|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
|
תוכן העניינים
| עליון |
| 1 [כספים] [ראיות] [דיון אזרחי] |
|
| עא 3381/17 שאול אשכנזי נ' ציון בן שלמה (עליון; נ' סולברג, ד' מינץ, י' אלרון; 22/08/18) - 23 ע' |
בימ"ש דחה את הערעור על חיובו של המערער לשלם למשיב 1 סכום כספי, בהעדר מקום להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה המבררת, בין היתר בדבר קיומו של הסכם ייזום. בנוסף, הסכם הייזום איננו הסכם בעל-פה הסותר הסכם מניות שנחתם המהווה הסכם בכתב, אלא בא במקומו; בצדק המערער לא חויב בתשלום ריבית על החוב למשיב 1 עד ליום שהמערער החזיק בכספים בהסכמת המשיב ולא מעבר לכך. לאחר מועד זה על המערער לשאת בתוספת ריבית על יתרת החוב, כאשר תקופת הריבית צריכה להתחיל ביום היווצרות עילת התביעה, הוא המועד בו המשיב ביקש את כספו מהמערער וזה נמנע מלעשות כן; אין באמור בדבר תקופת הריבית כדי לסתור את הקביעה לפיה חובו של המערער נושא הפרשי הצמדה למדד החל מיום ביצוע העסקה, כשלוש שנים קודם לכן.
 כספים – הפרשי הצמדה וריבית – מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכא-1961
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – פסיקתם
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – מטרתם
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – תקופת הריבית
ראיות – מסמך בכתב – סתירתו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [כספים] [ראיות] [דיון אזרחי] |
|
| עא 3381/17 שאול אשכנזי נ' ציון בן שלמה (עליון; נ' סולברג, ד' מינץ, י' אלרון; 22/08/18) - 23 ע' |
| עו"ד: בעז בן צור, אברהם אברהמוף, עופר צור, עופר פליישר, אסף רז, שני וייס, עומר רזין |
בימ"ש דחה את הערעור על חיובו של המערער לשלם למשיב 1 סכום כספי, בהעדר מקום להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה המבררת, בין היתר בדבר קיומו של הסכם ייזום. בנוסף, הסכם הייזום איננו הסכם בעל-פה הסותר הסכם מניות שנחתם המהווה הסכם בכתב, אלא בא במקומו; בצדק המערער לא חויב בתשלום ריבית על החוב למשיב 1 עד ליום שהמערער החזיק בכספים בהסכמת המשיב ולא מעבר לכך. לאחר מועד זה על המערער לשאת בתוספת ריבית על יתרת החוב, כאשר תקופת הריבית צריכה להתחיל ביום היווצרות עילת התביעה, הוא המועד בו המשיב ביקש את כספו מהמערער וזה נמנע מלעשות כן; אין באמור בדבר תקופת הריבית כדי לסתור את הקביעה לפיה חובו של המערער נושא הפרשי הצמדה למדד החל מיום ביצוע העסקה, כשלוש שנים קודם לכן.
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכא-1961
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – פסיקתם
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – מטרתם
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – תקופת הריבית
ראיות – מסמך בכתב – סתירתו
.
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ"ש המחוזי במסגרתו חויב מערער 1 בערעור העיקרי (הוא המשיב 1 בערעור שכנגד, להלן: אשכנזי) לשלם למשיב 1 בערעור העיקרי (הוא המערער 1 בערעור שכנגד, להלן: בן שלמה) סך של כ-7.5 מיליון ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ללא ריבית החל מיום 29.12.06 ועד התשלום המלא בפועל ובתוספת ריבית החל מיום הגשת התביעה עד התשלום המלא בפועל; בנוסף, נדחתה תביעתו שכנגד של אשכנזי נגד בן שלמה וכן מרבית תביעתו של אשכנזי בסך של כ-1.34 מיליון ₪ נגד משיב 2 בערעור העיקרי (הוא המערער 2 בערעור שכנגד, בנו של בן שלמה) ונתקבלה על סך של 104,000 ₪ בלבד. ההליך מגולל סכסוך עסקי בין הצדדים המעורבים וגורמים נוספים, במסגרתו נחתמו, בין היתר, הסכם מניות, הסכם ייזום והסכם ויתור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים סולברג ואלרון) דחה את הערעור, קיבל בחלקו את הערעור שכנגד ופסק כי:
הערעור העיקרי של אשכנזי תוקף ממצאי עובדה שקבעה הערכאה המבררת. בימ"ש שלערעור לא ייטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת והמבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה באופן בלתי אמצעי. ענייננו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים ביותר המצדיקים לסטות מכלל זה. לא נמצא מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, התומכים במסקנות העובדתיות והמשפטיות, וגם לא נמצאה בפסק הדין כל טעות ביישום החוק והדין. לפיכך, הערעור העיקרי נדחה; למעלה מן הצורך, צוין כי הסכם הייזום איננו הסכם בעל-פה הסותר את הסכם המניות המהווה הסכם בכתב. אכן, לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, מסמך בכתב נהנה מעליונות במובן זה שלא ניתן לסתור אותו באמצעות טענות בעל-פה, אלא במסמך בכתב בלבד. אך בענייננו, הסכם הייזום כלל לא בא לסתור את הסכם המניות, אלא בא במקומו. בן שלמה לא טען ולא יכול היה לטעון כי הסכם המניות לא היה תקף. טענתו הייתה כי לאחר שהצדדים ראו כי לא תצמח תועלת מהסכם המניות, נחתם הסכם הייזום בעל-פה; אף אם אשכנזי היה צודק בטענתו כי הסכם הייזום הוא הסכם בעל-פה הסותר את הסכם המניות, או הסכם שבן שלמה וויתר עליו במסגרת כתב ויתור, הוא מנוע מלהעלות טענות אלו שעה שהכחיש את קיומו של הסכם הייזום בהליך בבימ"ש קמא.
אשר לערעור שכנגד, בימ"ש קמא צדק בכך שלא חייב את אשכנזי בתשלום ריבית על החוב לבן שלמה, כל אימת שלפי הודאתו הוא זה שביקש מאשכנזי לשמור את הכספים אצלו. ברם, קביעה זו נכונה עד ליום שאשכנזי החזיק בכספים בהסכמת בן שלמה ולא מעבר לכך. ביום 8.9.09 אשכנזי שילם לבן שלמה סכום כספי על חשבון החוב כלפיו לפי הסכם הייזום. מאותו תאריך אשכנזי החזיק ביתרת החוב שלא על דעתו של בן שלמה ולכן, החל מאותו תאריך על אשכנזי לשאת בתוספת ריבית על יתרת החוב. מסקנה זו מתבקשת לאור ממצאי העובדה שקבע בימ"ש קמא ונוכח סעיף 2 וסעיף 5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. לפי סעיפים אלה לבימ"ש נתון מרווח של שיקול דעת באשר למועד ממנו תתחיל תקופת הריבית וההצמדה. עם זאת, בהיעדר נימוק מיוחד, תקופת הריבית תחל מיום היווצרות עילת התביעה ובהיעדר טעמים מיוחדים יש לפסוק גם את הפרשי ההצמדה מיום היווצרות העילה. משכך, תקופת הריבית צריכה להתחיל ביום היווצרות עילת התביעה, הוא המועד שבו בן שלמה ביקש את כספו מאשכנזי וזה נמנע מלעשות כן (8.9.09).
