| עליון |
| 1 [דיון פלילי] |
 |
| רעפ 1448/17 אהרון רוני שפיר נ' מדינת ישראל (עליון; ח' מלצר; 17/07/18) - 13 ע' |
| עו"ד: עילית מידן, דב גלעד כהן |
נדחתה טענת המבקש לפיה בימ"ש המחוזי שגה בכך שלא הורה לרשויות האכיפה לבצע פעולות חקירה, בשלבים שלפני הגשת כתב האישום, ביחס לחשודים שמסר את שמם, מכוח סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש); אשר לטענת המבקש לפיה ניתן להעלות טענות לעניין פגמים בהליכי חקירה בבימ"ש הדן בהליכים הקודמים להגשת כתב האישום, הרי שסעיף 43 הנ"ל מיועד לרשויות החקירה והתביעה בלבד; טענות המבקש ביחס לבחירה בין מסלולי התפיסה לפי חוק איסור הלבנת הון, נדחו, ונפסק כי לא נפל פגם בבחירת מסלול הפקודה הנ"ל ובהפעלתו על-ידי המשיבה.
 דיון פלילי – תפיסת חפץ – לפי חוק איסור הלבנת הון
דיון פלילי – תפיסת חפץ – עילות התפיסה
דיון פלילי – תפיסת חפץ – חילוט
דיון פלילי – תפיסת חפץ – רשות ערר
.
כנגד המבקש ואחרים נפתחה חקירה בחשד לביצוע של עבירות שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ועבירות לפי חוק איסור הלבנת הון בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. במסגרת החקירה, המשיבה תפסה רכוש השייך למבקש (להלן: התפוסים). המבקש מעלה בבקשת רשות הערעור שתי טענות: בימ"ש המחוזי שגה בכך שלא הורה לרשויות האכיפה לבצע פעולות חקירה, בשלבים שלפני הגשת כתב האישום, ביחס לחשודים שמסר את שמם, מכוח סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (להלן: הפסד"פ). המבקש גורס כי ניתן להעלות טענות לעניין פגמים בהליכי חקירה פלילית בבימ"ש הדן בהליכים הקודמים להגשת כתב האישום; בפסיקה טרם נקבעו אמות מידה ברורות לאופן הבחירה בין החלופות הקיימות בחוק איסור הלבנת הון - מסלול מכוח סעיף 32 לפסד"פ ומסלול מכוח סעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים (להלן: פקודת הסמים).
.
בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה ח' מלצר) דחה את הבקשה ופסק כי:
הבקשה איננה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן טענות המבקש אינן חורגות מעניינו הפרטני; טענות המבקש בדבר אכיפה מפלה ובדבר המסלול הנכון לתפיסת רכושו נדונו על-ידי בימ"ש המחוזי והחלטתו חלוטה. די בכך כדי לדחות את הבקשה. גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. הסוגיה הנוגעת לסעיף 43 לפסד"פ כבר נדונה בעניין יעקובוב בו נקבע כי באשר לשאלה האם חשוד יכול להגיש בקשה לפי סעיף 43 בשלב החקירה, סעיף 5 להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - המצאה, חיפוש ותפיסה), שנועד להחליף את סעיף 43, מבהיר כי הוראת החוק מיועדת להפעלת סמכות על-ידי שוטר, ואכן נראה כי סעיף 43 לפסד"פ מיועד לרשויות החקירה והתביעה בלבד.
טענת המבקש, הנוגעת לבחירה בין מסלולי התפיסה השונים לפי חוק איסור הלבנת הון, דינה להידחות, מאחר שהוכרעה בפסיקה. לפי ההלכה קיימים שני מסלולי תפיסה לצורך חילוט עתידי של תפוסים: מכוח סמכויות החיפוש והתפיסה לפי סעיף 32 לפסד"פ, כאשר סמכות זו נתונה לבימ"ש השלום (להלן: מסלול הפסד"פ); מכוח הוראות בפקודת הסמים כאשר סמכות זו נתונה לבימ"ש המחוזי (להלן: מסלול פקודת הסמים). מסלולי התפיסה מתקיימים זה לצד זה, ואינם מוציאים זה את תחולתו של זה, כך שהפעלתם תיתכן במקביל. תחולתם המקבילה של מסלולי התפיסה נשענת על לשון חוק איסור הלבנת הון שתכליתו למגר עבירות של הלבנת הון; הנקיטה בהליך לפי הפקודה או לפי חוק איסור הלבנת הון או פקודת הסמים המסוכנים אינה שרירותית, ועליה לתאום את נסיבותיו הפרטניות של כל עניין ועניין. בבחירת החלופה הרלוונטית, על המדינה לפעול בהתאם לחובתה לבחור באפשרות הפוגעת פחות בזכויות האדם.
הבחירה במסלול הפסד"פ בטרם שהוגש כתב האישום, נובעת, בין היתר, מהצורך להתמודד עם מגבלת 90 הימים הקיימת במסלול פקודת הסמים, ומכך עולה שמסלול הפסד"פ מקנה כלים יעילים לצורך ביצוע חילוט עתידי, דבר המתיישב עם מטרות חוק איסור הלבנת הון. השימוש בכלים המנויים בפסד"פ נחוץ בחקירות בעבירות הלבנת הון, שהן עבירות כלכליות מורכבות, שלגביהן נדרש זמן ממושך לצורך גיבוש תשתית ראייתית טרם קבלת החלטה בדבר הגשת כתב אישום. לצורך הכרעה בשאלת התאמת המסלול הנבחר לנסיבות המקרה, על בימ"ש לאזן בין חזקת החפות העומדת לנאשם לבין האינטרס הציבורי הגלום בחילוט הנכסים במקרה של הרשעה, בשים לב לחשש כי תפיסת הרכוש רק בתום ההליך עלולה להותיר את האינטרס הציבורי אל מול שוקת שבורה. תפיסה לפי פקודת הסמים טומנת בחובה קושי יישומי, ולכן בהתחשב באינטרס הציבורי במלחמה נגד הלבנות הון, בחירת הרשות במסלול הפסד"פ הינה מוצדקת כשמדובר בשלב שלפני הגשת כתב האישום. בענייננו, ערכאות קמא הקפידו כי תפיסת רכושו של המבקש תהיה מידתית ולאורך הדרך הושבו למבקש חלק מהתפוסים, ולבסוף, הם שוחררו. נוכח כל האמור, לא נפל פגם בבחירת מסלול הפסד"פ ובהפעלתו על-ידי המשיבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [רשויות מקומיות] |
|
| בגץ 5835/17 אלאימאן שירותי חברה ורווחה בע"מ נ' עיריית קלנסווה (עליון; י' עמית, ג' קרא, י' וילנר; 17/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: כאיד סלאמה, רועי שויקה, ואיל ראבי, מוחמד כבוב |
ביסוד סעיף 122א(א) לפקודת העיריות, עומדים עקרון טוהר המידות ואיסור ניגוד עניינים, עקרונות שהם מנשמת אפו של מנהל תקין. החלטת שר הפנים שלא לאשר את זכייתה של העותרת במכרז שפרסמה העירייה מתיישבת עם הפרשנות הראויה לסעיף 122א(ב)(3), כפי שעולה מבג"ץ 3030/96 בעניין כחילה, לפיו, ככלל אין לאשר התקשרויות בין עירייה לחבר מועצה או קרובו, אלא במקרים חריגים הכרוכים בנסיבות מיוחדות.
רשויות מקומיות – מכרזים – ניגוד עניינים
.
עתירה כנגד החלטת משרד הפנים שלא לאשר את זכייתה של העותרת במכרז שפרסמה המשיבה 1 (להלן: העירייה) להפעלת בית הקשיש בעיר, נוכח הוראת איסור ניגוד העניינים הקבועה בסעיף 122א לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). זאת מכיוון שמר עבד אלכרים שהינו חבר מועצת העיר קלנסווה ויו"ר האופוזיציה הוא גם בעל מניות בעותרת, ובנו מנהל אותה.
.
בג"ץ (מפי השופט י' עמית בהסכמת השופטים ג' קרא וי' וילנר) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
ביסוד סעיף 122א(א) לפקודה, עומדים עקרון טוהר המידות ואיסור ניגוד עניינים, עקרונות שהם מנשמת אפו של מנהל תקין. החלטת שר הפנים מתיישבת עם הפרשנות הראויה לסעיף 122א(ב)(3), כפי שעולה מבג"ץ 3030/96 בעניין כחילה. מפסק הדין עולה כי ככלל אין לאשר התקשרויות בין עירייה לחבר מועצה או קרובו, אלא במקרים חריגים הכרוכים בנסיבות מיוחדות.
בפסק הדין בעניין כחילה, הביאה המדינה כדוגמה לנסיבות מיוחדות מקרים בהם קיים רק ספק אחד של מוצר או של שירות מסוים ואין אפשרות להשיג את המוצר בדרך אחרת, או מקרים דומים של כורח השעה. לא זה המקרה בענייננו וביהמ"ש לא השתכנע כי החלטת משרד הפנים שלא לאשר את זכייתה של העותרת במכרז לוקה בחוסר סבירות או בפגם אחר המחייב את התערבותנו בשיקול דעתו המנהלי.
כן נדחתה הטענה כי יש להכשיר את הזכייה עקב התפטרותו של מר עבד אלכרים מתפקידו במועצה. זאת נוכח הוראת הצינון הקבועה בסעיף 122א(ט) לפקודה.
לפיכך, אין מנוס מעריכת מכרז חדש.
לסיום, בג"ץ מפנה תשומת ליבם של המשיבים 3-2 כי על אף התחייבות המדינה בפרשת כחילה, עד היום טרם גובשו קריטריונים להפעלת שיקול הדעת המוקנה למשיב על פי סעיף 122א(ב)(3) לפקודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [תכנון ובנייה] |
|
| רעפ 5449/16 אמין בדיר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז (עליון; ח' מלצר; 17/07/18) - 9 ע' |
| עו"ד: אשר זליגר, אליהו עמר, מוני עזורה |
דחיית בקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי שעניינה בדחיית בקשות המבקש לביטול שני צווי הריסה מנהליים שניתנו בקשר לשני מבנים שנבנו ללא היתר בדין. הבקשה נדחתה הן בהעדר עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור והן לגופו של עניין בהעדר עילה להתערבות עפ"י סעיף 238א(ח) לחוק התכנו"ב, על-פי נוסחו עובר לתיקון 116.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – בנייה ללא היתר – צו הריסה מנהלי
תכנון ובנייה – צו הריסה – ביטולו
.
בקשה למתן רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בימ"ש שלום לדחות את בקשות המבקש לביטול שני צווי הריסה מנהליים שניתנו בעניינם של שני מבנים שהמבקשים הקימו במקרקעין, ללא היתר בדין.
.
ביהמ"ש העליון (המשנה לנשיאה ח' מלצר) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה איננה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", באשר היא איננה חורגת מעובדות המקרה הפרטני. כ"כ לא נמצא כי נגרם למבקשים עיוות דין, או כי עניינם מעורר פגיעה כלשהי בתחושת הצדק, אשר יש בהם כדי להצדיק מתן רשות ערעור. די בכך לדחיית הבקשה.
למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות גם לגופה. סעיף 238א(ח) לחוק התכנו"ב, על-פי נוסחו בעת הרלוונטית (עובר לתיקון 116), מורה כי הביקורת השיפוטית על צווי הריסה שהוציא המינהל, היא מצומצמת בהיקפה ומוגבלת למקרים בהם הוכח לביהמ"ש שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת.
בענייננו אין מחלוקת כי המבנים הוקמו ללא היתר בדין. אשר לטענה כי בניית המבנים נועדה כדי למנוע "עובדה מוגמרת", ביהמ"ש מאמץ את מסקנת בימ"ש השלום (שאושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי), אשר קבע, בהסתמך על המסמכים שהובאו בפניו ובהתבסס על עדותו של המפקח, כי בנייתם של המבנים טרם הושלמה, וכי הם אינם בגדר "עובדה מוגמרת".
באופן דומה, ובין היתר, נדחו טענות המבקשים באשר לפגמים שנפלו, לשיטתם, בהליך הוצאת צווי ההריסה וכן נדחתה טענתם כי היתר הבנייה מצוי בהישג ידם ורק מכשול פורמאלי מעכב את קבלתו באופן זמני.
אשר לטענות המבקשים הנוגעות לשאלת תחולת כללי "הגנה מן הצדק" בתיקים של צווי הריסה מנהליים – לא נמצאה הצדקה לדון בעניין זה, ולוּ מן הטעם שטענתם של המבקשים בדבר אכיפה בררנית נטענה ללא תשתית ראייתית, או ביסוס עובדתי מספק.
מכאן שלמבקשים לא עומדת עילה טובה, אשר בגינה יש להורות על בטלות הצווים, או ביטולם. היפוכם של דברים, מכלול הנסיבות מורה כי צווי ההריסה הוצאו כדין, ובהתאם לתכליתו של צו ההריסה המינהלי בהיותו אמצעי יעיל לסילוק בנייה בלתי חוקית וכדי למנוע קביעת עובדות בשטח. לנוכח זאת, אין בידי ביהמ"ש להתערב בקביעות הערכאות הקודמות שדנו בעניינם של המבקשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| רעא 4245/18 פלוני נ' פלונית (עליון; ד' ברק ארז; 16/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
דחיית בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי על פס"ד של בימ"ש לתביעות קטנות בהעדר עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור ותוך דחיית טענתו של המבקש כי ביהמ"ש לתביעות קטנות לא היה מוסמך לדון בתביעה לפי סעיף 60(א) לחוק בתי המשפט. אף שעל החוזה חתמה מעצבת נוספת שלא הייתה צד להליך, המבקש לא הניח בסיס עובדתי לכך שהחוזה נכרת עם שותפות בלתי רשומה, ככל שזו הייתה קיימת. כן לא נמצא ממש בטענה כי התביעה הוגשה על פי זכות שהומחתה.
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – רשות ערעור
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – סמכותו
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פס"ד של בימ"ש לתביעות קטנות בגדרו התקבלה בחלקה תביעת המשיבה לתשלום יתרת שכר עבודה על פי חוזה, בקשר לעיצוב משרדו של המבקש (עו"ד). יצוין כי במקור חתמה על החוזה גם מעצבת נוספת, לצדה של המשיבה. המבקש חוזר בבקשתו על טענותיו בביהמ"ש המחוזי כי הסכסוך המשפטי בין הצדדים הוא סכסוך עסקי מורכב שלא היה מקום לבררו במסגרת של תביעות קטנות. עוד לטענתו – מאחר שעל החוזה חתמה גם המעצבת הנוספת, אשר לטענתו הייתה שותפה של המשיבה – ביהמ"ש לתביעות קטנות לא היה מוסמך לדון בה לפי סעיף 60(א) לחוק בתי המשפט. שכן לטענתו מדובר בתביעה מכוח זכות שהומחתה למבקשת (מן השותפות) וכי אין מדובר בתביעה של "יחיד", מאחר שלמעשה החוזה נעשה עם השותפות. לטענת המבקש, הבקשה חורגת מעניינו הפרטי.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של בעלי הדין, או כאשר קיים חשש שדחיית הבקשה תגרום לעיוות דין חמור. הדברים נכונים ביתר שאת בבקשה שנסבה על פסק דין שמקורו בתביעה קטנה. הבקשה דנן אינה מקיימת את אמת המידה האמורה.
אכן, סוגיית מעמדה של שותפות בלתי רשומה עשויה לעורר שאלות בהקשרים שונים. אולם, בנסיבות העניין, לא הונח הבסיס העובדתי המצריך הידרשות לסוגיה. אכן, החוזה מציין כצדדים לו את המבקש מצד אחד ואת המשיבה והמעצבת הנוספת מצד אחר. אולם, הוא אינו מתייחס לשותפות כלל, והמבקש לא הניח בסיס עובדתי לכך שהחוזה נכרת עם שותפות בלתי רשומה, ככל שזו הייתה קיימת.
כן לא נמצא ממש בטענה כי התביעה הוגשה על פי זכות שהומחתה. אכן, לא ניתן להגיש תביעה כספית לבימ"ש לתביעות קטנות לפי זכות שהומחתה או שהוסבה. אולם, בהיעדר בסיס עובדתי לכך שהחוזה נכרת עם שותפות, ברי כי אין בסיס לקביעה כי התביעה הוגשה על-פי זכות שהומחתה. למעלה מן הצורך צוין כי הטענה מרחיקת לכת, משום שהיא מדמה כל מצב של ריבוי נושים, המוסדר ברישא לסעיף 59(א) לחוק החוזים (חלק כללי), למצב שבו הם אינם יכולים להגיש תביעה קטנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 4919/18 יהודה ברוקס נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג; 16/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: קובי מושקוביץ, תמיר סננס |
אמת, העורר לא התחיל בתהליך של גמילה טרם מעצרו. ברם, פרק הזמן הארוך במעצר – 9 ח' – וחווה"ד המקצועית של שירות המבחן לפיה העורר בשל להליך גמילה, הריהם, בנסיבות העניין, "חלופה" לתנאי שנקבע בהלכת סויסה של תחילת הליך גמילה לפני המעצר. הצטברות השיקולים הבאים: המלצתו המובהקת של שירות המבחן; התגייסות משפחתו לסייע לו באופן ממשי ולאורך זמן; התרשמות שירות המבחן כי הזמן הארוך בו הוא נתון במעצר, יצרו אצלו הרתעה ומוטיבציה; הקשיים החמורים שחווה במעצר; וידיעתו הברורה כי אם יפר את תנאי השחרור יחזור לאלתר אל מאחורי סורג ובריח – מטה את הכף למתן הזדמנות לעורר להשתלב בתכנית טיפולית שיקומית.
דיון פלילי – מעצר – הפניה לטיפול שיקומי
.
ערר על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה הוחלט שלא לשנות מהחלטה קודמת להורות על הארכת מעצרו של העורר עד תום ההליכים, חרף המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר שיקומית טיפולית – השתלבות בהליך גמילה במסגרת קהילת "הר טוב" (בתנאי פנימייה סגורה). זאת נוכח מסקנת ביהמ"ש (בהחלטה הראשונה) כי העורר אינו ממלא אחר תנאי הלכת סויסה, בשים לב לאי-השתלבותו בהליכי גמילה טרם המעצר, ומכיוון ששתי החלופות המוצעות, קהילת "הר-טוב" ו"רטורנו", אינן בתנאי "מעצר בית", ואינן מאיינות או מפיגות את המסוכנות הנשקפת מן העורר (כאמור בהחלטתו השנייה מושא הערר). כתב האישום מייחס לעורר קשירת קשר לפשע; יבוא סם מסוכן; והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) קיבל את הערר מהטעמים הבאים:
אמת, העורר לא התחיל בתהליך של גמילה טרם מעצרו. עניין זה נזקף לחובתו בהקשר דנן, בגדרי הלכת סויסה. ברם, פרק הזמן הארוך במעצר – 9 חודשים – וחוות הדעת המקצועית של שירות המבחן לפיה העורר בשל להליך גמילה, הריהם, בנסיבות העניין, "חלופה" לתנאי של תחילת הליך גמילה לפני המעצר. תכליתו של התנאי הושגה ב"חלופה" הנ"ל.
העורר רואיין בקהילת "הר-טוב" ובקהילת "רטורנו", ונמצא מתאים לשילוב בשתיהן. אמנם, בצדק ציין ביהמ"ש המחוזי, כי לעורר היסטוריה ארוכה של שימוש בסמים. יחד עם זאת, מסקנתו של ביהמ"ש המחוזי כי "אין כל אינדיקציה לסיכויי הצלחה גבוהים" בהליך של גמילה, אינה מוכרחת. כ"כ, אמת שהחלופה המוצעת אינה נותנת מענה הרמטי למסוכנות הנשקפת מהעורר בטווח הקצר, אך עם זאת, בטווח הארוך, היא עשויה להקטין במידה משמעותית את מידת מסוכנותו לחברה.
באיזון בין האינטרסים השונים ביהמ"ש הגיע למסקנה כי המלצתו המובהקת של שירות המבחן על שילוב העורר בהליך הטיפולי; התגייסותה של משפחתו לסייע לו באופן ממשי ולאורך זמן; התרשמות שירות המבחן כי פרק הזמן הארוך בו הוא נתון במעצר, כ-9 חודשים, יצרו אצלו הרתעה ומוטיבציה; הקשיים החמורים שאותם חווה העורר במעצר; והידיעה הברורה של העורר כי אם יפר את תנאי השחרור יחזור לאלתר אל מאחורי סורג ובריח; הצטברותם של כל אלה, מטה את הכף למתן הזדמנות לעורר להשתלב בתכנית טיפולית שיקומית.
לפיכך נפסק כי העורר יוכל להשתחרר מן המעצר לטיפול בקהילת "הר-טוב", בתנאי הפנימיה הסגורה המקובלים שם, לאחר שיפקיד סך של 10,000 ₪ בקופת ביהמ"ש, יחתום על ערבות עצמית, והוריו יחתמו על ערבות צד ג', בסכום זה. העורר לא יצא מתחומי קהילת הר-טוב. כן ניתן צו לעיכוב יציאתו של העורר מן הארץ. וצו פיקוח על העורר למשך 6 חודשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [תכנון ובנייה] |
|
| רעפ 8261/16 דאוד עבד אל חי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה טירה (עליון; ח' מלצר; 31/12/16) - 11 ע' |
| עו"ד: אשר זליגר, שחר בן עמי |
בהתאם לסעיף 238א(ח) לחוק התכנו"ב, כנוסחו טרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 116, ביטול צו הריסה מנהלי על ידי ביהמ"ש מתאפשר רק כאשר עלה בידי מבקש הביטול להוכיח כי בנה את המבנה בהיתר, או כי הצו לא היה נחוץ לצורך מניעת עובדה מוגמרת. בפסיקה הוכרה עילת ביטול נוספת, במקרים בהם נפל פגם פרוצדוראלי בהליך, או פגם בשיקול-דעתה של הרשות המוסמכת. אף אחת מהחלופות הנ"ל אינה מתקיימת בענייננו ומכאן שלא נפל פגם ממשי בפעולות רשויות האכיפה בנסיבות העניין.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – בנייה ללא היתר – צו הריסה מנהלי
תכנון ובנייה – צו הריסה – ביטולו
.
