| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] |
 |
| בגץ 5579/18 מרכז רקמן לקידום מעמד האישה נ' הרבנים הראשיים לישראל (עליון; נ' הנדל, נ' סולברג, ד' ברק ארז; 14/08/18) - 15 ע' |
| עו"ד: אודי איתן, קרן הורוביץ, שי זילברברג |
בג"ץ דחה על הסף עתירה שעניינה שאלת ייצוגן ההולם של נשים בהרכב "האסיפה הבוחרת", האמונה על בחירת הרבנים הראשיים לישראל וחלק מחברי מועצת הרבנות הראשית לישראל, מחמת שיהוי בהגשתה, ובהעדר אפשרות לדון בעניין באופן ממצה נוכח סד הזמנים וליתן סעד שניתן יהיה ליישׂם במועד. עם זאת, בג"ץ קרא לפעול למציאת מתווה חקיקתי הולם, שיבטיח יצוג נאות לנשים באסיפה הבוחרת.
 משפט מינהלי – מינויים – ייצוג הולם לנשים
משפט מינהלי – בגץ – שיהוי
משפט חוקתי – זכויות הפרט – שוויון
.
עתירה שעניינה שאלת ייצוגן ההולם של נשים בהרכב "האסיפה הבוחרת", האמונה, לפי חוק הרבנות הראשית לישראל (להלן: החוק), על בחירת הרבנים הראשיים לישראל, וחלק מחברי מועצת הרבנות הראשית לישראל (להלן: האסיפה הבוחרת). על מנת לצמצם את הפגיעה בעקרון השוויון מבוקש להורות לרבנים הראשיים לישראל למנות נשים "העוסקות בדת ובהלכה" כחברות באסיפה הבוחרת, במסגרת מכסת המינויים האישיים שמעמיד לרשותם סעיף 7(8) לחוק - "10 רבנים [...]".
.
בג"ץ (מפי השופט הנדל ובהסכמת השופטים סולברג וברק-ארז) דחה את העתירה על הסף ופסק כי:
דין העתירה להידחות על הסף בשל שיהוי בהגשתה. בבחינת טענת שיהוי יש לבחון שלושה יסודות שונים: הראשון מתמקד בטיב התנהגות העותרים ובשאלה אם חלוף הזמן מרמז כי ויתרו על זכויותיהם. יסוד זה הוגדר בפסיקה "שיהוי סובייקטיבי"; יסוד שני, עניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים, של הרשות או של צדדים שלישיים, שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. יסוד זה הוגדר בפסיקה "שיהוי אובייקטיבי"; יסוד שלישי, עניינו חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המנהלי שהוא נושא העתירה. אשר לאיזון בין השיקולים, הרי שזה ייקבע לפי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל בימ"ש מערכת איזונים שעל פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק. בענייננו, ניתן להניח כי לא התקיים שיהוי סובייקטיבי של ממש, במובן זה שהעותרים לא השתהו בצורה מכוונת בהגשת העתירה, ושאף קיים היגיון מסוים ברצונם להמתין ככל האפשר עד בחירת עשרת הרבנים. אף על פי כן, השיהוי האובייקטיבי חזק.
שרטוט גבולותיהם המדויקים של המונח "רבנים", ושל סמכות המינוי לפי סעיף 7(8) לחוק, אינו עניין של מה בכך. אין להכריע בסוגיות הרגישות והמורכבות שמעוררת העתירה בעוד המועד האחרון לפי החוק לפרסום רשימת חברי האסיפה הבוחרת קרוב ביותר (15.8.18). מכל מקום, גם אם תתקבל הכרעה עקרונית, יהיה קושי ליישמה – לאתר, לבחון ולמנות נשים העומדות בקריטריונים המהותיים "מהיום למחר", פשוטו כמשמעו. הליך מינוי חפוז עומד בניגוד מובהק לכללי המשפט המנהלי, ופוגע באינטרס המשיבים והציבור כולו בהליך בחירה מיטבי. היה על העותרים להגיש את העתירה זמן רב לפני המועד בו הוגשה בפועל – שבועות אחדים בלבד לפני המועד האחרון לפרסום רשימת החברים באסיפה הבוחרת; אפילו ניתן היה להכריע לטובת העותרים, מלאכת היישום כרוכה במשאבי זמן שאינם בנמצא. לאור כל האמור, דין העתירה להידחות בהיעדר יכולת להכריע בה בצורה אפקטיבית.
עם זאת, הרכב האסיפה הבוחרת מעורר קושי ונוכח הפגיעה בעקרון השוויון, לא ניתן יהיה להוסיף ולהימנע מדיון מחודש בהרכב האסיפה הבוחרת מטעמים פרוצדוראליים הקשורים במתח בין הרצון להימנע מהגשת עתירה מוקדמת ובין הצורך להימנע משיהוי. לפיכך, זכויות העותרים שמורות להם (או לאחרים במקומם), כך שהם יוכלו לשוב ולעתור בנושא זה כשנה עובר למועד הבחירות הבאות שבהן תמלא האסיפה הבוחרת תפקיד. עתירה כזו תתברר לגופה, ולא תידחה כעתירה מוקדמת. לצד זאת, מומלץ למשיבים לשאוף ליצירת מנגנונים שיאפשרו חלוקה שוויונית יותר בין גברים ונשים באסיפה הבוחרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| עפ 3083/17 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם, ע' ברון, י' אלרון; 14/08/18) - 22 ע' |
| עו"ד: תמר פרוש, אריאל הרמן |
יש לפרש את הביטוי "יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה", המופיע בסעיף 15(א1) לחוק טיפול בחולי נפש, כמתייחס לראיות הנוגעות ליסוד הפיזי שבעבירה, וזאת בלבד, ואין צורך להצביע על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת יסוד המחשבה הפלילית; תיקון מס' 9 לחוק טיפול בחולי נפש צולח את כל מבחני המשנה של המידתיות.
דיון פלילי – חולי נפש – אשפוז כפוי
.
נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו ניסיון רצח ותקיפה סתם. בביהמ"ש המחוזי הוחלט להפסיק את ההליכים בעניינו, בהתאם לסעיף 170 לחסד"פ, וליתן צו אשפוז לתקופה של 20 שנה (תקופת המאסר המרבית הקבועה בחוק לעבירת הניסיון לרצח). במסגרת ערעור זה יש להכריע בשני נושאים עיקריים: א. האם יש לפרש את הביטוי "יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שבו הואשם", המופיע בסעיף 15(א1) לחוק טיפול בחולי נפש, כמתייחס לכלל יסודות העבירה, או שמא ליסוד הפיזי בלבד? ב. שאלת חוקתיותו של תיקון מס' 9 לחוק טיפול בחולי נפש, ככל שהדבר נוגע למשך תקופת האשפוז. שאלה משנית המתעוררת היא האם ניתן לחייב את המדינה לנקוט עמדה באשר לאמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית, לפיה המערער לא היה אחראי למעשיו בשעת המעשה?
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
אשר לשאלה הראשונה. נראה כי כאשר מדובר בנאשם חולה נפש, אין מקום לבחון את שאלת מחשבתו הפלילית, מאחר שאין ליחס לו אשם והוא אינו יכול לגבש מחשבה פלילית. כפי שמציין המלומד י' בזק, יש שמחלת הנפש משבשת את כושר שיפוטו של החולה או פוגעת בכושרו לביקורת המציאות או שרעיונות שווא השתלטו עליו, וכיו"ב. הדעת נותנת כי בכל מצבים אלה אין לראות את החולה אחראי למעשיו מאותו נימוק עצמו הפוטר מאחריות כל מי שעשה מעשה שלא במחשבה פלילית.
בבש"פ 2305/00 נקבע כי אין להחיל על חולה הנפש את "מבחן האפשרות הסבירה להרשעה" שנקבע בעניין יהב, המכוון להליך האמור להסתיים בהרשעה ובענישה והמתייחס, מטבע הדברים, לאפשרות להוכיח את כלל יסודות העבירה. בהתאמה לכך, לא נמצא מקום להחיל על חולה הנפש את מבחן "הסיכוי הסביר להוכחת האשמה", אשר נקבע בעניין זאדה, וכפי שנאמר בעניין וחנון – האדם הלוקה באי שפיות אינו בר יכולת לגבש את המחשבה הפלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה.
אם כן, יש לפרש את הביטוי "יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה", המופיע בסעיף 15(א1) לחוק טיפול בחולי נפש, כמתייחס לראיות הנוגעות ליסוד הפיזי שבעבירה, וזאת בלבד, ואין צורך להצביע על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת יסוד המחשבה הפלילית. פירוש דומה יש ליתן לביטוי "הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם", המופיע בסעיף 15(ב) לחוק.
במקרה הנדון, לא היה מקום להידרש לחזקת הכוונה, בניסיון לתור אחר כוונתו הפלילית של המערער, וכל ניסיון ללמוד מפיו מה היה הלך מחשבתו ומה הייתה כוונתו – נדון לכישלון. אין מחלוקת כי המערער דקר את בתו וגרם לה לפציעה קשה. אין ספק כי מעשיו מבססים את היסוד הפיזי של עבירת הניסיון לרצח, וניתן לקבוע כי הוצגו ראיות לכאורה לפיהן המערער "עשה את מעשה העבירה שבו הואשם בכתב האישום". לשאלת הסניגור, כיצד ניתן יהיה לקבוע באיזו עבירה מדובר, בהעדר יסוד המחשבה הפלילית, יש להשיב כי בדרך כלל המעשה עצמו ילמד על טיב העבירה.
אשר לשאלה השנייה. אין חולק כי תיקון 9 נעשה בחוק, ואין גם מחלוקת כי מדובר בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, כאשר תכלית חקיקתו ראויה. אשר למבחן המידתיות. הדרישה כי פגיעתו של החוק תהיה מידתית נבחנת באמצעות שלושה מבחני משנה: מבחן הקשר הרציונלי; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; ומבחן המידתיות "במובן הצר". תיקון מס' 9 צולח את כל מבחני המשנה האמורים.
כפי שנפסק, הוצאת צו אשפוז לנאשם שאינו כשיר לעמוד לדין, ללא הגבלה של זמן, חורגת ממתחם הסבירות. בעקבות תיקון מס' 8 לחוק, שיצר אי בהירות לגבי תקופת האשפוז המרבית שבסמכות ביהמ"ש, התקבל תיקון מס' 9, המבהיר את הנושא וקובע כי תקופת האשפוז תהא תקופת המאסר המרבית הקבועה בחוק. תכליתו העיקרית של התיקון היא למנוע מצב של חוסר ודאות לגבי משך תקופת האשפוז, בנסיבות שבהן אין לביהמ"ש כל בסיס עובדתי, רפואי או אחר, כדי לקבוע מהי תקופת האשפוז הנדרשת לחולה הנפש. המטרה הנוספת היא למנוע התדיינויות מיותרות לעניין התקופה המרבית, ולהימנע מקיום הליך של מעין "טיעונים לעונש". על רקע זה, מובן כי קיים קשר רציונלי בין האמצעי שנבחר (קביעת תקופת האשפוז בהתאם לתקופת המאסר המרבית), לבין תכליתו של התיקון.
אשר למבחן המשנה השני. על מנת ליצור וודאות ולמנוע התדיינויות מיותרות, לא ניתן להצביע על כל אפשרות אחרת, מלבד הצמדת תקופת האשפוז הכפוי לקריטריון שנבחר, היינו לתקופת המאסר המרבית. אשר למבחן המשנה השלישי. מצד אחד, מדובר לכאורה בכלל נוקשה, שלביהמ"ש אין שיקול דעת לסטות ממנו, אך מנגד קיימים מנגנונים הקבועים בחוק, המרככים את נוקשותו של ההסדר. ראו סעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש וכן סעיף 15(ד)(2א) לחוק, שהוא חלק מתיקון מס' 9.
אשר לשאלה המשנית שהתעוררה. בעניין אשקר נקבע כי בנסיבות מסוימות, כאשר מדובר במי שאינו כשיר לעמוד לדין ואינו אחראי למעשיו במועד ביצוע העבירה, ניתן להורות על זיכויו בשל סייג אי השפיות. התנאי הראשון הוא כי ה"תביעה אינה חולקת על חוות הדעת הפסיכיאטרית על שני חלקיה", ומבחינה זו יש טעם בדרישה כי התביעה תודיע אם היא מסכימה לאמור בחוו"ד. אולם, מדובר רק בתנאי אחד מבין ארבעה תנאים, שבחלקם הגדול אינם מתקיימים במקרה דנן. לפיכך, לא נמצא מקום לחייב את המשיבה בשלב זה לנקוט עמדה בשאלה אם היא מסכימה לחוו"ד הפסיכיאטרית, הן בנושא כשירות המערער לעמוד לדין, והן בעניין לאחריותו הפלילית בשעת ביצוע המעשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [פרשנות] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 5673/18 עתים יעוץ ומידע במעגל החיים היהודי נ' ועדת הבחירות לרבנים הראשיים לישראל (עליון; נ' הנדל, נ' סולברג, ד' ברק ארז; 14/08/18) - 16 ע' |
| עו"ד: יונתן נד"ב, שירה לב ציון, אלעד קפלן |
בג"ץ קובע כי רק ראשי מועצות דתיות שנבחרו בהתאם לפרוצדורה המפורטת בסעיפים 2-5 לחוק שירותי הדת היהודיים – להבדיל ממי שמונו בידי השר לשירותי דת, ראשי ועדות ממונות, או מורשי חתימה – יכולים להיות "נציגי הציבור" בחברי "האסיפה הבוחרת", האמונה על בחירת הרבנים הראשיים לישראל, וחלק מחברי מועצת הרבנות הראשית לישראל.
