פד"י-מייל 257

25/07/2018

עליון

1 [משפט מינהלי]

עעמ 3861/14 אוטו טסט בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (עליון; נ' סולברג, מ' מזוז, ח' מלצר; 24/07/18) - 26 ע'

עו"ד: יצחק ברט, ניסן שאוליאן

נדחה ערעור שעניינו דחיית עתירת המערערת המפעילה מכון רישוי לכלי רכב להעניק לה את ההיתרים הנדרשים לשם קיום מפעל למתן שירותים לכלי רכב בשטח המכון, נוסף על ביצוע בדיקות רישוי שנתיות. נפסק כי, לא נפל פגם בדרישת המשיב לעמידה בתנאי שטח מסוימים לשימוש המכון, וכי לרשות המערערת לא נותר די שטח לצורך מתן שירותים נוספים.
משפט מינהלי – רישוי – התנאת רישיון
משפט מינהלי – שיקול-דעת – סבירות
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – משרד התחבורה
משפט מינהלי – מעשה מינהלי – חזקת חוקיותו
.
ערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מינהליים, בגדרו נדחתה עתירת המערערת המפעילה מכון רישוי לכלי רכב (להלן: המכון), להעניק לה את ההיתרים הנדרשים לשם קיום מפעל למתן שירותים לכלי רכב בשטח המכון: (בדיקות רכב (קנייה ומכירה); תיקון וכיוון מיתלים ברכב; בדיקות רכב לאחר תאונה; תיקוני צמיגים ואבובים (להלן: המקצועות הנוספים), בנוסף להרשאה לביצוע בדיקות רישוי שנתיות, שהותרו למערערת.
.
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה מלצר ובהסכמת השופטים סולברג ומזוז) דחה את הערעור ופסק כי:
הוראות החקיקה הרלבנטיות מייחסות ל"רשות" את הסמכות לקבוע את התנאים לשם מתן רישיון להפעלת מכון רישוי, ואין הכרח ששר התחבורה עצמו יקבע כל תנאי ותנאי. שר התחבורה התקין מכוח חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, צו פיקוח שבגדרו נקבעו תנאים הנוגעים לקבלת רישיון להפעלת מוסכים ומפעלים לכלי רכב, ובהם גם מכוני רישוי, כאשר בין התנאים הפיזיים הנדרשים נכלל השטח הנדרש. ניתן לראות בתנאים שבצו הפיקוח כמעין תנאים בסיסיים לקבלת רישיון, שבסמכותה של הרשות, ולא רק שר התחבורה, להוסיף עליהם, או אף לשנותם.
האמור עולה בקנה אחד עם תכליתה של תקנה 273 לתקנות התעבורה לשמור על תקינות כלי הרכב במדינה ועל הבטיחות בדרכים. זאת ועוד ניהול תחנת בדיקה, המוסמכת לאשר את תקינותו של רכב מסוים בשמו של משרד התחבורה, הינה בבחינת "פונקציה שלטונית מובהקת", הנתונה לאחריות הרשות, והעברתה לידיים פרטיות איננה משנה את אופיו של העיסוק. לפיכך, כל פעולה מינהלית שנעשית לצורך ביצוע תקנה 273 הנ"ל, לרבות מתן הרשאה לניהול תחנת בדיקה על-ידי גורם פרטי, צריכה לשוות נגד עיניה השגת תכלית זו, ובהקשר זה הפיקוח הרגולטורי הינו הכרחי. בנסיבות אלו, מתבקשת המסקנה כי בסמכות המשיב להוסיף ולשנות דרישות ותנאים לשם מתן רישיון למפעלי רכב. הרשות לא חרגה מסמכותה עת שהוסיפה דרישות על אלו שפורטו בתוספת הראשונה של צו הפיקוח, והמערערת ידעה היטב מהן הדרישות והתחייבה לעמוד בהן.
לא הוכח שהמערערת הופלתה לרעה ביחס למכוני רישוי אחרים להם ניתן רישיון למקצועות נוספים, הפועלים בשטחים קטנים בהרבה מאלו הנדרשים ממנה; המשיב פעל בהתאם לנהליו עת דרש מהמערערת לעמוד בתנאי המכרז שפרסם בעניין, דרישה שנועדה לשמירה על הגשמת תכליותיה של תקנה 273 לתקנות התעבורה, ולתועלת הציבור. עם זאת, נוכח מכלול נסיבות העניין, ועם פרסום המכרז החדש של המשיב, בחן בימ"ש את טענות המערערת בנוגע לסבירות דרישת השטח שהופיעה במכרז וקבע כי החלטת המשיב להחיל עתה על המערערת את תנאי השטח של המכרז החדש (1,900 מ"ר), אף אם לפנים משורת הדין, מתחייבת מדרישות של סבירות, מידתיות והגינות. עוד נקבע כי אין כל עילה להתערבות בהחלטות המשיב שלא להכיר בשטחים נוספים להם טענה המערערת כחלק ממכון הרישוי, שכן הן סבירות ומבוססות על שיקולים עניינים. בהתחשב בכך שלא נפל פגם בדרישת המשיב לעמידה בתנאי שטח של 1,900 מ"ר לשימוש המכון, לרשות המערערת לא נותר די שטח לצורך קיום המקצועות הנוספים; טענת המערערת כי את חישוב דרישות השטח לשם מתן רישיון למפעלים הנוספים יש לעשות בחופף, ולא במצטבר, ומכאן שניתן להגיע למסקנה שעומד לרשותה די שטח כדי להפעיל גם את המקצועות הנוספים, נדחתה.

חזרה למעלה

2 [משפט מינהלי]

עעמ 6481/12 ג'ואהר רבאיעה נ' משרד הפנים (עליון; ח' מלצר, י' עמית, א' שהם; 24/07/18) - 20 ע'

עו"ד: אודי איתן, נג'יב זאיד

תשובה לשאלה האם סיטואציה פלונית נכנסת בגדר טעות או עיכוב בלתי מוצדק המאפשר את יישום החריגים שנקבעו בהלכות דופש וחתו, מצריכה בעיקרה הכרעה עובדתית. התערבות בממצאי עובדה שנקבעו בכגון דא תיעשה במשורה ובנסיבות מיוחדות; מקום בו העיכוב במתן החלטה נובע מבדיקות שאין מנוס מעריכתן, הרי שאין בכך להוות עיכוב בלתי מוצדק; אין כל עיגון בהלכות דופש וחתו לטענה בדבר החלה רטרואקטיבית של נוהל שרנסקי.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – איחוד משפחות
משפט מינהלי – כניסה לישראל – תושב האזור
משפט מינהלי – כניסה לישראל – פקיעת רישיון קבע
משפט מינהלי – התנהגות הרשות – השהיית טיפול
.
האם עניינם של המערערים בא בגדר החריגים הפסיקתיים שנקבעו בעניין חתו ובעניין דופש, במסגרתם הוכרה האפשרות לשדרוג מעמדו של בן זוג תושב איו"ש, חרף מדיניות "הקפאת השדרוגים" של המשיב שעוגנה בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) תשס"ג-2003, מקום בו נמצא כי אי השדרוג נגרם בשל עיכוב בלתי מוצדק של הטיפול בבקשה ע"י המשיב עובר להנהגת המדיניות האמורה וכניסתו לתוקף של חוק הוראת שעה? בימ"ש לעניינים מנהליים השיב לשאלה בשלילה, ומכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
ההליכים בהם פתחו המערערים נגועים היו בשיהוי. שיהוי אמנם איננו מחסום הרמטי והוא תלוי נסיבות, שהרי הדבר מתבקש ממהות מוסד השיהוי ומהעובדה שהמדיניות בנדון מעמדה כשל הנחיות פנימיות, אשר במקרה פרטי "מיוחד" ניתן לסטות מהן. עם זאת, במקרה הנדון, בו המערערים מבקשים, בחלוף כ-20 שנים ממועד הפקעת תושבותה של המערערת, לבקר את השיקולים שעמדו ביסוד החלטתו של המשיב – קיים קושי מובן של המשיב להתחקות אחר טיבם של אירועים ונסיבות שהתרחשו לפני זמן רב. בנוסף, התנהלותם של המערערים, שלא השיגו על החלטת הפקעת התושבות בפני המשיב, במשך תקופה ארוכה – משקפת מעין ויתור על זכותם להשיג על ההחלטה האמורה.
אף לגופם של דברים דין הערעור להידחות. הטעם לכך הוא כי תשובה לשאלה האם סיטואציה פלונית נכנסת בגדר טעות, או עיכוב בלתי מוצדק המאפשר את יישום החריגים שנקבעו בהלכות דופש וחתו, מצריכה בעיקרה הכרעה עובדתית, התלויה במכלול הנסיבות השייכות לעניין. בהקשר זה נקבע בפסיקתנו כי התערבות בממצאי עובדה שנקבעו בעניינים כגון אלו תיעשה במשורה, בנסיבות מיוחדות ובשים לב למעמדה של הרשות המנהלית כרשות מקצועית האמונה על העניינים שבסמכותה. בענייננו, הערכאה הדיונית קבעה כי הטיפול שנערך ע"י המשיב בבקשת המערערים לא לקה בפגם הנובע מהתנהלותו של המשיב – לא בפרק הזמן שחלף ממועד הגשת הבקשה ועד לאישורה, ולא בפרק הזמן שחלף ממועד אישור הבקשה ועד למועד הקובע, וכי אין בענייננו נסיבות חריגות ויוצאות דופן של "טעות" או "עיכוב בלתי מוצדק" מצד המשיב, במשמעות פסקי-הדין בפרשת דופש ובעניין חתו.
גם בבדיקה מחודשת ומדוקדקת לא נמצא כי נפל עיכוב בלתי מוצדק בהתנהלות המשיב בעניינם של המערערים. רישיון לישיבת קבע בישראל יכול שיפקע אם בעל הרישיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל. רואים אדם כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל אם הוא שהה מחוץ למדינת ישראל תקופה העולה על 7 שנים. בהקשר לכך נפסק כי רישיון לישיבת קבע, משניתן, נסמך על מציאות של ישיבת קבע. כשמציאות זו שוב אינה קיימת, פוקע הרישיון מתוכו. בהתאם, תושבות המערערת אכן הופקעה בידי המשיב כדין, וממילא לא נפל פגם בדחיית בקשתה לאיחוד משפחות על רקע זה.
הנה כי כן – במועד הגשת הבקשה לאיחוד משפחות המערערת לא הייתה בעלת מעמד בישראל, וממילא לא היה בכוחה להקנות מעמד תושבות כלשהו למערער. ברי כי לו המשיב היה יודע ב"זמן אמת" כי המערערת הינה חסרת מעמד בישראל, כבר בעת הגשת הבקשה על ידה, הרי שסביר להניח כי היה מסרב לבקשה על-אתר. דא עקא, כי כדי להגיע למסקנה זו למשיב נדרשו ממצאי חקירה מתאימה, אשר רק בסופה הוא יכול היה להגיע לסירוב נשוא הערעור. בנסיבות העניין, לא נמצא אפוא כי נפל פגם בהתנהלותו של המשיב בהקשר זה המהווה עיכוב "בלתי מוצדק" בהתאם להלכת דופש.
בנוסף, לא נמצא עיכוב בלתי מוצדק בהתנהלות המשיב בתקופה שבין השבת תושבות המערערת, ועד למועד בו אושרה הבקשה לאיחוד משפחות. מקום בו העיכוב במתן החלטה נובע מבדיקות שאין מנוס מעריכתן, הרי שאין בכך להוות עיכוב בלתי מוצדק, וממילא אין בכך כדי להצדיק שדרוג על דרך של יישום החריג הפסיקתי.
נוהל שרנסקי כולל הוראות מקלות שגיבש משרד הפנים "מטעמים הומניטריים" למי שאיבד את רישיון ישיבת הקבע שלו בישראל מכיוון ששהה מחוץ לישראל לתקופה של מעל 7 שנים. לטענת המערערים, ההחלטה להשיב למערערת את תושבותה בהתאם לנוהל שרנסקי, נושאת אופי רטרואקטיבי. ואולם, טענה מעין זו נדחתה בעניין טוויל, שם נפסק כי אין טעם מוצדק להחלת נוהל שרנסקי באופן רטרואקטיבי וכי אין כל עיגון בהלכות דופש וחתו לטענה בדבר החלה רטרואקטיבית כאמור. לא נמצא טעם טוב לחרוג מקביעה זו בענייננו, בו המערערת הגישה את בקשתה לאיחוד משפחות בזמן שמרכז חייה היה מחוץ לישראל במשך תקופה של כ-8 שנים, והיא חזרה לישראל רק כחודשיים לאחר הגשת הבקשה.