בקשה למתן רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בימ"ש שלום לדחות את בקשות המבקש לביטול שני צווי הריסה מנהליים שהוצאו כנגדו ביחס לאולם אירועים שנבנה שלא בהתאם להיתר שניתן למקרקעין (לייעוד חקלאי). צו ההריסה הראשון ניתן
בתאריך 20.06.2016, על-ידי הוועדה המקומית כאשר צו ההריסה השני ניתן כעבור יומיים, על-ידי הוועדה המחוזית ועניינו, בעבודות בנייה בהיקף נרחב יותר מאלו שצוינו בצו הראשון. טענתו העיקרית של המבקש היא שהוועדה המחוזית פעלה בחריגה מהסמכות המוקנית לה לפי סעיף 238א(ב1)(3) לחוק, כפי נוסחו עובר לתיקון מס' 116, כאשר הוציאה את צו ההריסה השני, יומיים בלבד לאחר שהוועדה המקומית הוציאה צו דומה.
.
ביהמ"ש העליון (המשנה לנשיאה ח' מלצר) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
ראשית נדחתה בקשת הביניים מטעם המבקש להוספת ראיה זאת, לנוכח סדרי הדין הנהוגים בערעור הפלילי (ובבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי), המונעים ככלל הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור, והן מטעמי מהות, שכן אין בנימוקי הבקשה ובראיות גופן כדי לסייע למבקש.
בהמשך לכך נדחתה הבקשה לרשות ערעור בהעדר עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", באשר היא אינה חורגת מנסיבותיו הפרטניות של המבקש, ואף לא נמצא כי מתקיים בענייננו חשש מפני עיוות דין, או אי-צדק. שכן, לאחר בחינת הטענות לגופן, עולה תמונה ברורה בדבר אי-חוקיות המבנים שהקים במקרקעין, והצורך בהוצאת צווי ההריסה לשם הבטחת האינטרס הציבורי במיגור הבנייה הבלתי חוקית שהמבקש ביצע במקום.
בהתאם לסעיף 238א(ח) לחוק התכנו"ב, כנוסחו טרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 116, ביטול צו מנהלי על ידי ביהמ"ש מתאפשר רק כאשר עלה בידי מבקש הביטול להוכיח כי בנה את המבנה בהיתר, או כי הצו לא היה נחוץ לצורך מניעת עובדה מוגמרת. בפסיקה הוכרה עילת ביטול נוספת, במקרים בהם נפל פגם פרוצדוראלי בהליך, או פגם בשיקול-דעתה של הרשות המוסמכת.
בהתאם לממצאים שקבע בימ"ש השלום החלופה הראשונה והשנייה הנ"ל אינם מתקיימים בענייננו. כן יש לדחות אף את טענות המבקש בדבר חוסר סמכותה של הוועדה המחוזית בהוצאת צו ההריסה השני. סוגיה זו נדונה ונדחתה לגופה, ובצדק, על-ידי הערכאות הקודמות שדנו בהליך. כפי שקבעו הערכאות הקודמות, הוועדה המקומית הוציאה צו הריסה שלא תאם את דרישות הוועדה המחוזית, והוא הופנה רק לחלק מהמבנה. מצב עניינים זה מלמד, אפוא, כי הוועדה המקומית לא נשמעה לדרישות הוועדה המחוזית – ומשכך מצאה האחרונה כי יש מקום להוצאת צו הריסה ההולם את עבירות הבנייה שנעשו במקרקעין, בהתאם לסמכותה בסעיף 238א(ב1)(3) לחוק.
מכאן שלא נפל פגם ממשי בפעולות רשויות האכיפה בנסיבות העניין. לפיכך אין זה ראוי לבטל את צווי ההריסה שהוצאו כדין, בהתאם למדיניות האכיפה, הרואה בעבירת הבנייה הבלתי חוקית, משום נגע שיש למגרו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 7 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| עבל (ארצי) 61308-01-17 עמנואל ויצמן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אילן סופר, ורדה וירט ליבנה, אילן איטח, נ.צ.: ש' זילברשטיין-היפש, ב' סמו; 25/06/18) - 9 ע' |
| עו"ד: עירן פיינשטיין, דוד דיין |
ביה"ד דחה את טענת המערער לפיה יש לפסול את חוות דעת המומחה על יסודה נדחתה תביעתו להכיר בפגיעה בברכו כ"פגיעה בעבודה", ולהורות על מינוי מומחה נוסף. נפסק כי, אין עילה למינוי מומחה נוסף, וכי נוכח חוות הדעת של המומחה לפיה לא הוכח קשר סיבתי בנסיבות העניין, דין הערעור להידחות.
עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה
עבודה – תאונת עבודה – מומחים רפואיים
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
ערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי, שדחה את תביעת המערער, צבע במקצועו, להכיר בפגיעה בברכו השמאלית כ"פגיעה בעבודה", על יסוד חוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה בתיק (להלן: המומחה) לפיה אין בנסיבות העניין קשר סיבתי בין האירוע לבין הפגיעה בברכו של המערער. המערער טוען לפסילת חוות דעת המומחה, ולהורות על מינוי מומחה נוסף.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' סופר ובהסכמת הנשיאה ו' וירט-ליבנה, סגן הנשיאה א' איטח ונציגות הציבור ש' זילברשטיין-היפש, ב' סמו) דחה את הערעור ופסק כי:
לב הערעור הוא הטענה לפיה יש לפסול את חוות דעת המומחה שמינה בית הדין ולמנות מומחה נוסף. הלכה היא כי אין לפסול מומחה שהתמנה ליתן חוות דעתו על ידי ביה"ד, אלא במקרים חריגים. נקודת המוצא היא כי המומחה הרפואי פועל בהגינות, בתום לב ובאופן מקצועי, ועושה את מלאכתו נאמנה. יחד עם זאת, אף אם שגה, אזי לא כל שגגה היוצאת מתחת ידו של מומחה זה או אחר, גם אם הוא מומחה רפואי – תביא לפסילתו. ככלל, מינוי מומחה נוסף, עלול להביא להתארכות הדיון, ולכן יש להביא נימוקים טובים למינוי זה ובהם – אי מתן מענה לשאלות שהוצגו באופן שהן חיוניות להליך; המומחה דוגל באסכולה המחמירה עם המבוטח; נדרש תחום מומחיות נוסף לבחינת הפגיעה או כל טעם מיוחד אחר.
במקרה זה המומחה קבע חד משמעית כי לא הוכח קרע במיניסקוס, תוך שהוא נותן דעתו לבדיקות שביצע המערער ולמסמכים הרפואיים. המומחה עבר על כל המסמכים הרפואיים שהמערער צרף. בין היתר, ובהעדר בדיקת הדמיה נוספת, קבע המומחה כי בדיקת האולטרסאונד אינה נותנת מידע מהימן על קרעי מניסקוסים, אין כל סיבה להסתמך עליה כבדיקה מהימנה בנושא זה, ואין בה להעיד על ליקוי בברך. לדעת המומחה קרע במניסקוס יכול לנבוע מתנועה סיבובית של הברכיים ולא מעבודה כפי שהמערער עבד. כן קבע המומחה בצורה ברורה ממפורשת, כי אמנם אין הוא יודע ממה סובל המערער, ייתכן שהכאב נובע מעומס יתר לאחר השבר ושינויי הדריכה במהלך השיקום, אך אין לכך קשר לתנאי העבודה. המומחה התייחס בפירוט גם לשאלות ההבהרה. המערער התייחס לממצאים ומסמכים רפואיים ולא נפל פגם בתשובותיו. טענת המערער כי המומחה היה "נעול בדעתו" נדחתה, זאת מקום בו המומחה מסר תשובותיו לשאלות ההבהרה באופן מנומק וסדור. העובדה כי המומחה לא שינה מעמדתו הראשונה, אינה הופכת אותו לכזה שאינו פתוח לשמיעת דעות אחרות וקבלתן ככל שיהיו מבוססות. בפני המומחה לא הוצגו נתונים מספיקים שיעידו על בעיה פיקתית שחיקתית בברכו השמאלית המערער. מכאן שקביעת המומחה מבוססת בטעמיה.
לאור כל האמור לעיל, בהעדר עילה למינוי מומחה נוסף, ולנוכח האמור בחוות הדעת לפיו לא הוכח קשר סיבתי בנסיבות העניין, הערעור נדחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| עבל (ארצי) 13889-04-14 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יגאל פליטמן, אילן איטח, לאה גליקסמן; 07/06/18) - 35 ע' |
| עו"ד: דליה לוטן, אלי לוטן, שלומי מור, ורד ברקובי, יאנה סימקין |
כל עוד לא שונה ההסדר החקיקתי שנקבע בסעיף 120 לחוק הביטוח הלאומי, הכלל הוא שכל פגיעה בעבודה עומדת בפני עצמה, וניתן לצרף נכויות מפגיעות שונות רק בהתקיים התנאים שנקבעו בחוק ובתקנות, בכפוף לכך שתקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעיעבודה), לא חרגה מההסמכה שבסעיף 121 לחוק הנ"ל. כל עוד לא נקבע כי תקנה 12 אינה עומדת במבחן ההסמכה לפי סעיף 121 לחוק, לא ניתן לקבוע כי על הוועדה לבחון את הבקשה לצירוף נכויות על יסוד מבחן שונה מהמבחן שנקבע בתקנה 12, דהיינו קשר סיבתי בין האופי המצטבר של הנכויות לבין הצמצום בפועל בהכנסה.
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – נכות
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – נכות
עבודה – ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – נפגעי עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, שבו נדחה ערעור המערער, עורך דין במקצועו, על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (להלן: הוועדה), שדחתה את בקשתו לצירוף נכויות משתי פגיעות בעבודה, לפי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט״ז-1956 (להלן: התקנות). המערער טען כי הימנעות מצירוף נכויות מהווה הפליה אסורה של נפגע עבודה שנפגע בשתי תאונות, שכן העובדה שמבוטח אחד נפגע בשתי תאונות ומבוטח אחר נפגע בתאונה אחת אינה טעם ענייני להבחנה ביניהם. כפועל יוצא מכך, הכלל צריך להיות צירוף נכויות, עת קיימת חזקה הניתנת לסתירה כי במצב שבו קיימות שתי נכויות נפגע כושר ההשתכרות יותר מאשר במצב שבו לנפגע נכות אחת בלבד; בנוסף, העלה המערער טענות כנגד החלטת הוועדה שלא עמדה בחובת ההנמקה בהתייחסה לחוות דעת של ד״ר משה ולא התייחסה לתלונותיו.
.
