אני לא מכיר יצירה אמיתית שנעשית בלי חירות של מחשבה.
עמוס קינן
רציתי לומר שפשוט אבד לי הרצון להחליט, שהרי ממילא הכל נגזר ומדוע עליי לשמש בעצמי כמכשיר בשעה שתפקיד זה ממילא יכפה עליי מחר או אתמול. אבל אין זו האמת. האמת היא שמשום-מה
עוד נותרה בי סקרנות, סקרנות שאין לה כל הצדקה רציונלית, לדעת מדוע קרה כל זה.
עמוס קינן
גם ישו על הצלב, ואני יודע זאת, אילו היה מאריך ימים כשהוא תלוי על המסמרים, היה שוכח את שבע המלים האחרונות שלו. הן היו מצטמקות לצעקה, והצעקה היתה מצטמקת ללחישה, ורק כאשר
לא היה יכול אפילו ללחוש יותר, רק אז היה סוף-סוף מת. תמהני אם אני לא מתקרב אל סף הלחישה שלי.
עמוס קינן
אפשר לשקר בשפה רהוטה ובהירה
עמוס קינן
אלף תשע-מאות ארבעים ושמונה היא המהפכה העברית שלא היתה. היא החלום שחלם את עצמו ונאסף אל עצמו.
עמוס קינן
עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. ... בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שרת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד. לשיר, לרקוד,
לטייל, לחשוב. לדבר, לכתוב וכו'.
כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא. כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום?
חבר'ה מה עושים מחר? חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה, שם לא חסר גם הוא.
פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה
זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד.
עמוס קינן
איתי פרוסט
חישבו על איכות הסביבה בטרם תדפיסו מייל זה
P