| עליון |
| 1 [בתי-משפט] [משפט מינהלי] |
 |
| ברמ 3809/18 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה (עליון; ד' ברק ארז; 12/08/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אילנית ביטאו, נילי אלכסנדרוביץ |
דחיית בקשת רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש לעניינים מינהליים בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטה של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל – בהעדר עמידה באמות המידה המצומצמות למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של ביה"ד לעררים.
 בתי-משפט – רשות ערעור – כשהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי
משפט מינהלי – כניסה לישראל – בית הדין לעררים
משפט מינהלי – כניסה לישראל – טעמים הומניטריים
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש לעניינים מינהליים בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטה של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל. רקע: המבקש 1 (להלן: המבקש), הינו אזרח גאנה בעל רישיון ישיבה מסוג ב/1. המבקש 2 יליד 2007(להלן: הקטין) הינו בנו של המבקש ושל אזרחית ישראלית שהייתה בעבר בת זוג של המבקש. המבקש אינו הורה משמורן ואין לו הסדרי ראייה ומזונות לגבי הקטין. לטענת המבקש, הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שעניינה הנסיבות שבהן ראוי להעניק מעמד להורים זרים של קטינים ישראלים. באשר לעניינו הקונקרטי המבקש שב וטוען כי הוא הופלה לרעה ביחס למקרים דומים אחרים, שבהם ניתנו להוריהם של קטינים ישראלים מעמד של תושב ארעי ואף תושבות קבע. עוד טוען המבקש כי ההסדרה הנוכחית של מעמדו הנוכחי בישראל פוגעת ביכולתו לתמוך בקטין. על כן, הוא מבקש כי מעמדו יוסדר ברישיון ישיבה מסוג א/5 לתקופה קצובה, אשר בסיומה יועלה עניינו לבחינה לצורך שדרוג למעמד קבע.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של ביהמ"ש לעניינים מינהליים הדן בערעור על החלטה של בית הדין לעררים היא מצומצמת, נוכח אופיו של בית הדין ומידת מקצועיותו. עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם יידרש ביהמ"ש לבקשה גם מקום שבו לא מועלית שאלה משפטית עקרונית וזאת בהינתן נסיבות מיוחדות, תוך מתן משקל מיוחד לפגיעה בלתי מידתית בזכות לחירות. המקרה דנן אינו מקיים את אמות המידה האמורות.
חרף טענותיו של המבקש, לא נמצא כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית. אף הערכאות הקודמות שדנו בעניין דחו טענה זו לאחר שהבהירו כי המקרים שביניהם ניסה המבקש לקשור על מנת לבסס טענת אפליה אינם זהים בנסיבותיהם לעניינו. ההכרעה במקרה דנן מבוססת אפוא על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ובכלל זה נסמכת על מאפייניה של מערכת היחסים המשפחתית. זאת ועוד: כפי שהובהר על ידי ביהמ"ש המחוזי – בעת הזו המבקש יכול לשהות בישראל, להתפרנס ולקיים קשר עם בנו. ההכרעה בעניינו למעשה לא סגרה בפניו את הדלת לשדרוג מעמד, אלא אך קבעה כי בעת הנוכחית לא הוכחו הטעמים הנדרשים לצורך כך. כפי שהובהר, המבקש רשאי להגיש בשלב זה בקשה חדשה לשדרוג המעמד, אשר תיבחן על ידי המשיבה על פי מיטב שיקול דעתה ובשים לב לשיקולים שעניינם טובת הקטין ורווחתו.אשר על כן: בקשת רשות הערעור נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [התיישנות] [דיון אזרחי] |
|
| רעא 1769/18 אלעד ישראל מגורים בע"מ (לשעבר דנקנר השקעות בע"מ) נ' כרמלה דרור (עליון; מ' מזוז; 12/08/18) - 8 ע' |
| עו"ד: א' יואלי, ד"ר א' בירגר, נ' גילאון |
כאשר מדובר בעוולה נזיקית, ביישום כלל "הגילוי המאוחר" נדרשת הבחנה בין רכיבי העוולה: הכלל הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל על יסוד הנזק, בעוד שעל יתר יסודות העוולה חל הכלל המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.
התיישנות – נזיקין – תחילת המירוץ
התיישנות – תקופת ההתיישנות – התיישנות שלא מדעת
דיון אזרחי – ערעור – רשות ערעור
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו התקבל ערעור המשיבות על פסק דינו של בימ"ש השלום ונקבע כי תביעת המשיבות כנגד המבקשות לא התיישנה וכי על המבקשות לשלם למשיבות את סכום הנזק שנקבע בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבות בימ"ש זה לשם מניעת עיוות דין חמור. הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלו. מעבר לנדרש, דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.
כאשר מדובר בעוולה נזיקית, ביישום כלל "הגילוי המאוחר", שיש בו כדי למנוע התיישנות תובענה, נדרשת הבחנה בין רכיבי העוולה. זאת ע"פ שתי הוראות חוק: סעיף 8 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. כפי שהובהר בפסיקה, סעיף 8 לחוק הינו הוראה כללית הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות בהתקיים האמור בו לפי מבחן הגילוי האובייקטיבי, ואילו סעיף 89(2) לפקודה עניינו בכלל השעיה מיוחד הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות בהתקיים גילוי מאוחר של רכיב הנזק בלבד בעוולות הנזיקיות. ע"פ ההלכה, הוראת סעיף 8 ממשיכה לחול בעיקרה גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה. אולם במקום שבו הוראת סעיף 89(2) לפקודה חורגת מן ההסדר הכללי, דוגמת ההוראה בדבר "מחסום עשר השנים", גוברת היא על ההסדר הכללי. בהתאם, כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה חל רק על יסוד הנזק, בעוד שעל יתר יסודות העוולה יחול הכלל המעוגן בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אשר אינו קובע מחסום של עשר שנים להתיישנות התובענה.
במקרה הנדון מדובר למעשה בשני נזקים שונים שנגרמו למשיבות בשל עבודה לקויה מצד המבקשות. שני נזקים, והתגלו במועדים שונים: האחד, נשירת האריחים והשני, התנפחות הפלדה והתבקעות הבטון. הנזק לגביו הגישו המשיבות את תביעתן בשנת 2012 התייחס לנזק השני, שהתגלה לראשונה רק בחוו"ד מיום 26.9.2011. לפיכך, אף אם נקבל כי בגין הנזק הראשון התביעה התיישנה, הרי שבגין הנזק השני התביעה לא התיישנה לפי דיני ההתיישנות. מועד התרחשות הנזק בענייננו אינו ידוע אם כי ברור שמדובר בנזק מתמשך שלא היה קיים או נעלם מעיני שני מהנדסים שבדקו את הבניין, האחד כארבע שנים לאחר אכלוסו, והשני כ-12 שנים לאחר האכלוס וכשנתיים לפני הגשת התביעה. לאור זאת, נכונה הקביעה לפיה במאזן ההסתברויות האזרחי טרם חלפו 10 שנים מיום ש"אירע" הנזק ועד להגשת התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ 2596/18 כפיר זנזורי נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ע' ברון, ח' מלצר; 12/08/18) - 5 ע' |
| עו"ד: נוגה בן סידי, אלון אייזנברג |
סחר בסמים הוא סחר בסמים. ידע כל מי שמהרהר בדרכים לעשיית כסף קל, כי מדיניות הענישה לא השתנתה וביהמ"ש רואה בחומרה עבירות של סחר והפצה של סמים מסוכנים, גם סמים "קלים", תוך הטלת ענישה משמעותית ומרתיעה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
.
המערער הורשע במסגרת ע"פ הודאתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושיבוש מהלכי משפט, ובעבירה של ייצור, הכנה והפקה של סמים מסוכנים. בגזר הדין הוכרז המערער כסוחר סמים, ועונשו הועמד על 26 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס. המערער והמדינה מערערים על גזר הדין.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעורים בקבעו:
דין שני הערעורים להידחות, בהינתן נקודת המוצא – שהיא גם נקודת הסיום, כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב במידת הענישה אלא במקרים חריגים, ולא זה המקרה שבנדון.
אשר לטענה המדינה כי לא היה מקום לחרוג ממתחם הענישה מטעמי שיקום. לא היה מקום להרהר אחר התרשמות הגורמים המקצועיים, שירות המבחן ואנשי הקהילה הטיפולית, כי המערער היה במועד הרלוונטי מכור לסמים. מכל מקום, במסגרת השיקולים שבימ"ש קמא ציין לצורך החריגה לקולא בגזר הדין, נזכרה אך העובדה שהפסיק לצרוך סמים וערך שינוי מחשבתי המגביר את סיכוייו להשתקם.
אשר לערעור המערער. העבירה של ייצור והפקת סם מסוכן בכמות כה משמעותית היא עבירה חמורה, ומגמת הענישה בכגון דא היא של החמרה והרתעה. אין זו הסתבכותו הראשונה של המערער עם החוק. דומה כי בימ"ש קמא התחשב בתקופה בה היה המערער נתון באיזוק אלקטרוני, בנסיבותיו האישיות וברצונו להשתלב בהליך טיפולי. עם זאת, בהינתן כמות הסם הגדולה עד-מאוד שהפיק וייצר לצרכי הפצה ומכירה, העונש שהושת עליו הוא אף על הרף הנמוך ואינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור.
הערת אזהרה לפני הצרכנים והמשתמשים: סחר בסמים הוא סחר בסמים. ידע כל מי שמהרהר בדרכים לעשיית כסף קל, כי מדיניות הענישה לא השתנתה ובית המשפט רואה בחומרה עבירות של סחר והפצה של סמים מסוכנים, גם סמים "קלים", תוך הטלת ענישה משמעותית ומרתיעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] [עונשין] |
|
| דנפ 5774/18 תאיר זועבי נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות; 12/08/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ימימה אברמוביץ', אביגדור פלדמן |
דחיית בקשה לדיון נוסף בפסק הדין בע"פ 3039/15. אפילו יוחלט על דיון נוסף בהרכב מורחב בטענה העקרונית שמעלה המבקש – שאלת תחולת סעיף 300א לחוק העונשין על נאשמים פוסט טראומטיים ובשאלת התסמינים הדרושים לגיבוש יסודות הסעיף בנסיבות מעין אלו – אין בכך כדי לסייע למבקש, שכן נפסק כי מצבו הנפשי אינו בא בגדר המקרים שעליהם חל סעיף 300א לחוק העונשין. די בהנמקה זו כדי לדחות את הבקשה לקיים דיון נוסף.
בתי-משפט – דיון נוסף – עילות לקיומו
עונשין – עבירת הרצח – עונש מופחת
עונשין – הגנות – אי-שפיות
.
בקשה לדיון נוסף בפסק הדין בע"פ 3039/15, שדחה ערעור שהגיש המבקש וקבע כי לא מתקיימים בו התנאים לענישה מופחתת בעבירת רצח לפי סעיף 300א לחוק העונשין. לדברי המבקש, פסק הדין קבע הלכה חדשה בכל הנוגע להיקף תחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין, שכן לראשונה נקבע כי מצב של פוסט טראומה עשוי להוביל לענישה מופחתת בעבירת רצח, בכפוף לתסמינים שמהם סובל הנאשם. צוין, כי חרף העובדה שהשופט י' עמית היה נכון להכיר בצורך לרכך את הרף להחלת סעיף 300א לחוק העונשין, בנסיבות העניין נקבע כי המבקש אינו מקיים את היסודות המגבשים את הסעיף. על כן, המבקש סבור כי יש לקיים דיון מורחב בשאלת תחולת הסעיף על נאשמים פוסט טראומטיים ובשאלת התסמינים הדרושים לגיבוש יסודות הסעיף בנסיבות מעין אלו. בצד הדברים, המבקש מוסיף כי התנהלות המשיבה בעניינו אינה הגונה, שכן לדבריו לא היה מקום לערוך למבקש בדיקה נוספת על ידי פאנל המומחים.
.
ביהמ"ש העליון (הנשיאה א' חיות) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה איננה עומדת באמת המידה הקבועה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. אמנם, השופט י' עמית היה נכון להכיר במסגרת חוות דעתו באפשרות לרכך במידת מה את הדרישות לתחולת סעיף 300א לחוק העונשין ובנתון לכך הוא קבע כי בהיבט התיאורטי אין מניעה עקרונית כי תסמינים מסוימים האופייניים לנפגעי פוסט טראומה יחסו תחת הסעיף האמור. עם זאת, גם בהינתן הנחות מקלות אלו, נפסק כי עניינו של המבקש אינו בא בקהלם של המקרים שבהם תתכן ענישה מופחתת בעבירת הרצח.
ביהמ"ש קבע באופן ברור כי לא מתקיימים במבקש היסודות הדרושים לשם החלת סעיף 300א הנ"ל, שכן הוכח כי המבקש הבין היטב את שעשה ויכול היה להימנע מעשיית מעשה הרצח. עוד נפסק כי לא מתקיים במבקש התנאי של קשר סיבתי בין ההפרעה ובין מעשה הרצח שבו הורשע. בנסיבות אלו נקבע כי גם בהנחה שהמבקש סבל מתסמינים כאלה ואחרים של פוסט טראומה, התסמונת האמורה "לא הגיעה בתסמיניה לעוצמה של הפרעה נפשית קשה, היא לא מנעה או הגבילה את [המבקש] מלהבין או מלהימנע מביצוע המעשה, היא לא פגעה ביכולת השיפוט והשליטה העצמית של [המבקש] ולא הייתה רלוונטית למעשה הרצח עצמו, שנבע מתחושת נקם ומוטיבציה חברתית לנקום את דם אחיו".