פרשנות – דין – חוק הרבנות הראשית
משפט מינהלי – רבנות – האסיפה הבוחרת
משפט מינהלי – רבנות – בחירות לרבנים ראשיים
משפט מינהלי – רבנות – בחירות למועצת הרבנות הראשית
משפט מינהלי – בגץ – שיהוי
.
עתירה שעניינה בשאלת זהותם של ראשי המועצות הדתיות החברים ב"אסיפה הבוחרת", האמונה על בחירת הרבנים הראשיים לישראל, וחלק מחברי מועצת הרבנות הראשית לישראל (להלן: האסיפה הבוחרת). לטענת העותרות, יש להורות כי אך ורק "ראשי מועצות דתיות נבחרות" – להבדיל מבעלי תפקיד שאינם נבחרים, קרי מי שמונו בידי השר לשירותי דת (לפי סעיף 6(ב2) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב]); יושבי ראש ועדות ממונות (לפי סעיף 10ב(ג) לחוק שירותי הדת היהודיים); ומורשי חתימה (לפי תקנה 26א(א) לתקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות)) – יכהנו כנציגי ציבור באסיפה הבוחרת, לפי סעיפים 8(4)-(5) לחוק הרבנות הראשית.
.
בגץ קיבל את העתירה ברוב דעות (מפי השופט נ' הנדל בהסכמת השופטת ד' ברק-ארז, כנגד דעתו החולקת של השופט נ' סולברג) מהטעמים הבאים:
טענת השיהוי: אכן, העתירה הוגשה בסמיכות רבה למועד האחרון הקבוע בחוק לפרסום רשימת חברי האסיפה הבוחרת. עם זאת, בבחינת השיהוי יש לאזן בין שלושת מרכיביו: השיהוי הסובייקטיבי; השיהוי האובייקטיבי – קרי, הפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות או צדדים שלישיים כתוצאה מן העיכוב בהגשת העתירה; וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. איזונים אלה מובילים למסקנה כי אין לדחות עתירה זו על הסף, הגם שהשעה דוחקת.
מנתוני המשיבים עולה כי במרבית הערים והמועצות המקומיות "הגדולות" – שאמורות היו לבוא בגדרי סעיפים 8(4) ו-8(5) לחוק הרבנות הראשית – מכהנים כיום ממונים, מורשי חתימה וראש ועדה קרואה, חלף ראשי מועצות דתיות נבחרות. שיבוץ גורמים אלה באסיפה הבוחרת עלול לפגוע במערך האינטרסים המורכב שהמחוקק ביקש להעניק לו ייצוג באסיפה הבוחרת, על פי הדין הקיים. לעומת זאת – ובשונה מן העתירה בבג"ץ 5579/18, העוסקת אף היא בהרכב האסיפה הבוחרת, ונדחתה בשל השיהוי בהגשתה – אין בענייננו שיהוי אובייקטיבי ממשי. מדובר, בהליך טכני, המבוסס על נתונים המצויים כבר כעת בידי המשיבים, וניתן לבצעו ללא דיחוי. בנסיבות אלה, יש להעדיף את בירור העתירה לגופה.
לגוף העתירה, בגץ סבור כי פרשנותן הנכונה של הוראות סעיפים 8(4) ו-8(5) לחוק הרבנות הראשית – הקובעות כי נציגי הציבור באסיפה הבוחרת יהיו – "(4) 14 ראשי המועצות הדתיות של הערים הגדולות; (5) 4 ראשי המועצות הדתיות של המועצות המקומיות הגדולות [...]" – היא כי רק ראשי מועצות דתיות שנבחרו בהתאם לפרוצדורה המפורטת בסעיפים 2-5 לחוק שירותי הדת היהודיים – להבדיל ממי שמונו בידי השר לשירותי דת, ראשי ועדות ממונות, או מורשי חתימה – יבואו בגדרי סעיפים 8(4) ו-8(5) לחוק הרבנות הראשית, קרי, יכולים להיות נציגי הציבור באסיפה הבוחרת. מסקנה זו נובעת מלשון החוק, כוונת המחוקק ותכלית החוק.
בין היתר נפסק כי המחוקק התווה הסדר מורכב ומפורט, שבבסיסו השאיפה להבטיח ייצוג באסיפה הבוחרת למגוון אינטרסים שראוי כי ישפיעו על תהליך הבחירה ברבנים הראשיים לישראל, ובמרבית חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל. חוק הרבנות הראשית מבחין בין "רבנים" לנציגי ציבור; בין ראשי ערים לראשי מועצות דתיות; ובין נציגי הממשלה והכנסת, לאנשי ציבור שמינויים מסור לשר לשירותי דת. הוא מעניק משקל רב להיבט המקומי, ורואה בו פרמטר מרכזי לחברותם של רבנים ואנשי ציבור באסיפה המכוננת.
עסקינן בהסדר עדין, היורד לפרטי הפרטים של האינטרסים הראויים לייצוג. באמצעותו, איזן המחוקק בצורה מדודה ומדויקת – תוך מתן הוראות מספריות והגדרת תפקידי החברים באסיפה הבוחרת – בין השיקולים והאינטרסים המיוצגים באסיפה. על כן, יש לקרוא את ההסדר באופן דווקני. כשם שיש להקפיד על המספר, למשל, כך יש להקפיד על התפקיד. מילוי תפקיד מקביל, או חלופי, לזה של ראש מועצה דתית אינו הופך את נושא המשרה לראש מועצה דתית, ואינו מעניק לו את המינוי שבחר המחוקק להעניק לראשי מועצות דתיות.
מינוי ראשי המועצות הדתיות בערים ובמועצות המקומיות הגדולות לחברים באסיפה הבוחרת נועד לממש את עקרון הייצוג – ולהעניק בהליך הבחירה קול לאוכלוסייה שאותה מייצגים ראשי המועצות. דא עקא, שילוב ממונים, מורשי חתימה וראש ועדה ממונה באסיפה רחוק מעקרון הייצוג כרחוק מזרח ממערב, ואף מפר את האיזון ששרטט המחוקק. שילוב כזה מגביר את קולו של השר לשירותי דת, אך מתעלם מקולם של תושבי הרשויות – אותו ביקש המחוקק להשמיע בכינוס האסיפה הבוחרת. צעד כזה עומד, אפוא, בניגוד מוחלט לתכלית חוק הרבנות הראשית, ולא נכון להשלים עמו.
משמעות הפרשנות שנקבעה לעיל היא כי יש לגרוע מרשימת חברי האסיפה הבוחרת ממונים, מורשי חתימה וראשי ועדות ממונות – באופן שבסופו של דבר יופיעו בה 14 ראשי המועצות הדתיות של הערים הגדולות ביותר בהן מכהנים ראשי מועצה כאלה, וכן 4 ראשי המועצות הדתיות של המועצות המקומיות הגדולות בהן מכהנים ראשי מועצה כאלה.
השופט נ' סולברג סבור, בדעת מיעוט, כי יש לדחות האת העתירה מחמת השיהוי שבהגשתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| בשפ 2861/18 הסינגוריה הציבורית נ' אילנה ראדה (עליון; גלעד לובינסקי זיו; 14/08/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
אכן, סוגית זכאותו של מי שהיה "ידיד בית משפט" בהליך המקורי להגיש עתירה לדיון נוסף, מעוררת שאלות שונות. אך בנסיבות המקרה הנדון נמצא לאפשר לסניגוריה הציבורית, שהצטרפה להליך המקורי כ"ידיד בית המשפט", להגיש עתירה לדיון נוסף בלי להכריע בשאלות שהועלו.
בתי-משפט – דיון נוסף – עתירה לקיום דיון נוסף
בתי-משפט – דיון נוסף – סדרי דין
בתי-משפט – בעלי דין – ידיד בית המשפט
.
בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של ביהמ"ש העליון, העוסק בספיח לפרשת הרצח של תאיר ראדה ז"ל ובשאלת ההסדרה של נושא השמירה על חומרי חקירה ומשפט חפציים. בקשה זו היא בקשת הסניגוריה הציבורית, שהצטרפה להליך המקורי כ"ידיד ביהמ"ש", להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה בקבעו:
המדינה התנגדה לבקשת הארכה, בטענה לפיה נוכח הוראתו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, המגבילה את הרשות להגיש עתירה לדיון נוסף ל"כל בעל דין"; ובשים לב למעמדה של הסניגוריה הציבורית כ"ידיד בית משפט" – היא אינה רשאית להגיש עתירה לדיון נוסף. אכן, סוגית זכאותו של מי שהיה "ידיד בית משפט" בהליך המקורי להגיש עתירה לדיון נוסף, מעוררת שאלות שונות.
אך במקרה הנדון, נוכח העובדה שבגדרי ההליך המקורי פתח בימ"ש זה את שעריו בפני הסניגוריה הציבורית ואפשר לה ליטול חלק מרכזי בהליך; ובשים לב גם לחשיבות ההלכה שנקבעה והשלכותיה על הסניגוריה הציבורית כמי שאמונה על ייצוג נאשמים וחשודים – לא יהיה זה נכון שרשם בימ"ש זה ימנע מן הסניגוריה הציבורית להגיש עתירה לדיון נוסף על פסק הדין. כך, מבלי להכריע בטענה שהועלתה ע"י המדינה בעניין זה.
על כן, ובשים לב לכך שבקשת הארכה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין, הוחלט להיעתר לה. בקשת הארכה שהגישה אילנה ראדה, ושהועלתה לראשונה באופן אגבי ולקוני במסגרת התשובה לבקשת הסניגוריה הציבורית, דינה להידחות, מהטעם שסיכוייה הלכאוריים של העתירה לדיון נוסף שחפצה ראדה להגיש, והצפויה לעסוק אך ביישום הקונקרטי של ההלכה שנפסקה, נחזים להיות נמוכים ביותר. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| דנא 5453/18 יעקב וענת הראל נ' פקיד שומה גוש דן (עליון; ה א' חיות; 09/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: גיל רוה, שמריהו פרנקל |
הכרעה של ביהמ"ש העליון שאינה מתייחסת באופן מפורש לקביעות ולנימוקי ביהמ"ש המחוזי אלא אך מאמצת אותן ביחס לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, אינה עולה כדי "הלכה" המצדיקה דיון נוסף; ביהמ"ש העליון קבע כי מתקיימים שלושת התנאים המצטברים הקבועים בתקנה 460(ב) לתקסד"א, וכי בנסיבות הספציפיות של המקרה נכון להחיל את התקנה. השגת המערער על קביעה זו היא השגה ערעורית, ואין לה מקום בהליך הדיון הנוסף.
בתי-משפט – דיון נוסף – תנאים לקיומו
דיון אזרחי – ערעור – דחייה לפי תקנה 460(ב) לתקסד`א
.
בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, במסגרתו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. המבקשים טוענים כי בפסק הדין של ביהמ"ש העליון נקבעו הלכות בנושא של זיכוי על מיסי חוץ ובנושא של ניכוי פחת בגין מלוא שווי דירה כשמדובר בדירת מגורים בחו"ל. המבקשים טוענים כי מדובר בהלכות חדשות, קשות ובעלות השלכות רוחב ולכן ראוי לדון בהן במסגרת דיון נוסף. כמו כן, סבורים המבקשים כי יש לקיים דיון בסוגיה האם ראוי ליתן פסק דין תוך שימוש בתקנה 460(ב) לתקסד"א, בערעור שבו נדון נושא עקרוני ובעל השלכות רוחב בפעם הראשונה.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון דחתה את הבקשה בקבעה:
תנאי סף לקיום דיון נוסף הוא שבפסק הדין של ביהמ"ש העליון נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת שלו, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף. בענייננו, פסק הדין קצר ותמציתי, כל שנקבע בו הוא כי לא נפלה שגגה בממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ובמסקנה המשפטית שנגזרה מהם. זאת בהתייחס ל"נסיבות הספציפיות של המקרה". הכרעה מעין זו, שאינה מתייחסת באופן מפורש לקביעותיו ולנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי אלא אך מאמצת אותן ביחס לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, אינה עולה כדי "הלכה" המצדיקה דיון נוסף, וודאי שאין היא עולה כדי "הפיכה של ממש וחידוש בתחום זיכוי ממיסי חוץ" כטענת המבקשים.