אין בקביעה האמורה בדבר תקופת הריבית כדי לסתור את קביעת בימ"ש קמא לפיה חובו של אשכנזי נושא הפרשי הצמדה למדד החל מיום ביצוע העסקה בחודש 12/06, ולא מיום 8.9.09. מטרת ההצמדה למדד איננה זהה למטרת החיוב בריבית. בעוד שההצמדה למדד אך מפצה על ירידת ערך הכסף לפי ערכו הריאלי במועד שבו הופקד הכסף ומטרתה שמירה על ערכו, מטרת הריבית כפולה: מקום ששיעורה עולה על שיעור האינפלציה, הריבית מפצה על ירידת ערך הכסף, אך יש בה גם תשלום דמי שימוש בכסף. רציונל זה חל גם על השנים בהן הכסף היה נתון בידי אשכנזי, על דעתו של בן שלמה. לעומת זאת, ריבית המצטרפת לתשלומי הצמדה באה לבטא את העובדה שכסף שהיה אדם זכאי לקבלו, עוכב על ידי אחר במקום להיות בשליטתו. לפיכך, בן שלמה אינו זכאי לקבל תשלום "דמי שימוש" על כספיו אלא החל מאותו תאריך שאשכנזי "השתמש" בכסף שלא על דעתו. לפיכך, על סכום החיוב שחויב בו אשכנזי, תתווסף ריבית החל מיום 8.9.09 ועד התשלום המלא בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון אזרחי] |
|
| רעא 4349/18 SES S.A נ' שמואל (שמוליק) קורן (עליון; נ' סולברג; 21/08/18) - 6 ע' |
| עו"ד: בעז בן צור, אורי שנלר, גיא רוה, ליויאן סגל, גיליה טמיר רייק, איתי סעדי |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה החלטת בימ"ש המחוזי בדבר עיכוב הליכים עקב קיומו של הליך תלוי ועומד בביה"ד האזורי לעבודה. נפסק כי, מדובר בהחלטה דיונית-ניהולית של הערכאה הדיונית, שאין זה מקרה חריג המצדיק התערבות ערכאת הערעור בה, וכי עיכוב הדיון ניתן על יסוד שיקולי יעילות הדיון ומניעת הכרעות סותרות, ואין בו פגיעה בזכויות של המבקשות.
דיון אזרחי – עיכוב הליכים – הליך תלוי ועומד
דיון אזרחי – עיכוב הליכים – שיקולי בית-המשפט
דיון אזרחי – רשות ערעור – דחייתה
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי, בגדרה הוחלט על עיכוב הדיון בהליך עד למתן פסק דין בתובענה שהוגשה נגד המשיב בבה"ד האזורי לעבודה, בטענה על גזֵלת לקוחות ועל שימוש בסודות מסחריים לשם הקמת עסק מתחרה (להלן: ההליך בביה"ד לעבודה). בבימ"ש המחוזי המבקשות הגישו תביעה נגד המשיב בה נטען כי שימש ציר מרכזי במו"מ על מכירת חברה, וכי ניהל אותו בדרכי תרמית (להלן: ההליך האזרחי).
.
בית המשפט העליון (השופט נ' סולברג) דחה את הבקשה ופסק כי:
החלטה בדבר עיכוב הליכים עקב קיומו של הליך תלוי ועומד הינה במהותה החלטה דיונית-ניהולית של הערכאה הדיונית, אשר ערכאת הערעור תמעט להתערב בה, למעט במקרים חריגים. מקרה זה אינו בה בגדרם של אותם מצבים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.
השיקולים המרכזיים שעל בימ"ש לשקול במסגרת ההכרעה בבקשה לעיכוב בירור תובענה הם יעילות הדיון, חסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין והכרעה מהירה בסוגיות שלפניו. החלטת בימ"ש המחוזי התבססה בעיקרה, על הקביעה כי במוקדם של שני ההליכים מחלוקת עובדתית משותפת: האם המשיב התחרה בחברה בה עבד בתקופה שבה התנהל מו"מ על מכירתה. על רקע קביעה זו, החליט בימ"ש כי ישנה חפיפה מסוימת גם בנזקים שנתבעו בשני ההליכים. עקב כך, החליט בימ"ש המחוזי כי יש לעכב את הדיון בהליך משיקולי יעילות הדיון ומניעת הכרעות סותרות. אכן, נראה שהכרעותיו של ביה"ד לעבודה עשויה להשפיע על ההליך האזרחי. בנסיבות אלה, ומשלא נמצא כי החלטת בימ"ש המחוזי פוגעת בזכויותיהן של המבקשות, ויהיה להן יומן, הבקשה נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עבודה] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 4318/18 ד"ר מיכל דחוח-הלוי נ' מדינת ישראל משרד מבקר המדינה (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז; 21/08/18) - 8 ע' |
| עו"ד: דנה מנחה, דיאן קשקוש |
בג"ץ דחה עתירה על פסקי דין של בתי הדין לעבודה, ביחס לנוהל חדש במשיב 1 הנוגע להרכב ועדת הבוחנים במכרזים הפנימיים שלו, כפי שנקבע בהסכם קיבוצי שנחתם בין המשיב 1 להסתדרות. נפסק כי, העתירה הוגשה בשיהוי ובלי לצרף את ההסתדרות לעתירה, וכי לא נפלה טעות משפטית מהותית בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה המקימה עילה להתערבות בג"ץ.
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
משפט מינהלי – בגץ – שיהוי
משפט מינהלי – בגץ – צדדים לעתירה
משפט מינהלי – בגץ – היעדר עילה
.
העתירה מכוונת כלפי פסק דין של ביה"ד הארצי לעבודה, וכלפי פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה, שעיקרה נוגע להרכב ועדת הבוחנים במכרזים פנימיים של המשיב 1, משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור (להלן: המשיב; ועדת הבוחנים). בנוסף, מתבקש בה ביטול ההסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם בין המשיב לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות).
.
בג"ץ (מפי השופטת ד' ברק-ארז ובהסכמת ) דחה את העתירה ופסק כי:
העתירה הוגשה קרוב לשמונה חודשים לאחר מתן פסק הדין בביה"ד הארצי לעבודה, ולמעלה מחצי שנה לאחר שפורסם הקול הקורא לכהונה כנציגי ציבור בוועדות הבוחנים, ובסמוך למועד אישורה של רשימת נציגי הציבור בוועדת הכספים של הכנסת. בנסיבות אלה, מתקיימים הן שיהוי סובייקטיבי והן שיהוי אובייקטיבי, אשר מטים את הכף לעבר דחיית העתירה; טענת סף נוספת בעלת משקל ממשי היא זו הנסבה על אי צירופה של ההסתדרות לעתירה, בהתחשב בכך שהסעד המבוקש על ידי העותרת הוא ביטול הסכם קיבוצי שההסתדרות היא צד לו.