במילים אחרות, דומה כי אפילו יוחלט על דיון נוסף בהרכב מורחב בטענה העקרונית שמעלה המבקש, אין בכך כדי לסייע בידו, שכן נפסק כי מצבו הנפשי אינו בא בגדר המקרים שעליהם חל סעיף 300א לחוק העונשין. די בהנמקה זו כדי לדחות את הבקשה לקיים דיון נוסף.
לכך יש להוסיף, בניגוד לטענת המבקש, כי השופטת ע' ברון לא ראתה להצטרף לעמדתו של השופט י' עמית בכל הנוגע להערותיו המתייחסות לבחינה מחודשת של היקף תחולת הוראת 300א האמורה, ואף השופט ג' קרא הטעים כי הוא מתקשה להלום אפשרות לבחינת טענת ענישה מקלה על פי הסעיף האמור בנסיבות של ביצוע רצח על רקע נקמת דם כבענייננו. מהאמור לעיל עולה כי דעת הרב לא הכריעה בשאלה העקרונית שאותה מעלה המבקש, קל וחומר שלא קבעה הלכה חדשה בעניין זה באופן המצדיק לקיים בו דיון נוסף. לבסוף, באשר לטענות הנוגעות להתנהלות המשיבה, טענות אלו נושאות אופי "ערעורי" מובהק, ואין מקום לקיים בעטיין דיון נוסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [תעבורה] [עונשין] |
|
| רעפ 4562/18 רחמים בן טוב נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 12/08/18) - 9 ע' |
| עו"ד: דוד גולן |
תקנה 45 לתקנות התעבורה, קובעת שני תנאים לנסיעה אחורנית: א. צורך; ב. נקיטה באמצעי זהירות. בבחינת התנאי השני יש לקבוע תחילה מהם אמצעי הזהירות הסבירים אשר על הנוהג לאחור לנקוט, וזאת בהתחשב בשלושה משתנים: הזמן ומקום האירוע; סוג הרכב; שדה הראיה. לאחר מכן יש לבחון האם הנהג נקט באמצעים אלה ובהתאם לקבוע האם הנהג התרשל אם לאו. בעניינו לא נמצא להתערב בקביעת הערכאות קמא כי המבקש נסע אחורנית שלא לצורך מבלי לנקיטת אמצעי זהירות מספקים וכי יש להרשיעו בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית.
תעבורה – עבירות – גרימת מוות בנהיגה רשלנית
תעבורה – זהירות – נהיגה אחורנית
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: גרימת מוות בנהיגה רשלנית
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה: גרימת מוות ברשלנות
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פס"ד של בימ"ש שלום לתעבורה בגדרו הורשע המבקש – אשר נסע לאחור, בכביש חד-סטרי נגד כיוון התנועה ופגע בהולכת רגל שחצתה את הכביש שלא במעבר חציה – בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית והושתו עליו, בין היתר, 10 חודשי מאסר בפועל ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
ראשית הבקשה איננה עומדת באמות המידה הידועות למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. טענות המבקש מופנות כלפי יישום הדין על עניינו הפרטי, והן אינן מעוררות שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור. אף לא נמצא כי מתעורר חשש כי נגרם אי-צדק או עיוות דין למבקש.
למעלה מהצורך, אף לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. תקנה 45 לתקנות התעבורה, קובעת שני תנאים לנסיעה אחורנית: א. צורך; ב. נקיטה באמצעי זהירות. התנאי הראשון נדון בשתי הערכאות קמא, שם נקבע כי לא היה צורך בנסיעת המבקש לאחור וכי עמדו לפניו חלופות אחרות להגיע ליעדו. התנאי השני – נקיטה באמצעי זהירות סבירים – הוא התנאי שעל פיו ייקבע האם הנהג התרשל אם לאו. בבחינת תנאי זה יש לקבוע תחילה מהם אמצעי הזהירות הסבירים אשר על הנוהג לאחור לנקוט, וזאת בהתחשב בשלושה משתנים – הזמן ומקום האירוע; סוג הרכב; שדה הראיה – ולאחר מכן יש לבחון האם הנהג נקט באמצעים אלה במקרה הנדון.
בענייננו, בימ"ש השלום בחן את שלושת המשתנים האמורים, ומצא כי על מנת שתתמלא הדרישה לנקיטת אמצעי זהירות מספקים בנסיבות העניין, היה על המבקש להתבונן בכל מראות הרכב ובחלונות וכן להסב את ראשו לאחור. נמצא כי המבקש לא נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים והתבונן רק במראה השמאלית, ועל כן התרשל. ביהמ"ש גם מצא כי בהתנהלות זו נטל המבקש סיכון בלתי סביר ביחס להתרחשות התוצאה. קביעות אלה, אשר אומצו על ידי ביהמ"ש המחוזי, מנומקות ומבוססות היטב ומתיישבות עם השכל הישר, ולא נמצא טעם לסטות מהן. קל וחומר כאשר מדובר בערכאת ערעור ב"גלגול שלישי". משכך, בדין הורשע המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ואין מקום לשנות מכך. על כך יש להוסיף שמלבד העובדה שהמבקש נסע אחורנית שלא כדין, הוא אף נסע בכביש חד-סטרי נגד כיוון התנועה. יש בכך כדי להעצים את חומרת מעשיו ואת חוסר הסבירות הטמון בסיכון שנטל, וכדי לסתום את הגולל על פני כל טענותיו, לרבות הטענה לרשלנות תורמת מצד המנוחה.
ולעניין גזר הדין, עונשו של המבקש עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה בה הוא הורשע. ולא נמצאי כי ביהמ"ש התעלם מנסיבותיו האישיות של המבקש, כמו גם מהעובדה שהמנוחה חצתה את הכביש שלא במעבר חצייה. בנסיבות אלה, לא נמצא טעם מספיק להתערב בגזר דינו של המבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 4976/18 לירן כהן-ריאני נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 12/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: איתן אשורי |
רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים חריגים, המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כשמתעורר חשש לאי-צדק חמור או עיוות דין למבקש. טענות באשר לחומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בהתקיים סטייה ניכרת ממדיניות הענישה; הגם שביהמ"ש אינו מחויב להמלצת שירות המבחן, סטייה מהמלצה שלילית תיעשה רק מנימוקים מבוססים וכבדי משקל.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
דיון פלילי – עונש – תסקיר שירות מבחן
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
.
המבקש הורשע (ע"פ הודאתו) בארבע עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק ובעבירה של איומים. נגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל, הפעלת מאסר מותנה בן 6 חודשים, מתוכם 3 חודשים בחופף ו-3 במצטבר, ומאסר על תנאי. ערעור שהגיש המבקש על גזר הדין, נדחה. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
כידוע זה מכבר, בימ"ש זה ייתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" במקרים חריגים בלבד, המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או בנסיבות בהן מתעורר חשש לאי-צדק חמור או לעיוות דין שנגרם למבקש. כמו כן, הלכה היא כי טענות באשר לחומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בימ"ש זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה.
אין המקרה דנן נכנס בגדרי המקרים החריגים המצדיקים את התערבות בימ"ש זה. טענות המבקש ממוקדות אך ורק בעניינו הפרטי ואינן מתיימרות להעלות שאלה עקרונית. אף לא נמצא כי מתעורר חשש לאי-צדק חמור או עיוות דין למבקש, או כי הוטל על המבקש עונש החורג ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג שביצע.
לגופם של דברים. בפי המבקש טענה כי בשל נסיבותיו האישיות והמשפחתיות היה מקום לסטות מהמלצת שירות המבחן להטיל עליו ענישה מוחשית וקונקרטית, ולהורות על הארכת תקופת המאסר על תנאי שהושת עליו. אלא שהגם שביהמ"ש אינו מחויב להמלצת שירות המבחן, סטייה מהמלצה שלילית תיעשה רק מנימוקים מבוססים וכבדי משקל, ובענייננו המבקש לא הצביע על נימוקים שכאלה. ההיפך הוא הנכון. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] [בתי-משפט] |
|
| רעפ 3807/18 דמיטרי טרטיאקוב נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 12/08/18) - 9 ע' |
| עו"ד: עידית פרג'ון, טל ענר, רות לוין |
למרות הזהירות המתבקשת בהפעלת סמכות ביהמ"ש לאשר הגשת ראיות נוספות, לאחר שלב הסיכומים וכפי שנפסק בעבר, "המגמה הברורה בפסקי הדין של בית-משפט זה היא למנוע עיוות דין, העלול להיגרם בין לנאשם ובין לאינטרס הציבורי, העלול להיפגע מזיכויו של עבריין עקב משגה של התובע; המגמה היא שלא לחסום לחלוטין את הדרך להבאת ראיות נוספות". במקרה דנא לא נמצא פגם בהפעלת הסמכות.
דיון פלילי – ראיות – ראיות נוספות
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי בגדרו נדחה ערעור המבקש על פס"ד של בימ"ש שלום בגדרו הורשע המבקש בהחזקה ושימוש בסמים שלא לצריכה עצמית (20 יחידות של סם מסוכן מסוג FUB-AMB). רקע: המבקש כפר באשמה שיוחסה לו, ובמענה לכתב האישום טען כי הוא "לא החזיק בכלל בסמים". בשלב הסיכומים העלה המבקש לראשונה טענה, אשר לא נדונה במהלך המשפט, ולפיה החומר מסוג FUB-AMB, "כלל אינו מופיע בפקודה בכל צורה שהיא", ולשיטתו "די באמור לעיל על מנת להורות על זיכויו של [המבקש] מכל אשמה". בהמשך לכך, החליט בימ"ש השלום, לאפשר למשיבה להביא ראיות נוספות בנוגע לטיב החומר אשר החזיק המבקש, "וזאת בין אם במסגרת סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 או בהתאם להוראת 167 לחוק הנ"ל" ובהמשך לכך, התיר ביהמ"ש למשיבה להביא לעדות את המומחה מטעמה, אשר ערך חוות דעת מומחה, שהוגשה בהסכמה בתחילת ההליך, בנוגע לחומר שנתפס ברשותו של המבקש. על סמך חוות דעתו ועדותו של המומחה, ביהמ"ש קבע כי החומר בו החזיק המבקש הינו סם מסוכן, כהגדרתו בפקודת הסמים. הבקשה משיגה על הרשעת המבקש בדין, ומעלה שתי סוגיות עיקריות: "הסוגיה הראשונה, עניינה בהתנהלות ההגנה במשפט, ובשאלה האם הנאשם בפלילים רשאי שלא לחשוף אם קו ההגנה, או שמא יש בהתנהלות כזו משום הטעיה והפרה של חובותיו כלפי ביהמ"ש. הסוגיה השניה, עוסקת בהיקף ואופן השימוש בשיקול הדעת המסור לביהמ"ש להזמין עדים, לאחר שסיימו הצדדים את הבאת ראיותיהם, על פי סעיף 167 לחסד"פ".
.
ביהמ"ש העליון (השופט (בדימ') א' שהם) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה אינה עומדת באמות המידה הידועות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ומכל מקום מדובר בעניינים שהוכרעו, ואינם מצריכים דיון נוסף ב"גלגול שלישי". בנוסף, מרבית טענותיו של המבקש כבר הועלו בפני ערכאת הערעור, אשר התייחסה אליהן ודחתה אותן לגופן בפסק דין מפורט, ומשכך, נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך מעין "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאין להיעתר לו. די בטעמים אלו על מנת לדחות את הבקשה.
למעלה מן הצורך, גם לגופו של עניין אין לקבל את טענות המבקש בכל הנוגע לשימוש שעשה בימ"ש השלום בסמכותו, לאשר הגשת ראיות נוספות, לאחר שלב הסיכומים. כפי שנפסק בפסה"ד בע"פ 951/80, למרות הזהירות המתבקשת בהפעלת הסמכות, "המגמה הברורה בפסקי הדין של בית-משפט זה היא למנוע עיוות דין, העלול להיגרם בין לנאשם ובין לאינטרס הציבורי, העלול להיפגע מזיכויו של עבריין עקב משגה של התובע; המגמה היא שלא לחסום לחלוטין את הדרך להבאת ראיות נוספות". דברים אלו יפים גם כיום. עוד הוזכר כי בפסה"ד בע"פ 5617/15 בעניין מריסאת, בו נדון השימוש שעשה ביהמ"ש בסמכותו לפי סעיף 167 לחסד"פ להביא ראיות מטעמו, נקבע כי, ככלל, מן הראוי להימנע מכך, בהעדר נסיבות מיוחדות. עוד הובהר שם, כי יש להבחין "בין מקרה בו ביהמ"ש מעוניין להזמין עד לצורך הבהרה ביחס לראיה קיימת, לבין הכנסת ראיה חדשה לתוך הזירה ובייחוד זו שעשויה לסייע דווקא לתביעה", כאשר במקרה דנן אושרה הבקשה לשמיעת עדותו של המומחה גם מכוח סעיף 165 לחסד"פ ואין מדובר בהזמנת עד ביוזמתו של ביהמ"ש.