בית הדין הארצילעבודה (מפי השופטת ל' גליקסמן ובהסכמת הנשיא (בדימוס) י' פליטמן וסגן הנשיאה א' איטח) דחה את הערעור ופסק כי:
ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיפים 120 ו-121 לחוק ועל תקנות 12 עד 12ב לתקנות, המסדירות את צירוף הנכויות לפי סעיף 121 לחוק. סעיף 121 לחוקנועד לענות למצב בו עקב האופי המצטבר של הנכות, נגרע כושר השתכרותו של הנכה במידה העולה בהרבה על מה שהוא זכאי לפי כל דרגת נכות בנפרד. הכלל בסעיף 120(א) לחוק, הוא כי בקביעת דרגת נכות מעבודה אין להתחשב, בין השאר, בפגיעה קודמת מעבודה. חריג לכלל זה נקבע בסעיף 121 לחוק, מאפשר התחשבות בנכות מפגיעה קודמת על אף האמור בסעיף 120. מגמת סעיף 121 לחוק היא להעריך, בהתקיים תנאים מסוימים, את נכותו המצטברת של נכה העבודה כאילו נגרמו כל פגיעותיו בתאונה אחת. ברם, המסגרת של ההתחשבות בנכות מפגיעה קודמת נתחמה בסעיף 121 לחוק להיבטשל כושר ההשתכרות, דהיינו שעקב האופי המצטבר של הנכויות הוכח כי ׳כושר השתכרותו׳ של נכה העבודה ׳נפגע במידה ניכרת׳. יישום המסגרת האמורה מצא ביטוי בתקנה 12, בה נקבעה קביעה, במסגרת הסמכות שבחוק, של צמצום בדרך קבע של הכנסה ב-50% או יותר כתוצאה מהאופי המצטבר שלהנכויות, כאשר התנאים שבתקנה 12 הם מצטברים; תפקיד פקיד התביעות מתמצה בקביעה ראשונית, לכאורית, האם צירוף הדרגות עשוי לזכות את הנפגע בקצבה במקום מענק, והוא אינו צריך להיכנס לשאלת הקשר הסיבתי שבין האופי המצטבר של הנכויות והירידה בהכנסות. די בכך שהצטברות הנכויות עשויה לזכות את הנכה בקצבה במקום מענק, כדי ליתן לו את כרטיס הכניסה לוועדה, שהיא זו שצריכה להחליט בשאלה הרפואית.
כל עוד לא שונה ההסדר החקיקתי שנקבע בסעיף 120 לחוק, הכלל הוא שכל פגיעה בעבודה עומדת בפני עצמה, וניתן לצרף נכויות מפגיעות שונות רק בהתקיים התנאים שנקבעו בחוק ובתקנות, בכפוף לכך שתקנה 12 לא חרגה מההסמכה שבסעיף 121 לחוק. נוכח האמור, לא ניתן לקבל את טענת המערער כי קיימת ״חזקה״ הניתנת לסתירה כי בכל מקרה שבו יש שתי נכויות מפגיעות שונות נפגע כושר ההשתכרות יותר מאשר במצב בו יש לנפגע נכות אחת בלבד, וכיצירוף הנכויות הוא ברירת המחדל, ורק במקרים חריגים יש לשקול הימנעות מצירוף. משנקבעו בחוק ובתקנות תנאים לעניין צירוף נכויות, על פקיד התביעות והוועדה הרפואית לבחון בכל מקרה לגופו אם התקיימו תנאים אלה.
עם זאת, הקביעה כי צירוף נכויות אינו אוטומטי אלא מותנה בתנאים, אינה מהווה סוף פסוק, שכן יש מקום לבחון האם התנאים שנקבעו בתקנות משקפים את הוראת החוק, כלומר, האם תקנה 12 עומדת בהסמכה לפי סעיף 121 לחוק. סעיף 121 לחוק הסמיך את השר לקבוע, באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת את הנסיבות שבהן ייערך צירוף נכויות, ״אם עקבהאופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר השתכרותו של נכה העבודה״. בתקנה 12 לתקנות נקבע כי צירוף נכויות ייעשה בנסיבות אלה, כלומר בשני תנאים: כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח יד ב-50% או יותר; צירוף דרגות הנכות מעבודה יכול לזכות את הנפגע בקצבה במקום מענק או דרגת נכות לפי תקנה 16 לתקנות. השוואה בין סעיף 121 לחוק לבין תקנה 12 לתקנות אכן מעוררת שאלה האם תקנה 12 אינה חורגת מההסמכה לקבוע את ״הנסיבות״ בהן ייערך צירוף נכויות, לפי האמור בסעיף 121 לחוק. עם זאת, כל עוד לא נקבע כי תקנה 12 אינה עומדת במבחן ההסמכה לפי סעיף 121 לחוק, לא ניתן לקבוע כי על הוועדה לבחון את הבקשה לצירוף נכויות על יסוד מבחן שונה מהמבחן שנקבע בתקנה 12 לתקנות, דהיינו קשר סיבתי בין האופי המצטבר של הנכויות לבין הצמצום בפועל בהכנסה. מכל מקום, המערער התמקד בהפליה שיוצר סעיף 120 לחוק, ובפרשנות שיש ליתן לתקנות ולפסיקה בעניין דעדוש נוכח ההפליה שבחוק. אלא שנוכח סעיפים 120 ו-121 לחוק, צירוף נכויות יכול להיערך רק עת מתקיימים התנאים שנקבעו בחוק ובתקנות. משלא נטען במפורש בעניין תוקפה של תקנה 12 וכי ישלשנות את הלכת דעדוש שקבעה את העקרונות של צירוף הנכויות וסמכויות פקיד התביעות והוועדה הרפואית, להבדיל מליתן לה פרשנות אחרת, וכפועל יוצא לא לובנו מכלול הטענות והשיקולים הנדרשים להכרעה, השאלה שהתעוררה כאמור לעיל, הושארה בצריך עיון.
אשר לטענה שהוועדה לא התייח |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 9 [עבודה] [קופות גמל] |
|
| קג (נצ') 22047-05-16 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ נ' יורם בן חורין (עבודה; מירון שוורץ, נ.צ.: א' סבח, י' אלול; 18/06/18) - 19 ע' |
| עו"ד: תומר אלטוס, אסעד אבו זולוף |
ביה"ד פסק כי, על הנתבע להשיב לתובעת את ההלוואה ששולמה לו בגין הנכות אשר נקבעה בקשר לנמק בירך ימין, זאת משהנתבע בחר שלא לשלם לקרן את הפיצויים שקיבל במסגרת תביעה נזיקית, לפי סעיף 32.ג(1) לתקנון התובעת.
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
קופות גמל – קרן פנסיה – תקנון הקרן
.
התובעת (להלן: הקרן), הגישה תביעה כנגד הנתבע להחזר סכומים ששילמה לו כהלוואה לנכה בקשר לנמק בירך ימין. לטענת הקרן, לפי תקנונה, הנתבע אינו זכאי לקצבת נכות במקרה שמקור הנכות הינו תאונת עבודה או אירוע נזיקי. לטענת הקרן, הנתבע פעל שלא בהתאם להוראות תקנונה, בכך שלא מיצה את מלוא ההליכים אל מול המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד), להכיר בנכותו כ"פגיעה בעבודה". כן נטען, כי הנתבע פעל בניגוד לתקנון הקרן כאשר הגיע להסכם פשרה במסגרת תביעה נזיקית שהגיש בגין אירוע הנכות, ללא ידיעתה ואישורה. לטענת הקרן, בנסיבות אלו קיבל הנתבע פיצוי כפול בגין הנכות ועליו להשיב לתובעת את מלוא קצבאות הנכות ששולמו לו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא מ' שוורץ ונציגי הציבור א' סבח, י' אלול) קיבל את התביעה ופסק כי:
הקרן פועלת בהתאם לתקנון פנסיה כפי שהתקין המפקח בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981, לגבי אירועים מזכים החל מיום 1.10.2003 (להלן: התקנון). הנתבע הינו מבוטח של הקרן. הנתבע בוטח באמצעות מעסיקתו, בזק חברה ישראלית לתקשורת. הנתבע הגיש בקשה לקבל קצבת נכות מלאה מהתובעת, לאחר שימי המחלה שעמדו לזכותו בבזק, הסתיימו. ראשית נקבע כי, לא קיימת כל מניעה עקרונית להחיל את הוראות התקנון בנושא שבמחלוקת, על היחסים שבין הצדדים.
טענת הקרן כי היא זכאית להשבה של התשלומים אשר השתלמו לנתבע על ידה, מקורה בשניים: אי הכושר בגינו השתלמו התשלומים נגרם לנתבע בתאונת עבודה, אולם הנתבע לא מיצה את ההליכים נגד המל"ל, כיוון שלא הגיש ערעור על פסק דין אשר ניתן בביה"ד האזורי לעבודה, אשר דחה את תביעתו; מקור אי הכושר בגינו השתלמו לנתבע התשלומים, הינו אירוע המזכה את הנתבע בפיצוי על פי פקודת הנזיקין. לטענתה, הנתבע הגיע להסכם פשרה בתביעה נזיקית שהגיש לבימ"ש השלום, ללא אישורה. כמו כן, הנתבע בחר שלא להעביר אליה את הפיצוי שקיבל במסגרת הסכם הפשרה. הקרן טוענת כי בנסיבות אלו, לפי התקנון, על הנתבע להעמיד את הסכומים ששילמה כהלוואה, לפירעון מיידי.
ביה"ד דחה את טענת הקרן כי היא זכאית להשבה של התשלומים אשר השתלמו לנתבע על ידה, מן הסיבה כי אי הכושר בגינו השתלמו התשלומים נגרם לנתבע בתאונת עבודה, אולם הנתבע לא מיצה את ההליכים נגד המוסד, כיוון שלא הגיש ערעור על פסק דין שניתן בביה"ד האזורי לעבודה ודחה את תביעתו, לאחר עמידה על השתלשלות העניינים, בקובעו כי הנתבע מיצה את מלוא ההליכים אל מול המוסד, וכי אין כל ראיה לכך כי הנתבע נדרש להגיש ערעור על פסק דינו של ביה"ד לעבודה, או כי הקרן הלינה על כך כי לא הוגש ערעור על פסק הדין במועד; ביה"ד דחה את טענת הקרן לפיה יש להעמיד את התשלומים ששילמה הקרן לנתבע לפירעון מידי על בסיס סעיף 30(4) לתקנון או על בסיס התחייבות עליה חתם הנתבע בקשר לתביעתו למוסד, וכן את הטענה כי יש להעמיד את התשלומים ששילמה הקרן לנתבע לפירעון מידי על בסיס סעיף 32.ה לתקנון, כיוון שלא התקבלה מראש הסכמה של הקרן להסכם הפשרה. מאידך, ביה"ד פסק כי משבחר הנתבע שלא לשלם לקרן את הפיצויים שקיבל במסגרת התביעה הנזיקית לפי סעיף 32.ג(1) לתקנון, על הנתבע להשיב את הסכומים ששולמו לו כהלוואה לנכה, בקשר לנכותו בגין הנמק בפרק הירך. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 10 [משפט מינהלי] [נזיקין] |
|
| תצ (י-ם) 15097-07-16 עמאר עאבדין נ' עירית ירושלים (מנהלי; נאוה בן אור; 01/07/18) - 19 ע' |
| עו"ד: אסף פינק, איתי ארגוב, טארק אדקידק, דני ליבמן , מירית דניאל |
נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בטענה להפליה נגד תושבי מזרח ירושלים בכל הנוגע לאופציות התשלום על חניות במקום חניה מוסדר בתשלום ברחובות מזרח העיר, לאחר שהאפשרות לחנות באמצעות תשלום במדחנים בוטלה ב-2007 לאחר שאלה הוסרו בעקבות השחתתם החוזרת ונשנית ולנוכח סירובה של החברה הזכיינית לשאת בעלויות נזקי ההשחתה. מעבר לכך שהמבקשים אינם ראויים להיות תובעים ייצוגים, לא נמצא כי מדובר כלל בהפליה.