למעלה מן הצורך, לא נמצא שבפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה נפלה טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב התערבות בה. בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של ביה"ד הארצי לעבודה. ההליך שהתקיים בביה"ד לעבודה, על שני גלגוליו, היה יסודי והוביל לכך שהתקיימה בנושא ועדות הבוחנים עבודת מטה מקיפה, כך שבסופו של דבר ניתן מענה לטענות שהעלתה העותרת, גם אם לא מענה מספק מבחינתה. למעשה, המצב הנוהג כיום אינו זה שזכה לאישור בבג"ץ אדירי, לפיו הנוהל שהונהג במשיב הוא כי חברי ועדת הבוחנים במרכז פנימי יהיו אך ורק עובדי המשיב. על רקע כל האמור, לא קמה עילה להתערבות בג"ץ, בהתחשב באמת המידה המצומצמת לכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בוררות] |
|
| רעא 4801/18 מילי חדרה 91 בע"מ נ' זכריה "זיגי" תוהמי (עליון; ד' מינץ; 21/08/18) - 7 ע' |
| עו"ד: יחיאל סימן טוב, עמוס טיין, דניאל דן גור, רענן צפניה |
נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי שדחתה את בקשת המבקשים לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, שכן ההחלטה אינה מגלה "טעות של ממש". קביעת בימ"ש קמא כי אין מקום להפריד את הדיון בתיקים שאוחדו, ובהם בקשה לאישור תביעה נגזרת, נמנית עם ההחלטות הדיוניות שלגביהן שמור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, ומכל מקום משעה שבימ"ש קמא קבע כי הבקשה לאישור תביעה נגזרת אינה יכולה להתברר לפני בורר, שיקולי יעילות והרצון למנוע כפל דיון והכרעות סותרות, תומכים בהחלטה לברר את כל התביעות באותו פורום.
בוררות – עיכוב הליכים – תניית בוררות
בוררות – עיכוב הליכים – אימתי
בוררות – עיכוב הליכים – עקב קיומו של הליך בוררות
בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור
.
מבקשת 1, שהייתה באותה עת בשליטתם וניהולם של מבקש 2 ומשיב 1 בחלקים שווים, ומשיבה 2, שהייתה בשליטת משיב 3, התקשרו בהסכם לייסוד חברה לצורך רכישת מקרקעין והקמת מבנה שישמש למגורים ולמסחר. בהתאם להסכם הוקמה משיבה פורמלית 4 (להלן: החברה המשותפת). בין המייסדים התגלעו סכסוכים שונים ובהם שלושה הליכים שנפתחו בבימ"ש המחוזי ואוחדו, הליך אחד מתוכם הינו בקשה לאישור תביעה נגזרת. המבקשים עתרו לבימ"ש המחוזי כי יורה על עיכוב ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות בשלוש התביעות נוכח תניית בוררות בהסכם לייסוד החברה המשותפת. הבקשה נדחתה, ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה ופסק כי:
החלטה הנוגעת לעיכוב ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות נתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה אלא אם נפלה בה טעות של ממש. במקרה דנן, החלטת בימ"ש המחוזי אינה מגלה "טעות של ממש" המצדיקה מתן רשות ערעור. המבקשים טענו בלשון רפה בלבד נגד החלטת בימ"ש שלא לעכב את ההליכים בתביעה הנגזרת שהגישו, וטענותיהם התמקדו בשני ההליכים הנוספים שאוחדו ובקביעת בימ"ש המחוזי כי אין מקום להפריד את הדיון בשלושת התיקים שאוחדו. ברם, החלטות בנוגע להפרדת דיון נמנות עם ההחלטות הדיוניות אשר לגביהן שמור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב.
מעבר לכך, אף לגופם של דברים אין ממש בטענת המבקשים. לפי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, נדרש בימ"ש ל"טעם מיוחד" על מנת שלא לעכב הליכים חרף קיומה של תניית בוררות. עם זאת, כאשר סכסוך בין אותם בעלי דין מורכב ממספר עילות שלא ניתן להפריד ביניהן ורק חלקן יכולות להתברר לפני בורר, הנטייה היא להימנע מעיכוב ההליכים, בשאיפה לריכוז כלל התביעות הנובעות מעילה אחת למהלך דיוני אחד, ולמנוע ריבוי התדיינויות סביב אותה עילה. במקרה זה, מעיון בתביעות השונות עולה כי כל ניסיון להבחין ולהפריד בין עילות התביעה, ככל שמדובר בבקשה לאישור תביעה נגזרת והתביעה האישית שהגיש משיב 3, נדון לכישלון. במוקד כל התביעות עומד המאבק על השליטה בחברה המשותפת וחלוקת הרווחים בין בעלי המניות. על כן, משעה שהכריע בימ"ש המחוזי כי הבקשה לאישור תביעה נגזרת אינה יכולה להתברר לפני בורר, שיקולי יעילות והרצון למנוע כפל דיון ואפשרות של הכרעות סותרות באותן סוגיות, תומכים בהחלטה לברר את כלל התביעות באותו הפורום. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 5968/18 מהראן שוארמה נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל; 16/08/18) - 5 ע' |
| עו"ד: ארז בן ארויה, עומייר א. מריד |
בימ"ש דן בשאלה האם החלטה לפיה נאשם עצור עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, אלא אם יעמוד בתנאים, מסווגת כהחלטת – שחרור או מעצר לצורך סעיף 47 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), ופסק כי החלטה לפיה נאשם נעצר אלא אם כן יעמוד בתנאים מסוימים, דינה כדין החלטה המשחררת נאשם בכפוף לתנאים, שכן בשני המקרים מדובר בנאשם משוחרר, ולא במי שנעצר בכפוף לתנאים לעניין סעיף 47 הנ"ל.
דיון פלילי – שחרור בערובה – תנאי שחרור
דיון פלילי – שחרור בערובה – שיקולי בית-המשפט
.
בקשת רשות ערעור שעניינה בשאלה האם החלטה לפיה נאשם עצור עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, אלא אם יעמוד בתנאים, מסווגת כהחלטת – שחרור או מעצר לצורך סעיף 47 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק).
.
