד והמעביד, עולה כי הוא נועד להבטיח את רציפות זכויותיהם של עובדים העוברים מעבודה ברשות מקומית לעבודה בשירות המדינה ולהיפך או מעבודה ברשות אחת לעבודה ברשות אחרת, לגמלה לפי חוק שירות המדינה גמלאות. ביחסים שבין העובד והמעביד, קמה לעובד העובר כהגדרתו בהסכם, זכות כי הבעלות האחרונה תשלם לו גמלה "הן בעד תקופת עבודתו בה והן בעד תקופת העבודה בבעלויות המעבירות", על בסיס המשכורת הקובעת וחלקיות המשרה; במישור האובליגטורי, ולענייננו במישור היחסים שבין המעבידים לבין עצמם, קובע ההסכם כי "הגימלה תשולם לעובד עבור תקופת עבודתו על ידי הבעלות האחרונה וכל בעלות מעבירה תהיה אחראית בנפרד עבור הזכויות הקשורות בה." כמו כן נקבע כי כל בעלות מעבירה, תשלם לבעלות האחרונה המשלמת את הקיצבה לעובד העובר, את חלקה של הקיצבה לה זכאי העובד העובר עקב עבודתו בבעלות המעבירה; ודוק, הבעלות האחרונה (המשלמת) אינה רשאית להתנות את תשלום הקצבה על פי השכר הקובע האחרון בהתחייבות של הרשות המעבירה לשלם את חלקה. ככל שלא עמדה הבעלות המעבירה בחובותיה שלה כלפי הבעלות האחרונה, קמה לבעלות האחרונה הזכות לתבוע את הבעלות המעבירה. על המדינה לשלם לה את מלוא חובותיה, אך אין הבעלות המשלמת רשאית בשל כך להימנע מקיום חיוביה כלפי העובדים העוברים.
לסיכום, לפי הוראות הסכם הרציפות, על העירייה לשלם לתובע את מלוא הגמלה המגיעה לו, לרבות בגין תקופת עבודת המנוחה במדינה, ללא התניה בקבלת חלקה של המדינה בגמלה. ודוק, נוכח התיישנות התביעה של המנוחה, ההכרעה מתייחסת לקצבת התובע כשאיר בלבד; לאור כל האמור, ההפרש החודשי (כ-200 ₪) בין הגמלה המשולמת לתובע לבין הגמלה הכוללת רכיב של שעות נוספות גלובאליות בגין חלקו של משרד הבריאות, ישולם לתובע כל חודש החל מהמועד שהוא מקבל קצבת שאירים עקב פטירת המנוחה, ואף לעתיד, כל עוד הוא יהיה זכאי לגמלה.

חזרה למעלה

12 [עבודה]

סעש (נצ') 34806-02-17 דנית אפרת יצחק נ' יובלי עדן בניה והשקעות בע"מ (עבודה; מוסטפא קאסם, נ.צ.: ע' טאטור, א' ג'טאס; 28/06/18) - 22 ע'

עו"ד: הדר פלד טל, יטיב שי

ביה"ד פסק כי, התובעת פוטרה מעבודתה, אלא שהיא זו שסתמה את הגולל על המשך העסקתה. לתובעת לא נערך הליך שימוע כהלכתו, אלא שבנסיבות סיום יחסי העבודה אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין היעדר שימוע; עוד נפסק כי, התובעת לא פוטרה מחמת הריונה, כי היא אינה זכאית לפיצוי בשל פיטוריה בתקופת מחלה מהנתבעת, ואף לא לפיצוי ממוני ולא ממוני.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – עילות פיטורים
עבודה – פיטורין – פיצויים
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – הריון
עבודה – דמי מחלה – זכאות
.
תביעה לתשלום פיצויים בגין אפליה, עוגמת נפש, הפסד דמי לידה, הפסד פנסיה, הפסד פיצויי פיטורים, הפסדי שכר, דמי הבראה ותמורת הודעה מוקדמת. התובעת החלה את עבודתה בשירות הנתבעת בתפקיד משרדי. לאחר כשבוע מתחילת עבודתה, חלתה התובעת ונעדרה מעבודתה למשך מספר ימים. לאחר מכן התנהלה שיחה טלפונית בין התובעת לבין מנהל הנתבעת (להלן: המנהל) אשר בעקבותיה יחסי העבודה בין הצדדים הגיעו לסיומם.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט מ' קאסם ונציגי הציבור ע' טאטור, א' ג'טאס) דחה את התביעה ופסק כי:
תחילה עמד ביה"ד על הוראות סעיף 2(א) וסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. ביה"ד דן בשאלה האם התובעת פוטרה מעבודתה, בציינו כי המנהל התקשר לתובעת על מנת לזמנה לשיחה לבחון "איפה אנו עומדים" כדבריו, נוכח עומס העבודה במשרד. המנהל שיתף את התובעת בכוונתו להעסיק מישהי אחרת, ובכך למעשה פיטר אותה מבלי לומר זאת במפורש. יחד עם זאת, בשלב זה של השיחה עדיין לא נסגרה בפני התובעת האופציה להגיע לעבודה, לו רק רצתה בכך. אולם, המשך השיחה, שלל ממנה אופציה זו, נוכח כך שהתובעת מסרה לו שהיא בהיריון ואף אמרה לו באותה נשימה "שאלוהים ישלם לך". אין מדובר בקללה שעליה אפשר לעבור על סדר היום, במיוחד כשאשת המנהל ואחיה חולים במחלה קשה; משהתובעת פוטרה, הרי שלא נערך לה הליך של שימוע כהלכתו, אלא שספק רב אם היה בשימוע כדי לשנות מדעתו של המנהל, בשים לב לעובדה כי התובעת קיללה וגידפה אותו. כמו כן, ספק אם בנסיבות אלה נכון יהיה לצפות ממנו לשקול את עמדתו מחדש. לכן, חרף היעדר קיומו של שימוע כהלכתו, אין הצדקה לפסיקת פיצוי לתובעת בגין היעדר שימוע. מכל מקום, בעלה של התובעת שוחח עם המנהל, אך הדבר לא הביא לשינוי כלשהו בעמדתו נוכח הקללה האמורה.
התובעת לא סיפרה למנהל על הריונה טרם פיטוריה, והוכח כי הוא לא ידע על דבר הריונה של התובעת טרם פיטוריה. לפיכך, התובעת לא פוטרה עקב הריונה. נוכח האמור, התובעת אינה זכאית לפיצוי מחמת אפליה ולפיצוי בגין נזק ממוני; לא הוכח שהתובעת עשתה מאמצים סבירים להקטין את הנזק שנגרם לה עקב פיטוריה, והדבר לא עלה בידה. התובעת פוטרה בסמוך מאד לתחילת הריונה, ולא עמד בפניה הקושי הידוע העומד בפני נשים בשלב מתקדם יותר של היריון למצוא מקום עבודה.
התובעת אינה זכאית לפיצוי בשל פיטוריה בתקופת מחלה, ראשית, התובעת טענה לכל אורך ההליך כי הסיבה לפיטוריה הייתה עקב היותה בהיריון ולא בשל מחלתה. בנוסף, הסיבה לפיטוריה נעוצה בעומס העבודה בנתבעת וכפועל יוצא מהצטברות העבודה. המנהל היה מעוניין לקיים עם התובעת שיחה, אלא שברגע שהתובעת קיללה אותו, לא היה ניתן להמשיך את מערכת יחסי העבודה. המנהל גילה סבלנות כלפי התובעת שנעדרה מעבודתה במהלך מספר ימים, אשר בגינם, לכאורה, היא אינה זכאית לתשלום מכוח חוק דמי מחלה ולא הופרו הוראות חוק דמי מחלה, האוסרות על פיטורי עובד הנעדר מעבודתו עקב מחלתו. נוכח האמור, ובשים לב לתקופת עבודתה של התובעת, לא הייתה כל מניעה לפטרה במועד בו היא פוטרה.