חזרה למעלה

3 [דיון פלילי] [עונשין]

עפ 6098/17 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, י' אלרון, ח' מלצר; 24/07/18) - 9 ע'

עו"ד: נגה בן סידי, יאיר נדשי

בימ"ש זה עמד לא אחת על החומרה שיש לראות בעבירות מין בכלל, ובעבירות מין בקטינים בפרט. נקבע כי על העונש המושת על מי שהורשע בביצוע עבירות מין בקטינים לבטא את הסלידה ממעשים אלו. הדברים יפים שבעתיים מקום בו עסקינן בעבירות מין בתוך המשפחה.
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
.
המערער הורשע ע"פ הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של מעשה סדום במשפחה וכן מעשה מגונה במשפחה, עבירות שבוצעו בבתו בעת שהייתה קטינה, והושתו עליו 10 שנות מאסר בפועל ופיצוי למתלוננת בסך 75,000 ₪. הערעור הוא על חומרת העונש.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שנקבע ע"י הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות בהן נפלה טעות מהותית ובולטת בגזר הדין, או שעה שהעונש שהוטל חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים. עניינו של המערער אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.
בימ"ש זה עמד לא אחת על החומרה שיש לראות בעבירות מין בכלל, ובעבירות מין בקטינים בפרט. נקבע כי על העונש המושת על מי שהורשע בביצוע עבירות מין בקטינים לבטא את הסלידה ממעשים אלו. הדברים יפים שבעתיים מקום בו עסקינן בעבירות מין בתוך המשפחה, בהן מופרת המחויבות המוסרית להגן על שלומם הגופני והנפשי של הנתונים למרותו של עבריין המין, לטובת סיפוקו המיני ומימוש גחמותיו.
חומרה יתרה יש לראות באופן ובנסיבות הפרטניות שבהן ביצע המערער את עבירות המין בבתו. המערער לא בחל בשימוש במעמדו ההורי ובתלותה המוחלטת של המתלוננת בו כדי לבצע בה את זממו. במקום לגונן על בתו הקטינה ולשמש לה משענת ותמיכה במצב שבו הייתה נתונה בשל גירושי הוריה, בחר המערער לנצל את גילה הצעיר ואת ביקוריו בבית אמהּ, כמו גם את ביקוריה בביתו, לצורך סיפוק גחמותיו המיניות. המערער עשה כן מספר רב של פעמים ולאורך תקופה ממושכת.
כאבה הרב של המתלוננת והשלכות הפגיעה בה הובאו במסגרת תסקיר נפגעת העבירה. כאבה של המתלוננת ופחדה מהמערער עולים גם מדבריה כפי שהובאו ע"י ב"כ המשיבה במהלך הדיון.
נוכח חומרתם האמורה של מעשי המערער ונסיבותיהם, נמצא כי אף אם העונש שנגזר על המערער נוטה במידת מה לחומרא, אין בו כדי סטייה מהותית מהענישה המקובלת בנסיבות דומות באופן אשר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור בשיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בעניין זה. כמו כן לא נמצא להתערב בפיצוי הכספי אשר נפסק לטובת המתלוננת.

חזרה למעלה

4 [דיון אזרחי]

עא 1581/17 אסולין רפאל נ' דוד אביבי (עליון; י' אלרון; 24/07/18) - 6 ע'

עו"ד: גולן גדליה

על המבקש עיכוב ביצוע פסק הדין להוכיח כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובתו. בין שני תנאים אלו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות". עם זאת, משקל הבכורה הוענק לשיקול בדבר מאזן הנוחות; ככלל, לא יעוכב ביצועו של חיוב כספי, אלא בהתקיים חשש ממשי שביצוע מידי שלו יגרום נזק בלתי הפיך אם יתקבל הערעור.
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
דיון אזרחי – פסק-דין – עיכוב ביצוע
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בגדרו מחק ביהמ"ש את תובענת המבקשים למניעת קיפוח ולמתן חשבונות, בהתייחס לאופן בו נוהלה המבקשת 1 בה היו שותפים המבקש 1 והמשיב. המבקשים עותרים לעיכוב ביצוע פסק הדין בהתייחס לרכיב ההוצאות.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
כידוע, בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ואין בהגשת ערעור, לכשעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין או מתן סעד זמני שימנע את מימוש הזכייה.
על המבקש עיכוב ביצוע פסק הדין להוכיח, במצטבר, כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים, וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור להתקבל פחותים, על המבקש מוטל נטל כבד יותר להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ולהיפך. מבין שני התנאים הללו, הוענק משקל הבכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות.
עוד נקבע, כי ככלל, לא יעוכב ביצועו של חיוב כספי, אלא בהתקיים חשש ממשי שביצוע מידי שלו יגרום נזק בלתי הפיך אם יתקבל הערעור.
בנסיבות העניין, מבלי לנקוט עמדה בשאלת סיכויי הערעור, לא נמצא כי המבקשים עמדו בנטל להוכיח שמאזן הנוחות נוטה לטובתם. מלבד טענות בעלמא, לא הוכיחו המבקשים מהו הנזק שייגרם להם מביצוע פסק הדין, ככל שייגרם.