בית המשפט העליון (השופט נ' הנדל) נתן רשות ערר, קיבל את הערר ופסק כי:
ביסוד הדיון ניצב סעיף 47 לחוק, שכותרתו "תוצאות אי המצאת ערובה". לפי תת סעיף 47(ג), אם לא קבע השופט מועד להמצאת ערובה, ולא הומצאה הערובה, יובא העצור בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה. ערכאות קמא, שדנו בבקשה להורות על שחרור המבקש, סברו כי מדובר בהחלטת מעצר ומכאן כי סעיף 47 לא חל בנימוק שבימ"ש השלום ניסח את החלטתו באופן שהוא מורה כי מעצר המשיב יהא עד תום ההליכים. יחד עם זאת, המשיב יוכל להשתחרר בכפוף לתנאים, ובהם הפקדה בסך 20 אלף ₪. בהיבט העקרוני, נפלה שגגה בהחלטות ערכאות קמא. אין להבחין בין החלטה המורה על שחרור נאשם בכפוף לתנאים, ובמידה שאלו לא יתקיימו הוא ייעצר; לבין החלטת מעצר בגדרה הנאשם יוכל להשתחרר במידה ויעמוד בתנאים מסוימים. במהות, בימ"ש בהחלטה כזו, תהא דרך הצגתה אשר תהא, מורה על שחרור נאשם, היה ונאשם ממלא אחר התנאים שקבע בימ"ש. העניין נתון בידו, בניגוד להחלטת מעצר. לא יהיה זה נכון, מבחינת מדיניות משפטית, להשאיר את גורל סיווג ההחלטה לדרך שבה בימ"ש מציג אותה.
יתרה מכך, אף מבחינת פרשנות תכליתית של סעיף 47 לחוק אין לקבל את עמדת ערכאות קמא. הסעיף נועד להתמודד עם התופעה של אי המצאת ערובה. נאשם שלא עמד בתנאי השחרור, כמו במקרה זה, עונה על תוצאות זו. בליבת הסעיף ההבנה כי מקום בו בימ"ש שחרר נאשם, אך הוא נותר במעצר בשל אי מילוי התנאים שהוצבו, יש צורך בפיקוח הדוק יותר. הליך זה, לפי סעיף 47 לחוק, איננו עניין פורמאלי ומטרתו לאפשר לבימ"ש לשקול האם יש מקום לשנות את התנאים עקב אי מילויים על ידי הנאשם. לכן, ובשל נימוק זה, יש לקבוע את העניין לדיון בפני שופט תוך זמן מוגדר וקצר ביותר. נוכח כל האמור, החלטה לפיה נאשם נעצר אלא אם כן יעמוד בתנאים מסוימים, דינה כדין החלטה המשחררת נאשם בכפוף לתנאים. בשני המקרים מדובר בנאשם משוחרר, ולא במי שנעצר בכפוף לתנאים, לעניין סעיף 47 לחוק. עמדה זו אף נובעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
באשר לנפקות הפגם לפיו המבקש לא הובא בפני שופט, אין זה מסוג הפגמים שבגינם יש להורות על שחרור נאשם. בהינתן לשון ותכלית החוק, דרך התיקון היא על ידי הבאת המבקש בפני בימ"ש השלום אשר הורה על שחרורו בתנאים. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 6 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (חי') 14150-12-16 ראידה מוחסן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; מיכל פריימן, נ.צ.: ח' טרטקובסקי שמש, ע' ליפשיץ; 29/07/18) - 13 ע' |
| עו"ד: עלא חיידר, פהד חג'אזי, בוריס קמינסקי |
בית הדין האזורי לעבודה קבע כי האירוע במהלכו נרצח המנוח בעת שהיה בדרכו לעבודה, יוכר כתאונת עבודה כמשמעה לפי חוק הביטוח הלאומי.
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
המחלוקת בה יש להכריע בתיק זה הינה האם על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") יש להכיר במותו של המנוח כתאונת עבודה, אם לאו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' פריימן ונציגי הציבור ח' טרטקובסקי שמש וע' ליפשיץ) קבע כלהלן:
סיכון דרך הינה הגדרה דינמית ורחבה למצבים שיכול ויקרו למבוטחים בדרכם לעבודה ואשר המחוקק התכוון להחיל עליהם את ביטוח נפגעי העבודה על פי החוק.
במקרה שבפנינו, כשהמנוח נפגע בדרכו לעבודה והוא אינו קשור בשום צורה שהיא לאירוע הפלילי באופן אישי, יש להכיר באירוע כתאונת עבודה.
אמנם, רצח המנוח נעשה בכוונה תחילה עקב היקלעותו למקום אירוע פלילי בין בן דודו של המנוח לבין הרוצח, והרוצח אף הורשע בעבירה נפרדת ביחס לרצח המנוח. אולם, משלא היה בין המנוח והרוצח כל סכסוך והרצח אירע אך בשל העובדה המצערת שהמנוח נקלע למקום, אין באמור ובכוונתו הפלילית של הרוצח כדי להפוך את המנוח למי שנרצח "בשל מי שהינו".
אשר על כן, התביעה מתקבלת. האירוע במהלכו נרצח המנוח בעת שהיה בדרכו לעבודה, יוכר כתאונת עבודה כמשמעה בחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] [חינוך] |
|
| דמ (חי') 2389-02-17 בידס זוהאד איליא נ' בית ספר נזירות נצרת (עבודה; מירי שי גרינברג; 29/07/18) - 15 ע' |
| עו"ד: שכיב קובטי, נסרין ח'ורי |
התובעת מועסקת בתפקיד סייעת בגן ילדים פרטי שבבעלות הנתבעת, המוגדר מוסד מוכר לא רשמי. ביה"ד פסק כי, הנתבעת מחויבת לשלם לתובעת תנאי שכר השווים לאלה המוענקים לסייעות המועסקות ברשות המקומית, ובכלל זה מענק יובל הנכלל בהגדרת "שכר", וכי התובעת זכאית לתשלום מענק יובל, לפי ותקהּ, ובהתאם לכללים החלים על עובדי רשויות מקומיות מכוח חוקת העבודה.
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
חינוך – מוסד חינוך – מוסדות חינוך לא רשמיים
חינוך – מוסד חינוך – מוסד מוכר שאינו רשמי
.
הנתבעת היא עמותה רשומה המפעילה מוסדות חינוך שונים, המוכרים כמוסד חינוך שאינו רשמי. התובעת מועסקת על ידי הנתבעת כעוזרת גננת (סייעת) בגן ילדים פרטי שמפעילה הנתבעת משנת 1991. נכון למועד הגשת התביעה, הוותק של התובעת עולה על 25 שנה. הדיון נסב אודות שאלת זכאות התובעת למענק יובל, תוך השוואת תנאי העסקתה לתנאים המקובלים במוסדות החינוך הרשמי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת מ' שי-גרינברג) קיבל את התביעה ופסק כי:
חוק לימוד חובה קובע חובת לימוד סדיר על כל ילד בישראל מגיל 3 ועד 17. החובה לתת חינוך מוטלת על המדינה, והחובה לקיים מוסדות חינוך לשם כך מוטלת על המדינה ביחד עם הרשות המקומית. קיימות אבחנות בין כמה סוגים של מוסדות חינוך: "מוסד רשמי" ו"מוסד לא רשמי"; מוסד "מוכר" ומוסד "לא מוכר". מוסדות חינוך רשמיים פועלים על פי חוק חינוך ממלכתי ובצדם פועלים מוסדות חינוך מוכרים שאינם מוחזקים על ידי המדינה, אלו הם מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים. מוסדות מוכרים לא רשמיים, דוגמת אלה שבבעלות הנתבעת, הם בבעלות גופים פרטיים ואין, כנקודת מוצא, חובה על המדינה לשאת במימונם. יחד עם זאת, מקורו של חלק ניכר מתקצובם של מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים, בכספי המדינה.