חזרה למעלה

מחוזי

13 [חוזים]

תא (ת"א) 38295-10-15 לאוניד גלאוברמן נ' אזורים בנין (1965) בע"מ (מחוזי; אסתר נחליאלי חיאט; 02/08/18) - 22 ע'

עו"ד: אברהם סגיב, אילן סופר

בנסיבות בהן חתמו צדדים על חוזה מכר על תנאי והקונה העביר את זכויותיו לצד ג' ללא הסכמת המוכר, חרף דרישה ברורה לכך, אין לצד ג' עילת תביעה נגד המוכר המקורי מקום בו לא התקיים התנאי שבחוזה המקורי והמוכר ביטל את החוזה עקב כך.
חוזים – תנאי מתלה – אי-קיומו
חוזים – תנאים – תנאי מתלה
חוזים – ביטול – כדין
.
הנתבעת חתמה על הסכם מכר דירה עם הקונים, בכפוף לקיומם של שני תנאים מתלים, ובחוזה נקבע כי הקונים יוכלו להמחות את זכויותיהם לאחר רק בהסכמת הנתבעת. הקונים מכרו את זכויותיהם לתובעים ובחוזה הותנתה העברת הזכויות בהסכמת הנתבעת. בהמשך מסרה הנתבעת לקונים הודעת ביטול נוכח אי התמלאות התנאים המתלים. התובעים עותרים לקבוע כי ההסכם המקורי תקף.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
לא הוכח שהנתבעת אישרה את המחאת הזכויות מהקונים לתובעים. לא מדובר בחוזה משולש שבו לנמחה יש זכות כלפי החייב, אלא בשתי מערכות חוזיות – אלה של הקונים המקוריים מול הבתבעת ואלה של התובעים מול הקונים. משכך, לתובעים אין עילת תביעה חוזית נגד הנתבעת. למעלה מן הצורך, בהסכם המקורי התכוונו הצדדים ל"תנאים מתלים". בנסיבות ענייננו, משך תקופת התנאי שנקבעה בהסכם המקורי הוארכה בדרך ההתנהגות עד למועד בו נתנה הנתבעת הודעת ביטול. הודעת ביטול זו לא היא שכוננה את בטלות החוזה, אלא "שיקפה" את מצב הדברים לפיו תקופת התנאי שהוארכה בהתנהגות נסתיימה. לכן, לכל המאוחר זמן מה סביר לאחר הודעת הביטול בוודאי נסתיימה תקופת התנאי שהוארכה בהתנהגות. התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי הנתבעת מנעה את קיום התנאי ואף הוכח שהיא פעלה באופן סביר לשם התקיימות התנאים. לא נכון היה לדרוש מהנתבעת לבצע כל פעולה באשר היא, להתקיימות התנאים, אלא חובתה היא "חובת השתדלות" לפעול בתום לב להתקיימותם.

חזרה למעלה

14 [הוצאה לפועל] [ביטוח]

רתק (מרכז) 61467-10-17 פנחס שמיר נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (מחוזי; ורדה פלאוט; 15/07/18) - 7 ע'

עו"ד:

בנסיבות העניין לא היה מקום לקביעה כי אין כיסוי ביטוחי לנזקי הרכוש שנגרמו למבקשים בתאונה, בשל הטלת הגבלות על רישיונו של הנהג בהליך הוצאה לפועל.
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – החלטותיו
הוצאה לפועל – הליכים – הטלת הגבלות על חייב
ביטוח – כיסוי ביטוחי – טענה להיעדרו
.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות אשר דחה תביעה לחיוב המשיבות בתשלום הנזקים שנגרמו למבקשים בגין תאונת דרכים בעת שהמבקש נהג ברכבו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
סמכותו של רשם ההוצאה לפועל להטיל הגבלות על חייב המשתמט מתשלום חובותיו, בסוגית רישיון נהיגה, מתייחסת לכל אחת מהאפשרויות- לקבל או להחזיק או לחדש רישיון נהיגה- כהגבלה עצמית העומדת בזכות עצמה ולא כמקשה אחת. יש לפרש את צו ההוצל"פ - המטיל הגבלות על חייב- באופן דווקני ומצומצם. ההגבלה שהוטלה על המבקש 2 הינה מלקבל רישיון נהיגה (חדש) או מלחדש את הרישיון בלבד, ולא הוטלה כל הגבלה על החזקת רישיון קיים. רישונו של המבקש 2 היה בתוקף במועד התאונה לכן המבקשים היו זכאים לכיסוי ביטוחי. נוסף לכך, היה על בימ"ש קמא לבחון האם ניתן להחיל את הפסיקה המרחיבה את הסייג הקבוע בסע' 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין בהגבלה טכנית על הרישיון בלבד, וכאשר לא הוטלה הגבלה של החזקת רישיון, כדי לשלול את הכיסוי הביטוי אף כאשר מדובר בנזקי רכוש. כמו כן, פסק הדין מושתת בעיקר על הוראת תקנה אשר בוטלה טרם מתן פסק הדין.

חזרה למעלה

15 [חוזים]

עא (חי') 57071-03-18 אסתר עקיש נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (מחוזי; דיאנה סלע; 15/07/18) - 9 ע'

עו"ד:

בנסיבותיו של תיק זה, משהוכח כי הבנק הנושה לא קיים את חובת הגילוי המוטלת עליו לפי סעיף 22(ב)(1) לחוק הערבות – לפיו המערערת היא "ערב יחיד" – היא פטורה מערבותה לחובם של החייבים.
חוזים – ערבות – ערב יחיד
חוזים – ערבות – חובות הנושה
.
ערעור על פסק דין בו התקבלה בחלקה תביעת הבנק נגד המערערת לתשלום חובם של החייבים, מכוח ערבותם.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
המערערת עונה על ההגדרה "ערב יחיד", כמשמעותו בחוק הערבות. בנסיבותיו של תיק זה, רובץ הסיכון על הבנק, אשר ניסח את הסכם הפשרה בו הוסכם על חתימת הערבות, לא דרש חתימה של הערבים בפני עו"ד או פקיד בנק, לא הוכיח כי קיים את חובת הגילוי המוטלת עליו, לא וידא כי הוסברה לערבים מהות הערבות אותה נטלו, לא וידא כי הם קיבלו עותק מהסכם הפשרה או מכתב הערבות, לא החתים אותם על כתב הערבות, לא שלח להם לכאורה הודעות על אי קיומו של הסכם הפשרה על ידי החייבים ועוד. משהוכח כי הבנק לא קיים את חובת הגילוי המוטלת עליו לפי סעיף 22(ב)(1) לחוק הערבות – לפיו המערערת היא "ערב יחיד" – היא פטורה מערבותה.

חזרה למעלה

16 [הגבלים עסקיים] [חוזים]

תא (ת"א) 35723-02-15 הכרם - משקאות חריפים בע"מ נ' ארודן בע"מ (מחוזי; צילה צפת; 15/07/18) - 45 ע'

עו"ד: בעז בן צור, עפר פירט

בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כספי על סך של כ- 25 מיליון ש"ח בגין ביטול הסכם הפצה. נפסק, בין השאר, כי טענת הנתבעת לפיה הסכם ההפצה הוא הסדר כובל, נטענה בחוסר תום לב ואינה מקימה עילה לביטול ההסכם.
הגבלים עסקיים – הסדר כובל – הוכחתו
חוזים – חוזה הפצה – ביטולו
חוזים – חוזה הפצה – מפיץ בלעדי
.
בית המשפט נדרש לתביעה ותביעה שכנגד הנסובים על הסכם להפצת מוצרי מותג הוודקה "ואן-גוך", אשר נחתם בין הצדדים לתובענה ובוטל על ידי הנתבעת, כשנתיים טרם מועד פקיעתו. התובעת עותרת לאכיפת הסכם ההפצה, לחילופין, עתרה לסעד כספי בגדרו מבוקש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי קיום ובתשלום פיצוי והשבה של חובות כספיים בגין תקופת עבר. הנתבעת הגישה תביעה כספית, בגדרה מבוקש לחייב את התובעת בתשלום נזקים כספיים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
לא ניתן להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעת הביטול.
הוכח, כי הסכם ההפצה בין הצדדים בוטל שלא כדין על ידי הנתבעת. טענת הנתבעת 1 לפיה ההסכם ההפצה הוא הסדר כובל נטענה על ידי הנתבעת 1 בחוסר תום ואינה מקימה עילה לביטול ההסכם. העלאת טענה זו בניסיון להתנער מן ההסכם שאינו מתאים עוד כלכלית לנתבעת היא חסרת תום לב.
אין בהסכם ההפצה תניה המכתיבה את המחיר הסופי לצרכן הקצה, ולא קיימת הכתבת מחירים, ועל כן אין בהסדר זה הסדר כובל. יש לדחות את טענת הנתבעת באשר לזכותה לבטל את ההסכם בגין הפרת סעיף הבלעדיות, ולמצער לא עמדה לנתבעת הזכות באופן שבו פעלה.
לא הוכח, כי התובעת העדיפה את מוצריה על חשבון מוצרי הנתבעת, ולפיכך לא עמדה לנתבעת הזכות לבטל את הסכם ההפצה בגין טענה זו. מדובר במקרה ברור של ביטול הסכם בשל היעדר כדאיות כלכלית לנתבעת.