כפי שציין ביהמ"ש המחוזי, אין לראות את העדת המומחה במקרה דנן כהגשת ראיה חדשה. עדות זו נועדה להבהיר את תוכן חוות דעתו של המומחה, אשר הוגשה בהסכמה, ולא כללה התייחסות מפורשת לשאלה, האם החומר המדובר (FUB-AMB) מהווה נגזרת של סם מסוכן לפי פקודת הסמים? לעמדת ביהמ"ש, זיכויו של המבקש, חלף זימונו של המומחה להבהרת חוות דעתו, בשל משגה טכני של המשיבה, עלול לגרום לפגיעה קשה באינטרס הציבורי, להגיע אל חקר האמת, מבלי לפגוע באינטרס מהותי של הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [תכנון ובנייה] |
|
| עעמ 229/15 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה נ' יוסף זועבי (עליון; י' עמית, נ' סולברג, מ' מזוז; 09/08/18) - 9 ע' |
| עו"ד: רועי שויקה, ניצן זימרן, משה חורי, אמיר מרג'יה |
כל עוד לא הושלמו הליכי ההסדר, לא ניתן היה לייחס מגרשים מסוימים במקרקעין למי מן הצדדים; על מנת לאשר תכנית איחוד וחלוקה בהסכמה, יש לקבל את הסכמת כל בעלי הזכויות במקרקעין. מקום בו קיימים בעלים רבים ולא ניתן לקבל את הסכמת כולם, הפתרון הוא הגשת תכנית לחלוקה חדשה שלא בהסכמה.
תכנון ובנייה – תכניות – איחוד וחלוקה
.
ערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו נדחו עתירות המערערים לביטול תכנית איחוד וחלוקה בכפר טמרה. המערערים והמדינה מבקשים מביהמ"ש להורות על ביטול התכנית.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעורים בקבעו:
כידוע, לתוכנית איחוד וחלוקה היבט תכנוני והיבט קנייני, מאחר שהיא מחלקת מחדש את הזכויות הקנייניות ומאפשרת את רישומן. כל עוד לא הושלמו הליכי ההסדר בגוש הקרקע אליו מתייחסת התכנית, לא ניתן היה לייחס מגרשים מסוימים במקרקעין למי מן הצדדים.
במישור העקרוני, על מנת לאשר תכנית איחוד וחלוקה בהסכמה, יש לקבל את הסכמת כל בעלי הזכויות במקרקעין. פרשנות זו מתבקשת נוכח ההשלכות הקנייניות המשמעותיות של תכניות איחוד וחלוקה, ולאור סעיף 122 לחוק התו"ב, הנוקט לשון "הסכמתם של כל הבעלים הנוגעים בדבר", קרי, הסכמת כל מי שמוגדרים בחוק כבעלים. מקום בו קיימים בעלים רבים, ולא ניתן לקבל את הסכמת כולם, הפתרון הוא הגשת תכנית לחלוקה חדשה שלא בהסכמה. בקיצור, קשה להלום תכנית איחוד וחלוקה המתיימרת להיות "בהסכמה" כשלא ניתנה הסכמת בעלי הזכויות הקנייניות (אין לשלול כי ייתכנו מקרים חריגים לגביהם יש לשקול נוהל מקל).
מכאן, שאישור שר הפנים שניתן לתכנית לפי סעיף 109 לחוק לקה בפגם מהותי ודינו להתבטל, ועם ביטול האישור – דין התכנית להתבטל. אין להותיר את התכנית על כנה תוך שימוש בדוקטרינת הבטלות היחסית, שכן משמעות הדבר כי ניתן יהיה להוציא בעתיד היתרים נוספים מכוח אותה תכנית, ותוצאה זו קשה להלום.
עם זאת, בהינתן שהליך ההסדרה הקנייני הגיע לסיומו, פקיד ההסדר הכריע במישור הקנייני ואף ערך טבלאות איזון; בהינתן שלוח הזכויות המתוקן קיבל את אישור ביהמ"ש וההשגות בעניינו נדחו; בהינתן שפקיד ההסדר אימץ למעשה את המתווה הקנייני שבהוראות התכנית; ובהינתן שהתבצעה בשטח בנייה על בסיס ההיתרים שניתנו מכוח התוכנית ותוך הסתמכות לגיטימית – לא נמצא טעם בביטול כל היתרי הבנייה שהונפקו ע"פ התוכנית. נמצא לנקוט בסעד של בטלות יחסית ביחס לשניים מהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [בתי-משפט] |
|
| רעא 3298/18 נופיה אהרוני נ' בנק הפועלים בע"מ (עליון; ע' פוגלמן; 08/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: יניב אידל, תורתי אגדי |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה בקשת המבקשת לביטול עיקול זמני, בין היתר, בטענה כי העיקול בטל מחמת חוסר סמכות, שכן ניתן בחלוף 22 ימים מיום מתן פסק הדין נגד החייב ומשכך לא עמד בתנאי תקנה 363(ב) לתקסד"א. נפסק כי, הבקשה אינה עומדת באמת המידה למתן רשות ערעור, כי יישום מוטעה של הדין אינו מצדיק מתן רשות ערעור, כי עניינם של הכספים שנתפסו בעיקול מתברר בהליך פשיטת רגל של החייב וטענות המבקשת יוכלו להישמע במסגרתו, וכי המבקשת לא העמידה בפני בימ"ש את התמונה העובדתית במלואה.
בתי-משפט – סעדים זמניים – בקשת רשות ערעור
בתי-משפט – סעדים זמניים – עיקול זמני
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
המשיב הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד חייב. בימ"ש השלום נתן פסק דין בהיעדר הגנה, שבגדרו התקבלה התביעה נגד החייב. לאחר מתן פסק הדין, הגיש המשיב בקשה להטלת עיקול זמני על כספי החייב שהיו מצויים לפי הנטען בידי המבקשת ובא כוחה, על רקע עסקה שערכה עם החייב לרכישת דירה שבבעלותו. בימ"ש הטיל את העיקול הזמני. בקשת המבקשת לביטול העיקול בה נטען, בין היתר, כי המבקשת אינה מחזיקה בכספי החייב וכי העיקול בטל מחמת חוסר סמכות, שכן ניתן בחלוף 22 ימים מיום מתן פסק הדין נגד החייב, ומשכך לא עמד בתנאי תקנה 363(ב) לתקסד"א, נדחתה. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט ע' פוגלמן) דחה את הבקשה ופסק כי:
רשות לערער תינתן, ככלל, מקום שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, בפרט כך מקום שהבקשה מופנית נגד החלטת הערכאה הדיונית בדבר סעד זמני. הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה האמורה.
המבקשת טוענת כי בקשתה מעוררת שאלה עקרונית בדבר פרשנות תקנה 363(ב) לתקסד"א, המתירה לבימ"ש ליתן סעד זמני לשם הבטחת ביצוע פסק דין שניתן על ידו, ובכלל זה להורות על הטלת עיקול זמני, רק בעת מתן פסק הדין או "בתכוף לאחריו" וכי בעניין משה התפרש תנאי "התכיפות" בצמצום כך שאף בקשה שהוגשה לאחר שבועיים מיום מתן פסק הדין. מכאן, לטענת המבקשת, העיקול, שהוטל בבימ"ש השלום בחלוף 22 ימים מיום מתן פסק הדין, ניתן שלא כדין. המבקשת טוענת כי החלטות הערכאות הקודמות, מנוגדות לפסיקה, שכן על פיהן, במצב המשפטי שלאחר חקיקת תיקון מס' 29 לחוק ההוצאה לפועל, כל עוד הוטל העיקול בתקופת 30 הימים שבין מתן פסק הדין לבין המועד הראשון האפשרי לפתיחת תיק ההוצאה לפועל, ייחשב הדבר כאילו מתקיימת דרישת התכיפות. המבקשת סבורה כי מדובר במסקנה שגויה וכי הלכת משה צריכה להוסיף ולחול גם לאחר תיקון החוק, בין היתר נוכח תיקון מס' 35 לחוק, שבגדרו נחקק סעיף 6(ב1), הקובע כי רשם ההוצאה לפועל רשאי להתיר הגשת בקשה לביצוע פסק דין אף בטרם חלף פרק הזמן של 30 הימים אם היה לו "יסוד סביר להניח שאי-פתיחת תיק הוצאה לפועל עלולה לסכל את ביצוע פסק הדין". בנוסף נטען כי נפלו שגיאות בממצאי עובדה שנקבעו בהחלטות של ערכאות קמא, המחייבות את ביטול העיקול.
בימ"ש העליון ציין כי, אף בהנחה שאין מקום לשינוי פרשנות המונח "בתכוף לאחריו" גם לאחר התיקונים בחוק ההוצאה לפועל, וגם בהנחה שנפלה טעות ביישום פרשנות המונח, אין עילה למתן רשות לערער בגלגול שלישי. תקופת הזמן הנכללת בתיבה האמורה אינה קצובה ומוכרעת בכל מקרה לפי נסיבותיו. במצב דברים זה, יישום מוטעה של הדין אינו מצדיק מתן רשות לערער בגלגול שלישי. בנוסף, עניינם של הכספים שנתפסו בעיקול מתברר בעת הזו במסגרת הליך פשיטת הרגל נגד החייב, והטענות המהותיות של המבקשת שטרם נתבררו עד כה יוכלו להישמע על ידי בימ"ש המחוזי, בגדר בקשה למתן הוראות שהגישה. יתרה מזאת, דומה כי התנהלות המבקשת, אשר לא הביאה לידיעת בימ"ש הדן בהליך זה, את דבר התפתחות הליך פשיטת הרגל ומתן צו הכינוס במסגרתו, אינה עולה בקנה אחד עם חובתה להעמיד בפני בימ"ש את התמונה העובדתית במלואה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון פלילי] |
|
| רעפ 5313/18 מלכי מוטי נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 07/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אחיקם גריידי |
טענות המבקש אינן מעלות כל שאלה בעלת תחולה כללית שיש בה חשיבות ציבורית, והן מתמצות ביישום ההלכה הברורה בדבר חזרה מהודיה בשלב הערעור. בנסיבות העניין אף לא נמצא כי הבקשה מעוררת חשש לעיוות דין או לאי-צדק.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון פלילי – הודאה – חזרה מהודאה
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום, ע"פ הודאתו במסגרת הסדר דיוני, בריבוי עבירות של גניבה בידי עובד, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד וכן בריבוי עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה. נגזרו עליו 40 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, פיצוי למתלוננים וקנס כספי. המבקש ערער על גזר הדין לביהמ"ש המחוזי ועתר לאפשר לו לחזור בו מהודייתו ולהורות על ביטול הרשעתו, ולחילופין עתר להקלה בעונש. הערעור נדחה על שני חלקיו. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה אינה עומדת באמות המידה המצומצמות שנקבעו למתן רשות ערעור. טענות המבקש ממוקדות בעניינו הפרטני ואינן מעלות כל שאלה בעלת תחולה כללית שיש בה חשיבות ציבורית והן מתמצות ביישום ההלכה בדבר חזרה מהודיה בשלב הערעור. בנסיבות העניין אף לא נמצא כי הבקשה מעוררת חשש לעיוות דין או לאי-צדק. משכך, אין הבקשה מגלה עילה להתערבותו של בימ"ש זה.
ההלכה בשאלה מתי תתאפשר חזרה מהודיה – ברורה, ובימ"ש קמא אף נדרש אליה. באשר ליישום ההלכה בעניינו של המבקש, הרי שבימ"ש קמא בחן את נסיבות ההודיה ואת הדיונים לאחריה. נקבע כי ההודיה לא ניתנה בחופזה או ברגע של חולשת דעת, אלא כשהמבקש מיוצג לאורך ההליך כולו ולאחר שמפי המבקש עצמו נרשם כי הוא מבין את הדברים ואת משמעותם. כן נקבע כי עד לאחר מתן גזר-הדין לא נשמעה כל טענה שההודיה ניתנה שלא מרצון חופשי או שההסדר אינו משקף את העובדות, ואף לא הועלתה כל טענה לכשל בייצוג. לאור מכלול הנסיבות התרשם בימ"ש קמא כי לא נפל פגם בהודאת המבקש וכי הבקשה לחזור בו ממנה, שהועלתה לראשונה בערעור, נעשתה על מנת להביא להקלה בדינו. העובדה כי בימ"ש השלום עמד על מצבו הנפשי הירוד של המבקש ומצא לנכון להעמיד את שב"ס על הצורך בהשגחה צמודה, אינה משנה ממסקנה זו. מצבו הנפשי של המבקש אינו מעלה חשש ממשי כי הודייתו ניתנה בניגוד לרצונו החופשי, והמבקש לא נסמך בטענתו זו על חוו"ד רפואית.