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – בקשה לאישור תובענה ייצוגית
נזיקין – עוולות – לפי חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בעילה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים בטענה להפליה נגד תושבי מזרח ירושלים בכל הנוגע לאופציות התשלום על חניות במקום חניה מוסדר בתשלום ברחובות מזרח העיר. זאת, לאחר שהאפשרות לחנות באמצעות תשלום במדחנים בוטלה ב-2007 (למעט מדחן אחד שהוסר ב-2010), לאחר שאלה הוסרו בעקבות השחתתם החוזרת ונשנית ולנוכח סירובה של החברה הזכיינית לשאת בעלויות נזקי ההשחתה. יצוין כי הימנעות מהצבת מדחנים בתגובה להשחתה לא הייתה רק נחלת מזרח העיר, כי אם גם באזור החרדי ומאותן סיבות. עוד יצוין כי החל מאוגוסט 2017 בוטלה אפשרות התשלום באמצעות מדחנים ברחבי העיר כולה.
.
ביהמ"ש לעניינים מנהליים דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
המבקש והמבקשת אינם ראויים להיות תובעים ייצוגיים. התנהלותו של המבקש חסרת תום לב. מתברר כי לחובתו למעלה מ-20 דו"חות חניה, הן במערב העיר והן במזרחה. התנהלותו מוכיחה כי בעייתו אינה היעדרם של מדחנים במזרח העיר, כי אם אי נכונות לשלם, בין בשל התעלמות מן החוק בין בשל מצבו הכלכלי. על פניו נראה, שהדו"ח היחיד ששולם על ידי המבקש ואשר ניתן לבסס עליו את העילה הנטענת בבקשה דנא, שולם לתכלית זו בלבד, בהינתן ששולם זמן קצר בטרם הוגשה הבקשה. ואילו בידי המבקשת (שגם לחובתה דו"ח חניה בגין חניה במקום אסור, מה שאינו כרוך כלל בהיעדרו של מדחן) היה אמצעי תשלום חלופי עוד בטרם הוציאה כרטיס אשראי על שמה. עתה יש ברשותה כרטיס אשראי, אולם תשלם באמצעותו עבור חניה במזרח העיר רק כאשר גם במערבה לא ניתן יהיה לשלם באמצעות מדחנים.
עם זאת, אין די בכך בכדי לדחות את הבקשה. שכן הגדרת הקבוצה נעשתה לא רק על סמך דו"חות החניה שנרשמו במזרח העיר ושולמו על ידי חבריה, כי אם גם על בסיס אלה שנמנעו מלהחנות את רכבם במקום חניה מוסדר במזרח העיר, משום שלא היה באפשרותם לשלם את אגרת החניה באמצעות אמצעי תשלום נגישים, דוגמת מדחן. לפיכך, ביהמ"ש מוצא להמשיך ולבחון את הבקשה, על יסוד ההנחה שאם תימצא ראויה – ניתן יהיה להחליף את המבקשים באחרים, כהוראת סעיף 8(ג) לחוק תובענות ייצוגיות.
טענת ההפליה: טענת המבקשים להפליה מתבססת על כך שבמשך למעלה מעשור לא נעשה ניסיון נוסף להציב מדחנים ברחוב סאלח א-דין ובחניון הנביאים; שמעולם לא הוצבו מדחנים ביתר הרחובות המוסדרים שבמזרח העיר; שלא נשקלה האפשרות להציב מדחנים במבני ציבור, דוגמת משרד המשפטים, ביהמ"ש המחוזי ועוד המצויים במזרח העיר; שלא קוימו ישיבות עם גורמי אכיפה ושיטור על מנת לבחון אמצעים למניעת ההשחתה ולא הוגשה תלונה במשטרה על מעשי ההשחתה; ושבשכונות החרדיות הוצבו המדחנים פעם אחר פעם לאחר שניזוקו. לטענת המבקשים, גם אם לא היה זה מניע פסול שהדריך את המשיבה בהתנהלותה, הרי שתוצאתה של ההתנהלות – הפליה. והפליה תוצאתית אסורה אף היא.
אכן, אין חולק כי גם הפליה תוצאתית, שאינה מונעת במניע פסול, הפליה היא. אלא שביהמ"ש אינו סבור כי הגענו לכלל הפליה.
אין חולק כי המשיבה פעלה להסדרת החניה באזור מזרח ירושלים, וממשיכה עד היום לעשות כן. טענת ההפליה נטענת אך ביחס לאמצעי התשלום.
ביהמ"ש סבור כי השחתה חוזרת ונשנית של מדחנים היא שיקול ענייני באשר לסוגית הצבתם. כאמור, שיקול זה הדריך את התנהלות המשיבה גם ברחובות שבאזור החרדי. החברה הזכיינית נעתרה לפניות של מנהיגי ציבור חרדים שהבטיחו למנוע את התופעה ובאותם רחובות אליהם התייחסה ההבטחה הוצבו מדחנים מחדש.
ביהמ"ש אינו סבור כי ההימנעות מהצבת מדחנים היא בבחינת "ענישה" – קולקטיבית או אחרת. אין המדובר בהימנעות ממתן השירות של הסדרת החניה והפקרת השכונות שבמזרח ירושלים לחניה פרועה. חניה אינה חייבת להיות מוסדרת באמצעות מדחנים דווקא.
כך גם, לא נמצא כי ההימנעות מהצבת מדחנים במבני ציבור עולה כדי הפליה. על פניו המדובר באפשרות בלתי סבירה שכן הדבר היה מטיל עומס כבד על הבידוק בכניסה לאותם מקומות וגורמת לעיכובים רבים ובלתי סבירים. כך גם לא הוכח כי קיימים מבני ציבור במספר מספיק ובמיקום סביר ליד אזורי חניה מוסדרת. ובאשר לחנויות, נמצא כי אפשרות זו נשקלה אולם נענתה בין בסירוב בין בדרישות תשלום מופרזות.
אשר לאכיפה המשטרתית, חוסר היכולת לאכוף את החוק בכל מקום, בכל עת, וביחס לכל הפרה – תהא אשר תהא חומרתה – מעוררת שאלה של סדרי עדיפויות. לא הוצבה תשתית מספקת לביסוס טענת הפליה בהיבט זה, וודאי שהמשיבה אינה אחראית לכך.
מכל מקום, ביהמ"ש לא שוכנע כי המדחן הוא אמצעי תשלום נגיש יותר מן האמצעים האחרים ("איזי פארק/ האפלקציות הסלולריות), או שעלותו היא הזולה ביותר. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (מרכז) 37051-07-16 נציגות הבית המשותף, ברח' הדגל העברי 18-16, ראשל"צ נ' ועדת ערר המחוזית מחוז מרכז (מנהלי; אחיקם סטולר; 01/07/18) - 37 ע' |
| עו"ד: יובל יניב, רונן אלגאלי, סימה אזולאי הררי, טויסטר, לימור ספצ'ק, איתי גורן גינדי כספי, ונוטריון, יוגב חמני |
בנסיבות העניין אין להורות על ביטול היתר הבנייה בשל הפגמים שנפלו בפרסום הבקשה; טענות העותרות בעניין חישוב יח"ד המותרות בבנייה ובעניין מתן אישור לתוספת יח"ד העולה על המכסה המותרת במתחם בו מצוי הבניין, נדחות; במסגרת חישוב תוספת הקומות המותרות ניתן להביא בחשבון את קומת העמודים בבניין; היה בסמכות הוועדה המקומית לאשר בהקלה את מתקני החניה.
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
תכנון ובנייה – תכניות – הקלות
תכנון ובנייה – תכניות – סטייה ניכרת מתכנית
תכנון ובנייה – היתר בנייה – הקלה
תכנון ובנייה – היתר בנייה – בקשה להיתר בנייה
תכנון ובנייה – היתר בנייה – שטחי בנייה
.
עתירה מנהלית המופנית כלפי החלטת ועדת הערר אשר דחתה עררים שהגישו העותרות כנגד החלטת הוועדה המקומית לאשר בקשה (מתוקנת) להיתר בניה לחיזוק בניין מגורים לפי תמ"א 38 ותכניות מפורטות שאושרו בהתאם לה. העותרות הן נציגויות הבתים המשותפים הגובלים במגרש נושא עתירה זו.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את העתירה בקבעו:
הלכה ידועה היא כי ביהמ"ש אינו משמש כטריבונל תכנון, ואף אינו בוחן אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר. בבואו לדון בעתירה מסוג זה, על ביהמ"ש לבחון אם נפל פגם בהליך או בשיקול הדעת שהופעל ע"י מוסד התכנון, באספקלריה של הדין המנהלי והציבורי. טווח ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ועדת הערר מוגבל, אפוא, למקרים בהם ניתנו החלטות תוך חריגה בסמכות, בניגוד עניינים, משיקולים זרים או שלא בתום לב, או תוך חריגה קיצונית ממתחם הסבירות.
הבקשה נושא עתירה זו היא לחיזוק בניין קיים מכוח תכניות מתאר מקומיות לחיזוק בניינים קיימים בפני רעידות אדמה ולעיבוי בינוי, בהתאם לסעיף 23 בתמ"א 38. כפי שנפסק, במציאות הקיימת בישראל יש חשיבות עצומה בהוצאה לפועל של תמ"א 38, בכדי להתמודד עם הסיכון להתרחשות של רעידת אדמה, ובאותה הזדמנות לתרום להתחדשות העירונית ולתוספת יחידות דיור. לכך יש להוסיף את היתרונות הנוספים לדיירי הבניין, הגלומים ביישום תמ"א 38. במדרג התכנוני, המדובר בתוכנית מתאר ארצית שהיא גבוהה בהיררכיה מכל תכנית מתאר אחרת, מקומית או מחוזית. כך הוא הדבר גם לגבי תמ"א 38, הקובעת כי היא גוברת על כל התכניות האחרות בנושאים בהם היא עוסקת, אלא אם נאמר בה אחרת.
העותרות טענו כי לא התקיימה בענייננו חובת הפרסום כדין, שכן בפרסום הבקשה להיתר נפלו פגמים מהותיים הנובעים מהטעייה מכוונת של המשיבות. ע"פ הפסיקה, קיימת חשיבות רבה לפרסום בקשה להקלה כקבוע בסעיף 149(א)(1) לחוק התו"ב, ואין מדובר בהוראה טכנית בלבד או באקט פורמלי גרידא. עוד נקבע כי ע"פ פירושה הנכון של סמכות הוועדה המקומית ליתן הקלה, אין להפעיל את כוח ההחלטה בטרם פורסם דבר הדיון ובטרם ניתנה הזדמנות לגורמים מעוניינים לטעון טענותיהם. במקרה הנדון, גם אם נפלו ליקויים מסוימים בפרסום, אין בכך כדי להביא לקבלת הערר ולדחיית בקשת ההיתר.
הטעם העיקרי בבסיס חובת הפרסום הינו מתן האפשרות לצד שעלול להיפגע ממתן ההיתר להתנגד למתן ההיתר ולשטוח טענותיו בפני הוועדה המקומית. בענייננו הייתה לעותרות הזדמנות מלאה לטעון בעניין הבקשה את כל טענותיהן, והן אף עשו כן. אף אין לקבל את טענת העותרות כי הפגמים שנפלו בפרסום יורדים לשורשו של הפרסום. ועדת הערר דנה בכל אחד מהליקויים הנטענים, ובדין קבעה כי מרביתם אינם מהותיים. כפי שנפסק, כאשר הפרסום נועד להגן על זכויות, כמו למשל זכות ההתנגדות, המחדל מלפרסם יוביל לבטלות ההחלטה. ואולם, ביהמ"ש ימנע מהחלת גישה מחמירה מעין זו כאשר אי הפרסום לא פגע ביכולת התכנון או ההסתמכות של הפרט. גישה זו עולה בקנה אחד עם עקרון הבטלות היחסית.