חזרה למעלה

17 [דיון פלילי] [ראיות]

עפ (ב"ש) 39118-03-18 אחמד אבו עאבד נ' מדינת ישראל (מחוזי; י' צלקובניק, א' ביתן, י' רז-לוי; 11/07/18) - 10 ע'

עו"ד: סמיר אבו עאבד, טלי פלדמן

יש לזכות את המערער מהעבירה בה הורשע, לאור הספק שנוצר מהפער שבין הראיות שעל יסודן ביהמ"ש קבע את ממצאיו והסיבות שהביאו אותו לגבש את עמדתו, לבין הראיות שניתן היה לקבל, איתנותן והשפעותיהן על קביעת ממצאי ביהמ"ש והתוצאה.
דיון פלילי – ערעור – הרשעה
דיון פלילי – הכרעת-דין – זיכוי
ראיות – עדים – אמרת עד מחוץ לבית המשפט
.
ערעור על הרשעת המערער בעבירה של חבלה במזיד ברכב.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
מקום בו ניתן לכפות על עד להתייצב בביהמ"ש והדבר לא נעשה, לא ניתן להציג את אימרתו כראיה מכוח סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. בענייננו ניתן היה לכפות על העדה להתייצב בביהמ"ש ללא קושי ממשי, לכן לא ניתן היה לקבל את אמרת החוץ של העדה. תרומת עדות העדה לחיזוק גרסת המתלונן ולהעדפתה על פני גרסת המתלונן, הייתה משמעותית. יש לאפשר למערער ליהנות מהספק שנוצר מהפער שבין הראיות שעל יסודן ביהמ"ש קבע את ממצאיו והסיבות שהביאו אותו לגבש את עמדתו, לבין הראיות שניתן היה לקבל, איתנותן והשפעותיהן ההדדיות על קביעת ממצאי ביהמ"ש והתוצאה. מכאן שיש לזכות את המערער מחמת הספק מהעבירה בה הורשע.

חזרה למעלה

18 [בוררות] [דיון אזרחי] [חוזים]

הפב (ת"א) 35255-08-17 עמיר בניון נ' אקו"ם בע"מ (מחוזי; רות רונן; 10/07/18) - 22 ע'

עו"ד: בניון ויפה, חמו ופרג'

בית המשפט הורה על עיכוב הליכי בוררות, ביחס לבורר שמונה, עד להכרעה בהמרצת פתיחה בה מבוקש לבטלם. ישנו סיכוי גבוה שייקבע כי תקנון אקו"ם הוא חוזה אחיד וכי התנאי הנוגע לאופן מינוי הבורר הוא מקפח ככל שמדובר בסכסוך של אחד היוצרים עם אקו"ם ומנהליה.
בוררות – הליכי בוררות – עיכוב ביצועם
בוררות – פגם בהליך – חשש ממשי למשוא פנים‏
דיון אזרחי – סעדים זמניים – תנאים להענקתם
חוזים – חוזה אחיד – תנאי מקפח
.
בקשה לעיכוב הליכי בוררות בתביעת לשון הרע עד להכרעה בהמרצת פתיחה בה מבוקש לבטלם, בטענה שסעיף הבוררות בתקנון אקו"ם הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד וככזה הוא בטל.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
מאחר שמדובר בבקשת ביניים לעיכוב הליכים, יש לבחון אותה ככל בקשה לסעד זמני, תוך בחינת סיכויי התביעה ושיקולים של מאזן הנוחות. מאחר ומדובר בסעד זמני במסגרתו מבוקש לעכב הליכי בוררות, ולאור סעיף 18 לחוק הבוררות, הנטל המוטל על המבקשים הוא מוגבר. ביחס לסיכויי התובענה, ישנו סיכוי גבוה שחלק מטענות המבקשים תתקבלנה וייקבע כי תקנון אקו"ם הוא חוזה אחיד וכי התנאי הנוגע לאופן מינוי הבורר הוא מקפח ככל שמדובר בסכסוך של אחד היוצרים עם אקו"ם ומנהליה. ההסדר של התקנון יוצר חשש אובייקטיבי מובנה ביחס ליכולתו של הבורר להיות נייטרלי ביחס לסכסוך שאחד הצדדים לו הוא אקו"ם והדירקטורים. תניות המאפשרות לבורר שמצוי במצב אובייקטיבי של ניגוד עניינים להיות הגורם המכריע בסכסוך, מעמידות את בעלי-המניות בפני מצב שאינו הוגן המעניק יתרון לא ראוי לאקו"ם. די בכך כדי לעמוד גם בנטל השכנוע המוגבר של הוראת סעיף 18 לחוק הבוררות. משכך, יש לעכב את הליכי הבוררות, אלא אם כן תבקש אקו"ם למנות בורר אחר שידון בסכסוך.

חזרה למעלה

19 [קניין] [מקרקעין]

עשא (חי') 43812-02-18 אמיל שחיבר נ' בולוס בנימין (מחוזי; מנחם רניאל; 10/07/18) - 5 ע'

עו"ד: האני חורי, פאדי מטאנס

נדחה ערעור על פסק דינה של המפקחת על רישום מקרקעין בו נאסר על המערערים לבנות ממ"דים לפי היתר בניה שקיבלו בבית המשותף.
קניין – מקרקעין – בתים משותפים
מקרקעין – בתים משותפים – הרחבת דירה
.
ערעור על פסק דינה של המפקחת על רישום מקרקעין בו התקבלה תביעת המשיבים ונאסר על המערערים לבנות ממ"דים לפי היתר בניה שקיבלו בבית המשותף.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
אין בידי המערערים הרוב הדרוש לבניית ממ"ד. מיקום הממ"ד הוא חלק עיקרי מההסכמה לבנייתו ואין לייחס הסכמה קונסטרוקטיבית לבניית ממ"דים במיקום מסויים, בשל הרצון העקרוני לבנות ממ"דים בצד אחר של המגרש. אין לראות בבנייה הבלתי חוקית שביצעו המשיבים 1-2 בדירותיהם כהסכמה להרחבת דירות המערערים לצורך בניית ממ"דים – הבנייה הבלתי חוקית כפופה לאפשרות פינוי והיא לא נחשבת כ-"דירה שהורחבה". אכן, חוסר תום לב בהתנגדות לבנייה יכול להתבטא גם כאשר הטעמים אינם טעמים של דת גזע וכיוצא בזה, אולם המפקחת לא דחתה את טענת חוסר תום הלב, משום שהטענות אינן טענות של דת גזע וכיוצא בזה, אלא משום שטענות המשיבים אינן התנגדות סתמית, קנטרנית או ללא הנמקה. המשיבים מסכימים עקרונית לבניית ממ"דים, ויש להם טענות ענייניות באשר למיקום הממ"דים.

חזרה למעלה

20 [דיון אזרחי]

תצ (ת"א) 65546-02-18 הצלחת התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' UBS AG (מחוזי; נפתלי שילה; 09/07/18) - 9 ע'

עו"ד: אורי ברעם, עובדיה כהן, אהרן מיכאלי, חגית בלייברג, יהודה רוזנטל

ההמצאה שבוצעה למשיב 1, בנק שוויצרי שבסיסו בציריך, במשרדו בישראל – היא המצאה כדין.
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – חוקיותה
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה לחברה
.
בקשה לקבוע כי ההמצאה שבוצעה למשיב 1, בנק שוויצרי שבסיסו בציריך, במשרדו בישראל היא המצאה כדין.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
לשון סעיף 347 לחוק החברות ברורה – מסמכים שנמענו למורשה של חברת החוץ שנרשמה בישראל ששמו הודע לרשם ושהונחו במען שנמסר או שנשלחו לשם בדואר, יראו בהם מסמכים שהומצאו לחברה כדין. המשיב נרשם כחברת חוץ ומהווה חברת חוץ פעילה. המחלוקת בשאלה אם הפורום הישראלי הוא הראוי לדון בתובענה מקומה להתברר במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת בקשה להכרה בהמצאה. יש לדחות את טענת המשיב לפיה לא ניתן להמציא לתאגיד זר כתבי בי דין לפי סעיף 347 לחוק, באשר לפעילותו שנעשית במקום אחר ויש לפנות לתקנה 500. הוראות החוק באשר להמצאה לחברת חוץ, אינן מתייחסות לסוגיית מקום גרימת הנזק והאם הדבר מהווה עילת המצאה או לא. עסקינן בטענות הנוגעות לסמכות ולפורום ולא לעצם ההמצאה ותוקפה. סעיף 347 לחוק אינו מגביל את ההמצאה לחברת חוץ רק למקרים בהם נושא התביעה נוגע לפעילות שהחברה קיימה בישראל. ממילא אין מחלוקת כי המשיב לא הפסיק לקיים פעילות בישראל והוא עודנו רשום כדין כחברת חוץ. אין חובה בחוק לתרגם כתבי בי דין לחברת חוץ, חברה שרושמת את עצמה כחברה בישראל, צריכה לקחת בחשבון כי עליה להתנהל בעברית.