חזרה למעלה

5 [משפט מינהלי]

בגץ 5263/16 נשר - מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה (עליון; מ' מזוז, ד' מינץ, י' אלרון; 23/07/18) - 11 ע'

עו"ד: רועי שויקה, איל רוזובסקי, סיון רמות, מעין באהר

הסוגיה דנן נתונה במחלוקת מקצועית. ודוק, ההכרעה בסוגיה מסורה בדין בידי השר להגנת הסביבה. כאשר מדובר בשאלה מקצועית רגולטורית, מתחם שיקול הדעת המוקנה לרשות הוא רחב ביותר. ככל שמתחם הסבירות רחב יותר, נכונות ביהמ"ש להתערב מצומצמת יותר; המשרד להגנת הסביבה סבר כי בנסיבות של העדר ודאות ומובהקות לגבי היבטים שונים בסוגיה הנדונה ראוי לאמץ גישה המונחה ע"פ "עקרון הזהירות המונעת". לא ניתן למצוא פגם בגישה זו.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת שיפוטית
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – השר להגנת הסביבה
משפט מינהלי – החלטות – מתחם הסבירות
משפט מינהלי – שיקול-דעת – השר להגנת הסביבה
משפט מינהלי – שיקול-דעת – מדיניות
.
עתירה למתן צו-על-תנאי המורה למשרד להגנת הסביבה ליתן טעם מדוע לא יינתן לעותרת אישור לייבא לישראל אפר פחם לצורכי ייצור מלט במפעליה. לטענת העותרת, אפר הפחם הנוצר בישראל (כתוצר נלווה של פעילות תחנות הכוח הפחמיות) אינו מספיק לצרכי תעשיית המלט והבטון בישראל ונדרש יבוא.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקבעו:
גם אם קיימות גישות אחרות, מחמירות פחות, באשר לשימוש באפר פחם בתעשיית הבניה – ולמעשה משרדי האנרגיה והתעשייה תומכים בעמדת העותרת ומבקשים להתיר יבוא אפר פחם – כל שניתן להסיק מכך הוא שהסוגיה דנן נתונה במחלוקת מקצועית ושקיימות לגביה אסכולות מקצועיות שונות. אך בכך אין כדי להועיל לעותרת, שכן ההכרעה בסוגיה מסורה בדין בידי השר להגנת הסביבה.
כפי שנפסק, בג"ץ אינו משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה; ואף אם היה מחליט אחרת לו היה בנעלי הרשות, הוא לא ישנה מהחלטתה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המנהלי. אכן, ההחלטה המנהלית כפופה לביקורת שיפוטית גם בעילה של חוסר סבירות. אולם תחום פרישתו של מתחם הסבירות משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה נתון, והוא נגזר בין היתר מטיב העניין ומאפיוני הרשות המוסמכת. כאשר מדובר בשאלה מקצועית רגולטורית – הכרוכה בשיקולים מקצועיים מובהקים ששקילתם מצריכה מומחיות מיוחדת והם מצויים בגרעין שיקול הדעת הרגולטורי – מתחם שיקול הדעת המוקנה לרשות הוא רחב ביותר. ככל שמתחם הסבירות רחב יותר, נכונות ביהמ"ש להתערב מצומצמת יותר.
לא נטען בענייננו לקיומם של שיקולים זרים. מדובר למעשה בגישות מקצועיות שונות ובדגשים שונים בבחינת האיזון בין השיקולים הכרוכים בהכרעה בסוגיה הנדונה. לא מפתיע להיווכח כי התפלגות הדעות בסוגיה היא בין משרדי האנרגיה והכלכלה מזה, למשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות מזה.
מציאות של קבלת החלטות בתנאי אי ודאות אינה מצב חריג במערכות השלטון, ולא פעם נדרשת רשות לקבל החלטה כשקיימת אי ודאות לגבי חלק מהנתונים או ההערכות עליהן ההחלטה נשענת. בנסיבות כאלה ההחלטה מושפעת מהנחות מוצא מסוימות. בענייננו, סבר המשרד להגנת הסביבה כי בנסיבות של העדר ודאות ומובהקות לגבי היבטים שונים בסוגיה הנדונה ראוי לאמץ גישה המונחה ע"פ "עקרון הזהירות המונעת", ולא להטיל את סיכון אי הוודאות על הציבור. לא ניתן למצוא פגם בגישה זו, ומכל מקום, הסמכות לקבוע מדיניות טומנת בחובה גם את הסמכות לאמץ דרכי פעולה והנחות עבודה לצרכי קביעת המדיניות.
באשר לעמדת משרדי הממשלה האחרים. מאחר שאין חולק כי הסמכות בענייננו מסורה לשר להגנת הסביבה, אין בעמדתם של משרדים אחרים כדי להעלות או להוריד בכל הנוגע להכרעה בעתירה. חילוקי דעות בין שרים או בין גורמי ממשלה אין מקומם בפני ביהמ"ש. ככל שמדובר במחלוקת בעניין שבמדיניות – רשאי כל שר להביא את המחלוקת לדיון ולהכרעה בממשלה; וככל שמדובר במחלוקת משפטית – הגורם המוסמך להכריע בכגון דא הוא היועץ המשפטי לממשלה, אשר חוות דעתו מחייבת פנימה את כל זרועות הרשות המבצעת, כל עוד לא הוכרעה הסוגיה ע"י בימ"ש מוסמך.
המשיב בעתירה אינו המשיב הנכון. בשיטתנו המשפטית, החוק אינו מעניק סמכויות למשרד ממשלתי אלא לשר ולנושאי משרה אחרים במשרד המשמשים "רשות מוסמכת" להפעלת הסמכות. המשיב לעתירה צריך אפוא להיות הרשות שהוסמכה בחוק להפעיל את הסמכות מושא העתירה, ושנגד החלטתה או אי החלטתה מכוונת העתירה; בענייננו: השר להגנת הסביבה ולא המשרד להגנת הסביבה.

חזרה למעלה

6 [פשיטת רגל]

רעא 1661/18 מוחסן חוסאם נ' כונס הנכסים הרשמי (עליון; נ' סולברג; 19/07/18) - 6 ע'

עו"ד: ענבל קדמי עברי, חאלד ושאחי

חייב בהליכי פשיטת רגל אינו אמון על אופן ניהולו של הליך פשיטת הרגל בכלל, ולא על זהותו של בעל התפקיד שימונה בעניינו בפרט. יחד עם זאת, חייב בהליכי פשיטת רגל רשאי לבקש מביהמ"ש לפסול את בעל התפקיד שמונה בעניינו, בטענה כי פעולותיו נגועות בניגוד עניינים או במשוא פנים. ודוק, בבקשה כגון דא נדרש החייב להראות עילה קונקרטית המבססת חשש ממשי.
פשיטת רגל – מנהל מיוחד – החלפתו‏
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה נדחתה בקשת המבקש (החייב) להורות על ביטול ההחלטה להחליף את המנהלת המיוחדת לנכסיו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
חייב בהליכי פשיטת רגל אינו אמון על אופן ניהולו של הליך פשיטת הרגל בכלל, ולא על זהותו של בעל התפקיד שימונה בעניינו בפרט. יחד עם זאת, חייב בהליכי פשיטת רגל רשאי לבקש מבית המשפט לפסול את בעל התפקיד שמונה בעניינו, בטענה כי פעולותיו נגועות בניגוד עניינים או במשוא פנים. בבקשה כגון דא, נדרש החייב להראות עילה קונקרטית המבססת חשש ממשי לניגוד עניינים. כפי שנפסק, טענות מסוג זה כלפי 'קצין בית המשפט' בניסיון להטיל דופי בהתנהלותו הן טענות חמורות, ומשכך ראוי לנקוט בעניין זה בזהירות המתחייבת, לפרט את הטענות ולבססן היטב.
במקרה הנדון, החייב לא עמד בנטל המוטל עליו בעת הגשת בקשה לפסילת מינויו של בעל תפקיד בהליך פש"ר. הוא מצביע לכאורה על ניגוד עניינים, בכך שטוען כי עו"ד בן ארצי הכשיל את הליך הפש"ר הקודם שנוהל בעניינו, ובכך שהוא עשוי להידרש לתביעת חוב שתוגש ע"י גרושתו – שעו"ד בן ארצי משמש גם כמנהל המיוחד לנכסיה. דא עקא, שהוא לא הציג ראיה המבססת את טענותיו במישור הקונקרטי. אעפ"כ יצוין כי אם אכן יידרש עו"ד בן ארצי לדון בתביעת חוב שתוגש ע"י החייב או גרושתו, יכול להיווצר חשש לניגוד עניינים. במקרה שכזה חזקה על בעל תפקיד בהליך פשיטת רגל (המהווה 'קצין בית המשפט') כי יבצע את מלאכתו נאמנה, ולא יעמיד עצמו במצב של חשש לניגוד עניינים או משוא פנים. למקרא תשובותיהם של עו"ד בן ארצי והכנ"ר ברור כי אלו מודעים לחשש האמור.

חזרה למעלה

עבודה ארצי

7 [עבודה] [ביטוח לאומי]

עבל (ארצי) 24952-10-17 נפתלי גיורא נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אילן סופר, ורדה וירט, אילן איטח, נ.צ: אמנון גדעון, מיכל בירון בן גרא; 18/06/18) - 6 ע'