מכוח סמכותו לפי חוק חינוך ממלכתי, התקין שר החינוך את תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), תשי"ד-1953 (להלן: התקנות), אשר מגדירות את התנאים בהם יוכרז מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. התנאים להכרה במוסד חינוך כמוסד חינוך מוכר שאינו רשמי נקבעו בתקנה 3 לתקנות. אחד הקריטריונים להכרה נקבע בתקנה 3(א)(6) לתקנות ולפיו: "משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים". כלומר, בהיות הנתבעת מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי, המתוקצב על ידי משרד החינוך, הרי שאחד התנאים להכרה בה כ"מוסד מוכר" הינו כי משכורות המורים והעובדים בבית הספר ובגנים יהיו לפי השיעורים והכללים במוסדות חינוך רשמיים. בעניין בוסי נפסק כי, לפי תקנה 3(א)(6) הנ"ל, מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי מחויב בהענקת תנאי שכר למורים ולעובדים השווים לאלה המוענקים למורים ולעובדים המועסקים במוסדות החינוך הרשמי. בהליך דנן השאלה היא האם יש להחיל את הלכת בוסי גם על תנאים נלווים שאינם שכר, כגון מענק יובל.
אשר לשאלה מהו המקור הנורמטיבי להשוואת תנאי השכר של סייעת גן ילדים המועסקת במוסד מוכר לא רשמי, לפי תקנה 3(א)(6) לתקנות, הנתבעת מחויבת בתשלום משכורות העובדים כמקובל במוסדות החינוך הרשמיים. מכוח הלכת בוסי, תנאי ההעסקה החלים במוסדות החינוך הרשמיים מהווים תנאי מכללא בחוזה העסקתה של התובעת. גני ילדים רשמיים מופעלים על ידי הרשות המקומית, והסייעות מועסקות על ידי הרשות המקומית. מכאן שהנתבעת מחויבת לשלם לתובעת תנאי שכר השווים לאלה המוענקים לסייעות המועסקות ברשות המקומית. לפיכך, הכללים הקבועים בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: חוקת העבודה) חלים על התובעת מכוח תקנה 3(א)(6) לתקנות ובהתאם להלכת בוסי; יש לפרש את הביטוי "משכורת" בתקנה 3(א)(6) לא רק ככזה שחל על "שכר עבודה" בלבד, אלא כי מענק יובל נכלל בהגדרת "שכר" במובנו הרחב, הגם שאינו "שכר רגיל" לכל דבר ועניין, והוא נכלל במונח "משכורות" בתקנה האמורה. ביה"ד הבהיר כי המסקנה המשפטית הנוגעת להליך דנן מתייחסת למישור היחסים שבין התובעת לבין הנתבעת, בעוד שתקצוב המוסדות המוכרים הלא רשמיים נוגעת למישור היחסים שבין הנתבעת למדינה, ופסק כי, התובעת זכאית לתשלום מענק יובל לשנת 2016, על פי ותקהּ, ובהתאם לכללים החלים על עובדי רשויות מקומיות מכוח חוקת העבודה; עוד נפסק כי "מענק יובל" עונה להגדרת "שכר עבודה" במובנו הרחב, ובכל מקרה מדובר ב"תובענה כספית אחרת שבין עובד למעסיקו", ולכן הוא בא בגדרי הסעדים שבסמכותו של רשם בית הדין לעבודה לדון בהם. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 8 [תכנון ובנייה] |
|
| עפא (חי') 63919-06-18 ועדה מקומית לתכנון עכו נ' שלמה קיסוס (מחוזי; נאסר ג'השאן; 08/08/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
אין לשלול מהמערערת את מלוא מניין הימים שהחוק העניק לה לביצוע צו הריסה מנהלי רק משום שלקראת תום התקופה התקבלה בקשת המשיב לעיכוב ביצוע הצו. היה מקום להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע וככל שתידחה הבקשה יעמדו לטובת המערערת חמישה ימים נוספים שנותרו לה לביצוע הצו.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – עיכוב ביצוע
.
ערעור על החלטות בגדרן נמחקה בקשת המשיב לעיכוב צו הריסה מנהלי, מאחר שנדחתה בקשת המערערת להאריך את המועד לביצוע הצו המנהלי מעבר ל-60 ימים ובכך נקבע כי למערערת אין עוד זכות לבצע את הצו המנהלי.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
היה מקום שבימ"ש קמא יכריע בבקשה לעיכוב ביצוע הצו וככל שתידחה בקשה זו יעמדו לטובת המערערת חמישה ימים נוספים לביצוע הצו. לרשות המערערת עמדו 55 ימים בלבד לביצוע צו ההריסה ולא 60 ימים המוקנים לרשות עפ"י החוק. הגשת בקשה להארכת ביצוע הצו אין משמעותה שהמערערת מוותרת על אותם חמישה ימים. הבקשה הוגשה לפני המועד ואין לדעת אם המערערת הייתה מספיקה לבצע את הצו אילולא אותו עיכוב הליכים. אין מקום לשלול מהמערערת אותם חמישה ימים שהחוק העניק לה רק משום שלקראת תום התקופה הוגשה על-ידי המשיב בקשה לעיכוב הליכים לקראת תום תקופת ה-60 ימים ומבוקשו ניתן בידו. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [משכון] [קניין] [הוצאה לפועל] |
|
| תא (ב"ש) 42644-06-17 עדי גולן נ' עו"ד אילן שמעוני כונס נכסים (מחוזי; גאולה לוין; 03/08/18) - 19 ע' |
| עו"ד: דפנה זאק, פתחי שחאדה, נמרוד שושן, סרחיו סירוטה, אורי פיינטוך |
בהתאם לחוק המשכון, החייב רשאי לפדות את המשכון על ידי קיום החיוב לאחר המועד לקיומו, אולם הדין אינו מאפשר פדיון על ידי צד שלישי, כאשר מדובר למעשה במכר פרטי על ידי החייב, תוך עקיפת הליכי ההתמחרות וקיפוח זכותו של הזוכה.
משכון – זכות החייב לפדיון הנכס הממושכן – אופן מימושה
קניין – משכון – פדיון המשכון
הוצאה לפועל – מכירת נכס – פדיון הנכס
.