העותרות העלו טענות רבות בעניין מכסת יחידות הדיור המותרת לבנייה. ברם, לא נמצא להתערב בהחלטות ועדת הערר בעניין חישוב יחידות הדיור המותרות לבנייה בבניין, או באישור הבקשה חרף החריגה הקלה ממספר יח"ד שאושרו זה מכבר במתחם. יוער, כי החלטות ועדת הערר בעניין לרנר ובעניין אקרמן בעניין התייחסות ועדת הערר לצורך בביצוע בדיקה פרוגרמתית לגבי האפשרות להתיר תוספת יח"ד במתחמים השונים מעבר למכסות שנקבעו בתכנית רצ/106/1, עולים בקנה אחד עם קביעות הוועדה דנן.
לא נמצא להתערב בקביעת הוועדות לפיה במסגרת חישוב תוספת הקומות המותרות ניתן להביא בחשבון את קומת העמודים בבניין. ע"פ סעיף ההגדרות בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), "קומה" היא "חלל, בכל צורה גיאומטרית שהיא, שבין רצפת החלל ובין התקרה שמעליו, לרבות חלל כאמור שמתחת לפני הקרקע ושעל הגג". תקנות חישוב שטחים הן התקנות שלפיהן יחושבו בתכניות ובהיתרים שטחי בניה ואחוזי בניה. גם תקנות התכנון והבנייה (רישוי בנייה) מפנות להגדרת המונח "קומה" בתקנות חישוב שטחים. פרשנות הוועדות להוראות התכנית דנן, פרשנות הנסמכת על הגדרת המונח "קומה" בתקנות חישוב שטחים, היא סבירה והגיונית. וראו גם תקנה 2(8) לתקנות התכנון והבניה (סטייה ניכרת מתכנית). זאת ועוד, סעיף 10.3 בתכנית מדבר על מספר הקומות בפועל, ופרשנות העותרות, לפיה מדובר במספר קומות המגורים בפועל, אינה מעוגנת בלשון הסעיף.
לבד מכך שהעותרות לא הצביעו על מקור חוקי לתמיכה בטענתן, הן אף לא הצביעו על טעם ענייני שיש בו כדי לשלול את פרשנות המשיבות. בענייננו קומת עמודים הינה בגובה משמעותי, שאף מאפשר סגירתה. מדובר אפוא במצב בו הבניין מתנשא בפועל לגובה של 4 קומות, ועל כן פרשנות לפיה ניתן לספור קומה זו במסגרת חישוב הקומות, בדין יסודה. זאת ועוד, לא נמצא שפרשנות ועדת הערר מהווה תמריץ לבניה בלתי חוקית, שעה שקיומה של יח"ד בקומת העמודים לא היווה את הנימוק לכך שיש לכלול את קומת העמודים כקומה לצורך חישוב תוספת יח"ד המותרת. מה גם שע"פ קביעות הוועדות ניתן בכל מקרה להכשיר את היחידה שנבנתה בקומת הקרקע במסגרת הבקשה לחיזוק הבניין.
מתקנות סטייה ניכרת ותקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) עולה, כי מעבר לסמכות הכללית שהוענקה בחוק לוועדה המקומית להעניק הקלה, המחוקק הכיר בסמכות הוועדה המקומית לאשר הקמת והצבת מתקנים שונים במרווחי הבנייה, בין קו הבניין לגבול המגרש, אף ללא צורך בהקלה. המחוקק גם העניק לוועדה את הסמכות לאשר התקנת מתקנים במידות העולות על אלו הקבועות בפרט 4.09 בתקנות בקשה להיתר, בחריגה מקווי הבניין, בדרך של הקלה. בכך גילה דעתו כי קיימים מקרים בהם הצבת מתקנים שונים תהא מוצדקת גם מחוץ לקווי הבניין, וכי לצורך העניין יש להשאיר לוועדה המקומית את הסמכות ושיקול הדעת לאשר גם מתקנים העולים בגודלם על אלו שנכללו בפרט 4.09. כפי שעולה מתקנות 2(7)-(9) בתקנות סטייה ניכרת, תנאי לקיומה של סטייה ניכרת הוא "בניה" במרווחי הבניה, שאינה אחד מהחריגים המנויים בתקנות אלו, או בתקנה 4. האם מתקני החניה התת קרקעיים הם בגדר "בניה" אסורה במרווחי הבניה? במצב הקבוע נמצא המתקן מתחת לפני הקרקע, והמתקן שעליו הרכבים מתרומם מעל פני הקרקע למשך מספר שניות, לצורך העמסה או פריקה של כלי רכב, ואז הוא שב אל מתחת לפני הקרקע. בנסיבות אלו, ספק האם מתקני החניה הם בגדר "בניה" מעל פני הקרקע.
מכל מקום, נראה כי בסמכות הוועדה המקומית לאשר את הצבת מתקני החנייה בדרך של הקלה. מדובר בבקשה להקלה להקמת מתקני חניה תת קרקעיים במרווחי הבניה כחלק מהסדרי חניה במסגרת היתר לחיזוק בניין מכח תמ"א 38 ותכניות שאושרו מכוחה. המצב המיטבי הוא שמקומות החניה אותם יש להסדיר כתוצאה מתוספות הבניה שבוצעו מכח התכנית יותקנו בתוך המגרש בו מצוי הבנין המחוזק. התרת בנייה לצורך הקמת המתקן והצבתו בתת הקרקע גם עולה בקנה אחד עם הוראות תכנית רצ/106/1.
בסמכות הוועדה המקומית לאשר הצבת המתקן בהקלה גם לנוכח פרט 4.09 הנ"ל. עניינו של פרט 4.09 באישור מבנים הדורשים היתר לצורך הצבתם, שהמשותף להם הינו כי מדובר במתקנים מסוגים שונים שייעודם לשרת את הבניין, ולרבות חניה סלולה, מדרגות וכבשים לירידה למשטחי חניה, וכיו"ב. במסגרת בחינת סמכות הוועדה המקומית לאשר הצבת מתקנים במרווחי הבניה, ודאי תת קרקעיים, ובפרט כשמדובר בהפעלת הסמכות המוקנית לוועדה לאשר הקלה, יש להתייחס לרשימה המפורטת בפרט 4.09 באופן המאפשר למוסדות התכנון גמישות ומרווח שק"ד. זאת, גם לאור העובדה שסעיפים שונים בפרט 4.09 נוקטים בלשון "לרבות". פרשנות זו מתבקשת גם נוכח שינויי העתים והתפתחות הטכנולוגיה.
העמדה לפיה לוועדה המקומית סמכות לאשר בהקלה מתקני חנייה במרווחי הבניה, אומצה בספרות וע"י גורמי התכנון השונים. העותרים מצדם לא הצביעו על מקור כלשהו שיש בו כדי לשלול פרשנות שכזו. ועוד, הגם שהעותרות התמקדו בסוגיית סמכות הוועדה לאשר את הצבת מתקני החנייה ולא בסבירות ההחלטה, יש להזכיר כי אישור הבקשה נעשה בענייננו תוך בחינת מכלול השיקולים בנסיבות הספציפיות. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 12 [מסים] |
|
| עמ (ת"א) 39182-10-14 דייגי - נמל תל-אביב בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1 (מחוזי; ירדנה סרוסי; 12/07/18) - 37 ע' |
| עו"ד: תמיר סולומון, יפעת גול (שושן) |
בחוות דעת מטעם המערערת, המציגה תחשיב חלופי לשומה שהוצאה לה, נפלו פגמים שאינם מאפשרים להסתמך עליה. מנגד, התחשיב שערך המשיב מציג בדיקה סבירה העומדת במבחני היגיון מקובלים. הקשיים שנמצאו בחוות הדעת מטעם המשיב אינם מחייבים את ביטול השומה אלא מעוררים אך את הצורך בתיקונה.
מסים – מס הכנסה – שומה לפי מיטב השפיטה
מסים – מס הכנסה – תחשיב
.
ערעורים מאוחדים על שומות לפי מיטב השפיטה שהוצאו למערערת, שהפעילה מסעדת דגים, לאחר שהמשיב הגיע למסקנה כי הדו"חות שהוגשו על ידה מגלים תוצאה עסקית בלתי סבירה בהשוואה למקובל בענף מסעדות הדגים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
מצבור הליקויים בניהול ספרי המערערת מלמד על אי תקינות יסודית בדרכי הדיווח והתיעוד של פעילות המסעדה באופן הפוגע באפשרות להסתמך על הנתונים המתועדים בספרים. במצב דברים זה, בגין נפסלו הספרים. כאשר דנים במחלוקת על אחוז תצרוכת חומר בעסק, בייחוד כאשר הספרים אינם קבילים, חייב הנישום להצטייד בחוות דעת מומחה מטעמו המציגה תחשיב חלופי לשומה שהוצאה לו. הפגמים שנמצאו בחוות דעת מטעם המערערת לא מאפשרים להסתמך עליה לצורך קביעת אחוז החומר במסעדה. מנגד, התחשיב שערך המשיב מציג בדיקה סבירה העומדת, ברמה העקרונית, במבחני היגיון מקובלים. המשיב אינו נדרש לעמוד בדרישות מחקריות והוא לא נדרש להציג בסיס מדעי מדויק לשומות שערך. הקשיים שנמצאו בחוות הדעת מטעם המשיב, הגם שאינם מאפשרים אימוצה ללא סייג, אינם מחייבים את ביטול השומה אלא מעוררים אך את הצורך בתיקונה, על דרך האומדן. גם כאשר לא עלה בידי המערערת לעמוד בנטל המוטל עליה, עדיין אין בית המשפט פטור מלבחון את התשתית העובדתית והבדיקה הכלכלית העומדת בבסיס השומה שערך המשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [פרשנות] [מסים] |
|
| עמ (מרכז) 28212-11-15 דלק הונגריה בע״מ נ' פקיד שומה נתניה (מחוזי; שמואל בורנשטין; 09/07/18) - 43 ע' |
| עו"ד: דניאל פסרמן, שלמה אביעד זידר, מיכל קרצברון, אלפא ליבנה |
במסגרת חישוב רווח הון ממכירת מניות חברה זרה, ניתן להפחית "רווחים הראויים לחלוקה", כמשמעותם בסעיף 94ב לפקודת מס הכנסה, כך שלא תהיה אפליה בין נישומים המפיקים הכנסותיהם בארץ לבין אלו המפיקים הכנסות ממקורות זרים.
פרשנות – דין – דיני מסים
פרשנות – דין – פקודת מס הכנסה
מסים – מס הכנסה – על תקבולים שהתקבלו בחו`ל
מסים – מס הכנסה – מס רווחי הון
.
בית המשפט נדרש לשני ערעורים מאוחדים על שומות שהוציא המשיב, פקיד שומה נתניה, למערערת, חברת דלק הונגריה בע"מ, שעיקרם בשאלה: האם סעיף 94ב לפקודת מס הכנסה (נסח חדש), שעניינו מיסוי "הרווחים הראויים לחלוקה", חל בנסיבות של מכירת מניותיה של חברה זרה.
.