טענת המבקשים לפיה ראוי היה שבנסיבות דנן ינמק ביהמ"ש העליון את פסק דינו, חלף השימוש בתקנה 460(ב), אף היא דינה להידחות. תקנה 460(ב) מאפשרת לערכאת הערעור לאמץ את פסק הדין נושא הערעור מנימוקיו, ובלבד שלדעתה מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: א. אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטה; ב. הממצאים שנקבעו בהחלטה תומכים במסקנה המשפטית; ג. אין לגלות בהחלטה טעות שבחוק. השימוש בתקנה 460(ב) אין משמעו אפוא היעדר הנמקה, אלא בחירה של ביהמ"ש שלערעור לאמץ את נימוקי הערכאה הדיונית ולהימנע מחזרה עליהם. שיקול הדעת בדבר השימוש בתקנה 460(ב) נתון כולו לביהמ"ש הדן בערעור והוא רשאי להחיל את התקנה ככל שמתקיימים שלושת התנאים הנ"ל. בענייננו קבע ביהמ"ש העליון, בהתאם לשיקול הדעת הנתון לו, כי מתקיימים שלושת התנאים המצטברים הקבועים בתקנה וכי בנסיבות הספציפיות של המקרה נכון להחיל את התקנה. השגת המערער על קביעה זו היא השגה ערעורית ואין לה מקום בהליך הדיון הנוסף. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 6 [רשויות מקומיות] [עבודה] [חוזים] |
|
| עע (ארצי) 55217-05-17 עירית קרית גת נ' הדס לוי (עבודה; חני אופק גנדלר, אילן סופר, אילן איטח, נ.צ.: ר' בנזימן, ע' ליפשיץ; 17/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: מנחם לפידור, חי יקיר, יפעת תבור |
ביה"ד דחה את ערעורי הצדדים ביחס לסעדים בגין נזקים שאינם ממוניים שנפסקו לטובת המערער בגין פיטורין שלא כדין ועגמת נפש, בהעדר מקום להתערב בקביעות עובדתיות של ביה"ד קמא המבססות את הזכאות לפסיקת פיצויים וכאשר הפיצוי שנפסק אינו חורג מהמקובל; אשר לאי פסיקת הפסד שכר בגין התקופה שלאחר תום השעייתו, הרי שבדין נדחתה תביעת המערער שנועדה לאכוף מתכונת העסקה בלתי חוקית שנהגה עובר להשעייתו; מאידך, בדין נפסקו למערער זכויות שתבע ביחס לתקופה בה הועסק או שהה בהשעיה.
רשויות מקומיות – עובדים – שכר
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – משמעת – השעיה
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – ביקורת שיפוטית
חוזים – אי-חוקיות – באופן ביצוע החוזה
.
המערער הועסק כמורה בבית ספר רוגוזין, שבבעלות המשיבה, בהיקף של 140% משרה, ובמקבל עבד כמורה בבית ספר אורט בהיקף של 140% משרה, כמורה במכללת עתידים וכמנהל מקצועי במוסך. המערער הגיש תביעה לביטול פיטוריו מתפקידו כמורה בבית ספר "רוגוזין" ולחילופין תשלום פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין ובגין עוגמת נפש, תשלום מלוא הפסדי השכר שנגרמו לו בגין הפיטורים ולתשלום הפרשי שכר ברכיבים שונים. ערעורי הצדדים נסבים על פסק דין של ביה"ד האזורי, שקבל את תביעת המערער בחלקה וחייב את המשיבה בתשלום סך של 40,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין; הפרשי שכר בתקופת ההשעיה של המערער; בגין הפרשי שכר עבודה; בגין הפרשי גמול הכנה לבגרות; ובגין עוגמת נפש.
.
בית הדין האזורי לעבודה (מפי השופטת ח' אופק גנדלר ובהסכמת סגן הנשיאה א' איטח, השופט א' סופר ונציגי הציבור ר' בנזימן, ע' ליפשיץ) דחה את הערעורים ופסק כי:
תחילה נקבע כי, אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של ביה"ד האזורי אשר מעוגנות בחומר הראיות, והמבוססות על התרשמותו מהמארג הראייתי שנפרס בפניו; אשר לסעדים שנפסקו, ביה"ד הבחין בין התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש, שהם פיצוי בגין נזקים שאינם ממוניים, לבין הפרשי שכר וגמול הכנה לבגרות, שהם סעדים ממוניים. באשר לסעדים בגין נזקים שאינם ממוניים, נדחו ערעורי הצדדים, משלא נמצא מקום להתערב בקביעות העובדתיות המבססות את הזכאות לפסיקת פיצויים. מקובלת קביעת ביה"ד קמא לפיה הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין הביא בחשבון את תקופת עבודתו של המערער, העובדה כי הנימוק המוצהר לפיטורי המערער שעסק בצמצומים לא הוכח, ואילו הנימוק האמיתי שעניינו עבודותיו הנוספות של המערער לא הוצג בפניו. בנוסף, המשיבה לא מילאה אחר החלטת ביה"ד למשמעת ולא השיבה את המערער לעבודתו בתום תקופת ההשעיה. ביה"ד קמא שקל אף את הבעייתיות בהתנהגות המערער, ובאיזון בין אלו קבע שיש לפצות את המערער בפיצוי בסך 40,000 ₪. פיצוי זה אינו חורג מהמקובל, ובכל מקרה מדובר בפיצוי הנתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית, ואשר ערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיעורו, אלא במקרים חריגים. מקרה זה אינו נכלל בגדרם. דברים אלה יפים גם בנוגע לפיצוי בגין עוגמת נפש.
אשר לסעדים הממוניים, אשר להפסד שכר בגין התקופה שלאחר תום ההשעיה, נוכח אי שיבוץ המערער לאחר ששב מהשעיה, המערער תבע פיצוי בגובה שכרו בשיעור 140%, ונפסק כי, לא הייתה בידי המערער זכות משפטית לאכוף את המשך העסקתו בהיקף 140% כמורה בבית ספר רוגוזין, לצד העסקתו בהיקף דומה במכללת אורט וכמנהל מוסך, כשהעסקה בו זמנית זו בכלל משרותיו בהיקפים שהועסק בהם המערער אינה מקובלת/חוקית. משכך, המשיבה אינה מחויבת בתשלום שכר חלף אי העסקתו במתכונת שאינה חוקית ובדין נדחתה תביעת המערער שנועדה לאכוף מתכונת העסקה בלתי חוקית שנהגה עובר להשעייתו ואשר לא בוצעה לאחר שובו מההשעיה.
שונים פני הדברים ביחס לזכויות שתבע המערער ביחס לתקופה בה הועסק או שהה בהשעיה. אשר לשכר בתקופת ההשעיה, תשלום משכורתו של עובד מושעה בתקופת ההשעיה מוסדר בחוק הרשויות המקומיות (משמעת) (להלן: חוק המשמעת). לפי החוק, זכאי עובד שהשעייתו בוטלה מחמת הפסקת ההליכים נגדו להפרשי שכר המשולמים לפי המשכורת הקובעת ביום ההשעיה לצורך ביטוח פנסיוני. מדובר בהסדר תחיקתי מיוחד, שאין בו שיקול דעת בכל הנוגע לגובה ה"משכורת הקובעת" כאמור בסעיף 46א(2) לחוק המשמעת, ולכן אין בידי המשיבה לסטות ממנו, אלא מכוח חוק המשמעת. ההסדר בחוק זה קובע תנאים להפחתת שכר בגין עבודה בתקופת ההשעיה, בהם עונה העבודה הנוספת על הגדרת "עבודת חוץ". עובד זכאי לשכר המבוטח עובר להשעייתו, והעבודה במכללת אורט אינה מהווה בנסיבות העניין שעבד בה בקביעות טרם ההשעיה "עבודת חוץ"; אשר לתשלום עבור תקופה בה עבד המערער בהיקף העולה על מה ששולם לו, אף אם העסקה זו אינה חוקית, נוכח החריגה מהיקף המשרה המרבי בהינתן העבודה במכללת אורט, הרי ששאלת הזכאות לשכר נגזרת מביצועה בפועל. מסקנה זו ניתן להשתית על סעיף 31 לחוק החוזים, המסמיך את בימ"ש, "במידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה – לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו". בהיבט זה המערער זכאי לתשלום בהתאם למערכת השעות אליה שובץ. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 7 [עבודה] [בריאות] |
|
| חבר (ת"א) 43868-04-18 יקי שוורץ נ' מכבי שירותי בריאות (עבודה; אירית הרמל, נ.צ.: א' רזניק, א' זוהר קוט; 05/07/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
ביה"ד סילק את תביעת המשיבים, חברי המבקשת, בה התבקש ביה"ד להורות למבקשת לקיים בחירות לוועדה הארצית ולמועצת קופת החולים לפי חוק בריאות ממלכתי ותקנון המבקשת בהעדר סמכות עניינית. נפסק כי, ביה"ד לעבודה משולל סמכות עניינית לדון בתביעות של חברים כנגד הקופה בנוגע לקיום בחירות, כי אין מדובר בסוגיה הנוגעת למימוש זכויות מבוטחים על פי החוק וכי אין מדובר במחלוקת בין מבוטחי הקופה והקופה אלא מחלוקת בין חברי הקופה לקופה.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
בריאות – ביטוח בריאות ממלכתי – קופת חולים
.
המשיבים, חברי המבקשת (להלן: מכבי), הגישו תביעה כי ביה"ד יורה למכבי לקיים בחירות לוועדה הארצית ולמועצת קופת החולים לפי חוק בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 (להלן: החוק) ותקנון מכבי, תוך 30 יום. מכבי מבקשת לסלק את התביעה כנגדה על הסף, בהעדר סמכות עניינית.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' הרמל ונציגות הציבור א' רזניק, א' זוהר קוט) קיבל את הבקשה ופסק כי:
סעיף 26 לחוק מסדיר, בין השאר, את ההליכים לבירור תלונות חברים ומבוטחים בקופות החולים. סעיף 54(ב) לחוק קובע כי: (א) קופת חולים לא תגביל ולא תשלול זכותו של חבר או של כל אדם אחר לפנות לערכאות. (ב) לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה, או הועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות".
הלכה היא, כי סמכותו של ביה"ד לעבודה נקבעת הן בהתאם לזהות הצדדים והן בהתאם לעילה. אין מחלוקת שהמשיבים הם חברי הקופה וגם מבוטחיה, כך שהם עוברים את מבחן "'זהות הצדדים". עם זאת, טענת המבקשת היא שהמחוקק ערך אבחנה בין מבוטח לחבר לעניין סמכות ביה"ד לפי סעיף 54(ב) לחוק והשאלה היא האם יש הבדל בין המושג "מבוטח" למושג "חבר" בחוק והאם לאבחנה זו יש משמעות לעניין סמכותו של ביה"ד, לאור כך שבפועל חברים הם מבוטחים וההפך. ביה"ד השיב על שאלה זו בחיוב בקובעו כי המחוקק בחר להבחין בין המונחים חבר ומבוטח. כך בסעיף ההגדרות נקבע כי "חבר" – הוא מי שרשום בקופת חולים כחבר; ואילו "מבוטח" – מי שזכאי לשירותי בריאות לפי חוק. סעיף 54(ב) קובע כי לביה"ד לעבודה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה, למעט תביעת נזיקין, בין מי שזכאי לשירותי בריאות לפי החוק, קרי 'מבוטח', לבין הקופה ובעלי תפקידים שונים המנויים בחוק. הסעיף אינו מקנה לביה"ד סמכות ייחודית לדון בעניינם של חברים, שאינם בגדר 'זכאות לשירותי בריאות'. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם מומחיותו של ביה"ד לעבודה. סמכותו של ביה"ד לעבודה לפי החוק מוגבלת לבחינת זכאותם של מבוטחים לקבל את המגיע להם לפי החוק ומכוחו.
לאור כל האמור, ביה"ד לעבודה משולל סמכות עניינית לדון בתביעות של חברים כנגד הקופה בנוגע לקיום בחירות. אין מדובר בסוגיה הנוגעת למימוש זכויות מבוטחים על פי החוק. אין זו מחלוקת בין מבוטחי הקופה והקופה אלא מחלוקת בין חברי הקופה לקופה. לפיכך, התביעה מסולקת על הסף בשל חוסר סמכות. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 8 [משפט מינהלי] [ארנונה] |
|
| עמנ (ת"א) 17554-01-18 עירית תל-אביב-יפו נ' רוזלינדה אינטרנשיונל קורפורישן (מנהלי; ארז יקואל; 09/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: ק' מלר, א' חסטר, י' לנדאו |
לנוכח אי הבהירויות בהחלטת וועדת הערר לקביעת ארנונה, לא ניתן להעביר תחת ביקורת שיפוטית של ממש את החלטותיה ויש להשיב אליה את הדיון, כדי שתתקבל החלטה המבהירה את הנדרש.
