| עליון |
| 1 [עונשין] [דיון פלילי] [ראיות] |
 |
| עפ 9741/16 מור אסלן נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ד' מינץ, י' וילנר; 19/07/18) - 16 ע' |
| עו"ד: ד"ר בת עמי ברוט, ששי גז, שירן גולברי |
בימ"ש דחה ערעור על הרשעת המערער בביצוע עבירות של אינוס ומעשה סדום בקטינה מתחת לגיל 16 ועל גזר דינו. נפסק כי, אין מקום להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בימ"ש קמא לפיהם המתלוננת לא הסכימה לקיום יחסי מין עם המערער. עוד נפסק כי אין זה מקרה חריג המצדיק התערבות בגזר הדין, תוך עמידה על מדיניות הענישה המחמירה בעבירות מסוג זה.
 עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
ראיות – מהימנות – סתירות
ראיות – מהימנות – בחינתה על-ידי ערכאת הערעור
.
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בימ"ש המחוזי במסגרתם הורשע המערער בעבירות של אינוס קטינה מתחת לגיל 16 ומעשה סדום בקטינה מתחת לגיל 16, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל למשך 4.5 שנים, מאסר על-תנאי ותשלום פיצויים למתלוננת בסך של 30,000 ש"ח.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים הנדל ו-וילנר) דחה את הערעור ופסק כי:
הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, מכיוון שהיא חסרה את היכולת להתרשם, באופן בלתי אמצעי, מהעדים ומהראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית. כוחו של כלל אי ההתערבות נכון ביתר שאת לגבי עבירות מין. בענייננו, לא נמצא פגם בקביעותיו של בימ"ש המחוזי. טענות המערער בדבר סתירות בעדות המתלוננת הפוגמות במהימנותה, נדחו. הסתירות הנטענות הן בעניינים לא מהותיים, שאינם משליכים כלל על השאלה העיקרית שניצבה לפתחו של בימ"ש קמא – האם הסכימה המתלוננת לקיים יחסי מין עם המערער אם לאו. יתרה מזאת, החיזוקים הקיימים לעדותה של המתלוננת מבססים את הרשעת המערער מעבר לכל ספק סביר, חיזוקים שהם בבחינת למעלה מן הצורך, שכן די בעדות המתלוננת כעדות יחידה להרשעת המערער במיוחס לו בכפוף לחובת ההנמקה.
בימ"ש דחה את ניסיונו של המערער לקעקע את אמינות המתלוננת על ידי הפניית זרקור לעבר עברה המיני ויתר מעשיה באותו ערב, לפני ואחרי האירוע, ושאלת היות המתלוננת שיכורה, בהעדר רלבנטיות לעניין שאלת ההסכמה לקיום יחסי מין. בימ"ש בחן את עיקרי גרסת המתלוננת כי המערער קיים עמה יחסי מין מלאים, ללא הסכמתה, ומצא מספר חיזוקים לגרסה זו: מצבה הנפשי הנסער של המתלוננת מיד לאחר האירוע; הודעות ששלחה המתלוננת בעת האירוע לחבריה; השינוי לרעה שחל במצבה הנפשי; התנצלות המערער על התנהלותו. בימ"ש ציין כי המערער לא נתן הסבר מניח את הדעת למוטיבציה של המתלוננת להגיש נגדו תלונת שווא, שעה שלא הייתה בין השניים כל היכרות מוקדמת; טענת המערער בדבר "טעות במצב דברים", נדחתה. המתלוננת הביעה מידית, באופן שאינו משתמע לשני פנים, את חוסר הסכמתה לקיום יחסי מין מלאים עם המערער. אף לפי גרסת המערער הוא הבחין במצוקתה. למרות חוסר הסכמה זה, המערער לא חדל ממעשיו. לאור כל האמור, אין כל עילה להתערבות בהכרעת הדין.