בית המשפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
את המונח "נתחייבו במס" יש לפרש באופן ההולם את התכלית שביסוד ההסדרים הרלוונטיים בפקודה, כך שגם מס זר, אף שאינו מוטל על פיהפקודה, אך מיובא לתוך שיטת המיסוי הישראלית בדרך של מתן זיכוי בעת חלוקת דיבידנד, הוא בבחינת מס לעניין זה ויש לראותו ככזה.
אין מקום להבחנה בין חברה ישראלית הפועלת בחו"ל באמצעות סניף לבין חברה ישראלית הפועלת על ידי חברת בת זרה מקומית.
אין מקום לתוצאת מס שונהבין מצב בו הנישומה מוכרת את מניותיה בחברה הזהרה (כאשר הרווחים נותרים בה) לבין מצב בו הנישומה מושכת דיבידנד ולאחר מכן מוכרת את מניותיה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (חי') 28895-11-17 דלית ברנר נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; איל באומגרט; 08/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט של פשיטת רגל התיר למבקש להמשיך ולנהל תביעה שהגיש לבית המשפט לענייני משפחה כנגד החייבת ואביה.
פשיטת רגל – כינוס נכסים – עיכוב הליכים
.
בקשה לאישור ניהול תביעה כנגד החייבת, כנתבעת פורמלית. במסגרת התביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה עתר המבקש, בן זוגה לשעבר של החייבת, לקבלת פסק דין הצהרתי ולאחר מכן פירוק שיתוף במקרקעין, ביחס לבעלות בנכס הרשום על שם אבי החייבת, שהוא הנתבע העיקרי.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
העיקרון הוא שלאחר מתן צו כינוס נכסים יעוכבו הליכים המתנהלים בבתי משפט ובלשכת ההוצאה לפועל. התביעות התלויות ועומדות נגד החייב תעוכבנה ותביעות חדשות לא תוגשנה, אלא אם תינתן רשות על ידי ביהמ"ש של פשיטת הרגל. לאור מורכבות הנסיבות ובשים לב לכך שעסקינן בבני משפחה ושלבני הזוג ילדים משותפים, יש חשיבות נעלה לכך שהתביעה תידון בביהמ"ש לענייני משפחה. יתרה מזו, המדובר בסכסוך מורכב שלא ניתן לבררו ביעילות במסגרת בקשה למתן הוראות בבימ"ש של פשיטת רגל. המנהל המיוחד יצורף כצד להליך וככל שבמסגרת ההליך תהיה מחלוקת הנוגעת להליך הפש"ר, יגיש המנהל המיוחד בקשה בהליך דנן. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] [פיקוח על מצרכים ושירותים] |
|
| תצ (ת"א) 3859-07-14 רמי אהרוני נ' מרב - מזון כל בע"מ ("אושר עד") (מחוזי; רחמים כהן; 08/07/18) - 14 ע' |
| עו"ד: אברהם (אבי) רוקח, גיל צומן, אמיר דולב , יוני פולק |
אושרה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בטענה שהמשיבה הפרה את הוראות צו הפיקוח על מחירים מרביים וגבתה סכומים ביתר עבור מארזי ביצים.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישורה
פיקוח על מצרכים ושירותים – צווי פיקוח – פרשנות
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה שהמשיבה מפרה את הוראות הדין לעניין "מצרכים בפיקוח" בכך שהיא משווקת ביצי מאכל במחיר העולה על מחירן המרבי וכן מפרה של תקנות פרסום מוצרים בפיקוח.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
המבקש הוכיח שקיימת אפשרות סבירה כי המשיבה הפרה את הוראות צו הפיקוח על מחירים מרביים וגבתה סכומים ביתר עבור מארזי 60 ביצים, זאת ככל שתתקבל פרשנותו לעניין הגדרת אריזה קמעונית ואריזה סיטונית. בנוגע לאריזת 18 ביצים, תובענה ייצוגית אינה הדרך המתאימה להכרעה במחלוקת: המשיבה טענה שמאז שהוגשה בקשת האישור פעלה להורדת מחיר אריזת 18 ביצים וגבתה מחיר נמוך מהמחיר המרבי. ביחס לתקופה הקצרה של 8 חודשים בה בוצעה ההפרה נראה שמרבית חברי הקבוצה נהנו מהטבה כספית שיש בה כדי להשיב את הכספים שנגבו מהם ביתר, באופן המייתר את הצורך בניהול תובענה ייצוגית בעילה זו. המבקש לא הוכיח ברמה הנדרשת שלא הוצבו שלטים המפרסמים את רשימת המוצרים שבפיקוח. גם טענותיו להטעיה לא הוכחו ולכל היותר מדובר בטעות בתום לב בפרשנות הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ב"ש) 36684-08-15 יוסף אקריש נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום (מחוזי; ישראל פבלו אקסלרד; 08/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
רק במקרים חריגים יינתן לחייב הפטר מחוב מזונות. בנסיבות דנן אין מקום להחיל את צו ההפטר שניתן לחייב בתיק פשיטת הרגל גם על חוב המזונות למוסד לביטוח לאומי.
פשיטת רגל – חייב – צו הפטר
פשיטת רגל – תביעת חוב – חוב מזונות
.
בקשת חייב להחיל את צו ההפטר שניתן לו בתיק פשיטת הרגל גם על חוב מזונות למוסד לביטוח לאומי, בשל מצבו הכלכלי והבריאותי.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
בפסיקה נקבע כי רק במקרים חריגים יינתן לחייב פטור מלא או חלקי מחוב מזונות ופורטו השיקולים השונים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לשקול באם להחיל צו הפטר על חוב מזונות. בנסיבות דנן אין להורות כי החייב יופטר מחוב המזונות שהושת עליו, במיוחד כאשר לא החייב הוא זה שנשא בחוב עד כה, אלא המל"ל. התרת מעמדו של חוב המזונות והפיכתו ל'חוב מן המניין' יש בה כדי להשפיע על הלך הרוח של חייבים נוספים, הממאנים לשלם את תשלומי המזונות שהושתו עליהם, מתוך מחשבה כי בבוא השעה, יופטרו מחובות אלו, בעוד שהקופה הציבורית תישא בעלויות – משמעות הדבר היא הטלת נטל בלתי ראוי על הציבור בכללותו ואין לאפשר זאת. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (מרכז) 52126-09-14 ליאור גל נ' נטוויז'ן בע"מ (מחוזי; אסתר שטמר; 05/07/18) - 9 ע' |
| עו"ד: רונן עדיני , אפי שאשא, ברק טל , שגיא שיף |
אושר הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה לא סיפקה את מהירות הגלישה שהתחייבה לה, בעת שהלקוחות השתמשו בישומון לשיתוף קבצים.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה לא סיפקה את מהירות הגלישה שהתחייבה לה, בעת שהלקוחות השתמשו בישומון לשיתוף קבצים.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר בעיקרו ופסק:
בהתחשב בסיכויי התביעה מחד גיסא, ובהסדר הפותר הן את התנהלות המשיבה בעתיד, הן מתן פיצוי מתאים לעבר – ההסכם עונה על הסיכויים והסיכונים הטמונים בבקשת האישור. התנאים שקבעו הצדדים בהסכם הפשרה וההטבה שגובשה לטובת הלקוחות עונים על נושא התובענה הייצוגית: המשיבה תפעיל בקרה וניהול הנדסי לרשת האינטרנט באופן שיספק רוחב פס שיענה על 98%-95% מהביקוש המצרפי החודשי הכולל של לקוחותיה למעט בעתות תקלה ומשבר מוגדרות. בכך אמור לבוא המצב הבעייתי שעליו הצביע המבקש על תיקונו. בגין העבר יינתן שדרוג מהירות הגלישה במדרגה אחת לכל לקוח אשר יודיע על רצונו להשתדרג בחינם ולמשך 9 חודשים. עם זאת, יש להפחית את סכומי הגמול ושכר הטרחה המומלצים. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 48627-12-17 ארמוזה אינטרנשיונל מדיה בע"מ נ' Creighton Online Media PTE Ltd (מחוזי; נועה גרוסמן; 04/07/18) - 10 ע' |
| עו"ד: צביקה מצקין, עדין ליס |
יש לחייב את התובעת, חברה שמקום מושבה בסינגפור, בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעת. התובעת לא הוכיחה כי בידיה יכולת כלכלית לשאת בהוצאות הנתבעת ואין נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל בדבר הפקדת ערובה.
דיון אזרחי – עירבון – להבטחת הוצאות הנתבע
דיון אזרחי – עירבון – לפי חוק החברות
.
בקשת הנתבעת לחיוב התובעת, חברה המאוגדת בסינגפור, בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעת. התביעה עוסקת בטענות להפרת זכות קניינית בפורמט טלוויזיוני.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
היות שהתובעת היא תאגיד זר בעירבון מוגבל, יש לבחון את הבקשה להפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות. לצורך פטור מהפקדת ערובה על תאגיד-תובע להוכיח כי מצבו הכלכלי איתן באופן שיוכל לשאת בהוצאות הנתבע. ככל שהתאגיד התובע לא הוכיח זאת, עליו להראות כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיובו בערובה. התובעת לא הוכיחה כי קיימת בידיה יכולת כלכלית לשאת בהוצאות הנתבעת ואין נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל בדבר הפקדת ערובה. הואיל והתובעת הינה חברה זרה שמקום מושבה בסינגפור, אשר לא תמכה תשובתה בתצהיר ולא המציאה כל אסמכתא המלמדת על נכסיה, נוטה כף המאזניים לחיוב התובעת בערובה. בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים, יש לחייב את התובעת בערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בסכום המשקף 15% מסכום התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (ת"א) 541-05-16 אריה לופו נ' בלדי בע"מ (מחוזי; דורון חסדאי; 31/05/18) - 21 ע' |
| עו"ד: ענבר פדלון, טלי לופו, מוחמד מואסי |
נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה שיווק רצועות תפוחי אדמה קפואים וארוזים בשקיות, בלא שיצוין על גבי האריזה כי המדובר בתפוחי אדמה שעברו טיגון מסוים מראש וזאת בניגוד לתקן הישראלי.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחייתה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – נזק
הגנת הצרכן – סימון טובין – חובת סימון
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר עניינה שיווק רצועות תפוחי אדמה קפואים וארוזים בשקיות, בלא שיצוין על גבי האריזה כי המדובר בתפוחי אדמה שעברו טיגון מסוים מראש וזאת בניגוד לתקן הישראלי החל בעניין.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
המשיבה הפרה לכאורה תקן ישראלי בכך שלא כתבה על אריזת המוצר כי המדובר ב"תפוחי אדמה מטוגנים" או ב"טוגני תפוחי אדמה". עם זאת, פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה במסגרת תובענה ייצוגית יפסק רק אם יוכח נזק תוצאתי בדמות תחושות שליליות משמעותיות ואין די בשלילת חופש הבחירה. בענייננו, גם בהנחה שנגרמה למבקש פגיעה באוטונומיה, אין היא עולה כדי גרימת נזק בר פיצוי. קשה להלום כיצד נפגעה נוחות המבקש באופן המצדיק ניהול תובענה ייצוגית, שעה שרכיבי המוצר נכתבו במפורש על גבי האריזה. בנסיבות דנן אין אף מקום להכיר בטענה לנזק ממוני – רק במקרים חריגים תוכר הדרישה לנזק ממוני בגין מוצר צריכה שלא ניתן להשיבו ובענייננו לא ניתן לומר שתכונותיו של המוצר שנצרך בפועל שונות באופן כה מהותי מתכונותיו של המוצר אותו התכוון המבקש לצרוך עד כדי "כישלון תמורה מלא". בנוגע להפרת חובה חקוקה בעניין גודל האותיות של רכיבי המוצר שהוטבעו על האריזה, טענה בדבר חצי מילימטר לכאן או לכאן עולה כדי זוטי דברים בנסיבות העניין. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 20 [דיון פלילי] |
|
| הת (ת"א) 749-06-18 אפרת יקותיאל נ' משטרת ישראל / ימ"ר ת"א (שלום; דנה אמיר; 02/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: אורי קינן , אבישר, אלעד סמורלי |
בית המשפט קיבל את בקשת המבקשת להשבת תפוס – טלפון נייד והחומרים אשר הועתקו או הופקו על ידי המשיבה בדרך של חדירה אליו.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
דיון פלילי – תפיסת חפץ – מחשב
.