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – ביקורת שיפוטית
ארנונה – ועדת ערר – ערעור
.
ערעור על החלטת ועדת הערר לקביעת ארנונה ביחס לחיובי הארנונה בגין שני נכסים.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
ביהמ"ש לעניינים מנהליים ימעט מלהתערב בהחלטות וועדות הערר, אלא אם הוכח קיומן של נסיבות חריגות. מידת התערבותו של בימ"ש זה תצומצם עוד יותר כאשר מדובר בממצאים עובדתיים ומקצועיים, שנקבעו לאחר שוועדת הערר שמעה עדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי. בענייננו, החלטת וועדת הערר מגלה קושי מסוים בהבנת הממצאים והמסקנות שביסודה. לנוכח אי הבהירויות, לא ניתן להעביר תחת ביקורת שיפוטית של ממש את החלטת ועדת הערר ועל מנת לעשות כן, יש להשיב אליה את הדיון, כדי שתתקבל החלטה המבהירה את הנדרש. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [ארנונה] [רשויות מקומיות] |
|
| עתמ (ת"א) 1507-06-17 לזר פפו נ' עירית תל-אביב-יפו (מנהלי; צילה צפת; 17/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אבי אביטל, גלית גורה |
בימ"ש קיבל בחלקה עתירה בה התבקש להורות למשיבה לחדול מלנקוט נגד העותר הליכי גביה של חובות ארנונה בגין הנכס נשוא ההליך. נפסק כי אמנם חל שיהוי ניכר בהגשת העתירה, אך היא לא התיישנה, כי העותר הוא בגדר "מחזיק בנכס" שהחיוב בארנונה חל עליו, וכי נוכח שינוי ייעוד של הנכס ממלאכה ותעשיה למגורים, חוב הארנונה יעודכן כך שמהמועד שלאחריו לא נעשה שימוש מסחרי בנכס והוא נותר ריק, תחושב הארנונה לפי סיווג מגורים.
ארנונה – פטור – בנין ריק
ארנונה – הטלתה – אופן חישובה
ארנונה – הטלתה – מחזיק בנכס
ארנונה – סיווג נכס – לצורך חיובו בארנונה
ארנונה – גבייתה – התיישנות
רשויות מקומיות – ארנונה – פטור
.
עתירה מנהלית בגדרה מבוקש כי בימ"ש יורה למשיבה לחדול מלנקוט נגד העותר הליכי גביה משפטיים ו/או מנהליים של חובות ארנונה בגין נכס ברחוב נווה שאנן בתל אביב (להלן: הנכס). העותר טוען כי ניהל בנכס עסק לליטוש יהלומים ולאחר שחדל מעיסוק זה השכיר את הנכס לצד ג' שגם ניהל במקום עסק לליטוש יהלומים אך עזב, לאחר שבקשתו לקבל רישיון עסק סורבה על ידי המשיבה בטענה כי יעוד הבניין הפך למגורים. לטענת העותר הנכס עומד ריק מאז שנת 2000. עד שנת 2006 הגיע העותר להסכמות עם המשיבה בנוגע לתשלומי ארנונה, אז הודיעה המשיבה לעותר על הפסקת ההסדר והחלה לדרוש תשלומי ארנונה בגין הנכס על פי סיווג "תעשיה ומלאכה" ובהמשך החלה לנקוט בהליכי גביה.
.
בית המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה בחלקה ופסק כי:
העתירה הוגשה בשיהוי ניכר של שנים רבות ומבלי שמוצו ההליכים באמצעות השגה בפני מנהל הארנונה וערר על החלטתו, בטרם הגשת העתירה לבימ"ש. מרבית טענות העותר מצויות בסמכותו של מנהל הארנונה למעט טענת התיישנות; לגופו של עניין, העותר התנהל שנים רבות מול המשיבה בעניין חוב הארנונה, היה מודע לכל הליכי הגבייה ודרישות החוב נגדו, ועשה מאמץ להגיע עם המשיבה להסדר. לפיכך, יש לדחות את טענת ההתיישנות; העותר לא המציא אסמכתא בדבר הודעה בכתב על פיה "אינני מחזיק", כנדרש בדין. החיוב בארנונה חל על המחזיק ולא על בעלי הנכס והעותר רשום כמחזיק, ולפיכך טענתו כי אינו "מחזיק" נדחתה.
אשר לטענה בדבר שינוי ייעוד, לא הובאה כל אסמכתא להוכחת טענת העותר כי השוכר צד ג' ביקש רישיון עסק וסורב על ידי המשיבה מהנימוק כי היעוד הפך למגורים. יחד עם זאת המשיבה אינה מכחישה כי לפחות משנת 2003, חל שינוי יעוד לגבי הבניין ממלאכה ותעשיה לאזור מגורים. המשיבה הסכימה להפחית מסכום החוב את ההפרש בין היעוד המקורי (שימוש תעשיה ומלאכה) לבין החיוב לפי שימוש למגורים ב-7 שנים האחרונות. אלא שאין להסתפק בהפחתה לגבי 7 שנים אחרונות בלבד, ויש לבצעה החל מיום 1.1.04, הוא המועד שלאחריו לא נעשה בנכס שימוש מסחרי והוא נותר ריק.
לפי ההלכה בעניין סיווג נכס ריק, המבחן העיקרי לצורך סיווג נכס וקביעת תעריפי ארנונה שבו יחויב הוא מבחן השימוש בפועל שנעשה בו. עם זאת, כאשר הנכס עומד ריק, מבחן זה אינו יכול להועיל, ויש לסווג נכס ריק לפי הסיווג הזול ביותר בהתאם לשימושים המותרים בו על פי הדין. קביעה כזו מתחשבת במצב של הנישום, שאינו מפיק מן הנכס הריק תועלת כלכלית, מחד, ותדרבן אותו לנצל את הנכס, שכן הוא עדיין משלם בגינו ארנונה מאידך. בהתאם לחובת ההגינות הציבורית, מצופה מרשות עירונית ליישם הלכה זו בעצמה גם אם העותר שקט על שמריו, לא השיג על ההחלטה במועד וחל שיהוי ניכר בהגשת העתירה. קשה להלום ניסיון של רשות עירונית לגבות ארנונה מנכס ריק בסיווג של תעשיה ומלאכה עת הייעוד שונה למגורים והמשיבה אינה מכחישה שלא ניתן לקבל במקום רישיון לעסק בשל שינוי היעוד. בכל מקרה לפי ההלכה האמורה, יש לסווג נכס ריק לפי הסיווג הזול ביותר בהתאם לשימושים המותרים בו על פי הדין. לאור האמור, חוב הארנונה של העותר יעודכן כך שמיום 1.1.04 תחושב הארנונה לפי סיווג מגורים. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [רשויות מקומיות] [ארנונה] [מסים] |
|
| עתמ (י-ם) 39167-11-14 נשמת מדרשה גבוהה ללימודי נשים נ' עיריית ירושלים (מנהלי; משה סובל; 02/07/18) - 35 ע' |
| עו"ד: גליה גרימברג, דוד גיט |
בימ"ש דחה עתירה מינהלית נגד החלטת מועצת עיריית ירושלים בדבר הוספת סיווג נכס חייב בארנונה של "בנין המשמש לחניה, שאינו פתוח לציבור הרחב, ולמעט בנין הצמוד לבניין מגורים והמשרת את דירות המגורים בלבד" (סיווג מס' 14ב), שכן ההחלטה אינה לוקה בפגם המצדיק התערבות.
רשויות מקומיות – ארנונה – שינויים בחיובי הארנונה
ארנונה – הטלתה – סיווג נכס לצורך חיובו בארנונה
מסים – ארנונה – סיווג נכס
מסים – ארנונה – הטלתה
.
צווי הארנונה של עיריית ירושלים כוללים מאז שנת 2014 ועד היום סיווג נכס חייב בארנונה של "בנין המשמש לחניה, שאינו פתוח לציבור הרחב, ולמעט בנין הצמוד לבניין מגורים והמשרת את דירות המגורים בלבד" (סיווג מס' 14ב). להוספת סיווג זה קדם שינוי משנת 2013 של הוראות הפטור לשטחי חניה בנספח ג/3 לצו הארנונה: עד אותה שנה הוענק פטור ל"שטח פרטי המשמש לחנית מכוניות" וכן ל"שטח משותף" למספר יחידות דיור בבניין המשמש לחניה, ואילו בשנת 2013 הפטור הוגבל ל"שטח חניה הצמוד לדירת מגורים ומשמש כחניה לדירת המגורים". הגבלה זאת נכללה בצווי הארנונה לשנים 2013 עד 2015. בשנת 2016 הוחזר הנוסח המקורי של הוראות הפטור. העותרת, המחזיקה בנכס המשמש ישיבה לנשים וכולל בתוכו חניה מקורה בשטח 202 מ"ר שאינה פתוחה לציבור הרחב, טוענת כי הוספת הסיווג בשנת 2014 וצמצום הפטור בשנת 2013 בטלים בשל חוסר סמכות והפרה של דיני ההקפאה. מאחר ששטח החניה שלה נופל לגדר "שטח פרטי המשמש לחנית מכוניות", מוסיפה לחול עליו עד היום הוראת הפטור הקבועה בנספח ג/3.
.
בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה ופסק כי:
האפשרות הפתוחה בפני רשות מקומית להטיל ארנונה לראשונה ללא קבלת אישור השרים, מתקיימת, לפי תקנה 12 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), מקום בו "לא הוטלה בשנת הכספים הקודמת ארנונה כללית על סוג נכס". אי-הטלת הארנונה בשנת הכספים הקודמת, אינה מוגבלת למצב בו צו הארנונה של השנה הקודמת שתק כליל באשר לחיוב סוג הנכס הנדון ודי בכך שהרשות המקומית נמנעה בפועל מגביית ארנונה מנכסים הנמנים על הסיווג האמור, גם אם פרשנות נכונה של צו הארנונה בשנה הקודמת צריכה הייתה להוביל למסקנה כי אותם נכסים חייבים אף הם בארנונה מכוח סיווג אחר שכבר נכלל בצו.
מהפסיקה עולה שהימנעות הרשות המקומית מגביית הארנונה קודם לתיקון צו הארנונה לא נבעה מהוראת פטור מפורשת בצו. כל עוד תנאי זה מתקיים, נתפסת הוראת החיוב בצו הארנונה החדש כחוקית אף בהעדר אישור השרים, בין אם הצווים בשנים הקודמות לא כללו הוראת חיוב (שאז מדובר בהטלת ארנונה לראשונה) ובין אם נכללה בצווים הקודמים הוראת חיוב אלא שהרשות המקומית נמנעה ממימוש החיוב ומגביית הארנונה בגין הנכסים הכפופים לו (שאז צו הארנונה החדש לא שינה דבר בהשוואה למצב הנורמטיבי ששרר במסגרת הצו הקודם). אלא שהסיבה להימנעות הרשות אינה משנה, והנתון המכריע הוא שלשם גביית הארנונה מהנכס, הרשות המקומית לא נזקקה לבטל הוראת פטור מפורשת שנכללה בצווים קודמים. כל עוד לא נדרש ביטול של הוראת פטור מפורשת, אין לראות את הסיווג החדש כשינוי סיווג המותנה באישור השרים, שכן גם בהתעלם מהסיווג החדש רשאית הייתה הרשות המקומית לגבות ארנונה עבור הנכס. חידוש בצווי ארנונה המאוחרים לצו המוקפא אסור, אולם הבהרות מותרות. המבחן שנקבע להבחנה בין חידוש להבהרה הוא 'מבחן ההתעלמות' – יש להתעלם מתוספת המילים בצו החדש ולשאול האם יש בכך כדי לשנות את החיוב בארנונה. ככל שהתשובה שלילית, מדובר בהבהרה ואם היא חיובית, מדובר בחידוש אסור. יישום "מבחן ההתעלמות" נעשה בהעמדתם זה מול זה של צו הארנונה הקודם וצו הארנונה החדש ולכן אין נפקות לדרך ההתנהלות של הרשות המקומית בעבר ולמידה בה חיובי הארנונה שנקבעו בצו הארנונה הקודם נאכפו בפועל על ידה. מאותו טעם, רק קיומה של הוראת פטור מפורשת בצו הארנונה הקודם מסוגל להקים מחסום בפני הטלת הארנונה בצו החדש. טעות של הרשות המקומית בפרשנות או ביישום צו הארנונה היא רק אחד המצבים המתירים לה לשנות את דרכה ולחזור לדרך של חיוב בארנונה אף ללא קבלת אישור השרים. המצב הנוסף הוא כאשר הימנעות הרשות מהטלת או מגביית הארנונה נעשתה במסגרת מדיניות שננקטה על ידה כדין, על דרך של הוספת הוראת חיוב לגבי סוג הנכסים הנדון. המשותף לשני התרחישים הוא שבשניהם הרשות המקומית לא הייתה חייבת להימנע מהטלה או מגביה, משום שלא נמצאה בצו הארנונה הוראה מפורשת שאסרה עליה לעשות כן בניסוח שאינו משתמע לשני פנים ושאינו ניתן לפירושים.