עו"ד: ורד ברקובי, שירן נאור

המערער התרגז נוכח קבלת הודעה כי חברת "לחם ארז" נקלעה לקשיים כלכליים, וכי לא יהיה מנוס מלהכריז עליה כעל עסק בחדלות פירעון, ולאחר מכן אובחן כסובל מאירוע מוחי. המערער לא הוכיח כי במועד הפגיעה היה במעמד של עובד או עצמאי בחברה אלא בעלים, ולפיכך בדין נדחתה תביעתו להכיר בפגיעתו כ"פגיעה בעבודה".
עבודה – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
עבודה – יחסי עבודה – היעדרם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – בעלי מניות וחברה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
המערער עבד בתפקיד ניהולי בחברת "מעיינות עדן", וכן השקיע בחברת "לחם ארז" והיה בעלים ובעל שליטה בה (להלן: לחם ארז או החברה). במהלך שיחה טלפונית עם עורך דינו שהודיע לו כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים, וכי לא יהיה מנוס מלהכריז עליה כעל עסק בחדלות פירעון, התרגז המערער באופן חריג והחל לצעוק, דבר שאינו אופייני לו, איבד את ההכרה ופונה לבית החולים, שם אובחן כסובל מאירוע מוחי. תביעת המערער למשיב להכיר בפגיעתו כ"פגיעה בעבודה" נדחתה. אף ביה"ד האזורי דחה את תביעת המערער, ומכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' סופר ובהסכמת סגן הנשיאה א' איטח, הנשיאה ו' וירט ליבנה ונציגי הציבור א' גדעון, מ' בירון בן גרא) דחה את הערעור ופסק כי:
ביה"ד האזורי בחן את מעמד המערער לצורך השאלה אם האירוע החריג אירע תוך כדי העבודה ובקשר אליה, כמצוות סעיף 79 לחוק. בעניין זה ועל פי חומר הראיות נקבע כי המערער ניהל מביתו שיחת טלפון בעניין עסקי החברה, שהמערער היה הבעלים שלה. מכאן פנה ביה"ד לשאלה מה היה מעמדו של המערער בחברה ומצא כי המערער לא היה במעמד של שכיר ולא עצמאי בחברה אלא בעלים. המערער נהג בחברה מנהג בעלים, אך לא כעובד החברה. במועד האירוע הנטען המערער היה רשום כעובד של חברת 'מעיינות עדן בעמ' בלבד ולא היה אזכור לחברה בדיווחים למוסד לביטוח לאומי. גם בהודעה על פגיעה בעבודה נרשם כי חברת "מעינות עדן" היא המעסיקה של המערער. משכך המערער לא עמד בנטל להוכיח כי היה רשום או ניסה להיות רשום כעובד או כעצמאי במסגרת עיסוקו בחברת לחם ארז.
ביה"ד האזורי יישם את המבחנים שנקבעו בפרשת גרוסקופף לצורך ההכרעה בשאלת היותו של בעל מניות בחברה גם "עובד" שלה. המערער לא הצליח להוכיח מה היו תנאי העסקתו בחברה, והאם ניתן להפריד בין פעילותו כבעל מניות לבין תפקידו כעובד בחברה. משכך, המערער לא הוכיח את טענתו, כי במועד פגיעתו היה עובד של לחם ארז. לנוכח כל האמור, ומשהמערער לא הוכיח כי ארעה לו פגיעה בעבודה, הערעור נדחה.

חזרה למעלה

עבודה אזורי

8 [עבודה]

סעש (נצ') 8554-09-16 סאברין סאלח נ' סאמי עבד אלהאדי אמין (עבודה; יעקבס אורית, נ.צ: מרדכי חזיזה, אריה להב; 08/07/18) - 19 ע'

עו"ד: ימית בלמס, גלעד ברמן

ביה"ד פסק כי, התובעת זכאית להפרשי שכר עבודה, להפרשי הפרשות לקרן הפנסיה, לפדיון ימי חופשה ולפיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר; מאידך, התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורין בגין התפטרותה, בהעדר עמידה בהוראות סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורין.
עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין
עבודה – התפטרות – הרעה בתנאי עבודה
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – חופשה שנתית – פדיון חופשה
.
התובעת עבדה כמזכירה בחנות של הנתבע תקופה של 16.5 שנים, שהסתיימה בהתפטרותה. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים בשל התפטרותה בנסיבות המזכות אותה, לטענתה, בפיצויי פיטורים, בתשלום הפרשי שכר והשלמת הפרשות סוציאליות בגין הפרשי השכר וכן בזכויות המגיעות לה, לטענתה, בגין תקופת עבודתה, אצל הנתבע ובגין אופן סיומה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' יעקבס ונציגי הציבור מ' חזיזה, א' להב) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר להפרשי שכר עבודה, סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע את החובה של מעביד "לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות". בתקנה 5 לתקנות שעות עבודה ומנוחה פורטו הפרטים שיש לרשום ב"פנקס" ובין היתר שעת תחילה וסיום עבודה, שעות העבודה. תיקון 24 לחוק הגנת השכר נכנס לתוקפו ביום 1.2.09 ובענייננו הוראותיו חלות על תקופת העסקה של התובעת שלא התיישנה ובגינה היא תובעת. סעיף 26 לחוק הגנת השכר קובע כי בכל מקרה בו נתבע שכר עבודה ושעות העבודה בעדן נתבע השכר "שנויות במחלוקת" המעביד הוא זה שצריך להוכיח כי העובד לא עבד באותן שעות, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה. נטל ההוכחה בקשר לשעות עבודת התובעת, מוטל על הנתבע. הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו, ויש להעדיף את גרסת התובעת בנוגע למתכונת עבודה קבועה, ולפיכך, זכאית התובעת, בהתחשב בתקופת ההתיישנות, להפרשי שכר לפי שכר מינימום ממוצע; משנקבע כי התובעת זכאית להפרשי שכר, היא זכאית להשלמת הפרשי הפרשות לקרן פנסיה אשר לפדיון חופשה שנתית, לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, הנטל היה על הנתבע, המחויב בניהול פנקס חופשה, להוכיח את ימי החופשה בפועל של התובעת, תשלומם, ופדיונם. הנתבע לא עמד בנטל זה ולא הציג פנקס חופשה. אומנם בתלושי השכר נערך מאזן ימי חופשה, אולם לא ניתן להסתמך על תלושי השכר כמשקפים מאזן החופשה ואף מעדות הנתבע לא ניתן להסיק כיצד נערך הרישום בתלושים בנוגע לחופשה. לא הוכח ניצול ימי חופשה במהלך העבודה, והתובעת זכאית לפדיון יתרת ימי חופשה; התובעת זכאית לפיצוי בסך 8,000 ₪ בגין הפרת חוק הגנת השכר, שכן הנתבע העסיק את התובעת שלא כחוק, הוא לא דאג כי ישולם לה שכר בהתאם לשעות עבודתה בפועל וזכויות סוציאליות כדין, לא מסר לה הודעה על תנאי העסקה ולא הנפיק לה תלושי משכורת.
התובעת התפטרה מעבודתה, ונסיבות סיום עבודתה אינן מזכות אותה בפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, דהיינו מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או "בשל נסיבות אחרות שביחסי עבודה, בגללן לא היה ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. התובעת לא הוכיחה מה הייתה הסיבה שעמדה בבסיס החלטתה להתפטר ולא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין הסיבה הנטענת להתפטרות. במכתב ההתפטרות אין זכר לטענות בדבר הפרשי השכר ו/או מחיקת ימי חופשה והסיבה להתפטרות התובע הינה סירוב הנתבע דרישתה להעלאת שכר. מלבד מכתב ההתפטרות, אין הוכחה לפניה קודמת של התובעת לנתבע, פניה אשר יכלה אולי לאשש את טענותיה ולהוכיח כי היא פנתה לנתבע בדרישה לתקן את ההרעה תוך אזהרה שאם לא כן תתפטר ותהא זכאית לפיצויי פיטורים; יתר התביעות נדחו.

חזרה למעלה

9 [עבודה]

קג (ת"א) 32833-01-17 אולנה סידורובה נ' אינה מז'ריצר (עבודה; דורי ספיבק, נ.צ: לאה חלה, רן ורדי; 27/06/18) - 16 ע'