תביעה לאכיפת הסכם מכר מותנה לפיו רכש התובע מגרש השייך לנתבע 2 במסגרת הליכי כינוס נכסים למימוש משכנתא לטובת הבנק. הסכם המכר המותנה לא הוגש לאישור רשם ההוצאה לפועל כיוון שבסמוך לכריתתו פרע נתבע 2 את חובו לבנק, באמצעות מכירת הנכס לנתבע 3.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
בהתאם לסעיף 13(א) לחוק המשכון, החייב רשאי לפדות את המשכון על ידי קיום החיוב לאחר המועד לקיומו. ואולם, הדין אינו מאפשר פדיון על ידי צד שלישי, כאשר מדובר למעשה במכר פרטי על ידי החייב, תוך עקיפת הליכי ההתמחרות וקיפוח זכותו של הזוכה. במקרה דנן, נתבע 2 היה רשאי לפדות את הנכס בעצמו, תוך הותרת הבעלות בנכס בידיו. בפועל, לא היה פדיון אלא מכירה לצד שלישי. גם אם כונס הנכסים סבר שנתבע 2 פודה את הנכס, סברה זו אינה הופכת את המכירה לפדיון. במצב הייחודי שנוצר, ראוי לאפשר לתובע לרכוש את הנכס בהתאם להסכם המכר המותנה. בבסיס קביעה זו עומדת ההנחה כי לו ההסכם היה מוגש לאישור רשם ההוצאה לפועל, הוא היה מתאשר. מאחר שהנתבעים סיכלו את התנאי המתלה של אישור ההסכם ע"י רשם ההוצאה לפועל, הם לא יכולים ליהנות מכך שההסכם לא אושר. יש לראות את ההסכם כאילו התמלא התנאי המתלה והסכם המכר אושר. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [משפחה] |
|
| ענא (חי') 56232-07-18 פלונית נ' המחלקה לשרותים חברתיים - עיריית ... (מחוזי; חננאל שרעבי; 01/08/18) - 17 ע' |
| עו"ד: |
בנסיבות דנן, מתקיימים התנאים הנדרשים כדי להורות על שהיית הקטין במרכז חירום, ביחידת האימהות, תוך הוצאת המשמורת מידי אימו באופן זמני.
משפחה – משמורת קטינים – הוצאת קטין ממשמורת הוריו
.
ערעור על החלטה בדבר המשך שהותו של הקטין במרכז חירום, ביחידת האימהות, תוך הוצאת המשמורת מידי האם, המערערת, באופן זמני.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה מוחלטת אלא כפופה לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן את הילד או פוגע בו, המדינה תגן על הקטין. מכאן סמכותם של בתי-המשפט ושל רשויות הסעד להתערב – בנסיבות מוגדרות – בתא המשפחתי כאשר הדבר מתחייב לשם רווחתו של הילד. הטלת אמצעי טיפול והשגחה מכוח סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) מחייבת הצבעה על נזקקות לכאורית של הקטין, חיוניות האמצעים והצורך להפעיל מיידית את אמצעי הטיפול. בענייננו, מתקיימים שלושת תנאים אמורים. לכאורה, למערערת קושי של ממש לגדל ולטפל בקטין, שמצבו ההתפתחותי אינו תקין, באופן שבלעדי רשויות הרווחה, קיים סיכון של ממש להתפתחותו הפיזית והנפשית. אין מדובר בהוצאה רגילה ממשמורת אלא הוצאה לצרכי טיפול כשבפועל הקטין לא יופרד מאמו והיא זאת שממשיכה לגדל אותו וממשיכה לחיות יחד עמו במסגרת יחידת האימהות לתקופה קצובה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [קניין] [מקרקעין] |
|
| הפ (י-ם) 54121-06-16 דינה פאר נ' רענן מנחם (מחוזי; חגית מאק קלמנוביץ; 01/08/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ירון רבינוביץ, עודד ברדוגו, אלי מרדכי |
בהעדר החרגה או קביעה אחרת, הרכוש המשותף בבניין שבוצעה בו הרחבה צריך להתחלק בין כלל דיירי הבניין, הותיקים והחדשים, זאת מכוח העיקרון שבסעיף 55 לחוק המקרקעין הקובע נקודת מוצא של שוויון לגבי כלל הדירות בבית המשותף.
קניין –מקרקעין –בתים משותפים
מקרקעין –בתים משותפים –רכוש משותף
.
בקשה להצהרה כי המבקשים הם בעלים של 8/12 משטח מקורה, גגות וגג עליון בבית משותף. המבקשים הם הדיירים המקוריים בבניין שבוצעה בו הרחבה על ידי המשיבה 4.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התובענה ופסק:
קיימת סתירה לכאורה בין הוראות הסכם ההרחבה הקובעות כי הגג וזכויות הבניה הנותרות יהיו שייכות למשיבה 4, לבין הוראות המפרט שלפיהן יהיה הגג שייך לדיירים. הפרשנות הנכונה היא זו המעניקה את הזכויות בגג לדיירי הבית ולא למשיבה 4. אף שעל פי הנטען קיימים גגות שונים לבניה החדשה ולבניה הישנה, לא נקבע בתקנון ניהול נפרד לאגפי הבניין השונים בהתאם לסעיף 59 לחוק המקרקעין. בנסיבות אלו חל הכלל שבסעיף 55, הקובע כי לכל דירה בבית המשותף צמוד חלק ברכוש המשותף. הטענה לפיה חלקם של בעלי דירה ברכוש המשותף תלוי במועד בו נבנתה הדירה (כאשר הדבר לא נקבע בתקנון או בהחרגה כלשהי) אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון שבסעיף 55 לחוק המקרקעין, הקובע נקודת מוצא של שוויון לגבי כלל הדירות בבית המשותף. בהעדר החרגה או קביעה מפורשת אחרת, הרכוש המשותף צריך להתחלק בין כלל דיירי הבניין, הותיקים והחדשים, וההסכמות בין המשיבים לבין הדיירים החדשים בנוגע לרישום חלקם של אחרים, שאינם המבקשים, אינן מקימות למבקשים עילת תביעה כל עוד לא נפגעו חלקיהם שלהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (י-ם) 51192-05-15 יצחק גינצבורג (נאמן) נ' משה יעקובי (מחוזי; מרים אילני; 29/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על ביטול צו הפטר שניתן לחייב בהליך פשיטת הרגל. ההפטר ניתן עקב מצג שקרי שהציג החייב וכאשר הוא מבצע פעילות עסקית בהיקף רחב במהלך ההליך, מבלי לגלות זאת לבית המשפט ולבעלי התפקידים ומבלי לקבל על כך אישור.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פשיטת רגל – חייב – פעולותיו
פשיטת רגל – פושט רגל – צו הפטר
.