גם הטענות ביחס לחומרת העונש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, משזו ניתנת במקרים חריגים בלבד, שעניינו של המבקש אינו נמנה עליהם. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 11 [עוולות מסחריות] [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 36380-04-14 מורגון יארוסלב נ' מגן סוכנות לביטוח (עבודה; דורי ספיבק, נ.צ.: ש' סוזן סמק; 15/07/18) - 40 ע' |
| עו"ד: אסף אוסלקה, מיכאל זילברברג, יוסי בן חמו |
ביה"ד פסק כי, בין התובע לנתבעת 1 התקיימו יחסי עובד-מעסיק וחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 25,000 ₪, ודמי הודעה מוקדמת; התובע-הנתבע שכנגד, ישלם לתובעים שכנגד פיצוי בגין גזל סוד מסחרי – רשימת לקוחות – בסך של 20,000 ₪.
עוולות מסחריות – גזל סוד מסחרי – הוכחת קיומו של סוד מסחרי
עוולות מסחריות – פיצויים – ללא הוכחת נזק
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – פיטורין – שלא כדין
.
התובע הועסק במשך קרוב לשלוש שנים על ידי הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת), שהינה חברה בבעלות התובעים שכנגד 1 ו-2, העוסקת בתחום הביטוח, עד לסיום העסקתו. עם סיום העסקת התובע, הוגשו התביעה והתביעה שכנגד. עיקר הדיון במסגרת התביעות נסב אודות השאלות הבאות: האם התקיימו בין התובע לנתבעת יחסי עבודה; ככל שכך, האם זכאי התובע לסעדים כספיים כלשהם עם סיום העסקתו; האם עשה שימוש שלא כדין ברשימת הלקוחות של הנתבעת, עם סיום העסקתו, באופן המקים לתובעים שכנגד זכות לקבל ממנו פיצוי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' ספיבק ונציגת הציבור ש' ס' סמק) קיבל את התביעות בחלקן ופסק כי:
בחינת קיומם של יחסי עבודה נעשית באמצעות מבחן מעורב, שעיקרו מבחן ההשתלבות על שני פניו, החיובי והשלילי, ומבחני משנה. במקרה דנן מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, שכן התובע בתפקידו כמנהל קשרי לקוחות, "השתלב במפעל" של הנתבעת. אשר לפן השלילי, אף כי התובע היה בעל עסק מורשה במסגרתו דיווח על הכנסות והוצאות כעצמאי, כשההתחשבנות בין הצדדים הייתה באמצעות חשבוניות מס, פעילות התובע בנתבעת לא בוצעה במסגרת עסק עצמאי; אשר למבחני המשנה, ההתקשרות מאופיינת יותר כהסכם עבודה מאשר הסכם למתן שירותי קבלן; התובע היה מחויב בביצוע עבודתו באופן אישי; התובע היה כפוף מקצועית וניהולית לנתבעת; הנתבעת העבירה הכשרה לתובע על מנת שיוכל למלא את תפקידו; מערכת של הנתבעת היא שאיתרה עבור התובע לקוחות פוטנציאלים וקבעה עבורו פגישות, ובמשרדי הנתבעת הועמדו לרשות התובע עמדת עבודה מיוחדת; התובע הועסק באופן רצוף משך 34 חודשים בקירוב. נוכח כל האמור, התובע הועסק כעובד, והתקיימו יחסי עבודה בינו לבין הנתבעת.
התביעה להפרש שכר עבור פגישות שלא שולמה תמורה בגינן, נדחתה, ונקבעה התמורה החודשית הממוצעת שקיבל התובע; אשר לקביעת שכר חלופי, דהיינו קביעת שכר וזכויות לפי השכר שהתובע היה מקבל לו ההתקשרות עמו הייתה מלכתחילה כשכיר, נקבע כי בנסיבות העניין בתחילת עבודתו לא ניתנה לתובע זכות בחירה בין יחסים של מזמין-קבלן לבין יחסים של עובד ומעסיק בתחילת עבודתו. עם זאת, נראה שבתחילת ההתקשרות לא הבינו הצדדים שמדובר ביחסי עבודה, אופן ההתקשרות עם התובע במעמד של עצמאי לא נעשה בחוסר תום לב או כדי להתחמק מחובות הנתבעת כמעסיק, ולא נמצא שנפגעו זכויות שאינן ניתנות לכימות כספי של התובע כעובד, בשל העסקתו במעמד של עצמאי. לפיכך, בחן ביה"ד את האפשרות של חישוב זכויות התובע על בסיס שכר חלופי, ומצא כי בתמורה ששולמה לתובע נכללו כל הזכויות הסוציאליות שהיו משולמות לו אם היה מוגדר כעובד שכיר מלכתחילה. לפיכך, אין לחייב את הנתבעת לשאת בתשלום זכויותיו הסוציאליות של התובע; ביה"ד קבע כי התובע השתכר שכר קבלני וקבע את השכר החלופי, הנגזר מעלות העסקה בשיעור של 40% מהתמורה ששולמה לו במעמד של עצמאי.
אשר לפיטורים שלא כדין, על המעסיק להוכיח את עילת הפיטורים וכן להוכיח שעילה זו היא שאכן הניעה אותו לפטר את העובד. במקרה זה, עילת פיטורים הנוגעת לגיוס מנהל קשרי לקוחות לשורות התובע שלא כדין לא הוכחה. הממצאים הנטענים שהעלתה חקירה פרטית אחר התובע בנוגע לעבירות סמים או רקע פלילי, לא היוו עילה לפיטורי התובע, ואף לא עילה הנוגעת להפרת חובות סודיות ואי תחרות של התובע הנוגעות לגזל סוד מסחרי; התובע זכאי לפיצוי בשל האופן שבו בחרה הנתבעת להורות על סיום עבודתו, בלשון בוטה ובאלימות מילולית תוך איומים, בנוכחות צוות המשרד; לעומת זאת, אין לפסוק לתובע פיצוי בגין אי ביצוע שימוע. בזמן אמת לא הוגדרה מערכת היחסים כיחסי עבודה. בנוסף, סיום מערכת היחסים היה כורח המציאות, התובע הסכים לסיום עבודתו ולא היה מעוניין בהמשכה, ולא ביקש שתינתן לו זכות שימוע ואף לא נמנעה מהתובע בפועל האפשרות להעלות טענות מסוימות על מנת למנוע פיטוריו. במכלול נסיבות העניין, בגין פיטורין שלא כדין בגין עגמת נפש (בהעדר טענה לנזק ממוני), נפסק לתובע פיצוי בסך של 25,000 ₪; התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת לפני פיטורים, שכן אף שמערכת היחסים בין הצדדים עלתה על שרטון עובר לפיטורי התובע, לא הוכחו נסיבות המצדיקות שלילתם.
אשר לתביעה שכנגד, תחילה נדחתה הטענה של התובעים שכנגד בדבר זכותם למחוק את התביעה ונקבע כי זכותו של התובע (הנתבע שכנגד) כי תינתן הכרעה בתביעה לגופה; ביה"ד קיבל את הטענה בדבר גזל סוד מסחרי – רשימת לקוחות. במקרה זה קמה החזקה לפי סעיף 10 לחוק עוולות מסחריות (להלן: החוק) לפיה התובע עשה שימוש ברשימת הלקוחות באופן המהווה גזל של סוד מסחרי, כמו גם הפרה של חובות האמון והסודיות ביחסי עבודה. עם זאת, התובעים שכנגד לא הביאו ראיות ממשיות בדבר שימוש שעשה התובע ברשימה מעבר לעצם היותה מצויה ברשותו; באשר לפסיקת פיצויי ללא הוכחת נזק, אין מקום לאכיפת סעיף הפיצויים המוסכמים שנקבע בהסכם ההתקשרות בגין איסור תחרות וחובת סודיות, שכן ההוראה הגורפת והאחידה לפיה כל הפרה מחייבת בפיצוי מוסכם של חצי מיליון ₪, מלמדת על חוסר סבירותה, כשבמקרים כאלה מן הראוי להפחית את הפיצוי המוסכם ולהעמידו אפילו על אפס על מנת להביע מורת רוח מעצם קביעת תניה כזו; עם זאת, התובעים שכנגד זכאים לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 13 לחוק, אך על הצד הנמוך בסך 20,000 ₪, שכן רשימת הלקוחות נוצרה במהלך עבודת התובע וממילא הייתה מצויה בידיעתו, לא נטען שהתובע עשה שימוש ברשימה זו במהלך יחסי העבודה, אלא רק לאחר סיומה; אף לא הוכח שימוש בפועל ברשימה ועצם החזקת הרשימה אינה יכולה להעיד על שימוש שלא כדין שנעשה בה; בנוסף מדובר ברשימת לקוחות חלקית בלבד, ואף הוצא צו מניעה זמני המורה לתובע להימנע מעשיית כל שימוש ברשימת הלקוחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ת"א) 10988-03-16 מרים ששון נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; רוית צדיק, נ.צ.: ש' חורש, נ' מאיר; 10/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: עובד כהן, לירון דגון |
ביה"ד דן בשאלה האם התובעת זכאית לתשלום דמי לידה, והורה על השבת הדיון לפקיד התביעות בנתבע על מנת שישקול עמדתו שנית, ינמק החלטתו בצורה מפורטת ובהירה. ביה"ד הורה כי ככל שהנתבע ימצא כי יש לשלול סכום כלשהו מגמלת הלידה, יפרש קביעתו תוך שיתייחס לעובדה כי התובעת בצעה פעולה טכנית שאינה בליבת עיסוקה, ולפרק זמן קצר.
ביטוח לאומי – דמי לידה – זכאות
עבודה – ביטוח לאומי – דמי לידה
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
התובעת משמשת כסוכנת מכירות בחברת רהיטים (להלן: המעסיק). התובעת הגישה תביעה לדמי לידה לנתבע, אך זו נדחתה מן הטעם שעבדה בתקופה זו, ולמעט 38 ימים בהם שהתה "בבית החלמה והבראה לאם ולילד" ובתקופת שהותה בבית אימה, לא שולמו לתובעת דמי לידה. הדיון נסב אודות השאלה האם התובעת זכאית לדמי לידה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ר' צדיק ונציגות הציבור ש' חורש, נ' מאיר) הורה על החזרת הדיון אל הנתבע ופסק כי:
ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיף 49 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) המסדיר את הזכאות לתשלום דמי לידה, ובלבד שבתקופה הרלוונטית לתביעה המבוטחת, היולדת, לא עבדה. סעיף 56 לחוק קובע את סמכות הנתבע לשלול את תשלום דמי הלידה במקרה בו התגלה כי המבוטחת עבדה בתקופה בה היא מבקשת דמי לידה. הלכה היא כי גמלת דמי לידה היא מסוג הגמלאות מחליפות ההכנסה לפיכך, תינתן היא רק למבוטחת אשר עקב ולרגל ההיריון או הלידה אינה עובדת או עוסקת במשלח ידה. סעיף 56 לחוק מאפשר שלילה חלקית של דמי הלידה למבוטחת שהיקף עבודתה מחוץ לביתה, היה מוגבל. ביה"ד יבחן האם בדין הפעיל הנתבע את שיקולי דעתו בעניין דמי לידה, כאשר ביה"ד איננו שם עצמו במקום פקיד התביעות, אלא שוקל את שאלת סבירותה של אי הפעלת הסמכות.
בענייננו העבודה בוצעה מביתה של התובעת ונרשמה על ידה. על אף שהתובעת ביצעה רישום טכני שאינו יום יומי אלא בחלוף מספר ימים, אשר נמשך דקות ספורות ואינו בליבת עבודתה, שעיקרה בתיאום פגישות עם לקוחות ומכירת מוצרים ללקוחות, הרי שעיסוקה של התובעת בעבודתה בתקופת חופשת הלידה היה עיסוק מינורי ופחות באופן משמעותי מעבודתה והיקף העבודה הרגילה אותה בצעה באופן שוטף. לא ברור על סמך איזה נתון שלל הנתבע את דמי הלידה ומהו שיקול הדעת אשר הופעל, לרבות האם נשקלה האפשרות לשלול את דמי הלידה באופן חלקי, וזאת בהעדר נתונים ברורים לעניין עבודת התובעת בתקופת חופשת הלידה.
לאור האמור לעיל, ובהתאם להלכה הפסוקה, עניינה של התובעת יוחזר אל פקיד התביעות על מנת שישקול עמדתו שנית, ינמק החלטתו בצורה מפורטת ובהירה. ככל שימצא כי יש לשלול סכום כלשהו מגמלת הלידה, יבאר ויפרש קביעתו תוך שיתייחס לעובדה כי התובעת בצעה פעולה טכנית שאינה בליבת עיסוקה ולפרק זמן קצר. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (חי') 24248-12-17 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור (מנהלי; גדעון גינת, עמית; 07/08/18) - 15 ע' |
| עו"ד: שלומית שושני קפלן, ב פמ"ח אזרחי, ארז סרי, יניר הראל, אמיל נחאס, נפאע דאוד, סרי ח'וריה, עופר שוייצר ו יוחאי דור |
נדחתה עתירה כנגד החלטות של הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור. נפסק, כי לא עלה בידי העותרת להצביע על פגם בשיקול הדעת של המוסד התכנוני, המוציא את ההחלטה אל מחוץ למתחם הסבירות.
תכנון ובנייה – בית-המשפט לעניינים מינהליים לפי חוק התכנון והבניה, תשכה-1965 – סדרי דין
תכנון ובנייה – בית-המשפט לעניינים מינהליים לפי חוק התכנון והבניה, תשכה-1965 – סמכותו
.