חזרה למעלה

שלום

21 [דיון אזרחי] [ראיות]

תא (ת"א) 49527-01-16 פלוני נ' י.ח. דמרי חברה לכוח אדם בע"מ (שלום; מנחם (מריו) קליין; 05/08/18) - 6 ע'

עו"ד:

בית המשפט קיבל בקשה מטעם התובע לגביית עדות מוקדמת. נדונה סוגיית היחס לזר במשפט העברי.
דיון אזרחי – ניהול המשפט – גביית עדות מוקדמת
ראיות – עדות – גביית עדות מוקדמת
.
בקשה מטעם התובע לגביית עדות מוקדמת וכן למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לבית המשפט שיקול דעת רחב להתיר גביית עדות מוקדמת, בכל עת לאחר הגשת התובענה. השיקולים שיש לקחת בחשבון הם הנזק והעוול העלולים להיגרם לבעל הדין המבקש גביית עדות מוקדמת באם תידחה בקשתו, לעומת הנזק העלול להיגרם לבעל הדין שכנגד באם תתקבל הבקשה, אשר בשלבים מוקדמים של ההליך נאלץ לחקור בחקירה שכנגד בעל דין אשר ייתכן ולא תינתן לו הזדמנות נוספת לגבות את עדותו.
היות שהתובע גר בחו"ל וכל הגעה שלו לארץ כרוכה בעלויות כבדות ותיאומים לעניין הוצאת הוויזה, הרי שסביר יותר שבעת בדיקתו אצל מומחה מטעם בית המשפט יקבע גם דיון לחקירתו על תצהירו בחפיפה למועדי הבדיקה, מאשר להחזיר התובע לחו"ל ולזמנו במועד אחר דבר אשר יגרום להוצאות גבוהות וסחבת בטיפול בתיק.
הבקשה מתקבלת באופן שתישמע עדותו המוקדמת של התובע בעת הגעתו לארץ לבדיקה רפואית. כמו כן, לאור הפערים בין חוות דעת הצדדים, יש למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

חזרה למעלה

22 [תכנון ובנייה]

תוב (רמ') 14551-04-17 מדינת ישראל הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מודיעין נ' שרה שיר (שלום; דב גוטליב; 05/08/18) - 10 ע'

עו"ד: אבישג חכם, עידו ואראס

התקבלה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות של שימוש חורג בנכס.
תכנון ובנייה – הפסקת בנייה – צו הפסקה שיפוטי
תכנון ובנייה – צו הפסקה – צו הפסקה שיפוטי
.
בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבנייה (לאחר תיקון 116).
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, ופסק כלהלן:
ביום 25/10/17 נכנס לתוקף תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה ובמסגרתו נוספו כלי אכיפה שונים ולצד זה נערכו שינויים משמעותיים בנוגע לסוגי הצווים שניתן לנקוט בהם כנגד עבירות הבנייה, התנאים למתן הצווים והאפשרות לעתור לביטולם.
אשר לנטל ההוכחה המוטל על המבקש – על פי התיקון לחוק, לא יינתן צו הפסקה שיפוטי אלא אם שוכנע בית המשפט כי קיימות "ראיות לכאורה" לביצוע עבירות.
במקרה הנדון, קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות של שימוש חורג בנכס. ראיות לכאורה אלה מעידות על שימוש בנכס בניגוד להיתר ולתוכנית החלה על הדירה ועל כך שהיא מושכרת לעסקים שונים.

חזרה למעלה

23 [מקרקעין]

תא (ת"א) 5760-03-17 פנינה שטרן נ' אברהם דגורקר (שלום; אור אד; 15/07/18) - 10 ע'

עו"ד: אבנר לוי

אם יש סתירה בין הזכות הקניינית לקו הגבול שבתשריט הבית המשותף, יגבר התשריט.
מקרקעין – הסגת גבול – פינוי
מקרקעין – בעלות – היקפה
.
בית המשפט נדרש לתביעה לפינוי וסילוק יד במקרקעין בין מגרשים שכנים. התובעת טענה כי הנתבעים הסיגו גבול בבנייה וחרגו לתוך מגרשה. על בית המשפט להכריע מה גובר: הגבול ששורטט בתשריט בית משותף שאושר ע"י המפקח על המקרקעין, או גודל המגרשים שהצדדים רכשו.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
אם יש סתירה בין הזכות הקניינית לקו הגבול שבתשריט הבית המשותף, יגבר התשריט.
אין מחלוקת באשר לקו הגבול בהתאם לתשריט הבית המשותף, לפיו חורגים הנתבעים לתוך מגרשה של התובעת. אין גם מחלוקת, כי הנתבעים לא פנו לגורם המוסמך, הוא המפקח על המקרקעין, בעתירה לתיקון קו הגבול, לנוכח הסתירה למול שטחי המגרשים.
ככל שהנתבעים חולקים על תשריט הבית המשותף, הם היו רשאים לפנות למפקח על המקרקעין או לבית המשפט המחוזי, המוסמך להכריע בסוגיות של בעלות. בית משפט זה איננו "נדרש" להכריע במחלוקת שאיננה בסמכותו, כדי לקבוע את קו הגבול, שכן קו הגבול לפי התשריט הוא מוסכם.

חזרה למעלה

24 [בתי-משפט]

הפ (י-ם) 50156-04-17 צחור - צדק, חופש, חינוך ורווחה בירושלים נ' ארגון נכי צה"ל (שלום; דוד גדעוני; 15/07/18) - 5 ע'

עו"ד:

נקבע כי הסעד שהתבקש בתביעה זו הוא סעד הצהרתי. הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית המשפט המחוזי.
בתי-משפט – סעדים – סעד הצהרתי
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט המחוזי
.
עניינה של החלטה זו בסמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הסעד שהתבקש כלפי ארגון נכי צה"ל הוא פסק דין הצהרתי לפיו אלמנות צה"ל אשר גילן 65 ומעלה זכאיות להתקבל לחברות בבית הלוחם בירושלים.
יש לקבוע כי מדובר בסעד הצהרתי. מדובר בסעד בעל תחולה כללית, עקרונית, כך לשיטת המבקשות עצמן. מדובר בסעד שאיננו מוגבל בזמן. הוא נועד לחול על כלל אלמנות צה"ל שמלאו להן או שימלאו להן 65 שנים בעתיד במועד שבו יפנו לראשונה לארגון נכי צה"ל. חלק מהסעד צופה פני עתיד. במכלול הנסיבות לא ניתן לכמתו.
הסמכות לדון בתביעה לסעד הצהרתי שלא ניתן להעריך את שוויו בכסף מסורה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית.

חזרה למעלה

25 [בתי-משפט] [דיון אזרחי]

הפ (רח') 6338-02-18 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית בע"מ נ' בקר הגולן אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (שלום; רנה הירש; 11/07/18) - 7 ע'

עו"ד: אריה מוסקונה, תומר גלילי

נדונה השאלה, האם ניתן לנהל הליך למתן סעד הצהרתי בנוגע לתוקפה של פוליסת ביטוח, בנפרד מהליך כספי לתגמולים על פי הפוליסה?
בתי-משפט – סעדים – סעד הצהרתי
דיון אזרחי – המרצת-פתיחה – התאמת העניין להליך
דיון אזרחי – פיצול סעדים – היעדרו
דיון אזרחי – פיצול סעדים – נחיצותו
.
האם ניתן לנהל הליך למתן סעד הצהרתי בנוגע לתוקפה של פוליסת ביטוח, בנפרד מהליך כספי לתגמולים על פי הפוליסה? זו בעיקרה, השאלה העומדת לדיון בהכרעה זו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
על פי ההלכה הפסוקה, העובדה שחישוב הסכום נעשה במועד מאוחר יותר אינה שוללת את אופייה של התביעה כתביעה כספית, הנלווית לסעד שאינו כספי (כדוגמת לצו-מניעה או לצו עשה). לפיכך, הדרישה מהתובע היא שישער, גם אם לא באופן מדויק, את היקפו של הסעד הכספי, ובהתאם לכך ישלם אגרה כנדרש.
התובעים לא טענו שהם אינם יכולים לחשב ולנקוב בסכום הסעד הכספי המגיע למי מהם, אם תתקבל הפרשנות לפוליסה כפי שהוצע בכתב התביעה. טענת התובעים היא, כי ההליך יהיה פשוט יותר – ואולי אף קצר יותר – אם הדיון במחלוקת ייעשה בשני שלבים.
אין בטיעון זה יש משום "אינטרס לגיטימי" המצדיק את הפרדת ההליכים. אין די בעובדה שהחלטה בשאלה אחת תשליך על תוצאת פסק הדין.
ודוק: בכל הליך שבו יש מחלוקת בנוגע לכיסוי ביטוחי, לפרשנות חוזה, או לשיעור נכותו של נפגע (או בכל מחלוקת מקדמית או בסיסית אחרת), ניתן להעלות את הטענה כי יש להכריע תחילה בשאלה הראשונית ובהמשך, בהליך נפרד, להמשיך ולדון בסעד האופרטיבי. טענה כזו דינה להידחות.