במקרה דנן, צווי הארנונה של עיריית ירושלים עד לשנת 2012 לא החריגו במפורש שטחי חניה שלא בתשלום בבניינים שאינם משמשים למגורים, כך ששטחים אלו לא נכללו בשטחים החייבים בארנונה. ככל שמדובר בפטור שבסעיף 3(ט) של נספח ג/3 לצו הארנונה, אין לראות בו "פטור מפורש", שכן סעיף 3(ט) דיבר תמיד על "שטח המשותף לשתי יחידות דיור בבנין או יותר", וקבע כי שטח משותף כאמור "לא ייכלל בשטח הדירה". לשונו של סעיף 3(ט) הגבילה במפורש את תחולתו לשטחי מגורים, והיפוכו של דבר לא מתקיים, היינו שגם בשנים שקדמו לשנת 2012 לא היה ניתן לראות בסעיף 3(ט) פטור מפורש של שטחי חניה משותפים בבניינים שאינם משמשים למגורים. פרשנות דומה יפה גם לסעיף 3(ו) של נספח ג/3. די בלשון הכללית בה נוקט סעיף 3(ו) ובהעדר אמירה ממוקדת המרבה באופן ברור גם בנינים שאינם משמשים למגורים, כדי לשלול את היות סעיף 3(ו) הוראת פטור מפורשת לגבי שטחי חניה בבניינים שאינם משמשים למגורים, כנדרש לשם חסימת חזרתה של הרשות המקומית ממדיניות או מפרשנות קודמת בלא קבלת אישור השרים.
במועדים בהם העירייה הגישה לשרים את הבקשות להוספת סיווגים מס' 14א ו-14ב לצו הארנונה בעניין שטחי חניה ללא תשלום בבניינים שאינם משמשים למגורים, לא נכללה בצו הוראת פטור לגבי שטחים אלו. במצב זה רשאים היו השרים לסבור כי אישורם להוספת הסיווגים אינו נחוץ, בין משום שמדובר בהטלת ארנונה לראשונה ובין משום שמדובר בהבהרת מצב קיים בו חיוב שטחי החניה נגזר מהחיוב המוטל על הנכס העיקרי ששטחי החניה טפלים לו. מכל מקום, משהביעו השרים עמדתם זו ומשלא נמצאה לבימ"ש עילה להתערב בה לגופה, יש להוסיף ולהכיר גם בתוקפה של החלטת מועצת העירייה בדבר קביעת סיווג מס' 14ב של שטחי חניה מקורים ללא תשלום שאינם פתוחים לציבור ואינם שוכנים בבנייני מגורים, אף שסיווג זה לא אושר על ידי השרים; בנוסף, העירייה לא ניסתה לבצע קיצורי דרך בשום שלב, ומי שרתם את הטענה בדבר הטלת ארנונה לראשונה לכיוון של הימנעות מאישור הסיווג החדש שביקשה העירייה, לא הייתה העירייה אלא השרים, וגם השרים לא עשו כן מחמת התנגדותם ליצירת סיווג חדש המחייב בארנונה שטחי חניה שאינם פתוחים לציבור, אלא על מנת לאפשר לעירייה להגשים את שאיפתה להקלת הנטל עם אותם עסקים העושים שימוש פרטי בשטחי החניה הצמודים לנכסים המסחריים שלהם, כך שחיובם בארנונה הושווה לחיוב שאושר בשנת 2012 לשטחי חניה שלא בתשלום הפתוחים לציבור. נוכח כל האמור, החלטת מועצת העירייה אינה לוקה בפגם המצדיק התערבות של בימ"ש. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 11 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (ת"א) 26284-06-14 נציגות הבית המשותף ברחוב ניסנבוים 12 חיפה נ' די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ (מחוזי; אסתר נחליאלי חיאט; 31/07/18) - 30 ע' |
| עו"ד: יוסי חובב, אייל פלטק, יוחי גבע, עומר פיינטוך, ארדינסט, בן נתן, טולדנו |
אושרה תובענה ייצוגית נגד yes, תוך שנקבע כי התשלום עבור צריכת החשמל הציבורי להפעלת הציוד של yes בבית משותף צריך להיות על חשבונה, אלא אם ניתנה הסכמה מפורשת של נציגות הבית משותף לשאת בעלות הצריכה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישורה
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי צריכת החשמל של yes מנקודה המספקת את החשמל לשטח הציבורי המשותף לכלל דיירי הבית המשותף, נעשית בלא הסכמת נציגויות הבניינים או הדיירים.
.
בית המשפט המחוזי אישר את התובענה ופסק:
נציגות הבית המשותף יכולה לשמש מבקשת בהליך ייצוגי. מאחר שנציגות הבית המשותף היא שמשלמת את חשבון החשמל עבור צריכת החשמל הציבורי, העילה הכספית הישירה היא שלה. בנסיבות בהן חברה מסחרית שפועלת למטרות רווח, מתחברת לרשת החשמל הציבורית של הבניין על מנת להשתמש דרך קבע בחשמל לצורך הזנת ציוד התקשורת שלה, הסכמת דיירי הבניין לשלם את חשבון החשמל שצורך ציוד המשיבה צריכה להינתן במפורש. התשלום עבור צריכת החשמל הציבורי להפעלת ציוד המשיבה צריך להיות על חשבון המשיבה אלא אם ניתנה הסכמה מפורשת של הנציגות לשאת בעלות החודשית של הצריכה. הסכמת הנציגות לשאת בעלות השימוש בחשמל הציבורי כחלק מחשבונות החשמל לגבי כל המתקנים והתאורה המשרתים את כלל דיירי הבניין מחייבת את כלל הדיירים בלי קשר להיותם מנויים. נציגויות הבתים בבניינים בהם חתמו הנציגים על טופס שממנו נעדרת הסכמה מפורשת לשאת בחיוב החודשי של צריכת החשמל הציבורי שצורך ציוד השידורים של המשיבה, לא נתנו הסכמתם לשלם את חשבון החשמל שצורך הציוד של המשיבה המחובר למונה ברכוש המשותף והמשולם באמצעות חשבון החשמל המתייחס לרכוש המשותף. קיימת תשתית לכאורית לטענה שיש בהתנהלות המשיבה כדי הטעיה וכי החסכון של המשיבה בתשלום חשבון החשמל מהווה אף התעשרות על חשבון חברי הקבוצה שכלל לא היו מודעים לכך. בהתקיים כל התנאים הנדרשים, יש לאשר את בקשת אישור התובענה כייצוגית. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [מסים] |
|
| תא (ת"א) 66117-12-14 גוטקס ריטייל ברנדס בע"מ נ' מדינת ישראל (אגף המכס ומע"מ) (מחוזי; מגן אלטוביה; 25/07/18) - 9 ע' |
| עו"ד: אליס אברמוביץ, מיכל רצ'ולסקי |
יש למסות עסקה לפי מהותה הכלכלית. גם כאשר מדובר בשתי עסקאות קשורות בין אותם צדדים יש לבחון האם כל אחת מהעסקאות משקפת העברת תשלום תמורת נכס או שירות ממשיים ובעלי ערך כלכלי שקול או שמדובר בהעברת שני תשלומים בעד הטובין המיובאים שאז יש לייחס את שני התשלומים לערך העסקה.
מסים – מכס – חישובו
מסים – מכס – ערך העסקה
.
תביעה להצהיר כי התובעות, אשר ייבאו טובין, אינן חייבות בתשלום הודעות הגירעון שהוצאו להן בגין העבר, ואין לחייבן בעתיד להמשיך ולשלם מכס על התשלומים שבמחלוקת אותם הן ישלמו לבעלות זיכיון מנגו וגאפ, לאחר פסק הדין.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
התפיסה הכללית בדיני המס היא שיש למסות את העסקה לפי מהותה הכלכלית. גם כאשר מדובר בשתי עסקאות קשורות בין אותם צדדים יש לבחון האם כל אחת מהעסקאות משקפת העברת תשלום תמורת נכס או שירות ממשיים ובעלי ערך כלכלי שקול או שמא מדובר בהעברת שני תשלומים בעד הטובין המיובאים שאז יש לייחס את שני התשלומים לערך העסקה. בראי סעיף 132 לפקודת המכס, יש לבחון האם התשלום ששולם הוא עבור הטובין או שניתנה תמורה נוספת אחרת בעלת ערך כנגד התשלום הנוסף. ביחס לתובעת 1 ניתנה תמורה נוספת בעלת ערך כלכלי השקול לדמי הפרסום ששילמה גוטקס ולכן אין להוסיף את דמי הפרסום לערך העסקה והיא אינה חייבת בתשלום הודעת הגרעון. ביחס לתובעת 2, ניתן להוסיף את דמי הפרסום ששילמה לערך העסקה מכוח סעיף 133 (א) (4) לפקודת המכס, לפיו יש להוסיף לערך העסקה כל חלק אותו ניתן לייחס למוכר בתקבולים הצפויים מכל מכירה של הטובין שבוצעו לאחר מכירתם לייצוא לישראל. עם זאת, אין לחייבה בקנס פיגורים שכן היא חויבה במכס מכוח סעיף 133 (א) (4) לפקודת המכס, ובהודעת הגרעון חויבה היא מכוח הוראות סעיף 132 לפקודת המכס. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| עמנ (י-ם) 13777-06-18 עיריית ירושלים נ' יהודה אלירז (מחוזי; תמר בר אשר; 13/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: שרון מנדלבאום, חגי מאירי |
הערכאה המוסמכת לדון בערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים שניתנה בעניין ערר לפי סעיף 9 בחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), היא בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, אשר ידון בערעור בהרכב של שלושה שופטים.
דיון אזרחי – סמכות – עניינית
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
.
איזו ערכאה מוסמכת לדון בערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים שניתנה בעניין ערר לפי סעיף 9 בחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים)?
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בערעור על החלטה שנתן בית המשפט לעניינים מקומיים בעניין ערר שהוגש מכוח סעיף 9 בחוק מגרשים ריקים. ההליך הנכון אינו ערעור מנהלי, אלא ערעור אזרחי, הנדון לפני ביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. המדובר בעניין אזרחי, שכן אין בהליך על-פי סעיף 9 בחוק מגרשים ריקים כל מאפיין פלילי. בהיעדר הוראות בדבר סדרי דין מיוחדים להליך זה ובהתאם להוראת תקנה 2 בתקנות סדר הדין האזרחי, יש להחיל על ההליך הנדון את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. בהתאם להוראת סעיף 37(א)(2) בחוק בתי המשפט, על הערעור להידון לפני הרכב של שלושה שופטים. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [בתי סוהר] [משפט חוקתי] |
|
| עתא (ב"ש) 34905-06-18 אייל בן משה נ' שרות בתי הסוהר (מחוזי; אהרון משניות; 12/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
קשר טלפוני של אסיר עם עורך דין אינו טובת הנאה שניתן לשלול או להגביל משמעותית כאמצעי ענישה נגד אסיר, אלא הוא חלק מהזכות החוקתית להליך הוגן, שאין לפגוע בה.
בתי סוהר – אסירים – זכויותיהם
משפט חוקתי – זכויות הפרט – ייצוג
.
עתירת אסיר שעניינה בטענה כי הגבלת האפשרות של העותר לשוחח עם עורכי דינו, במסגרת שלילת טובות ההנאה שננקטו כנגדו, פוגעת קשות בהגנתו ובזכותו להליך הוגן.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה ופסק:
הקשר של אסיר עם עורך דינו, וקשר טלפוני בכלל זה, אינו פריווילגיה ואינו טובת הנאה. קשר זה הוא מימוש הזכות הבסיסית שמוקנית לכל אדם, קל וחומר לאסיר, לקיום הליך הוגן ולייצוג הולם בהליכים משפטיים שונים. ייצוג הולם מחייב גם קשר הדוק בין עורך הדין והלקוח והגבלת הקשר למפגשים בלבד, תוך שלילה או הגבלה ניכרת של הקשר הטלפוני, פוגעת פגיעה משמעותית ולא מידתית בקשר ובזכות החוקתית להליך הוגן, בייחוד כאשר עסקינן בעותר שנמצא כבר תקופה ממושכת באגף הבידוד.