העותרת הגישה עתירה כנגד החלטות של הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם עלה בידי העותרת להצביע על פגם בשיקול הדעת של אותו מוסד תכנוני, המוציא את ההחלטה אל מחוץ למתחם הסבירות. לצד שאלה עקרונית זו בית המשפט לעניינים מנהליים נדרש לשאלות משניות בעניין סמכותו להידרש לעתירה, ובעניין סדרי הדין בבית המשפט לרבות יכולתו של בית משפט זה לבצע בירור עובדתי.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
החוק לקידום הבניה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), נועד ליצור מנגנון המאפשר הגדלה של היצע יחידות הדיור למכירה ולהשכרה לטווח ארוך. מכוח הוראותיו של החוק הוקמה הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור. השאלה אם לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לבחון החלטות הניתנות על ידי ועדה ארצית לתכנון ובניה אינה נקייה מספקות. משעה שהצדדים לא טענו להעדרה של סמכות לבית משפט זה, אין צורך להכריע בשאלת הסמכות.
חוק בתי משפט לעניינים מינהליים הקים את בתי המשפט המינהליים, לא רק על מנת להפחית את העומס שהיה קיים על בית המשפט הגבוה לצדק. הוא נועד להגשים תכליות נוספות. בין היתר, הוא נועד לאפשר, מקום שהדבר נחוץ, עריכה של בירור עובדתי, הכולל חקירות של מצהירים, לרבות החקירה הנגדית.
על העותרת היה להראות כי החלטתה של הוועדה להעדיף את חוות הדעת השמאית של השמאי בריל על פני חוות הדעת השמאית שהוצגה על ידי העותרת היא החלטה בלתי סבירה. בהעדר חקירה נגדית של השמאים או מינוי של שמאי מטעמו של בית המשפט, לא ניתן לקבוע כי החלטת הוועדה היא החלטה החורגת ממתחם הסבירות.
נטלי ההוכחה והראיה מוטלים על כתפיה של העותרת, שכן היא זו שמבקשת להראות כי החלטת הוועדה אינה סבירה. בהעדר נתונים מצידה של העותרת, לא ניתן לומר כי החלטה של הוועדה, אשר אינה מסדירה את נושא שיקום המחצבה במסגרתה של התכנית, היא החלטה בלתי סבירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [מסים] [פרשנות] |
|
| תצ (ת"א) 54231-01-17 יעקב חוסטצקי נ' מדינת ישראל/משרד האוצר/רשות המיסים בישראל (מנהלי; שושנה אלמגור; 10/07/18) - 10 ע' |
| עו"ד: יוני חרש, שי דרעי, יפעת גול (שושן) |
החזר מס שנוכה במקור בגין מכירת נייר ערך בבורסה ייעשה מכח סעיפים 159א או 160 לפקודת מס הכנסה ולא מכח סעיף 91(ד)(5)(א) לפקודה, כך שהפרשי ההצמדה והריבית בדין ההחזר כאמור יחושבו מתום שנת המס או מיום התשלום, לפי המאוחר.
מסים – מס הכנסה – החזר
פרשנות – דין – פקודת מס הכנסה
.
הצדדים חלוקים סביב השאלה: האם סעיף 91(ד)(5)(א) לפקודת מס הכנסה חל על החזר מס יתר ששולם בגין רווח הון ממכירת נייר ערך בבורסה ושנוכה במקור.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חוקי המס, ככל דבר חקיקה, יפורשו בהתחשב בלשון החוק אגב בחינת תכליתו. יש לבחון אפוא גם את שפתן של הוראות החוק הרלוונטיות וגם את תכליתן.
החזר של מקדמת מס רווח הון ששולם ביתר בגין מכירת נכסים יושב לפי סעיף 91(ד)(5) לפקודה, והנישום יהא זכאי להפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום, ואולם אם נוכה המס עוד כשהופק רווח ההון במכירת נייר הערך בבורסה, הוא יושב מכוח סעיפים 159 או 160 לפקודה, לפי העניין. על-פי סעיפים אלה ההפרשים מחושבים מסוף שנת המס או מיום התשלום.
בנסיבותיו של עניין זה יש לדחות את ניסיונו של המבקש להסתמך על סעיף 91(ד)(6) לפקודה לתמיכת טענותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [מכרזים] |
|
| עתמ (י-ם) 54959-01-18 ענב הזדמנות לשינוי (ע.ר.) נ' מדינת ישראל משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים (מנהלי; י' נועם; 29/06/18) - 37 ע' |
| עו"ד: פרופ' עומר דקל, ד"ר שחר ולר, עדי ליבוביץ, שלמה יער בר |
החלטת ועדת המכרזים שלא להתקשר עם העותרת בשל אי-שביעות רצון מהתקשרויות קודמות עם המדינה, לא נסמכה על תשתית של ראיות מינהליות מספיקות
מכרזים – הליכי המכרז – פגמים
מכרזים – תנאי המכרז – ניסיון קודם
.
העותרת הגישה עתירה מינהלית בעניין מכרז פומבי. המחלוקת בין הצדדים בעתירה הנדונה מתמקדת בעיקרה בשאלה, האם החלטת משיבה 1 שלא להתקשר עם העותרת למתן שירות בשלושת המעונות הנדונים, בשל הענקת ציון באמת-מידה של שביעות רצון מהתקשרויות קודמות שהוא נמוך מ-10 נקודות (שהוא גם הציון המֵרבי שניתן לקבל), ובמקרה הקונקרטי הועמד על "0", נשענת על תשתית הולמת של ראיות מינהליות.
.
בית המשפט קיבל את העתירה בחלקה ופסק כלהלן:
בית-המשפט יתערב בהחלטת ועדת מכרזים במקרים שבהם התקיימה אחת מעילות הביקורת השיפוטית הפוסלת החלטה מנהלית, או כאשר בהליכי המכרז נפל פגם מהותי המפר את עקרונות היסוד של דיני המכרזים, ובכללם השוויון וההגינות, יעילות המנהל והחיסכון בכספי ציבור.
במקרה דנן יש להתערב בהחלטת ועדת המכרזים, הואיל ובהחלטה שלא להתקשר עם העותרת במכרז, ולמעשה לפסול את כל הצעותיה, נפלו פגמים של מסד עובדתי חסר לקבלת החלטה שכזו, של חוסר סבירות בקבלת ההחלטות על-בסיס המסד הראייתי הפגום, ושל היעדר זכות טיעון בעניין הבסיס הראייתי שעליו נסמכה ההחלטה.
החלטת ועדת המכרזים שלא להתקשר עם העותרת מחמת אי-שביעות רצון מהתקשרויות קודמות, לא נתקבלה על בסיס תשתית של ראיות מינהליות הולמות, אלא על בסיס עובדתי חסר, ללא בירור עובדתי שנדרש בנסיבות העניין, ומשכך מדובר גם בהחלטה בלתי סבירה; בפרט כאשר מדובר בהחלטה קיצונית ופוגענית של "פסילה" למעשה של מתמודד במכרז שעמד בתנאי המכרז. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 16 [דיון אזרחי] [בוררות] |
|
| הפב (י-ם) 30354-07-17 משה בן שושן נ' אפרים בן שושן (מחוזי; אביגדור דורות; 08/08/18) - 13 ע' |
| עו"ד: טל עברי, ערן פלס |
נדחתה בקשה לביטול פסק בוררות בשל איחור של מספר ימים בהגשתה, בהעדר טעמים מיוחדים המצדיקים את האיחור.
דיון אזרחי – הארכת מועד – בקשה לביטול פסק בוררות
בוררות – פסק בורר – בקשה לביטולו
.
בקשה לביטול פסק בוררות אשר בגדרו הוכרעו מספר מחלוקות בין בעלי הדין.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
על פי הפסיקה, גם כאשר הבקשה להארכת מועד מוגשת באיחור מינימאלי של יום אחד בלבד, נדרש טעם מיוחד לאיחור. העובדה כי מדובר באיחור של יום אחד אינה מהווה טעם מיוחד, גם אם חשיבותו של העניין העומד לבירור אינה מוטלת בספק, וגם אם נטען כי לבקשה לביטול פסק הבורר סיכוי גבוה להתקבל. בענייננו אין טעמים מיוחדים המצדיקים את האיחור בהגשת בקשת הביטול, של ארבעה ימים. לא הוגשה כלל בקשה להארכת מועד ובוודאי שלא בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת הביטול; לא הוצג טעם כלשהו להגשת הבקשה באיחור; שלישית, לא ניתן לקבוע כי אילו הוגשה בקשת הביטול במועד, היא הייתה בת סיכויי רב להתקבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [מסים] |
|
| עמ (ת"א) 1038/07 עד על אחזקות בע״מ נ' פקיד שומה גוש דן (מחוזי; יונה אטדגי; 06/08/18) - 23 ע' |
| עו"ד: ארז בגהלי, קרן יזדי-סופר, ניר וילנר |
דחיית ערעורים על שומות בגין הכנסות חברה ובעלי מניות, מפעילות הקשורה להשתלת איברים; דחיית ערעור על פסילת ספרים וקביעת ההכנסה החייבת וייחוסה לחברה ולבעל מניותיה.
מסים – מס הכנסה – ניכוי הוצאות
מסים – מס הכנסה – מס חברות
.
המערערת 1 הגישה שני ערעורים הראשון מתייחס לשומות שקבע לה המשיב לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה והשני מתייחס להחלטת המשיב לפסילת ספריה. המערער 2 הגיש ערעורים על שומות שקבע לו המשיב לפי סעיף 152 (ב) לפקודה. פעילותה העיקרית של המערערת הייתה בתחום מתן שירותי השתלת איברים, כלומר: תיווך בין "תורמי" איברים תמורת תשלום לבין חולים הזקוקים להשתלה וטיפול בכל הנדרש לשם השתלת האיברים.
.
בית המשפט דחה את הערעורים ופסק כלהלן:
בעניין המחלוקת בנוגע לייחוס ההכנסה, יש להבחין בין ההכנסות שהתקבלו ממטופלי משרד הביטחון לבין הכנסות שהתקבלו מהמטופלים הפרטיים. ההכנסות שהתקבלו בקשר למטופלי משרד הביטחון שולמו במישרין על ידי משרד הביטחון, והמערערת הוציאה למשרד הביטחון חשבונית על מלוא התשלום. אמנם המערערת, לא דיווחה על הכנסות אלה כהכנסה חייבת משום טענתה כי הכספים הועברו לחברות הזרות, טענה שהוכחה בדיעבדכשקרית, אך אין בכך כדי לבטל את רישום ההכנסות בספריה ומתן חשבוניות בגינן. לפיכך, ההכנסות האלה הן הכנסותיה של המערערת. ההכנסות שהתקבלו מהמטופלים הפרטיים, לעומת זאת, לא נרשמו בספרי המערערת, לא עברו דרך חשבון הבנק שלה, המערערת לא הוציאה למטופלים הללו חשבוניותעבור התשלומים שאלה שילמו. לכן מדובר בהכנסות של המערער ולא הכנסות של המערערת.
באשר לסוגית ההכנסה החייבת, כדי שנישום יוכל לנכות הוצאה שנשא בה במהלך ייצור הכנסתו מוטל עליו נטל הראיה להוכיח כי ההוצאה הוצאה בפועל, וכי הוצאה למטרה הספציפית לה הוא טוען.
במקרהזה, פעל המשיב בהגינות ובסבירות, כאשר השתדל לקבוע מהן ההוצאות שהוציאו המערערים בקשר לביצוע ההשתלות. מאחר והנתונים הרלוונטיים מצויים בידי המערערים והם לא סיפקו אותם, כל ספק בנדון יהיה להם לרועץ. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 16663-09-15 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; אליהו בכר; 18/07/18) - 15 ע' |
| עו"ד: א. אלויה, משה עבדי |
מקום בו נאלץ אדם לסטות מנתיב נסיעתו עקב חשש לתאונה ונגרם לו אירוע פיזיולוגי בשל הלחץ הרב שהופעל עליו כתוצאה מהאירוע, נכנס הדבר למסגרת הסיכון התחבורתי שיש בהפעלת הרכב, באופן שהאירוע הינו בגדר "תאונת דרכים".
נזיקין – תאונת דרכים – הגדרת תאונת דרכים
נזיקין – תאונת דרכים – קשר סיבתי
.