אשר לגזר הדין, עבירות המין, ובראשן החמורות שבהן – העבירות של אינוס ושל מעשי סדום, הן בין העבירות החמורות והמכוערות המנויות בחוק העונשין. הן פוצעות את הקורבנות בגוף ובנפש, ועל כן הולם אותן עונש מאסר ממושך. לכן, קבעה הפסיקה מדיניות ענישה מחמירה ביותר בעבירות מסוג זה. במקרה זה, בימ"ש המחוזי נתן דעתו לכלל השיקולים הצריכים לעניין, ולא התעלם מגילו הצעיר של המערער, מעברו הפלילי הנקי ומיתר נסיבותיו האישיות. אין זה מקרה חריג המצדיק התערבות בגזר הדין של הערכאה הדיונית. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] |
|
| עא 7863/16 גבריאל גורדו נ' מרדכי ימין (עליון; א' שהם, ד' ברק ארז, מ' מזוז; 19/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אורן גלעדי, שרית כהן, אמיר כהן, רחל ברלין, שי הניג |
בימ"ש העליון דחה ערעור על פסק דינו של בימ"ש המחוזי אשר ביטל את המערכת ההסכמית בין הצדדים, הורה למערערים לפנות את הנכס נשוא ההליך ולמשיבים להשיב למערערים את חלק התמורה ששולם להם, בהעדר מקום להתערב בקביעות עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית.
בתי-משפט – ערעור – התערבות במימצאים עובדתיים
בתי-משפט – ערעור – התערבות בממצאי מהימנות
בתי-משפט – ערעור – התערבות ערכאת ערעור
.
משיבים 2-1 (להלן: המשיבים) רכשו מגרש ובנו עליו בית הכולל יחידת דיור בקומה העליונה ואחת בקומה התחתונה, ללא היתר לפיצול הנכס ומבלי שניתן להם טופס 4. לצורך רכישת המגרש נטלו המשיבים משכנתא. המשיבים לא עמדו בתשלומי המשכנתא ומשיב 3 נקט נגדם הליך הוצאה לפועל. על רקע זה המשיבים התקשרו עם המערערים בשני חוזים: חוזה מכר במסגרתו מכרו המשיבים למערערים את כל הנכס. כמו כן הוסכם כי החזקה תעבור באופן בלעדי למערערים, וכי המשיבים ידאגו להוציא טופס 4; חוזה לפיו המשיבים ימשיכו להתגורר ביחידה העליונה, ידאגו להיתר לפיצול הנכס ויישאו בתשלומי המשכנתא שייטלו המערערים, וסילוקה יהווה תשלום מלא בעד רכישת יחידה זו. המערערים פנו לבנקים בבקשה לנטילת משכנתא, אך בקשתם סורבה ולא עמדו בתשלומים לפי הסכם המכר. בהמשך המשיבים הוציאו טופס 4, וסיימו את הליך פיצול הנכס. במסגרת תביעות הצדדים, בימ"ש המחוזי פסק כי המערכת ההסכמית בטלה; כי המערערים נדרשים לפנות את יחידת הדיור התחתונה בנכס, וכי המשיבים ישיבו למערערים את חלק התמורה ששולם להם בניכוי סכום הפיצוי המוסכם. מכאן הערעור והערעור שכנגד.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מזוז ובהסכמת השופטים שהם וברק-ארז) דחה את הערעורים ופסק כי:
טענות הצדדים מופנות בעיקר כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שקבע בימ"ש המחוזי. אשר לטענה העיקרית בערעור, כי חוזה המכר הוא בחלקו חוזה למראית עין, נראה כי אין מדובר בחוזה שהוא פיקטיבי. כוונת הצדדים אכן הייתה כי בסופו של יום המערערים יהיו בעליה של היחידה התחתונה וכי המשיבים יהיו בעליה של היחידה העליונה, אולם הטכניקה שנבחרה לצורך מימוש כוונה זו, שנבעה מכך שהמשיבים לא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא שנטלו מלכתחילה לצורך רכישת המגרש, הייתה מכירת הנכס כולו למערערים, ומתן אפשרות למשיבים לרכוש חזרה את היחידה העליונה, לאחר פיצולה כדין ועם סיום תשלומי המשכנתא שהיו אמורים ליטול המערערים. טכניקה משפטית זו - שלה היו מודעים שני הצדדים - הייתה בעלת סיכויים וסיכונים, ואולי אף ניתן להגדירה כ"מתחכמת". אך העיקר הוא, כי חוזה למראית עין אין כאן, ולא ניתן להפריד, בדיעבד ובאופן מלאכותי, בין שני רכיבי העסקה – הן משום שלא זו הטכניקה המשפטית שבה בחרו הצדדים, והן משום שאין זה ברור אם המשיבים היו מסכימים בזמן אמת להתחייב למכור את היחידה התחתונה למערערים, מבלי שהיה ניתן להם מימון לסילוק המשכנתא שלהם.