האפשרות לפגוע בזכות חוקתית צריכה להיות מעוגנת בהוראה מפורשת שכפופה לתנאים של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אין בנמצא הוראה באשר למניעת קשר טלפוני עם עורכי דין. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [זכויות יוצרים] |
|
| תא (הרצ') 38541-08-17 סקס סטייל בע"מ נ' יניב אבוטבול (שלום; גלעד הס; 07/08/18) - 29 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט נמנע מלאכוף הפרת זכויות יוצרים בסרטי פורנו.
זכויות יוצרים – יצירה – סרט פורנוגרפי
.
התובעת שעוסקת בין היתר בהפקת סרטי סקס, הגישה תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת זכויותיה בסרטי פורנו שהופקו על ידה, בכך שבאתר של הנתבע נכללים קישורים ל-15 סרטי פורנו אשר זכויות היוצרים בהם שייכות לה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
אין מדובר בסרטים ארוטיים או אומנות, אלא בפורנו במובנו המובהק ביותר. אמנם קיימות זכויות יוצרים לסרטים פורנוגרפייים, אך סרטים אלה לא זכאים להגנה, שכן הם נחשבים ל"תועבה", שהפצתה נחשבת לעבירה פלילית, וכן כי הפצתם של סרטים אלה סותרת ערכים חברתיים. התובעת אינה זכאית להגנת חוק זכות יוצרים, כאשר היא עוסקת בפעילות המוגדרת בחוק העונשין הישראלי כבלתי חוקית.
עיון בסרטים נשוא תיק זה מגלה כי מדובר בהחפצה ממש של גוף האדם. למעשה קיימת תמימות דעים במשפט הישראלי, כי הפורנוגרפיה היא תופעה שלילית, לאו מבחינה מוסרית, דתית או מוסרנית, אלא מבחינה תוצאתית וזאת כאשר יש בה החפצה של גוף האדם והשפלה וביזוי של אדם ובעיקר של נשים, דבר הגורם לפגיעה במעמד השוויוני של הנשים ומעודד אלימות כלפיהן. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חוזים] |
|
| תא (קריות) 36813-11-15 אחלאם מף נ' סלים מחמד נמארנה (שלום; שלמה מיכאל ארדמן; 06/08/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל תביעתה של התובעת – אישה מוסלמית, שדרשה פיצויים מארוסה, לאחר שהאחרון ביטל את חתונתם המיועדת.
חוזים – הבטחת נישואין – הפרתה
חוזים – הבטחת נישואין – פיצויים
.
התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין. בתביעה נטען, כי השניים קיימו טקס אירוסין, ומאז היו מאורסים כשנתיים וחצי. אולם אז ביטל הנתבע את החתונה. התובעת טוענת, כי הסיבה בגינה ביטל הנתבע את החתונה הוא סירובה לערוב לו להלוואה מהבנק בסכום של 250,000 ש"ח.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
לא ניתן לאכוף על הנתבע להתחתן עם מי שאין ליבו חפץ, אך בכך אין לפוטרו מלפצות את התובעת על נזקיה מביטול הנישואין.
במקרה זה הסכמת הצדדים אכן הבשילה להבטחת נישואין מחייבת. קביעה זו נבעה ממספר טעמים, למשל משך הזמן שבו הצדדים הכירו עד שהתארסו, ההשקעות הכספיות שהשקיעו בבניית ביתםהמיועד, והעובדה שכבר קבעו תאריך לחתונה ואף הזמינו אולם.
כלל הנסיבות מלמדות שאין מדובר בקשר ראשוני תיאורטי בין בני הזוג, אלא בקשר מוגדר שהצדדים פעלו לממשו במשך תקופה ארוכה. במצב כזה נוצרה ההסתמכות של בן הזוג השני על הכוונה להינשא; עצם העובדה שהנתבע ביקש מהתובעת לחתום על ערבות, מלמדת שהוא ראה את עצמו כנשוי לה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [תכנון ובנייה] |
|
| מ (עכו) 61145-05-18 עיסא טנטורי נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה עכו (שלום; ג'ני טנוס; 26/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: סופי אביב, כנרת הדר, לירז אלהרר כהן |
בית המשפט קיבל בחלקה בקשה לעיכוב ולביטול צו הריסה מינהלי בקשר לעבודה אסורה במקרקעין בעכו העתיקה.
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – בקשה לביטול
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – עיכוב ביצוע
.
המבקש הגיש בקשה לעיכוב ולביטול צו הריסה מינהלי שהוצא על ידי המשיבה בקשר לעבודה אסורה במקרקעין בעכו העתיקה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לאור העובדה כי התוכנית המפורטת להסדרת השוק הלבן בעכו הופקדה כבר בחודש 3/2018, ישנה הצדקה לעיכוב ביצוע הצו המינהלי בקשר לעבודת הריצוף, ובפרט שבכוונת המשיבה להגיש התנגדות עצמית לתוכנית לצורך הסדרת הייעוד בשטח המרוצף ובשטחים נוספים מדרך לשטח מסחרי.
שונה המצב בקשר לסככה. מדובר בסככה שהמבקש הקים מעל לשטח המרוצף שלגביו טען כי הוא שייך לו. גם אם נניח לצורך הדיון כי אכן מדובר בשטח של המבקש, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי אין המדובר בעבודת פנים, ולכן על המבקש היה לקבל היתר לצורך הקמתה – והיתר כזה אינו בנמצא. אשר על כן, יש לדחות את הבקשה בקשר לסככה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון פלילי] |
|
| הת (י-ם) 47519-06-18 ירמיהו ויג נ' מדינת ישראל משטרת ישראל (שלום; חוי טוקר; 26/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: גיא פרידמן, יוני איגוס |
התקבלה בקשה מטעם המבקש להשיב לו זיקוקים שנתפסו ברכבו במסגרת חקירה המתנהלת בגין החשד לסחר בזיקוקים ללא היתר.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
.
בקשת המבקש להשיב לו זיקוקים שנתפסו ברכבו במסגרת חקירה המתנהלת בגין החשד לסחר בזיקוקים ללא היתר (להלן: "התפוסים").
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, ופסק כלהלן:
יש לקבל בעיקרה את טענת ב"כ המבקש, כי משרד הכלכלה אינו יכול להמשיך להחזיק בתפוסים מכוח תפיסה שנעשתה על ידי משטרת ישראל, שכן, שני גופים אלה יונקים את סמכותם לתפיסת חפצים ממקורות שונים.
אף אם נניח, כי משרד הכלכלה מחזיק בתפוסים כדין, וזאת מכוח סמכות התפיסה שהיתה נתונה למשטרת ישראל בתחילת החקירה, לא מתקיימות העילות שבחוק הפיקוח המאפשרות למשרד הכלכלה להמשיך להחזיק בתפוסים.
לא נסתרה טענת המבקש כי במועד הרלוונטי היה לו רישיון להוביל זיקוקים. משכך, אין חשד סביר לביצוע של עבירה בדמות הובלת חומרים מסוכנים, ולכל היותר, קם חשד סביר לסחר בהם בדרך של מכירתם למי שאינו מורשה. הפרות אלה מטופלות בדרך כלל במישור המינהלי. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [הוצאה לפועל] |
|
| תאמ (י-ם) 11087/05 יחזקאל שמעוני נ' יפתח יעקב (שלום; אפרת אייכנשטיין שמלה; 25/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: א. אלישר, ג. וילף |
עניינים בנוגע לזכויות שטרם באו לעולם במועד פסק הדין, אין מקומם להתברר במסגרת בקשה למתן הבהרה, אלא במסגרת תובענה מתאימה.
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – בקשת הבהרה
.
רשם ההוצאה לפועל פנה לבית המשפט בשאלת הבהרה ביחס לפסק. המחלוקת בין הצדדים נעוצה באירועים מאוחרים לפסק הדין, בזכויות שטרם באו לעולם במועד פסק הדין, ואשר פסק הדין כלל לא עסק בהם.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
פסק הדין בהיר, ברור, אינו טעון הבהרה, ובמסגרתו נקבעו חיובים שלובים והם תשלום סכום הפשרה כנגד העברת 100 המניות שהוחזקו באותו מועד בידי התובע. פסק הדין קוים ע"י ביצוע החיובים השלובים שנקבעו בו, והמחלוקת נעוצה כל כולה באירועים מאוחרים לפסק הדין, בזכויות שטרם באו לעולם במועד פסק הדין, ואשר פסק הדין כלל לא עסק בהם.
לא ניתן לפתוח תיק הוצל"פ ולגבות כספים או זכויות מכוח פסק דין, כאשר זכרם של אותן זכויות נטענות, אינו בא בגדר פסק הדין "השותק", כלשון רשם ההוצאה לפועל.
כשם שרשם ההוצל"פ אינו מוסמך להוסיף הוראות לפסק הדין, גם בית המשפט נעדר סמכות כזו, ובכלל, נעדר סמכות לעשות כל שינוי בפסק דין לאחר הינתנו, אשר אינו במסגרת העניינים המנויים בסעיף 81 לחוק בתי המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [איכות הסביבה] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 13735-05-18 דן זליגסון נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון (שלום; סיגל רסלר זכאי; 23/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: ערן שפילמן, שי ארז, שרון שפר, יהודה רוזנטל |
עסקינן בתביעה בגין מפגע "זיהום על ידי קרינה", אשר בהתאם לנטען, מקורה בשנאי ובכבלי חשמל שהוצבו סמוך לדירת המשיב. נדחתה בקשה מטעם הנתבעות 1 ו- 2 לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה.
איכות הסביבה – מניעת מפגעים סביבתיים – תובענה אזרחית
דיון אזרחי – עילת תביעה – קיומה
.
בקשה מטעם הנתבעות 1 ו-2 (להלן: "המבקשות") לסילוק התובענה שהוגשה נגדן על ידי התובע (להלן: "המשיב") על הסף מחמת העדר עילה.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
בשלב מקדמי זה של ההליך, טרם נשמעו הראיות, לא ניתן לקבוע כי אין למשיב עילת תביעה, שכן אם יעלה בידיו להוכיח טענותיו, ייתכן ויהיה זכאי לסעד המבוקש על ידו גם מהמבקשות.
זאת ועוד, במסגרת הבקשה טענו המבקשות כי רשות לא תחשב כ"גורם מפגע" וזאת בהתאם להגדרתו בסעיף 2 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992 וכן בהתאם להלכת איתנית. מנגד, טען המשיב כי פרשנות הלכת איתנית מלמדת כי ניתן לראות במבקשות חלק מקבוצת גורמי המפגע, באשר אין המדובר במקרה שבו הרשות נמנעה מאכיפה. בשלב זה, יש לקבל את טענת המשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| תא (י-ם) 37556-01-16 גל עומר שרגא נ' יוסף חיים איצר (שלום; מרים קסלסי; 22/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: יגאל מצלאוי, יורם זריפי, חיים איצר |
קבלת פיצוי מוסכם או פיצוי בגין נזקים מוכחים שנגרמו, אינם חלק מהסעדים שזכאי מי מהצדדים לחוזה בלתי חוקי.
חוזים – אי-חוקיות – תרופות
חוזים – אי-חוקיות – תוצאותיה
חוזים – השבה – חוזה בלתי חוקי
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעת השבה שעניינה עסקת החלפת דייר מוגן בדייר אחר שלא צלחה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
קבלת פיצוי מוסכם או פיצוי בגין נזקים מוכחים שנגרמו, אינם חלק מהסעדים שזכאי מי מהצדדים לחוזה בלתי חוקי, ולכן, אף אחד מהנתבעים אינו זכאי לקזז או להותיר בידיו סכומים המשקפים פיצוי מוסכם, או נזקים מוכחים – במקרה של נתבע 1.
באשר לטענת חוסר היריבות של נתבע 2, הרי שטענת הנתבע 2 לפיה קיבל הכספים מהדייר היוצא ולא מהדייר הנכנס/המוצע ולכן לא חב לו דבר, הרי שטענה זו אינה עומדת בקנה אחד, לא עם הוראות חוק הגנת הדייר, לא עם הוראות הדין הכללי, ואף לא עם חובת תום הלב.
מדובר בתביעה להשבת המצב לקדמותו, ולא תביעה לאכיפה או לפיצוי מוסכם, המבוססות על ההתנהגות/ההסכם הבלתי חוקי, ולכן אין מקום להפעיל הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה" ולשלול התביעה, ומכל מקום בוודאי שאין חובה לעשות כן. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [דיון אזרחי] |
|
| תא (פ"ת) 45817-02-18 מכלוף גדעון ובניו בע"מ נ' חברת המזרח לשיווק מכוניות (1994) בע"מ (שלום; אריאל ברגנר; 18/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל בקשה מטעם התובעת להכיר בתקפות המצאה שביצעה לכתובת הנתבעת 1, כהמצאה למורשה מטעם הנתבעת 2. התובעת הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת קיומו של קשר אינטנסיבי בין הנתבעות בעת ביצוע ההמצאה.