חזרה למעלה

26 [הגנת הדייר]

תא (י-ם) 11999-08-15 שלמה זלמן חיימסון נ' ציון חנוכה (שלום; יעל ייטב; 10/07/18) - 25 ע'

עו"ד: נורית מזובר רז, אהרן גבע

בית המשפט הורה לנתבע לפנות את המושכר, ולהחזירו לידי התובע, זאת בכפוף לכך שהתובע ישלם לנתבע את חלקו בדמי המפתח. במרכז פסק הדין עומדות השאלות: האם הוכיח הנתבע את טענותיו שלפיהן נפל פגם בתצהירי "דייר יוצא" ו"דייר מוצע" הפוגע בתוקפם? האם עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו שהתובע הטעה אותו, עשק אותו או כפה עליו להגיש את התצהירים.
הגנת הדייר – דמי מפתח – נטל ההוכחה
הגנת הדייר – פינוי – הסכם
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה לפינויו של 'דייר יוצא', על פי סעיף 91 לחוק הגנת הדייר, ולתשלום דמי שימוש ראויים. המחלוקות הטעונות הכרעה נוכח טענותיהם של הצדדים הן כדלקמן: 1. האם קיים פגם בתצהירי 'הדייר היוצא' ו'הדייר המוצע', הפוגם בתוקפם; 2. האם קיים פגם בהסכם הפינוי המצדיק את ביטולו על ידי הנתבע; 3. ככל שאין פגם האם יש מקום למתן פסק דין לפינוי, ותמורת איזה תשלום; 4. האם יש מקום לפסוק דמי שימוש ראויים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
באשר לשאלת הפגם בתצהירים, סעיף 85 לחוק הגנת הדייר קובע אמנם כי אחד מהפרטים שאותם יש לבאר בתצהיר 'הדייר היוצא' ובתצהיר 'הדייר המוצע' הוא מועד הפינוי, ואולם נקבע בסעיף 85 לחוק הגנת הדייר כי מועד הפינוי הוא בין 30 ימים לבין 3 חודשים מיום החתימה על התצהירים. בענייננו לא נקבו המצהירים בתצהיריהם במועד הפינוי. חרף הימנעותו של הנתבע לציין את מועדי הפינוי בתצהיר, לא נמצא שמדובר בפגם הפוסל את תוקפם של התצהירים, כפי שטען הנתבע.
לצד החשיבות במילוי אחר דרישות צורניות הקבועות בחוק, שנועדו ללמד על גמירות הדעת של הצדדים ועל רצינותם, ומנגד להבטיח וודאות בהתנהלות הכלכלית ולקבוע את מסגרת הזמנים, יש להיזהר משימוש לרעה ב'פגמים צורניים' על מנת להתחמק ממחויבויות המוטלות על הצדדים על פי דין.
מכוח חובת תום הלב המוטלת על דייר מוגן, אין הוא יכול להחזיק את החבל משתי קצותיו: מצד אחד להגיש תצהירים ובכך להתחיל את ההליך של מימוש חלקו בדמי המפתח, ומצד שני לדחות את מועד פינוי המושכר. ההליך הקבוע בסעיף 85 נועד להיות הליך מהיר וזריז, ועל כן התנאי הקבוע בו שמועד הפינוי יהיה לא יאוחר מתום שלושה חודשים מהחתימה על התצהירים, ועל כן בעצם הגשת התצהירים לתובע יש לראות את הנתבע כמסכים לפינוי המושכר בתוך 3 חודשים.
אין בעובדה שהסכם הפינוי לא הוגש לאישור בית המשפט פוגע בתוקפו של הסכם הפינוי ומוביל לבטלותו. לא נפל פגם בחתימת הסכם הפינוי. עולה מהראיות כי לנתבע הייתה כאמור גמירות דעת לפנות את המושכר, על מנת לממש את חלקו בדמי המפתח. רק בדיעבד ביקש להתנער מהסכם הפינוי.
דמי המפתח שעל תשלומם יורה בית המשפט כתנאי לפינוי דייר מהמושכר, כאמור בסעיף 90 לחוק הגנת הדייר, יהיו דמי המפתח שצוינו בתצהירי 'דייר יוצא' ו'דייר מוצע', שלגביהם הביע הדייר היוצא הסכמה לקבלם, ובעל הבית שקל אותם והחליט לשלמם.

חזרה למעלה

27 [הגנת הדייר]

תא (ת"א) 13172-07-16 עו"ד ארז חבר כונס נכסים לזכויות הקדש איסקנדר עוואד בנכס מקרקעין נ' רחל מיארה (שלום; עמית יריב; 09/07/18) - 12 ע'

עו"ד: רמי רובין

הנתבעת אינה דיירת מוגנת במקרקעין, משלא הוכיחה את זכותה להיחשב דיירת נגזרת מכוחו של סעיף 26 לחוק הגנת הדייר. לחילופין, הנתבעת הפרה את הסכם השכירות בשלוש הפרות מהותיות, המקימות עילות פינוי מכוח הוראות סעיפים 131(1) ו- 131(2) לחוק.
הגנת הדייר – דייר מוגן – דייר נגזר
הגנת הדייר – דייר מוגן – מיהו
הגנת הדייר – דייר מוגן – נטל ההוכחה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה לסילוק יד מנכס מקרקעין ולסעד הצהרתי. הנתבעת טענה כי המנוח היה דייר מוגן בנכס, וכי זכות הדיירות המוגנת עברו אליה מכוח חוק יחסי ממון, או לחילופין, בירושה. השאלות הטעות הכרעה בהליך שלפניי הן: האם הנתבעת היא דיירת מוגנת? האם הנתבעת הפרה את הסכם השכירות? האם הנתבעת נטשה את המושכר?
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
לעניין העברה מכוח חוק יחסי ממון: הנתבעת העידה שהיא נישאה לבעלה המנוח בשנת 1960, משכך טענתה של הנתבעת משוללת בסיס שכן חוק יחסי ממון טרם נחקק במועד נישואיהם. גם אם נניח כי חזקת השיתוף מתקיימת, וכי היא חלה על הנתבעת והמנוח, התוצאה לא תהיה שונה – שהרי הפסיקה קובעת כי אין לאפשר "דור" נוסף של דיירים מוגנים בהתבסס על הקונסטלציה של הלכת השיתוף או מכוח דיני השליחות.
לעניין העברה בירושה, הנתבעת לא הציגה צוואה או כל מסמך אחר המעיד על העברת הזכות הדיירות המוגנת של בעלה המנוח אליה, ומכל מקום – זכות הדיירות המוגנת אינה ניתנה כלל להעברה בהורשה כזכויות אחרות, אלא בהתאם להסדרים הפרטניים בחוק.
עילת פינוי נוספת, גם אילו הייתה הנתבעת דיירת מוגנת, היא הפרה של תנאי הסכם השכירות, המזכה את המשכיר בביטול ההסכם ובפינוי השוכרת; ניתן לראות את הדיירת כמי שנטשה את הנכס, וממילא לא התכוונה לשוב ולעשות בו שימוש; אין מקום להורות על סעד מן הצדק.

חזרה למעלה

28 [בנקאות]

תק (אש') 53901-11-17 מיכל בובליל נ' צריכה ומיגון ישיר בע"מ (שלום; עידית כלפה; 08/07/18) - 7 ע'

עו"ד:

בית המשפט הורה לנתבעת 2 – ישראכרט, להשיב לתובעת תשלומים ששולמו באמצעות כרטיס האשראי שהונפק לתובעת על ידה, בגין עסקה שבוטלה בהסכמת הספק – הנתבעת 1.
בנקאות – כרטיס אשראי – אחריות המנפיקה מול אחריות בית העסק
.
התובעת הגישה תביעה להשבת תשלומים אשר שולמו באמצעות כרטיס האשראי שהונפק לתובעת ע"י הנתבעת 2, בגין עסקה שבוצעה למול הנתבעת 1 (הספק) ואשר בוטלה על ידי התובעת במועד המותר לכך בדין ובהסכמת הספק.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
יש לקבל את עדות התובעת בדבר מועד ביטול העסקה הסמוך בימים ספורים בלבד למועד כריתתה.
לא יכולה לקום מחלוקת כי השירות שנרכש בעסקה אכן לא סופק, ובמקרה בו מדובר אף בביטול ע"י הלקוח העומד לזכותו בדין, אין מקום להחרגתו מתנאי סעיף 10(א) לחוק כרטיסי חיוב ולפיהם הלקוח ביטל את העסקה והשירות (הנכס) לא סופק. תוצאה אחרת עלולה להביא למצב בו הלקוח כלל אינו רשאי לבטל את העסקה, גם אם ניתנת הסכמת הספק, ובהמשך ייאלץ אף לשלם עבור מוצר שכלל לא קיבל ולא יקבל.
בהקשר זה יצוין כי יכול שחברות האשראי צריכות לקחת בחשבון לכל הפחות את תקופת הביטול המוקנית לצרכן על פי חוק הגנת הצרכן והתקנות שהותקנו מכוחו ולהיערך לביטול אפשרי של העסקה בתקופה זו, ומקום שהביטול הוא ביטול מובנה, קבוע בחוק ובתקנות ואינו תלוי פגמים בעסקה.
הנתבעות לא הציגו נתונים מספקים שיהא בהם כדי להצדיק המשך גביה חרף ביטול מוסכם וחרף הודעה מפורשת של הספק.