החלטה בשאלה האם המנוח נפגע בתאונת דרכים או שמא מצבו הרפואי הקודם הוא שגרם לפטירתו, ללא קשר לשימוש ברכב או ל"תאונת דרכים". המאורע אליו מתייחסים התובעים הינו כניסת אופנוע לנתיב נסיעת המנוח שגרמה לטעמם לאירוע דחק שבעקבותיו נגרם למנוח דמם תוך מוחי והביא בהמשך לפטירתו.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
בנסיבות כגון דא, על התביעה להוכיח בשלב ראשון את עצם קרות התאונה תוך "שימוש ברכב מנועי". בשלב השני עליה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לנזק, כאשר ראוי להקל עם התובעים את הנטל בשלב זה. גם אירוע חריג כדוגמת "כמעט תאונה" הגורמת לנזק גופני כמו התקף לב או אירוע מוחי בדומה לנסיבות דנן, מהווה "מאורע" לצורך הגדרת המונח "תאונת דרכים" ובתנאי שהוא קשור סיבתית לשימוש ברכב. בענייננו קיים קשר סיבתי עובדתי: סטיית המנוח מנתיב הנסיעה, חזרה אליו ובלימת הרכב כתוצאה מרצון להימנע מפגיעה באופנוע לאחר שהאחרון חדר לנתיב הנסיעה, היא שגרמה למנוח ללחץ פיזיולוגי גבוה ולתוצאה שהתרחשה בהיות מצבו הגופני בבחינת "גולגולת דקה". מקום בו נאלץ אדם לסטות מנתיב נסיעתו עקב חשש לתאונה ועקב כך נגרם לו אירוע פיזיולוגי בשל הלחץ הרב שהופעל עליו כתוצאה מאירוע זה, נכנס הדבר למסגרת הסיכון התחבורתי שיש בהפעלת הרכב. גם מבחן השכל הישר מלמד כי בהלה/פאניקה/סטרס כתוצאה מאירוע מסכן חיים בכביש, הגורם לסטייה מנתיב הנסיעה, חזרה אליו ובלימת הרכב, מהווה חלק מהסיכון התחבורתי, באופן שהאירוע הינו בגדר "תאונת דרכים". |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [זכויות יוצרים] |
|
| עא (ת"א) 17422-03-18 עו"ד יניב גבריאל נ' עו"ד יעקב בטש (מחוזי; אביגיל כהן; 16/07/18) - 19 ע' |
| עו"ד: אוריה ירקוני, סער גרשוני |
בנושא זכויות יוצרים ישנה הבחנה בין הזכויות הכלכליות והזכויות המוסריות. בנסיבות העניין יש להגדיל את הפיצוי שנפסק לכל אחד מהמשיבים בגין העתקת מאמריהם על ידי המערער, מבלי ליצור הבחנה אריתמטית בין סכום פיצוי בגין זכות יוצרים וסכום פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית.
זכויות יוצרים – פיצויים – שיעורם
זכויות יוצרים – זכות יוצרים – הפרה על ידי העתקה
.
ערעורים על פסק דין במסגרתו התקבלו שלוש תביעות שהגישו המשיבים נגד המערער, בגין העתקת מאמרים, ונדחו תביעות שכנגד שהגיש הנתבע.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורי המשיבים בלבד ופסק:
אין טעם המצדיק התערבות בפסק הדין ביחס לערעורים שהגיש המערער. מנגד, יש הצדקה להגדלת הפיצוי שנפסק לכל אחד מהתובעים. בנושא זכויות יוצרים ישנה הבחנה בין הזכויות הכלכליות והזכויות המוסריות: הזכויות הכלכליות יוצרות הגנה על היצירה מפני העתקתה ושיווקה ע"י אלו שאינם זכאים לכך והזכויות המוסריות מגנות על זכות היוצר כי היצירה תופיע בשמו ולא תסולף. במקרה דנן, כאשר מקבלים את ממצאי בימ"ש קמא בדבר ההפרות והזכויות, ניכר כי לא הייתה התייחסות לנושא הזכות המוסרית. מכל מקום – קביעות בימ"ש קמא מובילות למסקנה הברורה ולפיה ככל שזכות היוצרים נפגעה אזי גם הזכות המוסרית נפגעה. זאת ועוד; כאשר מקבלים את מסקנות בימ"ש קמא בנוגע להפרות נראה על פניו כי סכום הפיצוי שנפסק נמוך בנסיבות העניין. כאשר משקללים את מכלול ההפרות תוך בחינת הפרמטרים לפי סעיף 56 לחוק זכות יוצרים ובשים לב לממצאים העובדתיים שנקבעו, יש להגדיל את סכום הפיצוי באופן גלובלי לסך של 40,000 ₪ (במקום 20,000 ₪) מבלי ליצור הבחנה אריתמטית בין סכום פיצוי בגין זכות יוצרים וסכום פיצוי בגין הפרת זכות מוסרית. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [חברות] [המחאת חיובים] |
|
| פרק (ב"ש) 27207-01-15 תפוחי אדמה עצמונה אגודה שיתופית חקלאית נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; שרה דברת; 12/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: ערן רייף, אבי לוי, יובל דובב, עדי קפלן, מלי חג'ג'-לשם |
המחאת הזכות עליה חתמה האגודה המצויה בהקפאת הליכים לטובת המשיבה – בטלה כלפי הנאמן, בהיותה בגדר העדפת נושים והמחאה על דרך השיעבוד אשר נסוגה מפני שיעבוד צף שקדם לה.
חברות – פירוק – ביטול העדפות
המחאת חיובים – המחאת זכות – תוקפה
.
בקשת הנאמן של אגודה המצויה בהקפאת הליכים לקבוע כי כתב המחאת הזכות עליה חתמה האגודה, המקנה למשיבה זכות לקבלת כספי המענק המוחזקים אצל משרד החקלאות, בטלה כלפי הנאמן, בהיותה העדפת נושים והעדפה פסולה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
עילת הביטול שבסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל קובעת שלושה יסודות אותם יש להניח כדי לקבוע כי מדובר בהעדפת נושה: בעת ביצוע ההעברה החברה לא יכלה לפרוע את כל התחייבויותיה כלפי כלל הנושים; ההעברה בוצעה בתוך שלושת החודשים שקדמו לתחילת הליך הפירוק; המחאת הזכות נועדה להעדיף נושה אחד על פני האחרים. בענייננו מתקיימים כל התנאים האמורים ולכן מדובר בהעדפת נושים. מעבר לכך, המדובר בהמחאה על דרך השיעבוד שנחתמה כאשר האגודה חדלת פרעון, ללא הסכמת הבנק, והיא נסוגה מפני השיעבוד הצף שקדם לה. לפיכך, המחאת הזכות בטלה כלפי הנאמן. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפג (י-ם) 46509-03-18 מדינת ישראל נ' אחמד סנדוקה (מחוזי; י' נועם, ר' פרידמן פלדמן, א' אברבנאל; 11/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: עיסא אבו אלהווא |
ערכאת הערעור החמירה במידה מסוימת בעונשו של המשיב, שהורשע בניסיון להסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין. על המשיב הוטל מאסר בפועל והופעל מאסר מותנה כך שהמשיב ירצה בסך הכל ארבעה חודשי מאסר בעבודות שירות.
דיון פלילי – עונש – ערעור
עונשין – ערעור – עונש
עונשין – עבירות – הסעה שלא כדין
.
ערעור על עונשו של המשיב עקב הרשעתו בעבירת ניסיון להסעת תושב זר השוהה בישראל שלא כדין: שירות לתועלת הציבור בהיקף של 350 שעות; הארכת מאסר על תנאי שהוטל עליו למשך שנתיים נוספות; שלילת רישיון נהיגה למשך חודשיים; פסילת רישיון על תנאי; וקנס בסך 3,000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
כעיקרון, תישמר מדיניות הענישה המחמירה באשר לעבירות הנוגעות לכניסת שוהים בלתי חוקיים לישראל. בתי-המשפט נוהגים להטיל מאסרים בפועל של ממש בגין עבירות של הסעת תושבים זרים ללא היתר, כאשר נסיבות ההסעה מצביעות על סיכון ביטחוני מוגבר, או על סיכון תעבורתי משמעותי. עם-זאת, לא מעטים המקרים שבהם בתי-המשפט הסתפקו בהטלת מאסרים לריצוי בעבודות שירות, בגין עבירות של הסעת מספר שוהים בלתי חוקיים, בהתחשב בנסיבות הספציפיות הן של העבירה והן של הנאשם. במקרים חריגים הסתפקו בתי-המשפט ברף תחתון של שירות לתועלת הציבור. בנסיבות דנן יבוטל רכיב השירות לתועלת הציבור ויוטל על המשיב מאסר בפועל של שלושה חודשים; יופעל המאסר על-תנאי בחלקו במצטבר כך שהמשיב ירצה בסך הכל ארבעה חודשי מאסר בעבודות שירות; יתר רכיבי הענישה יוותרו על כנם. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 22 [זכויות יוצרים] |
|
| תא (ת"א) 27019-09-15 צ'רלטון בע"מ נ' עולם הבאולינג בע"מ (שלום; רונן אילן; 06/08/18) - 14 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט נדרש לשאלה, האם פתיחתו של מקלט טלוויזיה בבית עסק, בעת שידור משחק כדורגל בערוץ ציבורי, מהווה הפרת זכות יוצרים?
זכויות יוצרים – יצירה – שידורי ספורט
זכויות יוצרים – הפרה – שידור פומבי
זכויות יוצרים – הפרה – הגנת ה"מפר התמים"
.
האם פתיחתו של מקלט טלוויזיה בבית עסק, בעת שידור משחק כדורגל בערוץ ציבורי, מהווה הפרת זכות יוצרים?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
זולת הקרנת המשחק על גבי מסך טלוויזיה, בלא כל מכשיר נוסף כגון מגבר, לא עשתה הנתבעת פעולה כלשהי. במצב שכזה, לא ניתן לקבל את טענת התובעת להפרת זכות היוצרים שלה משני טעמים:
ראשית, מצב שכזה, מצב של הקרנת שידור באמצעות מסך טלוויזיה, איננו בגדר "ביצוע" של היצירה המשודרת. כך נוכח מעורבותו המינורית של מציב ומפעיל המקלט בהעברת היצירה, מעורבות שמסתכמת בהצבת המקלט. כך בפרט נוכח השינוי שחל בחקיקת חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, והפרדת הגדרתו של "ביצוע פומבי" מהגדרתו של "שידור". מכל אלו, הפעלת מקלט טלוויזיה לשם צפייה ביצירה המשודרת איננה בגדר "ביצוע" של אותה יצירה.
שנית, אפילו ניתן היה לקבל הטענה שהקרנת יצירה משודרת כמוה כ"ביצוע" של היצירה, לא ניתן לראות בכך הפרה של זכות יוצרים במקרה זה, שכן עסקינן בשידור שנעשה בערוץ ציבורי. התובעת לא הראתה שהדין מטיל איסור כלשהו על הקרנת שידור ציבורי בפומבי. הפעלת מקלט טלוויזיה בציבור, לשם צפייה ביצירה המשודרת בערוץ ציבורי – איננה בגדר הפרת זכות היוצרים ביצירה המשודרת.
עוד נמצא שאפילו נתקבלה עמדת התובעת להפרת זכות היוצרים שלה, בנסיבות הייחודיות של מקרה זה, מצב בו עסקינן בהקרנה בערוץ ציבורי, כאשר לא ניתנה כל התראה מראש על פגיעה אפשרית בזכות היוצרים, וכנגד זאת נעשה ניסיון להימנע מהקרנת משדרי ספורט שעלולים להוות כזו פגיעה – זכאים הנתבעים להגנת המפר התמים. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [חוזים] |
|
| תא (ראשל"צ) 39519-01-14 מנשה זוהר נ' ניהול קניון הזהב (1991) בע"מ (שלום; מוטי פירר; 31/07/18) - 29 ע' |
| עו"ד: ברוריה לקנר, יוסף תמיר |
מחלוקת בין בעל שתי חנויות בקניון הזהב בראשון לציון, לבין חברת הניהול המופקדת על ניהולו של הקניון ובעליה. פסק הדין עוסק, בין היתר, בפרשנות הסכם הניהול ובנוסחת חישוב דמי הניהול.
חוזים – פירוש – כללי פרשנות
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
חוזים – חוזה ארוך טווח – חוזה יחס
.
מחלוקת בין בעל שתי חנויות בקניון הזהב בראשון לציון, לבין חברת הניהול המופקדת על ניהולו של הקניון ובעליה. המחלוקת נסובה סביב מספר הנושאים הקשורים לניהול הקניון וביניהם: נוסחת חישוב דמי הניהול; זכות התובע לחלק יחסי מדמי השכירות המתקבלים כתוצאה מהשכרת השטחים המשותפים בקניון; וכן טענות התובע בדבר הוצאות ניהול מופרזות ובלתי סבירות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התובע מבקש להיצמד ללשון החוזה ולקבוע כי חברת הניהול איננה רשאית להפחית את דמי הניהול לחנויות עוגן, אשר אינם עונים להגדרת 'שטחים גדולים במיוחד'. בענייננו, הן לשון החוזה והן נסיבות כריתתו תומכים בפרשנות לה טוען התובע.
יחד עם זאת, גודלו המינימאלי של מושכר אשר יחשב 'שטח גדול במיוחד' בהתאם להוראות סעיף 12 ו' להסכם הניהול לא הוסדר במפורש. לא נקבע גודל מוגדר במטרים רבועים אשר ממנו והלאה ייחשב 'גדול'. במובן זה יש לקבל את הטענה כי שיעור השטח המינימאלי אשר יבוא בשערי סעיף 12 ו' להסכם הניהול, יתממש באופן שונה על פי שינויי העתים בהתאם לתכלית החוזה וברוח הפסיקה העוסקת ב'חוזי יחס'.