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה למורשה
.
בקשת התובעת להכיר בתקפות המצאה שביצעה לכתובת הנתבעת 1, כהמצאה לנתבעת 2, כמורשה להנהלת עסקים מטעמה, כמשמעות מונח זה בתקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, ופסק כלהלן:
תקנה 482(א) לתקנות קובעת כי אם הייתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק באותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט.
ההלכה הפסוקה הציבה שני תנאים על מנת להכיר בתקפות המצאה למורשה בהנהלת עסקים, הראשון הוא כי התובענה עניינה באותו העסק או באותה העבודה; התנאי השני הוא קיום קשר אינטנסיבי בין המורשה הנטען לבין הנתבע, כשהדגש מושם על דרגת האינטנסיביות של הקשר עד כי ניתן להניח כי הגורם בארץ יביא לידיעת הנתבע הנמצא מחוץ למדינה את דבר הגשת התובענה ותוכנה. ויש לזכור כי הנטל להוכיח התקיימות שני התנאים רובץ לפתחה של התובעת.
יש לקבוע כי הסממנים להם טוענת התובעת – אשר לא הוכחשו מצד הנתבעת 1 – מעידים על אינטנסיביות שיתוף הפעולה העסקי בין שתי הנתבעות, ועל כן היא עומדת ברף הנדרש על מנת להכיר בהמצאה למורשה בהנהלת עסקים. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| תפ (י-ם) 5065-08-13 מדינת ישראל נ' אברהם חי בוזגלו גל (שלום; דב פולוק; 15/07/18) - 15 ע' |
| עו"ד: אור גבאי, אלי פוקספרומר |
בית המשפט הרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של חדירה לחומר מחשב שלא כדין, לפי סעיף 4 לחוק המחשבים ועבירה של מחיקת חומר מחשב, עבירה לפי סעיף 2(2) לחוק המחשבים. טענות הנאשם בעניין דחיית בקשתו לקבלת הסדר מותנה – נדחתה.
עונשין – עבירות – מחשבים
דיון פלילי – העמדה לדין – הסדר חלף העמדה לדין
.
הנאשם מואשם בביצוע עבירה של חדירה לחומר מחשב שלא כדין, עבירה לפי סעיף 4 לחוק המחשבים, ועבירה של מחיקת חומר מחשב, עבירה לפי סעיף 2(2) לחוק המחשבים. הנאשם סבור שהיה על המאשימה לקיים כלפיו את חובתה החוקית והמנהלית ולסיים את התיק בעניינו בהסדר מותנה ולא בהגשת כתב אישום כנגדו.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם ופסק כלהלן:
הנאשם הודה בביצוע המעשים המיוחסים לו.
על המאשימה, ככל רשות מנהלית אחרת, להפעיל את שיקול דעתה בהתאם לאמות המידה המחייבות רשות ציבורית. כאשר שיקול דעת זה נתון לביקורת שיפוטית. בעניין מתן הסדר מותנה, מלשון החוק הקבועה בסעיף 67א(ב) לחסד"פ לפיה "תובע רשאי" אנו למדים שעל רשות התביעה לשקול טרם קבלת ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום התאמת עניינו של חשוד להסדר אולם אין לה חובה להציע הסדר.
החלטת רשות התביעה שלא להציע לחשוד הסדר מותנה ולהעמידו לדין היא החלטה מנהלית. ככל החלטה מנהלית נתונה אף החלטה זו לביקורת שיפוטית במסגרת ההליך הפלילי. אולם על מנת שתתקבל טענתו על הנאשם להוכיח שהפגם שנפל בהחלטת המאשימה הוא מהותי ויורד לשורשו של ההליך הפלילי באופן שאינו מאפשר תיקונו אלא בדרך של ביטול כתב האישום, אולם מקרים אלה יהיו חריגים, נדירים ויוצאי דופן ביותר.
במקרה דנן אין מקום להתערב בשיקולי המאשימה, שנקבעו בהתאם להנחיית היועמ"ש – הסדר מותנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [הגנת הדייר] |
|
| תא (נת') 22371-07-14 ח.י. האר"י בצלאל בע"מ נ' שושנה זרוג (שלום; אלי ברנד; 08/07/18) - 26 ע' |
| עו"ד: ציונה גולן, חיים עדיני, אלון עדיני, סיגל בכר |
בית המשפט הורה על פינוי הנתבעת ממושכר לפי חוק הגנת הדייר, זאת משמצא, כי הנתבעת לא עמדה בתנאי סעיף 26 לחוק הגנת הדייר ולכן אינה זכאית לדיירות מוגנת. כן נפסק, כי מרבית עילות הפינוי כנגד הנתבעת מוצדקות, ועל כן גם אם הנתבעת קיימה אחר תנאי סעיף 26 לחוק הגנת הדייר, עדיין הייתה מתקבלת התביעה על בסיס עילות הפינוי לפי סעיף 131 לחוק הגנת הדייר.
הגנת הדייר – פינוי – עילות פינוי
הגנת הדייר – דייר מוגן – דייר שנפטר
הגנת הדייר – העברת המושכר – דייר שנפטר
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת שתי תובענות בין אותם צדדים אשר הדיון בהן אוחד והסעד המבוקש בשתיהן זהה - שעניינן עתירות לפינוי מושכר לפי חוק הגנת הדייר. בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לשאלה האם הנתבעת זכאית למעמד של דיירת מוגנת לפי סעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר. ככל שיקבע כי הנתבעת היא דיירת מוגנת טוענת התובעת לקיומן של עילות פינוי נגדה.
.
בית המשפט קיבל את התביעות ופסק כלהלן:
על פי סעיף 23(א) לחוק הגנת הדייר, עם פטירת המנוח קיימת אפשרות של העברת הדיירות המוגנת אל הנתבעת. ברם, על פי סעיף 26 לחוק, על מנת שתעבור הדיירות המוגנת, היה על הנתבעת להפסיק מיד את השכרת הנכס בשכירות משנה, ואולם הנתבעת המשיכה להשכיר את הנכס גם לאחר תום החוזה, לטענתה בהסכמת התובעת. הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי להסכמה מפורשת להמשך הסכם שכירות המשנה לאחר תום תקופת האופציה.
הנתבעת אינה עומדת בתנאי הרישא של סעיף 26. בעניין זה, יש לדחות את טענת הנתבעת כי הפעלת העסק כפי שהוא עתה אינה מהווה שינוי כה מהותי מקונדיטוריה העולה כדי אי קיום תנאי הרישא שבסעיף 26 ולפיכך אינו מקים עילה להפקעת זכות הנתבעת לדיירות מוגנת נגזרת. החקיקה והפסיקה אינם רואים בבתי אוכל מסוגים שונים סוג עסק זהה ואף לא בבתי אוכל המוכרים בין היתר דברי מאפה. על כן, יש לקבוע, כי אין הנתבעת דיירת מוגנת בנכס.
באשר לעילות הפינוי, אין לקבל את טענת התובעת כי לאור אי תשלום הפרשי ההצמדה בגין דמי השכירות עומדת לה כנגד הנתבעת עילת פינוי מכוח סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר. יחד עם זאת, לתובעת עומדת גם עילת פינוי מכוח סעיף 131(6) לחוק הגנת הדייר בגין עשיית רווח בלתי הוגן.
באשר לשאלת זכאות הנתבעת לסעד מן הצדק, אין הצדקה במקרה זה לקבלת סעד מלא מן הצדק ולפנים משורת הדין ובשים לב לעמדתה המקורית של התובעת ולמצבה הרפואי של הנתבעת, יינתן לה לפנים משורת הדין סעד חלקי ומוגבל מן הצדק. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 25 [משפחה] [בתי-משפט] |
|
| תמש (חי') 45466-10-15 ג.פ נ' ע.ו (משפחה; אלה מירז; 05/08/18) - 20 ע' |
| עו"ד: זיו גרובר, א. טירר |
הכרעה במספר תביעות: תביעת המשמרות התקבלה חלקית תוך דחיית טענות התובעת למשמורת בלעדית ודחיית בקשת האב לשנות מהמתווה המוסכם של חלוקת זמני השהות; תביעת המזונות הוכרעה בהתאם להלכת בע"מ 919/15; התביעה לאיזון משאבים התקבלה תוך דחיית מרבית טענות הנתבע; התביעה לדמי שימוש וכן תביעה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש נדחו.
משפחה – משמורת קטינים – משמורת משותפת
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – איזון משאבים
משפחה – בית משותף – דמי שימוש ראויים
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – שיקולים
.
הכרעה במספר תביעות שהגישה האישה. נותרו להכרעה הסוגיות הבאות: א. עניין האחריות ההורית וחלוקת זמני השהות; ב. המזונות הקבועים עבור הקטינות ; ג. איזון המשאבים – הסוגיות הכספיות וחוות דעת האקטואר, פירוק השיתוף ברכב ושווי המיטלטלין; ד. דמי שימוש; ה. תביעת התובעת לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש. רקע: הצדדים נישאו ב-2004 ולהם שלוש בנות משותפות (בגילאים: כמעט 6, 9 ו- 13). לשני הצדדים בני זוג אחרים ולאב נולד ילד מזוגיות זו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
תביעת התובעת לאחריות הורית וזמני השהות: תביעת המשמרות התקבלה חלקית תוך דחיית טענות התובעת למשמורת בלעדית ודחיית בקשת האב לשנות מהמתווה המוסכם של חלוקת זמני השהות. אומצה המלצת העו"ס לס"ד כי הצדדים יחלקו אחריות הורית שווה ומשמורת משותפת על הבנות. המדובר בהורים שהשכילו לשתף פעולה, חרף מורת רוחם ההדדית זה מזה. הפיכתם לשווי מעמד כמשמורנים משותפים תביא לידי ביטוי את הורותם המיטיבה כלפי הבנות כהורים משמורנים משותפים ולא רק כיחידים; בכל הנוגע לזמני השהות, חתירתו של האב לשוויון "כמותי", כך שיהיו זהים ולא רק דומים מובנים לביהמ"ש, אך התועלת שיכולה לצמוח מהרחבת זמני השהייה – הרחבה מינורית כשלעצמה – עלולה להביא לכליה את שלל ההישגים שקצרו הצדדים בעמל רב עד כה ואינו מתיישב עם טובת הקטינות הזקוקות ליציבות. זמני השהייה במתכונת זו הם בבחינת שווים – גם אם אינם זהים. הצדדים ישתתפו בתיאום הורי באמצעות התחנה לטיפול במשפחה;
תביעת התובעת למזונות הקטינות: לאחר הגשת הסיכומים בתיק נקבעה הלכת בע"מ 919/15 (להלן: "ההלכה"). לעמדת ביהמ"ש, הצדק מחייב לבחון את שאלת מזונות הקטינות ושיעורם, לאור ההלכה החדשה, אשר בעיקרה פותחת את הדלת להתרשמות מכלל הנסיבות האופפות את הצדדים, לרבות הכנסת האם וחלוקת זמני השהייה, ואין להתייחס יותר אל הדין האישי ככזה המטיל על האב באופן בלעדי את חובת הנשיאה במזונות ההכרחיים. לבת הזקונים ימלאו 6 בחודש אוקטובר הקרוב, ולפיכך ביהמ"ש מוצא להתייחס אל כל הבנות כמי שחובת המזונות כלפיהן חוסה תחת ההלכה – אף על פי שההלכה חלה על מזונות קטינים בגילאים 6-15.
בסופו של יום, בשים לב כי צרכי כל קטינה הועמד על סך 2,000 ₪, והואיל וביהמ"ש סבור כי יש להתייחס אל זמני השהות, לצורך קביעת שיעור המזונות כשווים, ותוך התחשבות בהפרשי השכר לטובת הנתבע (24,000 ₪ למול 12,000 ₪), ביהמ"ש מוצא לנכון להעמיד חלקו של התובע במזונות כל קטינה על סך 1,200 ₪, וסה"כ 3,600 ₪ עבור כל הבנות. בנוסף, הוחלט להפחית שיעור חלקו של האב במדורן של הבנות, לסך כולל וקבוע של 300 ₪, לכל ילדה הכולל את הוצאות אחזקת המדור. זאת נוכח מסקנת ביהמ"ש כי לתובעת זכויות בדירה אשר יכולה להניב שכר דירה, אשר יכול לשמש למדור (דמי שכירות ו/או משכנתא). נוכח עמדת ביהמ"ש בדבר הצורך והחובה ביציבות בחיי הצדדים והבנות, ביהמ"ש מוצא לנכון להעמיד את דמי המדור ואחזקת המדור על שיעור קבוע כאמור, באופן שימעיט התחשבנויות וחיכוכים ויצמצם את זירות המחלוקות שעלולות לצמוח בין הצדדים. בנוסף יישא הנתבע במחצית הוצאות החינוך והבריאות החריגות.