חזרה למעלה

29 [עורכי-דין] [נזיקין]

תא (ת"א) 36986-02-17 פסח זיסין נ' כתריאל בארי (שלום; אושרי פרוסט פרנקל; 05/07/18) - 18 ע'

עו"ד:

עסקינן בתביעה שהוגשה כנגד עורך דין בטענה לרשלנות מקצועית. התביעה נדחתה ברובה, והתקבלה רק באשר לנזק הבלתי ממוני לו עתרו התובעים.
עורכי-דין – אחריות מקצועית – ליווי עסקאות במקרקעין
נזיקין – פיצויים – הוכחת שיעור הנזק
נזיקין – פיצויים – נזק לא ממוני
.
תביעה כספית בסך 509,707 ₪ שהוגשה כנגד עורך דין בטענה לרשלנות מקצועית של הנתבע הקשורה לעסקת מכר של דירה בבעלות התובעים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יסוד הנזק הינו חלק בלתי נפרד מיסודותיה של עוולת הרשלנות. נשאלת השאלה, האם יש לפצות את התובעים בהפרש או חלק ממנו, בין השומה המלאה בה חויבו לסכום אותו שילמו בהתאם לשומה העצמית שערך הנתבע, ולראות בהפרש זה כנזק ממוני ממשי כתוצאה מהתרשלות הנתבע. בנסיבות העניין, ולאור מגמת הפסיקה, יש להשיב על כך בשלילה.
התובעים לא הוכיחו את שיעור הנזק והיקפו, ומשכך, תביעתם הכספית להשבת מלוא סכום השומה בקיזוז השומה העצמית, נדחית.
יחד עם זאת, נמצאה הצדקה לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. הגם שנקבע כי התובעים לא הוכיחו את רכיב הנזק, יש לפצות את התובעים בשל מחדליו של עורך הדין שטיפל בעסקת המכירה, כאשר ייתכן כי הצגת מלוא הנתונים של הנכס היתה מאפשרת לתובעים לכלכל צעדיהם בהתאם. יש לקבל ראש נזק זה במלואו, כפי שנתבע, היינו סך של 20,000 ₪.

חזרה למעלה

30 [נזיקין]

תא (קריות) 31982-05-14 פלוני (קטין) נ' עירית עכו (שלום; ד״ר שלמה מיכאל ארדמן; 01/06/18) - 8 ע'

עו"ד:

בית המשפט הטיל על הנתבעת אחריות בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע – קטין, בגין פגיעתו, בעת נפילה ממתקן טיפוס חבלים בגן שעשועים עירוני. בתוך כך, נחתה טענת הנתבעת בדבר אחריותם של הורי הקטין.
נזיקין – אחריות – עירייה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת – עירייה, תביעה לפיצויים בגין נזק גוף, בגין פגיעתו, בעת נפילה ממתקן טיפוס חבלים בגן שעשועים עירוני. הנתבעת מכחישה את עצם קיום האירוע, ובכל מקרה טוענת, כי מתקני השעשועים במגרש המשחקים, הינם בעלי תו תקן, ונבדקים באופן סדיר, הן חודשית והן שנתית, ונמצאו תקינים. לפיכך טוענת הנתבעת, כי ככל והתובע נפגע כטענתו, היה זה בשל רשלנותו הבלעדית, לרבות בשל אי השגחת הוריו בגן השעשועים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הצבה של קורה בצמוד לסולם, בלא כל מרווח בינה לבין הסולם, הינה רשלנות ברורה, בלא קשר לשאלת התקן החל, ככל וחל. אמנם לא הובאה בעניין זה חוות דעת מומחה ביטוחית, אך לבית המשפט שיקול דעת לקבוע קביעות מקצועיות, גם בלא חוות דעת, כאשר הדברים עולים מראייתו של אדם סביר.
הנתבעת לא ביצעה בדיקה מהותית ומקיפה באשר לתקינות המתקנים בגן השעשועים. הבודקים מטעמה, כלל לא בדקו אתתקינות המתקנים על פי דרישות היצרן, וגם אינם יודעים להצביע על דרישות תקן כלשהו ישראלי או בינלאומי, בדבר המרחקים הנדרשים בין המתקנים השונים. הוכח, כי הנתבעת התרשלה, לא בדקה כנדרש את מתקני המשחקים, ולא וידאה כי השימוש בהם מתאים ובטיחותי לילדים מסוגו של התובע.
אין להטיל אחריות על התובע. התובע השתמש שימוש סביר במתקן השעשועים בו עסקינן, ולא ניתן לומר שפיקוח כלשהו שלא נעשה היה מונע את הנפילה. אין להטיל אחריות על ההורים אשר דאגו לשלוח את הסבתא כמלווה לשמור על הילד. המדובר בפיקוח בנסיבות העניין.

חזרה למעלה

משפחה

31 [משפחה] [חוזים]

תמש (ב"ש) 28012-10-16 פלונית נ' פרקליטות מחוז דרום - אזרחי (משפחה; אלון גביזון; 08/08/18) - 7 ע'

עו"ד: שני כ"ץ, דורית ארבל

אישור הסכם המסדיר את מערכת היחסים בין התובעים 1-2 – הוריו של נפטר, והתובעת 3 – המיועדת להיות אם מזרעו של הנפטר ומתן צו עשה לשימוש בזרעו של הנפטר לצורך הפרייתה של התובעת 3 בכפוף לכך שהתובעת 3 תקיים שלושה מפגשים עם איש מקצוע מוסמך אשר יפרוס בפניה את מורכבות ההליך וייתן בידיה כלים להתמודדות עם מורכבות זו.
משפחה – הורות – הפריה לאחר פטירה
חוזים – הסכם בעניין הולדת ילדים – שימוש בזרעו של נפטר
.
פס"ד משלים בעניין שימוש בזרעו של נפטר. בפסה"ד החלקי מלפני כשנה (8.17) ניתן אישור עקרוני של ביהמ"ש כי ייעשה שימוש בזרעו של המנוח הנמצא אצל המשיבה 2 לצורך הפריית אישה, אשר תיתן הסכמתה לכך ואשר תהא לו לאם ותגדלו כאם לכל דבר ועניין. פסה"ד ניתן, בהמשך להלכות שנקבעו בביהמ"ש העליון, ולאחר שביהמ"ש הגיע לכלל מסקנה כי אכן רצונו המפורש של המנוח היה כי ייעשה שימוש בזרעו לאחר מותו. בפסה"ד הורה, ביהמ"ש לתובעים 1-2, הוריו של המנוח, כי ככל שיאתרו אישה המוכנה להרות מזרעו של המנוח ולהיות אם לילד שייוולד, יגישו בקשה מתאימה לביהמ"ש, בצירוף ההסכם שייחתם בינם ובין האם המיועדת. בהמשך לאיתור אישה כאמור, היא התובעת 3 הוגשה הבקשה דנא לאישור הסכם ולמתן צו עשה לשימוש בזרעו של המנוח לצורך הפרייתה של התובעת 3. העו"ס לסדרי דין המליצה על הליך טיפולי רגשי עבור התובעת 3, (3 עד 5 פגישות), "אשר יאפשר הפעלת שיקול דעת מחודש ושקול". התובעים מתנגדים לכך.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
במהלך הדיון, ונוכח הערות ב"כ המדינה וביהמ"ש, הגישו התובעים לאישורי הסכם מתוקן. נמצא כי הסדר זה מסדיר את מערכת היחסים בין התובעים 1 ו-2 ובין התובעת 3 באופן שאינו פוגע בשיקול דעתה החופשי, ובאופן שאינו מקנה להורי המנוח מעמד מיוחד כלפי הקטין שייוולד, ואשר יכול ויפגע במעמדה של התובעת 3 כהורה לקטין שייוולד, למעט מעמדם כסבים; ההסכם אף עונה על צרכיו וטובתו של הצאצא שייוולד, כאשר הגבולות במעמד הורי המנוח – התובעים 1 ו-2 מול מעמד התובעת 3 כלפי הצאצא שייוולד ברורים. ביהמ"ש התרשם כי ההסכם נחתם מתוך רצון חופשי, הבנה למשמעויותיו, ומתוך "מפגש רצונות" ובבחינת הגשמת חלום הדדי.
התובעת 3 התנגדה להמלצות העו"ס לסדרי דין להיפגש עם איש מקצוע אשר יבהיר לה את משמעות הבאת ילד לעולם במתכונת הנוכחית שכן לטענתה היא בשלה להליך ומבינה את משמעויותיו. יחד עם זאת ונוכח דברי ביהמ"ש על המורכבות של הבאת ילד לעולם מזרעו של נפטר, וכן דברי באת כוח המדינה, נתנה התובעת 3 בסופו של דבר את הסכמתה לקיום שלושה מפגשים עם איש מקצוע אשר יפרוס בפניה את מורכבות ההליך וייתן בידיה כלים להתמודדות עם מורכבות זו.
בהמשך לכך ביהמ"ש נותן את אישורו כי התובעת 3 תעשה שימוש במנות הזרע של המנוח לצורך הפרייתה והכל בהתאם להסכם הנ"ל ולאחר שתקיים שלושה מפגשים עם איש מקצוע מוסמך (פסיכיאטר, פסיכולוג, פסיכותרפיסט) כאמור לעיל.