בהתאם לכך, חברת הניהול לא תהא רשאית להפחית את דמי הניהול לכל 'חנות עוגן' שתחפוץ בהתאם לשיקול דעתה, תוך העמסת הנטל על יתר 'החנויות הרגילות'. חברת הניהול תהא רשאית להפחית את דמי הניהול לחנויות 'גדולות' בלבד, בהתאם להוראות סעיף 12 ו' להסכם הניהול, כאשר לעניין יש לקבוע כי השטח המינימאלי להגדרת חנות כ'גדולה' לא יפחת מ-250 מ"ר נטו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [דיון אזרחי] [שטרות] |
|
| תט (י-ם) 18404-05-18 קובי יעקב נ' יוסף נמיר (שלום; מוריה צ'רקה; 16/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: שמעון גיגי, סרור מארון |
בית המשפט קבע כי יש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת סכום של 100,000 ₪.
דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – רשות להתגונן
שטרות – חתימה – חבות אישית
שטרות – ערב בשטר – היקף חבותו
.
התנגדות לביצוע שטר חוב.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בשלב זה לא ניתן לקבוע כי טענתו של המבקש, לפיה הלכת הראסטל חלה גם בעילה שטרית בין צדדים קרובים, היא הגנת בדים.
יחד עם זאת, על המבקש מוטלת החובה לפרט הגנתו, ולא להסתפק באמירות כלליות. במקרה שלפנינו, תצהירו של המבקש אינו מפרט אפילו מקצת העובדות הנדרשות להוכחת טענתו לפיה בהעדרה של חתימה נוספת השטר כולו חסר תוקף, מלבד העובדה הניכרת לעין המתבונן בשטר, לפיה מתנוססת עליו חתימה אחת בלבד.
בנסיבות אלה, ראוי להתנות את הרשות להתגונן בתנאים. ובשים לב לגובה החוב (500,000 ₪), לטיבה ולחוזקה של ההגנה הנטענת, ולכלליות התצהיר שניתן בתמיכה להתנגדות לביצוע השטר, יש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדה של 100,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [תעבורה] [רשויות מקומיות] |
|
| חנ (ב"ש) 28040-06-17 מועצה אזורית תמר נ' ולדימיר קוגן (שלום; שרה חביב; 15/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: גלית בנני אסדו , ענת אוחיון |
בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירת חניה. נפסק, כי המקום בו החנה הנאשם את רכבו אינו עונה להגדרה של "מדרכה" על פי דין.
תעבורה – חניה – מדרכה
תעבורה – עבירות – חניית רכב
רשויות מקומיות – חוקי עזר – עבירות חנייה
.
כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של חניה שלא כחוק, עבירה לפי סעיף 12(ג)(3) בחוק עזר לתמר (העמדת רכב וחנייתו), תשס"ח-2008.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, ופסק כלהלן:
בפסיקה נקבע מבחן כפול ומצטבר לבחינת השאלה מהי מדרכה: מבחן המיקום ומבחן הייעוד. המקום בו החנה הנאשם את רכבו אינו עונה להגדרת "מדרכה" וזאת על פי שני המבחנים.
המקום אינו עומד ב"מבחן המיקום" של "מדרכה". בצד אותה מדרכה בוצעו עבודות, כך שנסגרו שני נתיבים בצומת; ועל כן ברי כי אותו מקום לא היה בגדר "כביש" שכן הוא לא נועד למעבר כלי רכב בזמנים הרלוונטיים. לאור האמור, המקום בו חנה הנאשם הוא אינו "חלק מרחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש".
המקום אינו עומד עומד ב"מבחן הייעוד" של "מדרכה". אותה מדרכה הייתה נתונה בעבודות בזמן הרלוונטי, ובנסיבות אלה אין מדובר ב"חלק מרוחבה של דרך... המיועד להולכי רגל". המעבר להולכי רגל היה סגור ומתוחם בגדר. המקום אף סיכן הולכי רגל, לו בחרו אלה לעשות בו שימוש.
לאור האמור, יש לקבוע כי המקום בו החנה הנאשם את רכבו אינו עונה להגדרה של "מדרכה" על פי דין, ועל כן יש להורות על זיכוי הנאשם מהעבירה שיוחסה לו. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [דיון אזרחי] |
|
| תא (הרצ') 4980-12-17 מתן עוזיאל נ' רומן פולנסקי (שלום; גלעד הס; 11/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
האיזון נוטה לטובת הפקדת ערובה משמעותית להבטחת הוצאות הנתבע, ערובה אשר אמנם לא תשקף את מלוא ההוצאות הצפויות לנתבע, אבל תבטיח לנתבע סכום סביר במקרה שהתביעה תדחה והתובע יחויב בהוצאות.
דיון אזרחי – עירבון – להבטחת הוצאות הנתבע
דיון אזרחי – הוצאות משפט – ערובה לתשלומן
.
בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, ופסק כלהלן:
כאשר הפרמטרים כמעט מאוזנים עם נטייה קלה לחיוב בערובה, הנתון שמכריע את האיזון לטובת חיוב בהפקדת הערובה הוא העלות הכרוכה בניהול הליכים אלו מצד הנתבע. כפי שעולה מכתבי הטענות וכן מההליכים שהתנהלו עד היום בתיק זה, עלות ההליכים הצפויה בתיק זה הינה גבוהה באופן חריג.
האיזון נוטה לטובת הפקדת ערובה משמעותית להבטחת הוצאות הנתבע, ערובה אשר אמנם לא תשקף את מלוא ההוצאות הצפויות לנתבע, אבל תבטיח לנתבע סכום סביר במקרה שהתביעה תדחה והתובע אכן יחויב בהוצאות. יש להעמיד את הערובה על סכום של 80,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 27 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ת"א) 85129/13 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' עמית קזז (ועדות ערר - תכנון ובנייה; גילת אייל; 11/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: אוהד אדיר, משה אליה, מור רוביסה, ערן לס |
התקבל ערר בעניין אופן החיוב בהיטל השבחה בגין תכנית שעניינה "הסדרת שטחי בניה בעת איחוד דירות". נקבע, כי מתן ההיתר לאיחוד הדירות מכח התוכנית, אינו מהווה אירוע מס עצמאי, או "השבחה" כהגדרת המונח בתוספת השלישית; לא ניתן להטיל את ההשבחה על הנישומים שלא היו בעלים במקרקעין במועד תחילת תוקפה של התכנית.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – תשלומו
.
השאלה העיקרית בעררים אלה הינה האם ניתן לחייב מבקשי היתר לאיחוד דירות, מכח הוראותיה של תכנית 3440, בהיטל השבחה בגין תכנית זו, הגם שלא היו בעלי הזכויות בנכס במועד אישורה של התכנית.
.
ועדת הערר לתכנון ולבנייה קבעה כלהלן:
יש לדחות את עמדות הוועדה המקומית. מתן ההיתר לאיחוד הדירות מכח תכנית 3440, אינו מהווה אירוע מס עצמאי, או "השבחה" כהגדרת המונח בתוספת השלישית. ככל שנוצרה השבחה בעת מתן ההיתר, לא ניתן לייחס אותה לתכנית עצמה.
לא ניתן לראות בתשריט האיחוד אירוע "השבחה" בדרך פרשנית, ואף לא אירוע מס עצמאי כאחד משני אירועי השבחה שיצרה התכנית, שהינו בעל מועד קובע שונה, החל ביום אישורו. בהתאם, גם התפיסה (החדשה) שביקשה הוועדה המקומית להציג, שלפיה ההיתר מהווה הלכה למעשה אירוע משביח, ולמצער אירוע מס נפרד הנבחן למועד אישורו, להבדיל ממועד אישורה של התכנית – דינה דחיה.
ההשבחה שניתן לייחס לתכנית עצמה היא זו שנוצרה – ככל שנוצרה – מעצם הפוטנציאל לשינוי מעמדם של שטחי הבניה במקרה של איחוד דירות, ולא ניתן להטילה על הנישומים דנן שלא היו בעלים במקרקעין במועד תחילת תוקפה של התכנית.
הוועדה המקומית מחויבת לגבות היטל השבחה ממי שהיו בעלים של המקרקעין במועד תחילתה של התכנית – זאת כמובן ככל שהתכנית אכן גרמה להשבחה, דהיינו גרמה לעליית שווים של המקרקעין. הוועדה המקומית אינה יכולה להחליט כעניין שבמדיניות כי היא אינה גובה את היטל ההשבחה מבעליהם של המקרקעין בעת תחילת תוקפה של התכנית אלא "מעבירה" את ההיטל לרוכשי הנכס, לעת מתן היתר בניה. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 28 [בתי-דין] [משפחה] |
|
| (חי') 907872/ פלונית נ' (בתי-הדין הרבניים; דניאל אדרי; 16/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: צביה מושקוביץ, שי זילברברג |
סמכות ביה"ד ותוקף החלטותיו בתביעות הכרוכות לתביעת גירושין שהגישה האישה, משניתן פס"ד המבטל את הקידושין כדי להושיע את האישה מעגינותה.
בתי-דין – בית-דין רבני – סמכותו
בתי-דין – בית-דין רבני – התרת עגונות
משפחה – גירושין – סמכות
משפחה – גירושין – התרת עגונות
משפחה – התרת נישואין – הנישואין בטלים מעיקרם
.
הכרעה בעניין סמכות ביה"ד ותוקף החלטותיו בתביעות הכרוכות לתביעת הגירושין – מזונות הילדים ומשמורתם וצווי ההרחקה ועיכוב היציאה בעניינם, משניתן פס"ד המבטל את הקידושין (עקב 'עד פסול' בקידושין), כדי להושיע את האישה מעגינותה.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
גם לאחר מתן פסה"ד המבטל את הקידושין, עדיין כל החלטותיו של ביה"ד בענייני מזונות הילדים והחזקתם, כולל הצווים השונים שהוצאו בעניינים, עומדות בתוקפן, וביה"ד מוסמך לדון בכל העניינים הכרוכים גם מכאן ולהבא.
יש להבחין הבחנה ברורה בין המישור ההלכתי, שבמסגרתו הביא ביה"ד לפתרון בעיית עגינותה של האישה בפסק דין הקובע כי 'הלכתית' נישואי הצדדים בטלים מעיקרם, לבין המישור המשפטי־האזרחי המתנהל בביה"ד הרבני על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), בהליך תביעת הגירושין של האישה כנגד האיש בביה"ד הרבני.
מבחינה משפטית־אזרחית, האישה הגישה בשנת 2014 תביעה לגירושין כדין אל ביה"ד הרבני, אשר בה ביקשה למעשה 'לשחרר' אותה מקשר נישואיה. ביה"ד הרבני הורה לאיש לתת גט לאשתו, אך האיש התמיד בסירובו להוראת ביה"ד לאורך כל הדרך. בעקבות כך חיפש ביה"ד אחר דרכים הלכתיות אפשריות להביא להתרת נישואיהם של הצדדים, ואכן לאחר הליך ארוך של גביית עדויות ומשא־ומתן של הלכה ניתן ב-2018, פסק הדין המבטל את הנישואין שבין הצדדים. מבחינה משפטית – פסק דין זה היווה מתן סעד חיובי לתביעת האישה לשחרר אותה מקשר נישואיה עם האיש.
אומנם, כפסיקת בית המשפט העליון, "אם נדחתה תביעת הגירושין, נפל העיקר ועמו נופל גם הטפל", וממילא גם כל שאר העניינים הנכרכים לתביעת הגירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים מתבטלים. אולם יש לשים לב כי במקרה שלפנינו תביעת הגירושין של האישה לא רק שלא נדחתה על ידי ביה"ד הרבני, אלא שהיא אף התקבלה, והאיש חויב בגירושין, בהחלטות שהיו לחלוטות, ולא בוטלו עד כה בהחלטה שיפוטית כל שהיא, ולאחר מאמצים בכיוונים שונים לפתרון בעיית העגינות, האישה אף קיבלה סעד בדמות 'התרת קשר הנישואין' שלה.
ביה"ד מוסיף, כי אם בעתיד יצאו וירבו חלילה הוצאות הלעז נגד פסק הדין והתרת האישה להינשא, והאישה תבקש לשם כך מתן החלטות נוספות לכפיית 'גט לחומרא' על האיש לצורך הסרת הוצאות לעז אלה, יידרש ביה"ד לשקול בכובד ראש את בקשתה.
מכאן שהחלטות ביה"ד בתביעות הכרוכות עומדות בתוקפן, וביה"ד מוסמך לדון בכל העניינים הכרוכים גם מכאן ולהבא.
עוד מוסיף ביה"ד, כי גם ללא הסמכות בענייני מזונות הילדים ועניין החזקתם, מכוח הכריכה לתביעת הגירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט הדתי דין רבניים, הרי שבמקרה דנא נרכשה הסמכות לביה"ד בעניינים אלה גם מכוח סעיף 9 לאותו חוק. כ"כ, הצווים שהוציא ביה"ד בעניין מניעת האיש מקבלת מידע על אודות הקטינים ניתנו לא רק מכוח סמכות ביה"ד מכוח כריכת עניינם לגירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), אלא אף מכוח סמכות ביה"ד לפי חוק למניעת הטרדה מאיימת. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [משפחה] [משפט עברי] |
|
| (נת') 1113328/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; שניאור פרדס, חיים ו' וידאל, יאיר לרנר; 16/05/18) - 49 ע' |
| עו"ד: ניסים אברג'יל |
פרשנות הסכם ומתן כסף דרך קבע לאור אומד הדעת וההתנהלות – מתנה גמורה, שיור במתנה או מתנה בתנאי? פסה"ד ניתן ברוב דעות (תוצאה), ומנימוקים שונים.