בקשת הנאמן לביטול צו הפטר שניתן לחייב, לאור מידע חדש בקשר לעסקים המנוהלים על ידי החייב אותם הסתיר החייב במהלך הליך פשיטת הרגל.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
המקרה דנן נכנס לגדר אותם המקרים שבהם על ביהמ"ש לעשות שימוש בסמכות שהוענקה לו בסעיף 181 לפקודת פשיטת רגל ולהורות על ביטול צו ההפטר שניתן לחייב. אמנם על ביהמ"ש להפעיל סמכות זו בזהירות, אולם יש מקום לעשות בה שימוש מקום שהתבררה עובדה חדשה שלא הובאה בפניו בעת הדיון המקורי וכך אירע בענייננו. החייב הונה את ביהמ"ש ואת בעלי התפקידים, ההפטר ניתן לו עקב מצג שקרי שהציג וכאשר הוא מבצע פעילות עסקית בהיקף רחב במהלך ההליך, מבלי לגלות זאת ומבלי לקבל על כך אישור. אף לו הייתה מקבלת טענת החייב לפיה העסקים נוהלו לטובת אדם אחר ללא תמורה, אין להלום מצב שבו פושט רגל מנהל עסקים בהיקף נרחב "בהתנדבות" לטובת אנשי עסקים, שעה שבאותה עת הוא יכול להשתכר ולהעשיר את קופת פשיטת הרגל. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 13 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 31358-08-11 א.ו נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (שלום; מנחם (מריו) קליין; 14/08/18) - 13 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה תביעה בגין רשלנות רפואית. הן על פי החוק והן על פי ההלכה היהודית, אין מקום לחייב את הנתבעות בדין.
נזיקין – אחריות – רופא
נזיקין – עוולות – רשלנות רפואית
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
.
תביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
משעמדו לפני הצוות הרפואי מספר חלופות לטיפול במערער, ומשעה שכל אחת מדרכי הטיפול היו מוכרות בעולם הרפואה, הרי שבחירת הנתיב לילך בו, היינו העדפת פרקטיקה רפואית אחת על פני האחרת, אין בה כשלעצמה כדי להוות התרשלות, גם אם בדיעבד התברר כי בחירה זו הייתה מוטעית. כלל המומחים סברו כי במקרה של צורך ניתוח לקרע הגיד, חלון זמן של 4 שבועות, הינו מספיק יעיל ואפקטיבי לביצוע ניתוח מסוג זה.
הנתבעות נהגו לפי הפרקטיקה הנהוגה והמקובלת לזמן הניתוח וההסבר לתובע בדבר סיכויי וסיכוני הניתוח, ניתנו כדבעי. התובע לא הוכיח התרשלות, ובוודאי לא קשר סיבתי לנזקים הנטענים. הן על פי החוק והן על פי ההלכה היהודית, אין מקום לחייב את הנתבעות בדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [חוזים] |
|
| תא (י-ם) 40516-11-13 עבד אלבאסט אבו רמילה נ' מחמד אלקאק (שלום; דוד גדעוני; 05/08/18) - 43 ע' |
| עו"ד: קרן זמיר אלימלך, נסים גרה, מאג'ד חמדאן |
נקבע כי הנתבעים 2 ו-3 הציגו לתובע מצג שווא ונהגו כלפיו בחוסר תום לב. נתבעים אלה ידעו על ההחלטות שניתנו בקשר לצו הריסה ועל כך שהנכס עתיד להיהרס בתוך זמן קצר, אך הסתירו זאת מהתובע.
חוזים – מכר – אי-התאמה
חוזים – מכר – אי-גילוי
חוזים – משא ומתן לכריתת חוזה – הצגת עובדות
חוזים – משא ומתן לכריתת חוזה – תום-לב במשא ומתן
.
תביעה כספית לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע, לפי טענתו, בקשר עם הסכם שלפיו רכש זכויות בחלקת מקרקעין שעליה מבנה. טענתו המרכזית של התובע היא כי סמוך לפני ההתקשרות נסתם הגולל על אפשרות הכשרת הבנוי על החלקה ונקבע פרק זמן של 60 ימים שלאחריו ייהרס המבנה וכי עניין זה הוסתר ממנו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן חלה על כל מי שנוטל חלק במשא ומתן, בין אם הוא הופך לאחר מכן צד לחוזה ובין אם לאו. כפי שנפסק, אי גילוי עובדות, במקום שמתבקש גילויין, מהווה מקרה בולט של חוסר תום לב. בכל האמור במי שהפך צד לחוזה, אי הגילוי ומסירת הממכר שלא בהתאם למצב שהוצג לכתחילה יכולים לעלות כדי אי התאמה והפרת חוזה.
בנסיבות העניין, קמה חובה ליתן גילוי מלא לתובע ולפרוש לפניו את מצב הדברים לאשורו. צריך היה להביא לידיעת התובע את ההחלטות שהתקבלו ביחס לצו ההריסה, את דחיית הבקשה להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה מן הטעם שהכשרת הבנייה אינה נראית באופק או בכלל, ואת פסק הדין שניתן בערעור שלפיו ניתן פרק זמן קצר לשם התארגנות קודם להריסת הנכס.
הנתבעים 2 ו-3 הציגו לתובע מצג שווא ונהגו כלפיו בחוסר תום לב. זאת בשים לב לחלקם במגעים ובמשא ומתן מול התובע ולכך שידעו על ההחלטות שניתנו בקשר לצו הריסה ועל כך שהנכס עתיד להיהרס בתוך זמן קצר, וחרף האמור הסתירו זאת מהתובע. באשר לנתבע 2 יש לקבוע גם כי הפר את הסכם המכר, משמכר לתובע נכס שאינו תואם את המצג שהוצג לגביו. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [ביטוח] [תעבורה] [משפט מינהלי] |
|
| תא (ת"א) 61066-11-15 ניב זיטלני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (שלום; אפרת בוסני; 01/08/18) - 13 ע' |
| עו"ד: שלמה ערד, יקיר קול |
בהעדר תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד כי התובע ידע על החלטת התליית רישיון הנהיגה קודם למועד התאונה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת שלילת הכיסוי הביטוחי מחמת היות התובע נטול רישיון לנהוג במועד התאונה.
ביטוח – ביטוח רכב – תנאים
תעבורה – רישוי – רישיון נהיגה
משפט מינהלי – רישוי – התליית רישיון
.
תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסך 204,268 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעת, מבטחת רכבו של התובע, בגין נזקי הרכב בתאונה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנתבעת לא הציגה אישור בדבר מסירת הודעת ההתליה לידי לתובע, והיא ביקשה להיבנות על "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות התעבורה ולפיה הודעה שנשלחה בדואר רשום למענו של התובע "יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 יום מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה".
לצורך כך ובהתאם להוראת תקנה 550(א) לתקנות התעבורה, על הנתבעת להוכיח כי הודעת ההתליה נשלחה בדואר רשום למען הרשום של התובע, במאגר נתוני הנהגים במשרד התחבורה, שאז תקום "חזקת המסירה" לתובע והנטל לסתור חזקה זו יעבור לתובע.
הנתבעת לא עמדה בנטל להוכחת התקיימות "חזקת המסירה". בהעדר תשתית ראייתית ממנה ניתן ללמוד, ולו כדי מאזן ההסתברויות, כי התובע ידע על החלטת ההתליה קודם למועד התאונה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת שלילת הכיסוי הביטוחי מחמת היות התובע נטול רישיון לנהוג במועד התאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חוזים] |
|
| תא (חי') 58870-02-17 עו"ד יחיאל גבע נ' עו"ד יעקב דוידוביץ' (שלום; אמיר סלאמה; 30/07/18) - 36 ע' |
| עו"ד: אמיר ישראלי, שלומי כהן |
בית המשפט קיבל את תביעת התובע – עורך דין, שחתם על הסכם עם עורכי דין נוספים, במסגרתו אוחדו בקשות לאישור תביעה ייצוגית שהגישו בנושא דומה. בית המשפט פסק, כי על אף שהתובע לא השקיע דבר בתביעה הייצוגית, הוא זכאי לשכר טרחה כפי שהוסכם בין הצדדים.