עו"ד: לימור גוילי, יונה סירוטה , אורנית טורנר שטרנברג, שני יעקב

ביה"ד פסק כי, אין להכיר בתובעת כידועתו בציבור של המנוח ואחת משאירו, בהתאם להגדרת "שאירים" שבסעיף 5(א) לחוק פיצויי פיטורים, ודחה את תביעתה להורות לקופות גמל להעביר לה את הסכומים הצבורים בפוליסות ביטוח המנהלים הרשומות על שם המנוח מכוח היותה ידועה בציבור ושאירה של המנוח; ביה"ד פסק כי הנתבעת 1, אחותו של המנוח, היא הזכאית לכספים בפוליסות הביטוח, בהיעדר שאירים למנוח ובהיותה המוטבת היחידה לפי הפוליסות.
עבודה – פיצויי פיטורין – אח של עובד שנפטר
עבודה – פיצויי פיטורין – זכות לפיצויים
עבודה – פיצויי פיטורין – סכומים שהופקדו בקופת גמל
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
.
התובעת הגישה את התביעה דנן כנגד הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) וכנגד מגדל והפניקס (להלן: קופות הגמל) בהן היה מבוטח מר אלכס מזור ז"ל (להלן: המנוח). בתביעה עתרה התובעת שביה"ד יכיר בה כידועה בציבור של המנוח לצורך חוק פיצויי פיטורים (להלן: החוק), ובהתאם לכך להורות לקופות הגמל להעביר לה את הסכומים הצבורים בפוליסות ביטוח המנהלים הרשומות על שם התובע, מכוח היותה ידועה בציבור ושאירה של המנוח, ולהורות לנתבעת להשיב את כל הכספים ששולמו לה על ידן מכוח היותה מוטבת יחידה בפוליסה של המנוח. הנתבעת, אחותו של המנוח, הגישה כתב תביעה שכנגד, שבו עתרה להורות על שחרור מלוא הכספים המצויים בפוליסה הרשומה על שם המנוח לידיה. הדיון נסב אודות השאלה האם יש להכיר בתובעת כידועתו בציבור ואחת משאירי המנוח, בהתאם להגדרת "שאירים" שבסעיף 5(א) לחוק.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' ספיבק ונציגי הציבור ל' חלה, ר' ורדי) דחה את התביעה, קיבל את התביעה שכנגד ופסק כי:
ביה"ד הוא בעל הסמכות הייחודית לדון בתובענות של חברים או חליפיהם נגד קופות גמל, הנובעות מהחברות בקופות. לפיכך, קביעות בימ"ש לענייני משפחה בדבר היות התובעת ידועה בציבור של המנוח, לעניין ירושה ודמי מזונות מן העיזבון, אינן יכולות להוות השתק פלוגתא ואינן יכולות להיחשב כמעשה בית דין לעניין שאלת היותה ידועה בציבור לצורך זכאות לכספי הפיצויים בפוליסות ביטוח המנהלים, מכוח סעיף 5 לחוק.
אשר לשאלה האם התובעת היא "שאירה" של המנוח כהגדרת מונח זה בסעיף 5 לחוק, הקובע זכאות רעיונית של העובד הנפטר לפיצויי פיטורים המוענקת לשאיריו. על מנת להכיר בתובעת כשאירה של המנוח, נדרשת קביעה בדבר היותה ידועה בציבור כבת זוגו בעת פטירתו. לשם כך, יש לבחון התקיימות שני תנאים עיקריים: חיים כבני-זוג, המבוססים על מסירות ונאמנות המעידים על קשירת גורל; ניהול משק בית משותף. בנוסף נדרשים מגורים משותפים בעת מות המנוח. בצד זאת, יש ליתן הדעת שאת המושג "ידוע בציבור" יש לפרש בשים לב לתכלית החוק שבו הוא נכלל. התכלית הסוציאלית העומדת ביסוד החוק היא להבטיח משענת כלכלית לעובד המפוטר שמקור פרנסתו נגדע. בנסיבות שבהן הזכאות לפיצויי פיטורים קמה בשל פטירת העובד, תכלית ההסדר הינה להבטיח הגנה מסוימת למי שהיה תלוי בו לפרנסתו. בנוסף, החוק העניק בכורה לזכות לפיצויי פיטורים לשאירי העובד, והעדיף אותה על פני זכויות ירושה של העיזבון.
על רקע האמור, בחן ביה"ד האם התובעת מקיימת את יסודות הגדרת "שאירים" לעניין סעיף 5 לחוק, כאשר נטל ההוכחה לצורך הכרה בבני זוג כידועים בציבור, מוטל על הטוען לכך. במקרה זה המנוח והתובעת התגוררו יחד בדירת המנוח טרם מותו ואף חתמו על הסכם ממון במסגרתו הצהירו על כוונתם לנהל חיים משותפים, לגור ולחיות יחדיו כבעל ואישה (ידועים בציבור) לכל דבר ועניין במשק בית משותף. על אף האמור, אין מקום להכיר בתובעת כמי שהייתה ידועה בציבור של המנוח לעניין החוק: הוכח שהשניים התגוררו יחד רק 7.5 חודשים טרם מות המנוח; לא הוכחו חיי זוגיות בתקופה שקדמה למגורים משותפים; לא הוכח קיומו של שיתוף כלכלי בין השניים; נסיבות פטירת המנוח בהתאבדות, מעמידות בסימן שאלה את טיב מערכת היחסים ששררה בין התובעת והמנוח בסמוך למותו. מתוך זיקה לפרק הזמן המינימלי שנקבע בחוקים סוציאליים אחרים לצורך זכויות שאירים, פרק הזמן בנסיבות המקרה אינו עולה כדי משך הזמן הנדרש לצורך הכרה בתובעת כשאירה של המנוח בעת פטירתו, לצורך תשלום פיצויי פיטורים לפי סעיף 5(א) לחוק; אין מקום להכיר בזכאות התובעת לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 5(ב) לחוק ומטעמי צדק. סעיף 5(ב) לחוק דן באופן חלוקת הפיצויים במקרה שבו נותרו לעובד שאירים שאינם בן-זוג או ילד התלוי בו, בשונה ממקרה זה, שבו נקבע שהתובעת לא באה בגדר הגדרת שאירים לפי החוק.
סעיף 5(ג) לחוק קובע כי "פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעיזבון", כך שלעיזבונו של האדם אין זכות בהם, והיא יוחדה כולה רק ל"שאיר". באין זכות לפיצויי פיטורים למנוח, אין היא קמה אף לעיזבונו או ליורשיו. ואולם במקרה זה, זכויות התובע לפיצויי פיטורים הוסדרו בהסדרים פנסיוניים, ולפיהם בהיעדר שאירים למבוטח במותו מכוח סעיף 5(א) לחוק, ישולמו כספי הפיצויים למוטבים שהגדיר. מדובר במצב שבו חל על כספי הפיצויים עוד במהלך חיי המנוח סעיף 26 לחוק, המגדיר כסכומים שאינם חלק מנכסי המעסיק, את הסכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או 21 לחוק, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים, או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה. מכאן, שאין לקבוע שלמנוח לא הייתה כל זכות בכספי הפיצויים עובר לפטירתו. משאין לראות בתובעת שאירה של המנוח, וגם לא נמצא שמתקיימת התכלית הסוציאלית העומדת ביסוד החוק, שלאורה יש להעדיף את זכאות השאירים לפיצויי הפיטורים על פני רצון המנוח, יש להורות על תשלום פיצויי הפיטורים שבפוליסות לנתבעת, לשם עקרון כיבוד רצון הנפטר, החל במגבלות מסוימות אף בנוגע לנכסים לבר-עיזבוניים.

חזרה למעלה

מנהלי

10 [משפט מינהלי] [דיון אזרחי] [בעלי חיים]

תצ (ת"א) 35333-07-16 עדי ליואי נ' מדינת ישראל/משרד החקלאות ופיתוח הכפר (מנהלי; שושנה אלמגור; 18/07/18) - 20 ע'

עו"ד: רונן בן־צבי, מיכאל בך, רון לדרמן, דנה יהלומי, שושי נרי, שלמה כהן

אושרה תובענה ייצוגית העוסקת באגרת חיסון מפני מחלת הכלבת. קיימת אפשרות סבירה שייקבע כי הסכום שמועבר למשרד החקלאות מתוך אגרת חיסון כלבים וחתולים הוא בלתי סביר, וכי לכאורה העברת הכספים מהרשות המקומית למשיבה אינה כדין.
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – בקשה לאישור תובענה ייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
בעלי חיים – מחלות – כלבת
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית העוסקת בדרישה לחסן בעלי-חיים מפני מחלת הכלבת אחת לשנה ובאגרה שנגבית בעבור החיסון. המבקשים טוענים כי שיעור האגרה בגין רכיב החיסון הנגבה כיום איננו סביר.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים אישר את התובענה ופסק:
צריך להיות מִתאם נאות בין סכום האגרה ובין עלות השירות שהיא משקפת. בענייננו עלות התרכיב נמוכה משמעותית מגובה אגרת חיסון. אגרת החיסון נועדה לכסות את ההוצאות על הענקת החיסון ולא לשמש מקור תקציבי למשיבה או לממן פעולות אחרות שמשרד החקלאות מבצע. בשונה מאגרת הרישיון לכלב, המחוקק לא התיר העברת סכומים שהאזרח משלם כאגרת חיסון מהרשות המקומית למשרד החקלאות. בענייננו נראה כי העברת שמונים אחוזים מסכום האגרה לקופת המשיבה למימון פעולות שונות נוגדת את החקיקה. משכך, קיימת אפשרות סבירה שתתקבל טענת המבקשים כי הסכום שמועבר למשיבה מתוך סכום האגרה שנגבה בעד חיסון הוא בלתי סביר, וכי לכאורה העברת הכספים מהרשות המקומית למשיבה אינה כדין. כן קיימת אפשרות סבירה שתתקבל התביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט לסעד של השבה. בהתקיים כל התנאים הנדרשים, יש לאשר את התובענה כייצוגית. חברי הקבוצה הם מי שרכש חיסון בעבור כלב או חתול במהלך 24 החודשים שקדמו ליום הגשתה של הבקשה לאישור.

חזרה למעלה

11 [תגמולים]

עמנ (י-ם) 65524-01-17 גדעון ברוך נ' ועדת הערר לאסירי ציון (מנהלי; אלי אברבנאל; 16/07/18) - 12 ע'

עו"ד:

אין עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר לאסירי ציון, לפיהן המערער לא הוכיח שניתן לראותו כ"פעיל ציוני" ולא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין כליאתו באתיופיה לבין פעילותו.
תגמולים – אסירי ציון – התערבות בית המשפט
.
ערעור על החלטת ועדת הערר לאסירי ציון שלפי חוק תגמולים לאסירי ציון ובני משפחותיהם, במסגרתה נדחה ערר על החלטת ועדת הרשות לאסירי ציון שלא להכיר במערער כ"אסיר ציון", היות שלא נכלא באתיופיה בשל פעילות ציונית שביצע.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את הערעור ופסק:
אין חולק כי בטרם עלייתו לישראל שהה המערער בכלא באתיופיה תקופה העולה על חצי שנה. עם זאת ועדת הרשות ובעקבותיה ועדת הערר קבעו פעם אחר פעם כי לא השתכנעו בדבר נכונות גרסתו של המערער ודבריהם של עדיו. אין עילה להתערב בקביעות ועדת הערר לפיהן המערער לא הוכיח שפעל כמנהיג לטובת אחרים באופן שניתן לראותו כ"פעיל ציוני" כדרישת החוק ולא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין כליאתו של המערער לבין פעילותו. גם הפעם לא עלה בידי המערער להוכיח כי הוא עומד בתנאי הזכאות להכרה בו כאסיר ציון.