המבקשת הגישה בקשה להשבת תפוס. בבקשתה מפרטת המבקשת כי במסגרת חיפוש אשר נערך בדירתה של הגב' אילנית יהב, על פי צו בית המשפט, נתפסו חפצים אשר אינם שייכים לגברת בלילה, אלא למבקשת, וכוללים את הפלאפון הנייד האישי של המבקשת ודיסק און קי השייך לה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
אין בכך שעצם תפיסת החפץ הייתה מותרת על פי הצו, כדי להוות אישור או הסמכה אוטומטית למשיבה לבצע חדירה לטלפון הנייד של המבקשת ולהעתיקו לאור הוראותיו הברורות של סעיף 23א(ב) לפסד"פ המחייב הוצאת צו לצורך ביצוע חדירה.
יתרה מכך, מעיון בצו עולה כי על פי נוסחו, אין המדובר בצו "השותק" ביחס לסמכות החדירה לטלפונים ניידים אשר נתפסו, בצו המקנה סמכויות חדירה נרחבות וכלליות או בכזה המקנה סמכויות שאינן ברורות דיין. נהפוך הוא, המדובר בצו המבהיר באופן מפורש מהן הסמכויות הניתנות ביחס לחדירה למכשירים סלולאריים ומצמצמן.
בנסיבות העניין, החדירה אל תוכנו של הטלפון הנייד, הייתה שלא על פי חוק ואף מהווה פגיעה קשה ובלתי מידתית בזכות לפרטיות. משכך, בקשת המבקשת מתקבלת. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [ראיות] |
|
| תא (י-ם) 35812-05-11 יצחק שהם פלורסהיים נ' יורם טל (שלום; מרים קסלסי; 29/06/18) - 13 ע' |
| עו"ד: ד. גדרון, א. סגל, ד. גדרון, צ. הדרי, נ. לוי |
בהינתן הכלל הבסיסי של "המוציא מחברו עליו הראיה" יחד עם ההלכה הפסוקה הנוגעת לנטל הראייתי המוטל על מי שטוען לביצוע תרמית, התוצאה המתבקשת היא דחייה הדדית של התביעות, באשר איש לא הצליח להוכיח תביעתו כדבעי.
ראיות – נטל השכנוע – טענת מרמה
ראיות – נטל ההוכחה – אי עמידה בו
.
סכסוך כספי וטענות למרמה וגזל, בנוגע לשתי עסקאות שותפות, האחת בנוגע למרכול בירושלים והשנייה בנוגע למינימרקט במעלה אפרים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לא נמצאה בראיות הוכחה מספקת לכך שמי מהצדדים מעל בכספים או בסחורות, גנב, ביצע מעשי עוולה כלפי משנהו. מצאתי עובדים ושותפים שנטלו לעצמם את חלקם, בהתאם למה שסברו שמגיע להם. איש לא גיבה את זכויותיו במסמך או בראיות אובייקטיביות, וכל אחד השתלח ברעהו בלא כל חשבון.
בהינתן הכלל הבסיסי של "המוציא מחברו עליו הראיה" יחד עם ההלכה הפסוקה הנוגעת לנטל הראייתי המוטל על מי שטוען לביצוע תרמית, התוצאה המתבקשת היא דחייה הדדית של התביעות, באשר איש לא הצליח להוכיח תביעתו כדבעי, ואין לצדדים להלין אלא על עצמם באופן ניהול עסקיהם, ואף על פי כן ייעשה ניסיון בפסק הדין לחלץ סכומים שחייב צד אחד למשנהו, תוך שימוש בדוקטרינת "ההודאה והדחה". |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חוזים] |
|
| תא (י-ם) 47568-11-12 דוד נחום נ' אחים חסיד חברה קבלנית לבנייה בע"מ (שלום; מוחמד חאג' יחיא; 29/06/18) - 17 ע' |
| עו"ד: אסף עוזיאל, צח פולק |
תביעה שהוגשה כנגד חברה יזמית בטענה לאיחור במסירת החזקה בדירה. נקבע כי סכום הפיצוי המגיע לתובעים בגין האיחור במסירת החזקה הוא 31,000 ₪.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – חוזה אחיד – מכר דירה
חוזים – הפרה – איחור במסירה
.
תביעה כספית-חוזית, שבה עותרים התובעים לחייב את הנתבעת, שהיא החברה היזמית ממנה רכשו את דירתם בסך של 140,750 ₪. התביעה מתבססת על הטענה בדבר איחור במסירת החזקה בדירה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי, ופסק כלהלן:
לא ניתן לסווג את החוזה כחוזה אחיד כמשמעו בחוק החוזים האחידים, וכן מן הדין גם לדחות את ההתדיינות בשאלת קיומו של תנאי או תנאים מקפחים.
אין לקבל את טענת התובעים לפיה התנאי שבחוזה אשר מאפשר עיכוב במסירת החזקה בדירה למשך תקופה כמשך תקופת הפיגור בתשלום גם לוּ דובר בסכום קטן, הוא תנאי בלתי סביר. כל סעיפי החוזה, לרבות סעיף זה, היו נתונים למשא ומתן ושינויים. לא הוכח כי נעשה כל ניסיון על ידי התובעים לשנות סעיף. גם אם נעשה ניסיון כאמור, בכל מקרה לא הוכח כי ניסיון התובעים נחסם ברוח הטענה "take it or leave it". על כן, על הצדדים לכבד את ההסכם כלשונו.
כמצוות הוראות סעיף 15 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, סעיפים 5א ו-7א בחוק המכר וכן סעיף 31 בחוזה, סכום הפיצוי המגיע לתובעים בגין האיחור של 155 יום במסירת החזקה הוא 31,000 ₪. לסכום האמור יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית ממועד מסירת החזקה ועד היום. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [הוצאה לפועל] |
|
| עשא (אש') 12338-10-17 שושנה פרקש נ' א.ב.י.ר. הפקת ספרים בע"מ (שלום; סבין כהן; 27/06/18) - 13 ע' |
| עו"ד: חנה בר יוסף ג'ינו |
נקודת המוצא בפסק דין הינה כי כל טענות הצדדים עד למועד פסק הדין מתנקזות אל תוך פסק הדין. ואולם, כלל זה נכון, אלא אם כן צויין מפורשות בפסק הדין, כי פסק הדין אינו לוקח בחשבון טענות אלו ואחרות, שהיו ונותרו בסמכות רשם ההוצאה לפועל.
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
.
ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר ניתנה במסגרת בקשת המערערת, בטענת פרעתי (בהיותה חייבת) בתיק הוצאה לפועל.
.
בית המשפט קיבל את הערעור, ופסק כלהלן:
נקודת המוצא הינה, כי פסק הדין בולע בתוכו את כל טענות הצדדים. בית המשפט הוא המוסמך לברר את טענות הצדדים, המצריכות לרוב בירור עובדתי והחלטתו מרכזת את טענות הצדדים כולן. ואולם, כלל זה נכון, אלא אם כן צויין מפורשות בפסק הדין, כי פסק הדין אינו לוקח בחשבון טענות אלו ואחרות, שהיו ונותרו בסמכות רשם ההוצאה לפועל.
במקרה דנן, בשים לב לכך שמדובר בתשלום שבוצע במסגרת תיק הוצאה לפועל ואין קושי לבררו במסגרת זו (והדבר אף נוח וראוי יותר, שכן בידי רשם ההוצאה לפועל מלוא המידע בדבר תשלומים ששולמו במסגרת תיק ההוצאה לפועל), לא בורר העניין על ידי בית המשפט והדבר צויין מפורשות בהחלטתו.
נוכח קביעת בית המשפט, שאושרה מפורשות על ידי בית המשפט המחוזי, לא יכולה הייתה רשמת ההוצאה לפועל להתעלם מכל אותם תשלומים אשר שולמו במסגרת תיק ההוצאה לפועל הראשון והיה עליה ליישם את החלטת רשם ההוצאה לפועל ולברר את טענת המערערת באשר לתשלומים ששילמה היא, גם בנוגע לתשלומים אלו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] [הגנת הצרכן] |
|
| תק (נת') 64023-02-18 ניקו נמירובסקי נ' יוניון מוטורס בע"מ (שלום; אפרת רחלי מאירי; 26/06/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
גם אם נגרמה ירידת ערך לרכב בגובה שאינו מזכה בפיצוי מכוח דיני התעבורה על הוראותיה ונהליה, הרי שלתובע קמה זכות מכוח חוק הגנת הצרכן, לקבל פיצוי ובמקרים מסוימים אף לבטל עסקה, מקום בו העוסק לא גילה לו פרט מהותי המשפיע על העסקה.
נזיקין – פיצויים – בגין ירידת ערך
הגנת הצרכן – הטעיה – אי גילוי
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה לפיצוי כספי עקב אי עמידה בחובת הגילוי מצד הנתבעת, אודות נזק שנגרם לרכב חדש שרכש התובע אשר תוקן עוד טרם מסירתו וכן בשל ירידת ערך שנגרמה כתוצאה מהתיקון.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ההלכה היחידה הקובעת בעניין ירידת ערך לאחר תאונה הינה הלכת בית המשפט העליון בעניין מריאנו המדגישה, כי ירידת ערך נעשית על ידי הציבור בשוק המוכרים והקונים, והדגשת חשיבות קביעת המחיר בשוק שזורה לכל אורך פסק הדין. ככל שתתקבל תמורה מופחתת בגין הפגיעה ברכב, הגם שתוקן ומצבו "כאילו" חדש, הרי שעל בית המשפט לשקלל נזק זה ולקבוע פיצוי בגינו.
המבחן לתגמול הוא בהתאם לכימות הנזק בפועל ומקום שהוא תוקן הרי שאין נזק משהושב המצב לקדמותו. פיצוי בגין ירידת הערך באחוז האמור אינו מוכר גם מפאת היותה "נבלעת" בירידת הערך הכללית ממילא של הרכב. ואולם, יש לפצות את התובע מהפן הצרכני הטמון באי עמידה בחובת הגילוי.
אומנם ייתכן כי מבחינת משרד התחבורה, אין חובה על היבואן לגלות לצרכן משזה לא משפיע על מחיר הרכישה, אבל זה עלול להשפיע על מחיר המכירה ביום מן הימים, וזהו בוודאי פרט מהותי שקיימת חובה לגלותו בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, המהווה חוק ספציפי ולא ניתן להתנות על הוראות קוגנטיות אלו. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