חוזים – תרופות – אכיפה
.
התובע – עורך דין, הגיש כנגד הנתבעים – עורכי דין, תביעה שבמרכזה עומדת מחלוקת על שכר-הטרחה, לפי הסכם לשיתוף פעולה בין עורכי הדין, שהגישו בקשות לאישור תביעה ייצוגית באותו נושא. טענתו המרכזית של התובע היא, כי אין כלל רלוונטיות לשאלה מהי תרומתו של כל אחד מהם לניהול התיק ואין לה כל השפעה על שכר-הטרחה שיקבל כל מייצג. השאלה המרכזית בפסק הדן, הייתה אם תנאי לקבלת אחוז משכר-הטרחה, כפי שנקבע בהסכם, הוא השקעת עבודה או שמא הזכאות לשכר-הטרחה אינה תלויה בהשקעת עבודה כלשהי.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
להסכם בין עורכי הדין היו שתי תכליות עיקריות: האחת, יצירת "קואליציה" שתאפשר את כריכת הבקשות לניהול הייצוגית יחדיו, באופן שיבטיח לכל אחד מעורכי הדין שהגישו את הבקשות נתח בעוגת שכר-הטרחה; והשנייה, קביעה בעניין זהות עורך הדין שיוביל את הבקשות המשותפות.
על רקע שתי תכליות אלה, יש לדחות את העמדה לפיה, שכר-הטרחה שנקבע בהסכם היה תלוי בהשקעת עבודה בתיק. השקעת עבודה בתיק לא הייתה תנאי לזכאות לשיעור שכר-הטרחה שעליו סוכם, ולכן התובע זכאי לחלקו בשכר-הטרחה, גם אם לא עשה דבר.
בדיני חוזים עסקינן, ובכלל היסוד שלהם, לפיו חוזים יש לכבד. טיעוני צדק וסבירות מהסוג שהועלו ע"י חלק מהנתבעים הם טיעונים לבר חוזיים במהותם, ואין בהם כדי לשנות מההסכמות המחייבות שהושגו בין הצדדים. לכל היותר מדובר בנסיבות העניין בטיעונים ביחס לכדאיות העסקה, שכידוע אין יכולים לשחרר צדדים מתנאים חוזיים מחייבים. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] [חוזים] |
|
| תאק (ת"א) 48184-07-15 יהורם הלל נ' שלמה שרבט (שלום; הדס פלד; 25/07/18) - 18 ע' |
| עו"ד: אליהו סומך, יניב כהן |
בית המשפט קיבל בחלקה תביעה לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם. במרכז פסק הדין עומדת שאלת סבירותו של הפיצוי המוסכם, ובמיוחד שאלת תוקפה של תניית פיצוי מוסכם גורפת הקובעת פיצוי על הפרות שונות ללא ניסיון להבחין בינהן.
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
חוזים – פיצויים מוסכמים – התערבות בית המשפט
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה לתשלום פיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם. טענתם העיקרית של הנתבעים היא, כי התובעים מנועים ומושתקים מחמת מעשה בית דין לתבוע פיצויים מוסכמים בקשר עם הסכם המכר.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
תביעה לפיצוי מוסכם – כתרופה עצמאית או נוספת – אפשרית בין שהחוזה בוטל בעקבות הפרתו ובין שלא בוטל.
מדובר בהפרות שעניינן איחור בביצוע חלק מהתחייבויות הנתבעים. בסופו של יום העסקה הושלמה.
על פניו, תניה הקובעת פיצוי מוסכם על הפרות שונות ללא ניסיון להבחין בינהן על פי מידת חומרתן היחסית ולפיה נקבע סכום גלובאלי ללא הבחנה בין הפרה קלה לחמורה, הינה תניה גורפת. בית המשפט אינו מוסמך לבטל תניה גורפת של פיצויים מוסכמים, אולם יש וקיומה של תניה גורפת יביא להפעלת חזקה לפיה, שיעור הפיצויים נקבע ללא כל יחס סביר לנזק הצפוי.
סכום הפיצוי המוסכם (650,000 ש"ח), המהווה 10% מהתמורה בגין הנכס, אינו תואם את שיעור הנזק שניתן היה לצפותו אם וכאשר יופר החוזה בהפרות אלה אשר מהותן האיחור בביצוע התחייבויות הנתבעים גם לאור משך האיחורים.
מקום בו נקבע פיצוי מוסכם גבוה לכל הפרה שתחשב יסודית, כאשר ברור שהנזק הצפוי בחלק מההפרות נופל מהפיצוי הקבוע הרי שאין להטילו ללא הבחנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [נאמנות] [חוזים] |
|
| תא (נצ') 16673-04-13 לימור מיטלר נ' ריל האוזינג בע"מ (שלום; יוסף סוהיל; 24/07/18) - 20 ע' |
| עו"ד: שושנה אטד, חיים גלזר, אליהו שוורץ |
נדחתה טענת התובעים לפיה, הנתבעים 4 ו-5, עורך דין ומנהל חשבונות, התרשלו במילוי תפקידם כנאמנים.
נאמנות – אחריות נאמן – כלפי צד שלישי
חוזים – מכר – דירות
.
התובעים – בני זוג, הגישו כנגד הנתבעים 4 ו-5 תביעה כספית. נטען בתביעה, כי הנתבע 4, עורך דין במקצועו, והנתבע 5, מנהל חשבונות במקצועו, שימשו בעת הרלוונטית, כנאמנים על כספים שהועברו על ידי התובעים לחברה שעוסקת בבנייה קלה, וזאת לצורך בניית בתיהם. בנוסף לעילה מכוח דיני הנאמנות, טוענים התובעים כי הנתבעים 4 ו-5 חבים כלפיהם מכוח חובת זהירות והתנהגותם הרשלנית כלפי התובעים.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
הוכח כי המצג שהוצג בפני התובעים, בדבר קיומם של נאמנים על חשבון החברה, בדמות עורך דין ורואה חשבון, לא הוצג להם ע"י הנתבעים 4 ו-5.
לא חוק המכר (דירות), ולא חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), חלים על המקרה; זאת מן הטעם שאין המדובר בחוזה מכר של דירות.
במישור העקרוני, נאמן עשוי להתחייב בנזיקין כלפי אדם שלישי בשל רשלנותו, מחדליו, או מחמת עילה אחרת כלשהי. הנה אם כן, הנתבעים 4 ו-5 חבים כלפי התובעים חובת זהירות מושגית; הוכח, כי לא היה במעשיהם, או מחדליהם, של הנתבעים 4 ו-5, עת מילאו תפקידיהם כנאמנים, משום הפרת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעים. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
www.nevo.co.il
|
|
|