חזרה למעלה

12 [בתי-משפט]

עתמ (י-ם) 5898-08-15 עמותת 'נוער כהלכה' נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (מנהלי; אברהם רובין; 05/07/18) - 7 ע'

עו"ד:

התקבלה בחלקה בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט ביחס לפסק דין מוסכם. הטענות כלפי המשיבים 3-1 אינן מתאימות לבירור במסגרת בקשת בזיון ואילו בנוגע למשיבה 5 – עליה לפעול בהתאם להחלטה קודמת שניתנה, שאם לא כן יהיה עליה לשלם קנס לכל יום.
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – פסק-דין בהסכמה
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – תנאים לנקיטת ההליך
.
הצדדים הגיעו להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה הרישום לשני סמינרים שבעיר אלעד יהיה אזורי, כך שכל תלמידה אשר למדה בבית ספר יסודי המצוי באזור השייך לאחד משני הסמינרים תהיה זכאית להתקבל לאותו סמינר. המבקשים הגישו בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נגד המשיבים 3-1 ו-5.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הבקשה בחלקה ופסק:
ככלל, יש להיזקק להליך ביזיון מכוח פסק דין מוסכם במקרים מיוחדים, שבהם הצדדים אינם חלוקים בשאלת פרשנותו של פסק הדין המוסכם, או כאשר עמדת אחד הצדדים נגועה בחוסר תום לב, ושבהם ההפרה היא ברורה וחד-משמעית. פסק הדין או הצו שאת אכיפתו מבקשים צריך להיות ברור וחד משמעי. ביחס למשיבים 3-1 – קיימת מחלוקת באשר לפרשנות פסק הדין המוסכם וכמו כן, אין בפסק הדין הוראה מפורשת בדבר אופן הפיקוח שעל המשיבים 3-1 להפעיל, לכן הטענות בעניין המשיבים 3-1 אינן מתאימות לבירור במסגרת בקשת בזיון. בנוגע למשיבה 5 –עליה לפרסם מודעה בדבר הרישום האזורי בנוסח שנקבע בהחלטה קודמת שניתנה וככל שהיא לא תעשה כן יהיה עליה לשלם קנס בסך של 1,000 ₪ ליום.

חזרה למעלה

13 [בתי-משפט] [משפט מינהלי]

תצ (חי') 41899-11-17 עורכי דין למען משפט , חברה וצדק נ' עירית טמרה (מנהלי; ריבי למלשטריך לטר; 05/07/18) - 6 ע'

עו"ד: ספורי מוחמד, מאדי הייב, חוסין גרבאן, המאם

סוגיית הנמכת המדרכות בשטח המצוי באחריות המשיבה, בסמוך למקום ציבורי שאמור לשמש את כלל הציבור, כפוף לסמכות בית המשפט המנהלי מכח חוק שוויות זכויות לאנשים עם מוגבלות וכלול בתובענה הייצוגית שעניינה אי הנגשת מקומות ציבוריים.
בתי-משפט – בתי-משפט לעניינים מינהליים – סמכות
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סמכותו
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה איננה מנגישה מקומות ציבוריים שבתחומה בהתאם לנדרש על פי הדין. ההחלטה מתמקדת בשאלת הכללת סוגיית הנמכת מדרכות בתובענה הייצוגית.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים פסק כדלהלן:
אין לקבל את טענת המשיבה לפיה ביהמ"ש נעדר סמכות לדון בחובתה להנמכת המדרכות הצמודות לכביש הגישה מאחר שחובתה נובעת מחוק הרשויות המקומיות, שאיננו אחד החוקים המופיעים בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות. ראשית, בלשון חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, יש אחיזה לכך שקיימת חובה לאפשר הנגשה למקומות ציבור באופן שלא תמנע גישה מאנשים עם מוגבלויות. שנית, גם תכלית החקיקה, אשר ייחדה את נושא זה להליך של תובענות ייצוגיות תומכת בפרשנות זו. העובדה שחלה על הרשות המקומית חובה לבצע את הנמכת המדרכות מכח חוק קודם איננה מפחיתה או גורעת מהוראות חוק השוויון, המאוחר יותר. לפיכך, גם הנושא של הנמכת מדרכות בשטח המצוי באחריות המשיבה, בסמוך למקום ציבורי שאמור לשמש את כלל הציבור, כפוף לסמכות בית המשפט המנהלי מכח חוק שוויות זכויות לאנשים עם מוגבלות וכלול בתובענה.

חזרה למעלה

מחוזי

14 [עונשין]

תפח (מרכז) 56838-10-17 מדינת ישראל נ' יוסף כמיל (מחוזי; אברהם טל, דנה מרשק מרום, נאוה בכור; 19/07/18) - 6 ע'

עו"ד:

בית המשפט גזר על הנאשמים – תושבי הרשות הפלסטינית, שהורשעו ברצח על רקע לאומני ובעבירה של כניסה לישראל בניגוד לחוק עונש של מאסר עולם ופיצויים בסך של 258 אלף שקלים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירת רצח
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינם של הנאשמים שהודו בביצוע עבירות של כניסה לישראל שלא כדין ורצח אכזרי על רקע לאומני, כאשר המנוח נרצח בשל היותו יהודי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנאשמים ביצעו רצח אכזרי על רקע לאומני, כאשר המנוח נרצח בשל היותו יהודי. הנאשמים בחרו שלא להשמיע ולו מילה אחת של חרטה, כשאין מחלוקת שהם ביצעו מעשה טרור עם כל ההשלכות הנובעות מכך לעניין קציבת עונשם.
יש להיעתר לעתירות ב"כ המאשימה במלואן, ולהטיל על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: מאסר עולם בגין עיברת הרצח; כל נאשם ישלם פיצוי בסך של 258,000 ש"ח לאלמנת המנוח.

חזרה למעלה

15 [בוררות]

הפב (י-ם) 20600-05-18 אור סימן טוב נ' ליאור אמלארד (מחוזי; אביגדור דורות; 18/07/18) - 7 ע'

עו"ד: שי עובד, אברהם סגל

בנסיבות דנן אין מקום למינוי בורר מכוח תניית בוררות שבהסכם מייסדי חברה. הסכם מאוחר יותר קובע באופן בלעדי וממצה את התנאים החלים על ההתקשרות בין הצדדים, לא נכללה בו תניית בוררות ונקבע בית המשפט המוסמך לדון התובענות הקשורות להסכם.
בוררות – סעיף בוררות – תוקפו
.
תובענה למינוי בורר וכן בקשה למתן סעדים זמניים במסגרת אותה תובענה. המינוי מתבקש מכוח תניית בוררות שבהסכם מייסדי חברה בין המבקש והמשיבים 1-2, כאשר בהסכם בעלי מניות מאוחר, בו צורף לחברה המשיב 3, לא נכללה תניית בוררות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
הוראות ההסכם השני קובעות באופן בלעדי וממצה את התנאים וההוראות החלים על ההתקשרות בין הצדדים ביחס לעניינים הנדונים בו והסכם זה גובר על ההסכמה לבוררות שבהסכם המייסדים. בהסכם השני נקבע כי תובענות הקשורות להסכם או הנובעות הימנו תוגשנה רק לבתי המשפט בירושלים. תובענת המבקש קשורה להסכם השני או נובעת ממנו ועל כן יש להגישה אך ורק לביהמ"ש המוסמך בירושלים. זאת ועוד, בעוד שהצדדים להסכם המייסדים הינם המבקש והמשיבים 1-2, הצדדים להסכם השני הינם המבקש ושלושת המשיבים. הסכסוך נשוא תובענה זו, נוגע למבקש ולשלושת המשיבים ולא רק למבקש ולמשיבים 1-2. לפיכך יש לדחות את הבקשה למינוי בורר המבוססת על הסכם המייסדים ומשכך גם אין מקום לבקשה לצווים זמניים. למעלה מן הצורך קיימים קשיים בבקשה לצווים זמניים, בעיקר בכך שמדובר למעשה באותם סעדים הסופיים המתבקשים.

חזרה למעלה

16 [פשיטת רגל] [ירושה]

פשר (חי') 64016-11-17 עזבון המנוח פדול מרון ז"ל נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; איל באומגרט; 02/07/18) - 6 ע'

עו"ד:

בית המשפט נעתר לבקשת יורשות המנוח והורה על ניהול עיזבון המנוח בפשיטת רגל, מכוח הוראת סעיף 106 לחוק הירושה.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – צו ניהול עיזבון בפשיטת רגל
ירושה – עיזבון – ניהולו
.
בקשה למתן צו לניהול עיזבון בפשיטת רגל אותה הגישו יורשות המנוח.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
כל נושה של חייב שנפטר אשר לו היה בחיים ניתן היה לנהל נגדו הליכי פשיטת רגל, יכול לפנות לביהמ"ש בבקשה למתן צו לניהול עיזבון בפשיטת רגל. התנאים העיקריים למתן הצו הם: קיומו של נושה וקיומו של חוב; החוב הינו כזה "שניתן להסמיך עליו בקשת פשיטת רגל נגד החייב אילו היה
בחיים"; אין אפשרות סבירה "שיהיה בעיזבון כדי סילוק חובותיו של הנפטר". עילת הצו אינה מעשה פשיטת רגל אלא היעדר יכולת העזבון לפרוע את חובותיו. המבקשות הן יורשות המנוח ולא הוכח כי למנוח חוב כלפיהם. התנאי שמתקיים בענייננו בנוגע לסעיף 202 לפקודה, הוא התנאי לפיו אין אפשרות סבירה "שיהיה בעיזבון כדי סילוק חובותיו של הנפטר". בנסיבות דנן, ניתן להחיל את סעיף 202 לפקודה כלשונו. סעיף 106 לחוק הירושה קובע כי כאשר חובות העיזבון עולים על כלל שווים של נכסי העיזבון, כמו בנסיבות דנן, על מנהל העיזבון או היורשים לבקש מביהמ"ש לנהל את נכסי העיזבון בפשיטת רגל על-פי דיני פשיטת רגל, באם ביהמ"ש לא הורה על דרך אחרת. משכך, בענייננו יש מקום לניהול העיזבון בפשיטת רגל.