חזרה למעלה

ועדות ערר - תכנון ובנייה

32 [תכנון ובנייה]

ערר (י-ם) 1092/18 אברהם פס נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (ועדות ערר - תכנון ובנייה; אליעד וינשל; 16/07/18) - 7 ע'

עו"ד: רועי אבישר

במרכז החלטת ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה עומדות שאלות שעניינן בפרשנות סעיף 151(ב1) לחוק התכנון והבנייה, שמקנה לוועדה המקומית סמכות לאשר, בהקלה מהוראות תכנית, תוספת עד 5% שטחי שירות לצורך ביצוע "התאמות נגישות".
תכנון ובנייה – היתר בנייה – נגישות
.
ועדת הערר המחוזית נדרשה לעררים שעניינם בשאלת פרשנות הוראת סעיף 151(ב1) לחוק התכנון והבנייה. בהקשר זה מתעוררות השאלות הבאות: האם השימוש בתקנה מוגבלת לבקשה להיתר לדירה בה מתגורר, או צפוי להתגורר, אדם בעל מוגבלות; שאלת הגדרת המונח "התאמות נגישות" ובמסגרת זו השאלה האם כל שיפור בדרך ההגעה לבניין מהווה "התאמת נגישות"; מהם השיקולים שעל וועדה מקומית להידרש אליהם בעת הדיון בבקשת הקלה לצורך ביצוע "התאמות נגישות".
.
ועדת הערר קיבלה את העררים וקבעה כלהלן:
אין הצדקה לכרוך בין בקשה להתאמת נגישות ובין מבקש קונקרטי שהינו אדם עם מוגבלות. כאשר ביקש המחוקק להגביל את תחולת הסעיף העוסק בהסדרי נגישות אך ורק למי שהוא בעל מוגבלות נאמר הדבר במפורש. באשר ליתר המקרים, הן לשון החקיקה והן תכליתה תומכים בפרשנות מרחיבה וזאת במטרה להרחיב את הנגשת המרחב הציבורי וגם המרחב הפרטי.
אף שתכלית התיקון לחוק כוונה במובהק להנגשה לטובת אנשים בעלי מוגבלות, יש לקבל את עמדת המשיבה שלפיה ניתן לשקול גם תכליות נוספות הנלוות לכך ובהן התרומה שבהנגשת מבנים לציבור המבוגר וכן להורים לילדים צעירים.
באשר לפרשנות המונח "התאמת נגישות" יש לקבל את עמדת המשיבה שלפיה אין הכרח שמדובר יהיה בנגישות מליאה. עם זאת, אין לקבל את עמדת המשיבה שלפיה כל שיפור בדרך הגישה מהווה "התאמת נגישות".
באשר לשיקול הדעת התכנוני טרם אישור זכויות בניה בהקלה ל"התאמות נגישות" למבנה מגורים קיים, יש מקום להתחשב, בין היתר, במספר יחידות הדיור המונגשות, רמת ההנגשה (מליאה או חלקית) וכן בצורך הנטען.

חזרה למעלה

33 [תכנון ובנייה]

ערר (צפון) 8190/16 ״בית הלל״ - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע״מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל עליון (ועדות ערר - תכנון ובנייה; איל תיאודור שרון; 07/02/18) - 29 ע'

עו"ד: יעקב קורין, הדר גולבנדה, לילך גפני, עמיר שקד

נדחה ערר העוררת – אגודה שיתופית, בעניין חיובה בתשלום היטל השבחה מכוח חוק התכנון והבנייה.נקבע, לצורכי היטל השבחה מעמד האגודה במקרקעין הינו כשל חוכרת לדורות.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – תשלומו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חובת תשלומו
.
העוררת – אגודה שיתופית, הגיש שני עררים על שתי שומות אותן ערכה המשיבה, לחיוב העורר, בתשלום היטל השבחה מכוח חוק התכנון והבניה. העוררת טוענת, כי מדובר בקרקע אשר ערב המועד הקובע יועדה לצרכי ציבור והופקעה ומשכך, במהותה נגרעה מתחומי המשבצת. המחלוקת נסובה על מעמד האגודה במקרקעין במועד כניסתה לתוקף של התכנית המשביחה: האם מעמד זה עולה כדי חכירה לדורות המצדיק את הטלת החיוב עליה?
.
ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה קבעה כלהלן:
חוק התכנון והבניה קובע מנגנון ברור וחד משמעי: החייב בהיטל ההשבחה הינו תמיד החוכר לדורות (ככל שקיים), והוא אשר נדרש לשאת במלוא עליית השווי הנורמטיבית במקרקעין. לצד זאת מקנה החוק זכות לשיפוי של החוכר כלפי הבעלים, זכות שסויגה במידה מסוימת כאשר מדובר במקרקעין המנוהלים על ידי רשות מקרקעי ישראל, אף שבסייג האמור אין כדי לפגוע במנגנון הברור של חייב, חוכר וזכות חזרה כלפי הבעלים.
גם כאשר עליית השווי למגרש אינה יוצרת כל השבחה לחוכר, עדיין החייב בהיטל השבחה הינו החוכר ולא הבלעים.
במקרה זה, אין בטענתה של האגודה בעניין היעדר יכולתה לממש את ההשבחה הנובעת מהתוכנית בשל מגבלות הסכמיות שונות הקבועות בהסכם המשבצת, כדי להוות טעם מספק לצורך ביטול החיוב בהיטל. אף אם טענת האגודה בהקשר זה נכונה, ולא היא הנהנית מההשבחה אלא רשות מקרקעי ישראל, הרי שבכך אין כדי להוות גורם משפיע על עצם החיוב או על גובהו. תרופתה של האגודה תמצא בזכות לשיפוי, בכפוף לכל התנאים שבדין.
ממערכת ההסכמים שהוצגו מתחוור כי המקרקעין הוחכרו לאגודה לצרכים מגוונים ולא לחקלאות בלבד. "מבנים משקיים", "יחידות מגורים" ו"מבני ציבור" אותם מתיר הסכם המשבצת, אינם יכולים להיחשב כמקרקעין "שהוחכרו בחכירה לדורות לשימוש חקלאי" כדרישתו של סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק. די בכך לצורך דחיית טענות העורר בנושא זה.

חזרה למעלה

בתי-הדין הרבניים

34 [משפחה]

(י-ם) 1084448/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; אליעזר איגרא, א' אהרן כץ, שלמה שפירא; 10/07/18) - 57 ע'