משפחה – הסכם ממון – פרשנותו
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – יחסי שיתוף בנכסים
משפט עברי – חוזים – פרשנות
משפט עברי – מתנה – מבעל לאשתו
.
תביעות התובעת להשבת כספים, שלדבריה, לקח הנתבע מחשבונה הפרטי. כן היא תובעת החזר מיטלטלין שלפי דבריה שייכים לה וכן מחצית מהכספים שהכניס הנתבע – אז הבעל – לחשבון הפרטי שלו. מאידך גיסא הנתבע תובע גם הוא החזר כספים שהעביר לתובעת לאחר מועד הקרע ומתנגד להשבת המיטלטלין לתובעת. במוקד הדיון פרשנות הסכם הממון. לפי סעיף 20 להסכם הממון לא יהא ביניהם שיתוף ברכוש וכל צד יהיה הבעלים הבלעדי של רכושו בהווה ובעתיד לרבות רכוש דניידי, נדל"ן [...] לרבות רנטות, פיצויים [...] משכורות ועוד. ואילו לפי סעיף 25, במידה והבעל יפקיד כספים בחשבונות האישה, כל הכספים המופקדים יישארו ו/או יהיו ברשותה ובחזקתה הבלעדית של האישה מיום הפקדתם ויחשבו כשייכים לאישה מעת הפקדתם. בפועל, האיש – שהיה בהליכי פש"ר, היה מעביר כספים לחשבון האישה; האישה הייתה מוציאה כספים לאחזקת הבית המשותף, ובנוסף הייתה משלמת בהוראת קבע עבור בעלה; לאיש היה כרטיס אשראי שהכספים ששולמו על ידו, נמשכו מחשבון האישה. לטענת האישה על האיש להשיב את כל הכספים שהכניס אי פעם לחשבון הרשום על שמה. לטענתה, סעיף 25 נכתב למקרה זה בדיוק – כדי שכאשר האיש יפקיד כספים בחשבונה הרי כספים אלה יהפכו להיות שלה לכל צד ועניין. אולם בפעמים אחרות טענה האישה שסעיף זה נכתב כדי להגן עליה מפני נושי האיש.
.
ביה"ד הרבני האזורי דחה את התביעות ברוב דעות מהטעמים הבאים:
הרב חיים ו' וידאל: יש להבחין בין כמה אפשרויות: א. העדפת סעיף 20 – הכספים שהכניס האיש לחשבון האישה נשארו בבעלותו והם כפיקדון או כהלוואה בידי האישה; ב. שילוב של סעיפים 20 ו־25 – הכספים הם ברשות ובבעלות שניהם כדין שותפים; ג. העדפת סעיף 25 – הכספים שייכים רק לאישה, והיא מנדבת ליבה נתנה לבעלה ליהנות מהם (כאילו הם כספים משותפים, אך לבעלה אין זכות תביעה עליהם); ד. שילוב של סעיפים 20 ו־25 – האיש נתן את הכספים לאישה באופן שהוא משייר לעצמו את הזכות ליהנות מהם (כאילו הם שותפים ויש לבעלה זכות תביעה עליהם); ה. שילוב של סעיפים 20 ו־25 – הכספים ניתנו לאישה כמתנה על מנת להחזיר.
לכל אחת מהאפשרויות השלכה לגבי העברת הכספים על ידי האישה: לפי האפשרות הראשונה הרי היא כמי שמחזירה לאיש את כספיו; לפי האפשרות השנייה הכספים היו בבעלות משותפת ושולמו על פי הדין לצורך הוצאות השותפות שבין הצדדים; כך הוא גם בתוצאת הדין לפי האפשרות הרביעית (זאת אומרת: אומנם אין הם שותפים אך רובץ על הכספים שיעבוד שהאיש רשאי יהיה ליהנות מהם מכוח השיור); לפי האפשרות השלישית האישה זכתה בכספים לכל צד ועניין ואינה חייבת לבעלה כלום; וכך הוא גם לפי האפשרות החמישית אלא שלפי דרך זו, האחרונה, רובץ על האישה חיוב נפרד להחזיר אותם, ונראה לפי זה שהגדרת העברת הכספים מהאישה לבעלה היא כמתנה חדשה ולא כהחזר כספים שהיו שלו מקודם.
לעמדת הרב וידאל, הדרך הרביעית היא הדרך הנכונה להגדרת הכספים במשך תקופת הנישואין, זאת אומרת כי לאור התנהלות המשותפת של הצדדים בכספים בהכרח לומר שהאיש שייר לו בעלות בכספים שנתן לאישה באופן שיש לו את הזכות ליהנות מהם בחזרה, ויכולתו לפי הגדרה זו היא לתבוע את ההנאה מהכספים כאילו הם משותפים. מחד גיסא: הגדרה זו נותנת את המענה לתוקף הקניין להברחה מפני הנושים (בהתאם להגדרת קצות החושן ונתיבות המשפט) כי הרי מקודם הוא היה השליט היחיד על כספיו, וכעת יש לו רק שיעבוד ליהנות מהם מבלי שתהיה לו בעלות עליהם, ומאידך גיסא: הגדרה זו מקיימת גם את סעיף 25 שהבעלות על גוף הכספים נתונה לאישה.
לאור המסקנה שהדרך הרביעית היא הדרך הנכונה להגדרת כספי הצדדים, הרי שברור שהאיש פטור מלהשיב את הכספים שיצאו מחשבון האישה וזאת מאחר שהאיש הוא שהעביר את הרוב המוחלט של הכספים לחשבון האישה, והאישה הודתה שהמטרה בכך הייתה למנוע מהנושים לגבות את הכסף של האיש, אומדנה ברורה היא שכוונתו בכך הייתה לשייר לעצמו את הזכות ליהנות מכספים אלו שהוא עצמו הכניס לצרכיו האישיים גם כן, וממילא יש לומר שאין זה מוגדר כמתנה מהאישה אל האיש אלא כאילו מראש האיש התנה שהוא מעביר את הכסף לחשבונה על מנת שיוכל ליהנות ממנו. מעתה לפי זה פשיטא ששוב לכולי עלמא אינו חייב להחזיר כסף זה.
מאידך גיסא, לגבי החשבון שפתח האיש – הנתבע שבו לא נכללה האישה – התובעת נראה שהסכם הגירושין תופס מאחר שהחשבון התנהל בצורה מובהקת אך ורק על ידי הנתבע ללא שתהיה לתובעת דריסת רגל בו – לא בהוצאות ולא בהכנסות. לכן אין ספק שלגביו נותר ההסכם על תילו ואין לתובעת זכות בו.
מטעם נוסף אף לטענת האישה כי היא הוציאה את הכספים לטובת בעלה והבית מנדבת ליבה, נראה שאין האיש חייב להשיב כספים אלו, וזאת מאחר שנראה כי באותו הזמן שהאישה הרשתה לאיש להשתמש בכספים – ואף הלכה בעצמה ליטול הלוואות בעבורו – נקבע הדבר למחילה גמורה מצידה, שכן היא נתנה כספים אלו במתנה לאיש ללא בקשת תמורה כלל.
לפיכך, אין האיש חייב להשיב את הכספים שהתקבלו מחשבון האישה במהלך הנישואין, מלבד הכספים הספציפיים שהאיש קיבל על עצמו להחזירם.
כן סבור הרב וידאל שמועד הקרע בנסיבות העניין, כאשר מחשבון האישה המשיכו להיגבות הוראות קבע בעבור האיש לאחר שחסמה את הגישה לעיקר החשבון ומאידך גיסא גם האיש המשיך להעביר כספים לחשבונה – חל רק במועד הגירושין. מכל מקום לגישתו, הצדדים מעולם לא היו שותפים בכספים שהגיעו מכל צד – הגם ששימשו למשק הבית – אלא כל צד תרם את חלקו להחזקת משק הבית. משנהנו הצדדים מכספים אלה בהסכמה מלאה והכספים כבר אינם בעין, לא קיימת זכות תביעה להשבתם, ולו מספק, מצד הלכת "דור עמי ואכול עמי", דלדינא: המוציא מחברו עליו הראיה.
חלוקת המטלטלין: עיון מדוקדק בלשון ההסכם משאיר מקום לספק אם הבעלות על המיטלטלין במקרה של פירוד בין בני הזוג נקבעת לפי הקבלה שנמצאת בידי אחד הצדדים בלבד, או שמא בנוסף להמצאת הקבלה, קיים צורך להוכיח שמקור הכסף לרכישה היה ממנו. שורש הספק נעוץ בפרשנות של המונח "ו/או". ואולם, אין לנו מקור בספרות ההלכה להכריע בשאלה זו, כיוון שמונח זה הומצא ונדוש אצל רבים רק לאחרונה. מכל מקום נוכח כל הספקות שמעלה הרב וידאל בענייננו, נראה כי דינו של הממון המסופק הוא בכלל דין "ממון המוטל בספק", ויש לחלוק את כלל שווי המיטלטלין למכירה כיד שנייה על כל פרטיו, ומה עוד שהאיש טען כמה פעמים כי הכספים בחשבון משותפים. אם כן לפי דבריו ישנה 'הודאת בעל דין' כי יש לחלוק את שווי המיטלטלין וכנ"ל. באשר למיטלטלין של הקטינה, יש להחריגם מכל איזון שכן חובת האיש – האב לספק פריטים אלה לקטינה.
הרב שניאור פרדס – אב"ד מצטרף לתוצאה של הרב וידאל בדבר דחיית התביעות באופן מלא, אך מנימוקים שונים. לגישתו, כמפורט בהרחבה בחוות-דעתו, אין הגדרת הכספים 'כספים שניתנו לאישה במתנה משוירת', אלא שהם ניתנו באופן של תנאי, והיינו שיש לפנינו אומדנא דמוכח שהכספים ניתנו בתנאי שגם האיש יוכל ליהנות מהם. וממילא הדין הוא שאינו חייב להחזיר את הכספים שקיבל ממנה.
הרב יאיר לרנר בדעת מיעוט סבור כי יש לקבל חלקית את תביעת האישה. לשיטתו, הדרך השלישית שהציג הרב וידאל לעיל, היא הדרך הנכונה להגדרת כספי הצדדים. הרב לרנר הקשה על הגר"ח וידאל מהא דקצות החושן (סימן רט ס"ק ג) שאי אפשר לשייר מעות לפירותיהם ואינו דומה לשיור 'דקל לפירותיו' ולכן קבע שהמתנה לאישה היא חלוטה וללא שיור ולכן התביעות ההדדיות להשבת כספים מחשבון האישה עד מועד הקרע נדחות. מאידך, באשר לכספים שנגבו לאחר מועד הקרע (ובעיין זה סבור הרב לרנר (בניגוד לעמדת הרב וידאל) כי מועד הקרע הוא היום שבו בחרה האישה לחסום את האיש מגישה לחשבונה) חייב כל צד להעביר למשנהו. ייערך קיזוז בין הכספים והעודף יוחזר. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדת הבחירות לכנסת |
| 30 [משפט חוקתי] |
|
| תרמ 45/21 ניר ברטל נ' שלומי לנגר - ראש המועצה המקומית אורנית (ועדת הבחירות לכנסת; ארנון דראל; 17/06/18) - 9 ע' |
| עו"ד: אורי הברמן, מישל נגר, אריה רייך, ב קיבלוביץ, ברוך חייקין |
ועדת הבחירות האזורית דחתה עתירה למתן צו מניעה לקיומו של אירוע הנחת אבן פינה לפארק מסחר ותעסוקה, זאת בכפוף להצהרת ראש המועצה כי לא יישא דברים בטקס ולא תקוים בו תעמולת בחירות.
משפט חוקתי – בחירות – תעמולת בחירות
.
העותר הגיש עתירה לצו מניעה ללפי סעיפים 17ב ו- 17 ד לחוק הבחירות (דרכי תעמולה). העותר עותר למתן צו האוסר על המשיב 1 ועל המשיבה 2 לקיים אירוע הנחת אבן פינה לאזור התעסוקה החדש של הישוב אורנית.
.
ועדת הבחירות האזורית קבעה כלהלן:
אכן, עריכתם של אירועים בתקופת הבחירות יכולה לעורר מטבע הדדברים את השאלה האם האירוע אינו מנוצל למטרה של תעמולת בחירות ואולם אין בעובדה שעומדות להתקיים בחירות ברשות מקומית כדי לשתק את הפעילות השוטפת של הרשות ושל העומד בראשה.
בחינתן של החלטות שניתנו בקשר עם אירועי "חנוכה" של מבנים, שדומה במידת מה לאירועי הנחת אבן פפינה, מלמדת כי ככלל על מועצות מקומיות להימנע מקיום אירועים שאינם הכרחיים בעת הזו, וקיומם פסול כשלעצמו ללא קשר אם נבחר הציבור נשא בהם דברים או לא. אין לאסור השתתפות של מועמדים באירועים שעורכת הרשות המקומית, אלא בתקופת ערב – בחירות על מועמדים אלה להגביל את ההחלק שייטלו באירוע, ולא לנהל בגדרו תעמולת בחירות.
במקרה זה, אין להיעתר לבקשה למנוע את קיום האירוע או למנוע את השתתפות ראש המועצה באירוע. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