חזרה למעלה

17 [דיון אזרחי] [בתי-משפט]

רעא (ת"א) 3070-06-18 רמי לוי נ' ז'ק אלמקיאס (מחוזי; אביגיל כהן; 02/07/18) - 6 ע'

עו"ד: יפעת גבאי, מיכל נבון , רעות בראל

ככלל, אין להתנות את זכותו של תובע פרטי להביא את עניינו לבירור בדרך של הפקדת ערובה אלא במצבים נדירים וחריגים. בנסיבות דנן, גם אם יונח כי סיכויי התביעה קלושים, הנתבעים לא הראו כי מצבו הכלכלי של התובע מצדיק מקרה חריג של חיוב תובע פרטי בהפקדת ערובה.
דיון אזרחי – עירבון – להבטחת הוצאות הנתבע
דיון אזרחי – הוצאות משפט – ערובה לתשלומן
בתי-משפט – עירבון – לכיסוי הוצאות היריב
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ולפיה חויב המבקש – התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים 3-4 – המשיבים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
ככלל, החלטה בעניין הפקדת ערובה להוצאות היא החלטה דיונית המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה. במקרה דנן, יש מקום להתערבות, שכן על פי הפסיקה לא היה מקום לחייב בהפקדת ערובה, הגם שמדובר בסכום נמוך. ככלל אין להתנות את זכותו של תובע פרטי להביא את עניינו לבירור בדרך של הפקדת ערובה אלא במצבים נדירים וחריגים. אין מחייבים אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד. ביהמ"ש צריך לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים והתנהלותם ותום ליבם. במקרה דנן, גם אם יונח כי סיכויי התביעה קלושים, לא עלה בידי המשיבים להראות כי מצבו הכלכלי של המבקש מצדיק מקרה חריג של חיוב תובע פרטי בהפקדת ערובה.

חזרה למעלה

18 [דיון פלילי]

עח (ת"א) 7820-03-18 ערן ורד נ' מדינת ישראל (מחוזי; יוסי טופף; 27/06/18) - 9 ע'

עו"ד: משה סרוגוביץ, משה קשלס, דפנה יבין

ערכאת הערעור קבעה בהקשר של עיון בחומר החקירה, כי בנסיבות המקרה, השמטת פסקאות מהתכתובת המפורטת, לבל יובאו לעיון ההגנה, אינה חיונית ואינה משרתת את המטרה שבהבאת אותן פסקאות המהוות ב"חומרי חקירה" לעיון ההגנה, על מנת שלא תימצאנה תלושות באופן מלאכותי מהקשרן. על כן, המסמכים יובאו במלואם לעיון ההגנה.
דיון פלילי – זכות העיון בחומר התביעה – חומר החקירה
דיון פלילי – זכות עיון בראיות התביעה – הגבלתה
.
ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי על החלטה להעביר לעוררים רשימה של כל חומר החקירה הנמצא בקלסר הכולל התכתבויות שבין עורכת הדין של המתלוננת לבין הפרקליטות, אך תוך הסתרת פסקאות מסוימות בחלק מהמסמכים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערר ברובו ופסק:
הגדרת "חומר חקירה" משתרעת על כל חומר הקשור, במישרין או בעקיפין, לאישום וליריעה הנפרשת בפני ביהמ"ש, אך אין לכלול בהגדרה ראיות שהרלבנטיות שלהן לתביעה היא רחוקה ושולית, או שחומרים שמתבקשים על סמך השערות בלתי-ממוקדות. בנסיבות המקרה, השמטת פסקאות מהתכתובת המפורטת, לבל יובאו לעיון ההגנה, אינה חיונית ואינה משרתת את המטרה שבהבאת אותן פסקאות המהוות ב"חומרי חקירה" לעיון ההגנה, על מנת שלא תימצאנה תלושות באופן מלאכותי מהקשרן. על כן, המסמכים יובאו במלואם לעיון ההגנה. ברם, בנוגע לעיון בכתב הקובלנה הפלילית הפרטית שהוגשה נגד נאשם אחר, לא מדובר בחומר חקירה. לא קיימת רלוונטיות לאישומים שכנגד העוררים, ולא עלה בידם להציג כל טעם להכללת כתב בי-דין זה, בין יתר חומרי חקירה הרלוונטיים לעניינם.

חזרה למעלה

שלום

19 [דיון פלילי] [עונשין]

תפ (ב"ש) 13861-04-17 מדינת ישראל פמ"ד נ' מחמוד סחאר (שלום; רון סולקין; 19/07/18) - 12 ע'

עו"ד: ערן צרויה, דרוויש נאשף, אחמד וותד

בית המשפט גזר את דינם של נאשמים 1 ו-2 שהורשעו בעבירות שעניינן החדרת סמים מסוכנים למתקן כליאה, עבירות שוחד ובניסיון החדרת חפצים מסוכנים למתקן הכליאה. כן גזר את דינו של נאשם 3 שהורשע בסיוע.
דיון פלילי – הסדר טיעון – טווח ענישה מוסכם
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
.
כתב האישום המתוקן, מגולל פרשה, במסגרתה פעלו הנאשמים יחדיו, כאשר הנאשמים 1-2 מעבירים תשלומי שוחד לסוהר, העובד בכלא בו ריצה הנאשם 1 מאסר, במטרה כי יעביר לידיו סמים מסוכנים.
.
בית המשפט גזר את דינם של הנאשמים, ופסק כלהלן:
העבירות שעברו הנאשמים – חמורות. יש בהן כדי לחתור תחת תקינות פעולת רשויות המנהל. יש בהן כדי לפגוע במשמעת בבית הכלא ובסיכויי השיקום של האסירים השוהים בו. כל זאת, בנוסף לנזקים הידועים, הקשורים בהחזקה ושימוש בסמים מסוכנים.
אשר לנאשם 1: ראוי היה להטיל עליו עונש על הצד הבינוני – גבוה של מתחם הענישה, ואולם, לנוכח טווח הענישה שסוכם, במסגרת ההסדר, יושת עליו עונש על הצד הנמוך של מתחם הענישה, שהוא הצד הגבוה של טווח הענישה שסוכם, אם כי, לנוכח ההודאה באשמה, שהביאה לחיסכון ניכר בזמן שיפוטי, תינתן לנאשם, לפנים משורת הדין, הקלה מסוימת, ולא ייגזר ענשו ברף המירבי של טווח הענישה במסגרת ההסדר.
אשר לנאשם 2: ראוי היה להשית עליו עונש מאסר בפועל באמצע מתחם הענישה ואולם, לנוכח טווח הענישה שסוכם במסגרת ההסדר – יושת עליו עונש על הצד הנמוך של מתחם הענישה, שהוא הצד הגבוה של טווח הענישה שסוכם, אם כי, לנוכח ההודאה אשמה שהביאה לחיסכון שיפוטי, תינתן לנאשם, לפנים משורת הדין, הקלה מסוימת, ולא ייגזר ענשו ברף המירבי של טווח הענישה במסגרת ההסדר.
אשר לנאשם 3: מתוקף סמכותו של בית המשפט בהתאם להוראות סעיף 40 ד' לחוק העונשין, מוצא בית המשפט, בעניינו של נאשם זה – לחרוג לקולא ממתחם הענישה ולהסתפק בעונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, בד בבד עם שילוב הנאשם בהליך הטיפולי השיקומי, בפיקוח שירות המבחן למבוגרים.

חזרה למעלה

20 [נזיקין]

תא (חד') 54173-05-13 ג'וזיאן רוזנבאום נ' מלונות דן בע"מ (שלום; קרן אניספלד; 17/07/18) - 32 ע'

עו"ד: יעקב קורן, הדס ברקוביץ, חגית וילנסקי

התקבלה תביעה שהוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות נפילתה בגרם מדרגות בבית מלון. נקבע כי נפילת התובעת לא נבעה מהסיכון הרגיל והשגור של ירידה במדרגות.
נזיקין – אחריות – בית מלון
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין

נזיקין – אחריות – מחזיק במקרקעין
נזיקין – אשם – אשם תורם
.
תביעה שהוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות נפילתה בגרם מדרגות בבית מלון.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על בעל מקרקעין, ובעליו של מלון בכלל זה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי אורחיו והבאים בשעריו. אכן, יש להבדיל ולהבחין בין מקרה שבו מי שיורד במהלך מדרגות עשוי למעוד ולהחליק – זאת כסיכון סביר של חיי היומיום, לבין מצב שונה בו הנפילה ארעה בשל התממשות סיכון לא סביר שנוצר על ידי בעל מקרקעין או מחזיק בהם, תוך מחדלו לדאוג לשהייה בטוחה במקרקעיו.
במקרה דנן, הוכח כי נפילתה של התובעת לא נבעה מהסיכון הרגיל והשגור של ירידה במדרגות, אלא ממכשול שנוצר בשל כך שסף המתכת שהותקן על גבי המדרגה לא הודק למקומו וכתוצאה מכך היה משוחרר ומוגבה מעל פני השטיח שנמצא מתחת לו.
התאונה ארעה בשל רשלנות של המלון, באופן שמקים חבות של הנתבעות כלפי התובעת. עם קביעת רשלנותו של המלון כגורם לתאונה מתייתר הצורך להידרש לעילות החלופיות שנמנו בכתב התביעה: הפרת חובה חקוקה ומטרד לציבור; די בעוולת הרשלנות כדי לספק מסגרת טובה ושלמה להכרעה בכל טענות הצדדים.