עו"ד: אבי אמר, נורית פסטינגר

ביה"ד הרבני הגדול קיבל את ערעור האישה והורה על ביטול הסכם הגירושין שאושר ולפיו נתנה האישה את חלקה בדירה לבעל במתנה. במסגרת הדיון דן ביה"ד בחובתו של ביה"ד לוודא שהצדדים מבינים את ההסכם, חובת תיעוד הדברים כראוי בפרוטוקול, ההשלכות של אי עמידה בדרישות אלה; בטלות בשל מצב נפשי, 'מודעא', ויתור תחת לחץ, חוסר סבירות או חזרה מחלקו – אימתי?
משפחה – הסכם גירושין – ביטולו
משפחה – הסכם גירושין – אישורו
.
ערעור האישה על החלטת בי"ד רבני אזורי בגדרו נדחתה תביעת האישה לביטול הסכם גירושין שאושר בביה"ד ולפיו נתנה האישה את חלקה בדירה לבעל במתנה. רקע: הבעל הגיש תביעת גירושין בשל חשד שהאישה בוגדת בו. האישה הכחישה את הדברים. בהמשך הגיעו הצדדים להסכם גירושין (מתוקן) בגדרו נקבע בין השאר כי משמורת הילדים תהיה אצל האם וכי האב ישלם סך 3,500 ש"ח למזונות ולמדור שני הילדים אך אם תתחיל האם לעבוד יופחתו המזונות ל־3,000 ש"ח. עוד נקבע כי זכויות האישה בדירה המשותפת יעברו במתנה ללא תמורה לבעל אגב גירושין (לא היה לצדדים רכוש מלבד הדירה). לאחר אישור ההסכם, סירבה האישה לקיים את ההסכם – בתחילה לא רצתה להתגרש בטענה שרוצה שלום בית, ולאחר מכן דרשה לדון בביטול העברת הדירה לבעל עוד לפני הגירושין ולפני שיחול חיובה לעשות כן על פי ההסכם. ביה"ד סירב להיעתר לבקשתה ואף דחה את מועד הדיון בביטול העברת הדירה שהיה אמור להיערך לפני הגט. באותה עת הייתה האישה במאסר בעקבות מעשי אלימות ובהמשך לצו ההרחקה שהוצא נגדה בעקבותיהם, הילדים היו במשמורת הבעל, וגם הדירה עברה לרשותו על פי ההסכם. לאחר שחרורה ממאסר, הגישה האישה תביעה לביטול הסכם הגירושין בטענה כי מדובר בהסכם עושק שנחתם כשלא הייתה מודעת למשמעותו עקב מצבה הנפשי ובפרט, מאחר שנחתם לאחר שנטלה, בעידודו של הבעל, כדורים פסיכיאטרים. טרם דיון בתביעה ביה"ד קבע שהאישה חייבת לקבל את גיטה. לאחר איום שיוטלו עליה צווי הגבלה הסכימה האישה להתגרש. לאחר הגירושין, נדחתה התביעה לביטול ההסכם ומכאן ערעור זה.
.
ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
כידוע, הסכם גירושין והסכם ממון טעונים אישור של ערכאה שיפוטית, ללא אישור זה אין להסכם תוקף חוקי.
הערכאה השיפוטית חייבת לבדוק שההסכם נעשה מרצון חופשי בהתחשב בנסיבות הייחודיות של העניין ובאיזונים שהצדדים הסכימו עליהם, ושהצדדים מודעים להתחייבויות ומודעים למשמעותם – זאת מהפן הסכמי. בניגוד לקביעת ביה"ד האזורי, ביה"ד הגדול מבהיר כי הצהרת צדדים בהסכם גירושין שההסכם נעשה מרצונם החופשי אינו מורֶה שהדברים היו כן – הלוא על דבר זה נסובה התביעה; ערכאה שיפוטית לא תאשר הסכם אם לא עיינה בהסכם, הבינה המשמעות העולה ממנו וביררה שהצדדים גם הם מודעים לדברים.
בירור מודעות הצדדים לכל הפרטים הנ"ל מחויב גם על פי ההלכה, מפני שביה"ד הוא הנותן תוקף הלכתי ומשפטי להסכם; חובת עדים לבדוק כל הפרטים הנצרכים לקיום שטר תקף לפני חתימתם על השטר מפני שחתימתם יוצרת החיוב. בדומה לכך, ביה"ד המאשר ההסכם ויוצר את החיוב חייב לבדוק שיש תוקף הלכתי להתחייבויות שבהסכם.
עוד עומד ביה"ד על חובת תיעוד הליך אישור ההסכם. חובת ביה"ד לרשום פרוטוקול היא הן על פי דין תורה הן על פי חוק והן על פי תקנות הדיון. חובת כתיבת הפרוטוקול היא בכל דיון מכל סוג שהוא, ובכלל זה דיון לאישור הסכם ולסידור גט. איכות הפרוטוקול ומידת הפירוט בו תלויות בנסיבות, משכך באישור הסכם גירושין רגיל ושוויוני די בפרוטוקול קצר ותמציתי. ברם, כשיש בהסכם סעיפים ותנאים יוצאי דופן או לא שוויוניים. יש לפרט בפרוטוקול את הסעיפים הללו, השאלות ששאל ביה"ד עליהם ותשובות הצדדים לשאלות אלו. ביה"ד לא יאשר הסכם לא הוגן ומעוול אף אם זה רצונם של הצדדים. מכיוון שהדין, החוק והמנהג לכתוב פרוטוקול, אם לא נכתבו דברים בפרוטוקול ההנחה היא שהדברים לא היו, אלא אם יוכח אחרת.
למרות החובה האמורה שב"לכתחילה" בדיעבד לא כל הסכם שאושר ואף לא רוב ההסכמים שאושרו שלא בהקפדה על כל האמור דינם להתבטל. על דרך כלל הסכם שאינו חריג – יש להניח שאם אישרו ביה"ד אות הוא כי הצדדים הבינוהו כראוי ועשאוהו מרצונם החופשי וכי ביה"ד וידא זאת, אף אם לא תועד הדבר בפרוטוקול די הצורך.
מי שהוא 'עתים חלים (פיקח) עתים שוטה' ומכר או נתן קרקע – מכירתו לא תחול אם לא יוכח שבזמן המכירה היה פיקח.
המוסר מודעא (הצהרה) על מתנה לפני נתינתה שהוא אנוס – בטלה מתנתו ואין צריך להוכיח את אונסו. במסירת מודעא על מכירה צריך להוכיח את אונסו.
מסירת מודעא על מתנה מועילה אף אם לא היה אונס גמור אלא שלא היה רצון מושלם.
הסכם גירושין שבו כל אחד מהצדדים נותן ומקבל או שנערכה בו פשרה – דינו כמכר.
הסכם גירושין שבו צד אחד בלבד נותן – דינו כמתנה. והצהרה שאינו רוצה לתת המתנה – תבטלה.
אישה שמוחלת על כתובתה או נותנת מתנה כדי להשקיט מריבות ולהגיע לשלום בית – המחילה והמתנה בטלות.
אם המחילה והמתנה נעשו כדי שהבעל לא יגרשה במקום שמצד הדין יכול לגרשה תחול המחילה והמתנה.
רשות שיפוטית לא תבטל הסכם שאושר, אף שלכאורה נראה שהתנאים בהסכם אינם סימטריים וההסכם מוטה, שהרי ייתכן שהצד ה'מקופח' קיבל 'תמורה' אחרת או שיש הסבר סביר אחר לחוסר השוויון. אך במקרה שההסכם מוטה באופן לא סביר ולא מידתי, ואין הסבר הגיוני לתנאים, ניתן לבטל הסכם זה.
רשות שיפוטית לא תענה לתביעה לביטול הסכם כשהיה שיהוי בהגשת תביעה זו, אך כשיש הסבר ונימוק הגיוני לשיהוי, אין סיבה שלא להיענות לתביעה זו ולמעשה אין לראות בו שיהוי.
תנאי שבממון של הסכם גירושין שנערך בו קניין וקיבל תוקף של פסק דין – אין אפשרות לחזור ממנו.
זמן ביצוע ההתחייבויות שבהסכם ייקבע בכל מקרה ובכל התחייבות לגופם: חיובים שאינם תלויים בגירושין יחולו מיידית; הסכמות שנובעות מהגירושין ומהפירוד – זמן ביצוען בדרך כלל הוא אחרי הגירושין, אך אין מניעה להסכים אחרת.
התחייבות צד אחד בתמורה לגירושין תבוצע אחרי הגירושין אם לא נקבע אחרת.
במקרה שבו היה אחד הצדדים מעוניין בגירושין ומוכן לתת תמורה לצד שאינו מעוניין, ואחר כך חזר בו ושוב לא רצה בגירושין אלא היה מעוניין בכנות בשלום בית – אין הוא חייב לשלם התמורה שהבטיח, מכיוון שהגירושין לא התבצעו.
אם הייתה הסכמת הצדדים להתגרש בתמורה לתשלום של אחד הצדדים למשנהו בתמורה לגירושין, ואחר כך חזר בו מההסכמה, מאחר שהוא מעוניין בכנות בשלום בית – גם אם קבע ביה"ד שהוא חייב להתגרש ובעקבות כך נערכו הגירושין, אין הוא חייב לשלם את שהבטיח לשלם בתחילה בתמורה לגירושין.
בנסיבות המקרה דנא נפל פגם באישור ההסכם ולא ברור שהאישה הייתה מודעת להתחייבות שהתחייבה. אין הסבר הגיוני מדוע תעביר האישה את חלקה בדירה לבעל המעוניין בגירושין – דבר המוכיח כשלעצמו שהאישה לא הייתה מודעת כל צורכה לדברים. (טענות הבעל שקיבלה כתמורה את המשמורת או את רצונה בגירושין מהירים נדחו); מצבה באותה עת היה מצב של 'עתים חלים עתים שוטה'; הסכם גירושין זה שבו נתנה את חלקה בדירה לבעל במתנה ולא הוכח שקיבלה תמורה ואדרבה הוכח שלא קיבלה דבר הרי הוא כמתנה; האישה גילתה דעתה לפני כתיבת ההסכם ואישורו, שאינה רוצה לתת את המתנה; האישה לא הייתה מוכנה לשלם תמורת הגירושין והגירושין נערכו בכפיית ביה"ד ולא התקיים התנאי, שהיא חייבת לשלם בתמורה להסכמת הבעל לגירושין. לאור האמור יש
לקבל את הערעור. אין תוקף להסכם הגירושין. הדירה תתחלק בין הצדדים על פי הרישום שהיה לפני ההסכם.

חזרה למעלה

כתבי טענות

35

רעא (מרכז) 28488-02-18 צבי אורנשטיין - ב"כ עו"ד גדעון הֶניג נ' יעל ירק עלים לשווק בע"מ (כתבי טענות; 30/01/18) - 13 ע'

עו"ד: גדעון הֶניג

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה, לפיה התקבלה בקשת המשיבה לעיכוב הליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968

קישורים נוספים:
לפסק-דין במחוזי (02-08-2018) רעא 28488-02-18 צבי אורנשטיין נ' יעל ירק עלים לשווק בע"מ שופטים: בלהה טולקובסקי עו''ד: א. הר שושנים, ג. הניג

חזרה למעלה