תביעת התובעת לפסיקת דמי שימוש: טענות הנתבע כי התובעת זנחה תביעתה לדמי שימוש נדחו ואולם התביעה נדחתה לגופה. בהלכת זרקא נפסק כי כאשר שותף אחד עושה שימוש בלעדי במקרקעין באופן המונע שימוש מיתר השותפים, חב השותף בתשלום דמי שימוש. ובאותה נשימה נקבע, מאידך גיסא, כי היה ולא נמנע השימוש, אף אם לא נעשה שימוש בפועל ע"י השותפים, לא קמה עילה לחיוב בדמי שימוש. לצד הלכת "זרקא" נשמעו בפסיקה קולות אחרים אשר ביקשו להגמיש את הדרישה למניעת שימוש. לאמור, כי כל מניעה כנה ואובייקטיבית של השימוש במקרקעין, בהתעלם מהשאלה מי יצר את המניעה, מזכה בפסיקת דמי שימוש. ויחד עם זאת, ההלכה היא כהלכת "זרקא" כאמור, ויש לתת משקל לשאלה האם נמנע מן התובעת השימוש בדירה, כמו גם לעובדה כי התובעת היא שעזבה את הדירה המשותפת. בסופו של יום ביהמ"ש שוכנע כי התובעת אינה זכאית לדמי שימוש. גם אם תתקבל טענתה כי חייה בבית לצד הנתבע היו בלתי נסבלים, הוכח כי התובעת בחרה את מועד עזיבתה באופן קפדני וחד-צדדי, שלטה לחלוטין במועד ופרטיי מעבר המגורים ונמנעה בכוונת מכוון מלפנות לקבלת סעד מתאים מביהמ"ש.
תביעת התובעת לאיזון משאבים: התביעה התקבלה תוך דחיית מרבית טענות הנתבע לעניין חוו"ד האקטואר (בעניין המניות "החסומות" ובעניין צבירת ימי חופשה שלא נוצלו), חשבון הבנק המשותף והמטלטלין.
תביעת התובעת לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש: לטענת התובעת ביזה הנתבע את החלטות ביהמ"ש הנוגעות לשיתוף פעולה עם האקטואר והמצאת מסמכים לפי דרישתו. על אף שנקבע כי הנתבע הביא להתארכות ההליך שלא כצורך, וכי י יש ממש בטענות התובעת. ביהמ"ש סבור כי אין לעשות בענייננו שימוש בסעדים מפקודת ביזיון ביהמ"ש, שכן מצויים אנו בתום ההליכים ואין תכלית אינסטרומנטאלית לשימוש בסעדים אלה. משנה תוקף לדברים היכן שניתן לעשות שימוש בסעדים חמורים פחות לשם השגת אותה תכלית ובענייננו ביטוי בפסיקת הוצאות משפט.
פסיקת הוצאות: נוכח תוצאות התביעות ומשום התכלית שרואה ביהמ"ש לנגד עיניו לצמצם את המחלוקות הפוטנציאליות שלפתחם של הצדדים, בואכה הידוק שיתוף הפעולה, נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו וכי לא יעשה צו להוצאות. יחד עם זאת ונוכח חקירתו המיותרת של האקטואר כאמור לעיל, ביהמ"ש מחייב את הנתבע בהוצאות בסך של 3,000 ש"ח. הסכום יופקד ע"י האב באמצעות האם לתכנית החסכון של הקטינות, סך של 1,000 ₪ לכל קטינה. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 26 [משפחה] [ירושה] |
|
| (י-ם) 1165960/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; אוריאל לביא, דוד דב לבנון, שלמה תם; 16/07/18) - 26 ע' |
| עו"ד: יוסף פוסטבסקי, זאב פרנקל |
דחיית תביעה (ברוב דעות) למזונות אלמנה מעיזבון שחולק על פי צוואה.
משפחה – מזונות – אלמנה
ירושה – עיזבון – מזונות מן העיזבון
משפחה – נישואין – כתובה
.
תביעה למדור ומזונות אלמנה מעיזבון שחולק עפ"י צוואה. רקע: המנוח נישא לתובעת בנישואין שניים לעת זקנותו, לפני כ-9 שנים. בהסכם הממון שנחתם ביניהם נקבע בין השאר כי במקרה של גירושין או פטירה יקבל כל אחד את רכושו, ולבן הזוג לא תהיה זכות באותו רכוש. כן הוסכם כי הצדדים יגורו בדירת האיש שהיא אצלו בדמי מפתח, "ומוסכם כי מגורי האשה בדירת האיש לא יקנו לה כל זכות קניינית ו/או זכות אחרת". המנוח ערך שטר צוואה שבו הוריש את כל נכסיו לבניו (הנתבעים) במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה, שעה אחת קודם מיתתו. במסגרת הצוואה נכתב כי "כל החובות שאני חב ישולמו מתוך עזבוני לפני חלוקתו". לאחר פטירת הבעל נשארה האלמנה לגור בדירה עם זכויות מכח חוק הגנת הדייר. זמן קצר לאחר מכן חתמה האלמנה על הסכם עם בעל הדירה, ולפיו היא תפנה את הדירה בתמורה לפיצוי של 400,000 ₪. לטענת התובעת, הכסף שקבלה מהדירה ניתן לה בגין הויתור על זכות המגורים בדירה ע"פ חוק הגנת הדייר, ואינה נובעת מירושת הבעל, ולכן סכום זה שייך לה ללא קשר לזכותה לקבל מהעיזבון את המגיע לה מתנאי הכתובה, דהיינו מדור ומזונות. לטענת הנתבעים, הסך הנ"ל התקבל מכח זכות שהייתה לבעלה בדירה, ולכן היא חייבת להחזיר להם את הכסף, והם מסתמכים על הסכם ממון שנחתם בסמוך לנישואיהם. על כל פנים, לשיטתם יש לדון לחייבה בנזק ליורשים מדין גרמי או כדין "אוכל חסרונו של חברו", על כן יש לראות את התובעת כמי שנטלה כסף השייך להם, ולחשבו כתשלום כתובה הגורר את סילוקה מזכותה למזונות אלמנה. לחילופין, לאחר שהאשה בחרה לוותר על זכות המגורים בדירה שבה גרה עם בעלה, אין לה יותר זכות לתבוע מדור, שהרי הייתה יכולה לדור בדירה שהשאיר לה בעלה.
.
ביה"ד הרבני האזורי דחה את התביעה ברוב דעות ופסק:
לדעת דיין א (דעת המיעוט): האלמנה זכאית למזונות ולשאר הוצאות ביגוד ורפואה מן העיזבון, אך לא הוצאות שכר דירה מאחר שהאלמנה ויתרה על המדור שגרה בו עם בעלה, ולו רצתה היתה רשאית לדור במדור זה כל חייה.
בנידון זה שבני הזוג מקהילות אשכנז ואלו נישואין של זיווג שני, יש לקבוע שנישאו על דעת המנהג הנוהג אצל האשכנזים, ודינם שיכולים היורשים לסלק האלמנה מזכותה למזונות בתשלום הכתובה.
מה הסכום שעל היורשים לשלם בגין שטר הכתובה: כעולה מדברי הצדדים נקוב בכתובה סכום של 100 זוז ועוד 100 זקוקים כפי הנהוג בציבור זה. ביחס לשערוך הזקוקים, נחלקו דעות הפוסקים. לגישת דיין א' יש לילך בנסיבות עפ"י השיטה המחמירה קרי לשיטת הגר"א והחזו"א משני טעמים:
א. הפסיקה לחייב את החישוב הנמוך מיוסדת על ההלכה כי "יד בעל השטר על התחתונה". אך הלכה זו מתייחסת לנסיבות שבהן האשה תובעת כתובה והבעל המוחזק מבקש לצמצם את חיובו כדעת המקילים בשיעור הזקוקים, ובזה נפסק בפד"ר שם שאין מוציאים מהמוחזק יותר משיעור זה. אך במקרה הנוכחי, האשה כלל אינה מעוניינת בתשלום הכתובה, אלא היורשים דורשים לכפות אותה לקבל את הכתובה, ובכך תסולק מהזכאות למזונות. בנסיבות אלו האלמנה מוחזקת במזונות, ואי אפשר לסלקה עד שלא יפרעו לה את כל הכתובה, ולכן עליהם הראיה שפרעו לה את כל הכתובה, וממילא חייבים לשלם לפי הערכה הגבוהה של הכתובה.
ב. מאחר ונמצא שלדעת הבית מאיר שהסכים עמו החת"ס בהגהות על השו"ע יש להביא לפיוס האלמנה בעת פירעון הכתובה, ובספר משנת יעקב הנזכר לעיל כתב: שיש לפצות אותה "בסכום הנתון לשיקול דעת ביה"ד", ובלא"ה אין מסלקין אותה ממזונות באמצעות תשלום הכתובה, פשיטא שלא יתכן לתת לה את הסכום הזעום של 100 זוז ועוד 100 זקוקים לפי הדעה המצמצמת, שהם כיום כ-4500 שקל, ולקבוע שבכך התקיימה התקנה שתיקנו לאפשר לסלקה בכתובתה ולהיפטר מהמזונות.
טענת היורשים כי כבר פרעו את הכתובה נדחתה. סך 400,000 ששולמו לאלמנה בהתאם להסכם עם בעל הדירה שייך לה, ואין ליורשים כל טענה בגין סכום זה. ולכן אין מקום לטענה שסכום זה יוכל להיחשב כתחליף לפירעון הכתובה או המזונות. אין במעשי האשה בטרם פטירת הבעל ולאחר הפטירה משום מזיק או "אוכל חסרונו של חברו".
עוד התייחס דיין א' למעמדו של חוק הגנת הדייר על פי ההלכה.
ולעניין מזונות מן העיזבון שהתקבל את היורשים עפ"י צוואת המנוח במתנת בריא מחיים אכן לדעת רוב הראשונים, וכן נפסק להלכה, שאין אלמנה גובה מזונות מעיזבון במצב שכזה. חרף האמור, בנסיבות העניין מגיע לאלמנה מזונות מן העיזבון, וזאת כיוון שנאמר בצוואה כי על היורשים לפרוע את החובות שלו לפני שהם מחלקים את העיזבון, והבעל התחייב בתנאי כתובה לשלם לאלמנה מזונות, ממילא גם זה נכלל בחובות שעל היורשים לפרוע. דיין א' מוסיף כי אע"פ שהדבר אינו ברור בשטר, ואפשר לומר שהתכוון רק לחוב שנוצר מחיים ולא לחובות שנוצרו לאחר מיתה כמו מזונות של אלמנה, אבל כיוון שהמצווה אמר שיתנו את החובות לפני חלוקת העיזבון, כל עוד לא שילמו את החובות העיזבון הוא בחזקת היורשים ולא בחזקת מקבלי המתנה, וממילא כלפי היורשים האלמנה מוחזקת במזונותיה, ומספק היורשים חייבים לשלם לה את מזונותיה.
לפיכך נפסק כי לעת עתה יש לפסוק לחייב את היורשים סך 2500 שקל לחודש כמזונות זמניים מהעיזבון שישולמו החל מיום הפטירה. לאחר שהיורשים יפרעו את הכתובה וישלמו לאלמנה לפי השיטה המחמירה סך השווה ל-28.8 ק"ג כסף צרוף, ביה"ד יפסוק שמאותו מועד האלמנה כבר אינה זכאית למזונות מן העיזבון. אם תסרב לקבל, הסכום יושלש עבורה בקופת ביה"ד.
לדעת דיינים ב' וג': מכיוון שהצוואה נכתבה בלשון מהיום ושעה אחת קודם מיתה הרי היא כדין מתנת בריא, ולכן היורשים פטורים ממזונות האלמנה וחייבים בתשלום הכתובה. לעניין הסעיף בצוואה "וכן כל החובות שאני חב ישולמו מתוך עזבוני לפני חלוקתו". נראה פשוט שאין כוונת המנוח לחוב מזונות האלמנה ואף אם קיים ספק בדבר, הרי כיוון שהיורשים מוחזקים בכספים אין להוציא מספק עבור חוב המזונות.
ביחס לתשלום הכתובה הואיל ולא הוגשה תביעה ביה"ד אינו מתייחס לכך.
ביחס לסך 400,000 ש"ח שהתקבל אצל האלמנה בגין מכירת זכויותיה בדירת המנוח, ביה"ד הבהיר כי הוא לא דן בכך ישירות, אלא ככל שהייתה לכך השלכה לבירור תביעת המזונות והכתובה בגין טענת פרעתי, ובהקשר לכך קבע ביה"ד כי הסכום הנ"ל שייך לאלמנה. |
| חזרה למעלה |
|
|