חזרה למעלה

21 [נזיקין] [ראיות]

תאמ (י-ם) 14497-06-16 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' איל מזוז (שלום; בנימין בן סימון; 10/07/18) - 7 ע'

עו"ד:

התקבלה תביעת שיבוב שהוגשה כנגד בעל מכון לשטיפת רכבים.
נזיקין – אחריות – שומרים
ראיות – חזקות – הימנעות מהבאת ראיה
.
התובעת הינה חברה לביטוח אשר ביטחה רכב, אשר לפי הטענה, נפגע בעת שטיפתו במכון שהפעיל הנתבע. התובעת פיצתה את מבוטחיה והיא תובעת בתביעת שיבוב את בעל המכון.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כלהלן:
יש לקבל כגרסה אמינה את גרסת המבוטחים ואגב כך את גרסת התובעת, שכן מדובר בגרסה עקבית הגיונית ומבוססת ולהעדיפה על פני גרסת הנתבע וגרסת מנהל מכון השטיפה, אשר נמצאו כגרסאות שעליהן לא ניתן לסמוך.
מקום שהמבוטחים פנו למנהל מכון השטיפה ביום התאונה, צריך היה הוא ליידע את הנתבע וכן לסרוק את הצילומים שצולמו ביום התאונה, כדי לשלול או לאמת את טענות המבוטחים. מקום שהמכון לא עשה כן, הרי שנמנע במתכוון מהצגת ראיה רלוונטית. בנסיבות אלו חלה החזקה הראייתית לפיה, אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו מהציגה כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד.

חזרה למעלה

22 [נזיקין]

תא (חי') 12552-12-15 פליקס אברבוך נ' חברת דואר ישראל בע"מ (שלום; עידית וינברגר; 02/07/18) - 17 ע'

עו"ד: עופר בן ארי, אייל בליזובסקי, מירה פיצ'חדזה

בית המשפט חייב את חברת דואר ישראל בתשלום פיצוי לתובעים בגין אובדן חבילה. נקבע כי רשלנותו של פקיד חברת הדואר עולה כדי רשלנות חמורה.
נזיקין – אחריות – דואר
נזיקין – אחריות – חברת דואר ישראל בע`מ
.
תביעה על סך 40,520 ₪, פיצוי בגין אובדן חבילה אשר הכילה, לטענת התובעים, שני שעונים יקרי ערך, שנשלחו לארצות הברית. לטענת התובעים, עובדי הנתבעת התרשלו התרשלות חמורה בטיפול בחבילה, ועל כן עליה לפצותם בשוויה המלא של החבילה, ובפיצוי נוסף בגין עגמת הנפש.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
"רשלנות חמורה" הוגדרה, לא אחת, בפסיקה, כהתנהגות העולה כדי סטייה חריגה מסטנדרט התנהגות מקובל של עובד, או התעלמות מתוצאותיו של מעשה רשלני, כלומר יסוד נפשי של פזיזות או אי אכפתיות.
בין אם הסיבה למחדל הייתה שעובד הדואר שטיפל בחבילה ארז את החבילה באופן שהסתיר את הברקוד שלה, ובין אם המחדל אירע משום שעובד הדואר לא הבחין שמדובר בפריט שהברקוד שלו מוסתר, התקיימו שני היסודות הנדרשים להוכחת רשלנות חמורה: סטייה מהותית מסטנדרט התנהגות המצופה מעובדי דואר במחלקות הרלוונטיות, ואדישות מוחלטת לאפשרות שהחבילה לא תגיע ליעדה, ותאבד, בהעדר יכולת לאתרה.
לאור המסקנה לפיה רשלנותו של פקיד הנתבעת עולה כדי רשלנות חמורה, אין הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובע מוגבל בהתאם לסעיף 17 להודעה, ועליה לפצותו בגין שוויה המלא של החבילה שאבדה. בנוסף, בהתחשב במכלול הנסיבות, בצער שנגרם לתובעים, ובנזק הממוני כפי שנקבע בפסק הדין, יש להעמיד את הפיצוי בגין עוגמת נפש על 3,000 ₪.

חזרה למעלה

23 [נזיקין]

תא (קריות) 49900-10-14 עזבון המנוח בלאל כעביה נ' חמזה כעבייה (שלום; מוחמד עלי; 19/06/18) - 27 ע'

עו"ד: ס' גאנם, ש' אטד, הוד, סוקול, א' סעדי

במוקד פסק הדין עמדה השאלה, האם נתמלאו תנאי סעיף 7א' לחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה-1975, המזכה בפיצוי חרף היעדרו של ביטוח.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – זכות החזרה
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
נזיקין – תאונת דרכים – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
נזיקין – תאונת דרכים – זכות החזרה
.
בחור צעיר כבן 17 נהרג בתאונת דרכים מצערת עת נהג ברכב שלא שייך לו ולא היה מבוטח בביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי. בעת התאונה היה הנהג-המנוח – "נהג חדש צעיר".
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מסעיף 7א' לחוק פלת"ד עולה כי כדי שנהג שהשתמש ברכב ללא ביטוח, שנפגע בעצמו בתאונת דרכים, יהיה זכאי לפיצוי מקרנית בגין נזקיו, נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: הראשון נהיגה ברכב בהיתר מאת בעליו או המחזיק בו; והשני חוסר ידיעה לגבי אי-קיומו של ביטוח. חוסר הידיעה מחייב הוכחת יסוד סובייקטיבי של חוסר ידיעה בפועל על כך שהרכב לא היה מבוטח ("לא ידע"); ובנוסף לכך יסוד אובייקטיבי לפיו "לא היה סביר שידע" כי לרכב אין ביטוח.
קיימות אינדיקציות רבות שתומכות במסקנה כי לא היה סביר שהמנוח ידע שהרכב היה ללא ביטוח כלל או שהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב. לאחר שנקבע שהמנוח הורשה לנהוג ברכב, האינדיקציות האמורות מצביעות על כך שנתמלאו דרישות סעיף 7א' לחוק פלת"ד.
בהודעה לצד ג' שהגישה קרנית נגד חמזה ועסאם נטען כי הם הבעלים והמחזיקים ביחד ולחוד ברכב, ועל כן קמה לה הזכות לשיפוי בגין הפיצוי שתשלם לתובעים מכח סעיף 9 לחוק פלת"ד.
לא יכול להיות ספק בדבר אשמו של חמזה, אשר התיר למנוח לנהוג ברכב (והוא בעצמו נהג ברכב) מקום שהרכב לא היה מבוטח. אשמו של חמזה הוא כפול, בכך שלא קיים את חובתו לבטח את הרכב בביטוח מתאים על פי פקודת ביטוח רכב מנועי, ומצד שני התרשל (לכל הפחות) בכך שלא מנע מאחרים לעשות שימוש ברכב ביודעו שהרכב ללא ביטוח. לפיכך, דין ההודעה כלפי חמזה להתקבל במלואה. יחד עם זאת, לא ניתן לבסס את המסקנה כי עסאם ידע או היה עליו היה לדעת כי הרכב ללא ביטוח, ועל כן לא דבק בו אשם.

חזרה למעלה

תעבורה

24 [תעבורה]

תד (פ"ת) 2942-03-17 מדינת ישראל נ' עמית בעז (תעבורה; טל פרי; 01/07/18) - 8 ע'

עו"ד:

בית המשפט זיכה את הנאשמת מחמת הספק מעבירות של אי ציות לאור אדום ברמזור, נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק.
תעבורה – עבירות – אי ציות לאות עמוד ברמזור
תעבורה – עבירות – נהיגה בקלות ראש
.
כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה אחריות לגרם תאונת דרכים בנסיבות של אי ציות לאור אדום ברמזור, נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק.
.
בית המשפט לתעבורה פסק כלהלן:
בתיק זה עסקינן ב"גרסה מול גרסה", כאשר הנאשמת מחד והמעורבת מנגד, טוענות שתיהן כי נכנסו לצומת באור ירוק. כפועל יוצא טוענים הצדדים זה למול זה, כי הצד השני עבר עבירה, בכך שנכנס לצומת בניגוד לאור האדום. לכן, ההכרעה בין גרסאות הנאשמת והמעורבת, תעשה בעיקר על סמך ההתרשמות ממהימנות ואמינות עדותם, אופן חקירת התאונה על ידי המשטרה וכן העדה הנייטרלית בתיק.
העדה הנייטרלית איננה מהווה עדות ישירה אובייקטיבית כי רכב הנאשמת נכנס לצומת באור אדום, וכן בית המשפט לא התרשם כי הנאשמת איננה דוברת אמת. משכך, לאחר שמיעת, ראיית וקריאת העדויות כולן, לא ניתן לקבוע בוודאות, במידה הדרושה במשפט פלילי כי רכבה של הנאשמת נכנס לצומת בניגוד לאור האדום ברמזור.
מכיוון שנותר ספק, הנאשמת רשאית ליהנות ממנו, ולפיכך יש לזכות את הנאשמת מהעבירות המיוחסות לה, וזאת מחמת הספק.

חזרה למעלה