מכל מקום, בימ"ש המחוזי בחן את הטענות ודחה אותן בפסק דין מנומק ומבוסס, והצדדים לא השכילו לבסס כל עילה המצדיקה כי ערכאת הערעור תתערב בפסק דין זה. ככלל לא נוטה ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, אלא אם ניכרת טעות בולטת או אם הדברים הם מופרכים על פניהם. לא כך בענייננו.
אשר על כן, יש לאמץ את מכלול הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק דינו של בימ"ש המחוזי, ולדחות את הערעור בגדר סמכות בימ"ש לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א, לאחר שנמצא כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] |
|
| עפ 2184/17 סמיר עבד רבו נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, מ' מזוז, י' וילנר; 19/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: נגה בן סידי, מחמוד מוחמד, וסים דראושה |
נוכח הסיכון הממשי בעבירות ביטחון, ביהמ"ש חייב לשלוח מסר דרך ענישה מחמירה. לצד זאת, העונש חייב להיות תואם לנסיבות.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות ביטחון
עונשין – ענישה – עקרון ההלימה
.
הערעורים מופנים כנגד גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר השית על המערער 1 עשר שנות מאסר בפועל, לאחר חפיפה מסוימת בין שני מתחמי ענישה, ועל המערער 2 תשע שנות מאסר בפועל. זאת לאחר ששני המערערים הורשעו ע"פ הודאתם – מערער 1 בעבירות של קשר לסיוע לאויב במלחמה, פעילות וחברות בהתאחדות בלתי מותרת, חברות בארגון טרוריסטי, תמיכה בארגון וניסיון יציאה שלא כדין; ומערער 2 בעבירות של קשר לסיוע לאויב במלחמה ושרות עבור התאחדות בלתי מותרת.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעורים בקבעו:
ניכר כי הפסיקה במגמת החמרה בעניינן של עבירות מהסוג בו עסקינן, בין היתר על מנת להשיג יעד של הרתעה פרטנית וכללית. נוכח הסיכון הממשי במעשים שכאלה, ביהמ"ש חייב לשלוח מסר דרך ענישה מחמירה. לצד זאת, העונש חייב להיות תואם לנסיבות. במקרה דנן, בהינתן הנסיבות והעובדות בהן הורשעו המערערים, לא נראה שהעונש סוטה מעיקרון ההלימה. בל נשכח כי עיקרון זה דורש קביעה עונשית-נורמטיבית. הצורך בהרתעה פרטנית וכללית הוא מצוות השעה.
נכון כי על פני הדברים הפער בין המערערים היה אמור להיות גדול יותר נוכח חלקם היחסי במעשה ומספר העבירות השונה בהן הם הורשעו. התשובה לכך נעוצה בעברו הפלילי המכביד של מערער 2. עבר פלילי זה, הניצב אל מול היעדר הרשעות קודמות של מערער 1, מסביר את הפער הנמוך יחסית בין עונשי המאסר בפועל של המערערים.
בנוגע לטענת מערער 1 לפיה לא היה מקום לקבוע שני מתחמים שונים לעבירות בהן הוא הורשע – די לציין כי ערכאה קמא נתנה דעתה לדברים בהרחבה, הן בכך שדנה בפסיקה בנושא, הן בכך שציינה כי ממילא קביעת מתחם אחד הייתה מובילה לכך שהטווח היה דומה, והן בכך שהורתה על חפיפה משמעותית בין עונשי המאסר בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ 319/17 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, ג' קרא; 19/07/18) - 10 ע' |
| עו"ד: עילית מידן, ברכה וייס, טלי גוטליב, אביאל אהרון |
כאשר מדובר במספר מעשי עבירה, באישומים שונים, כלפי קורבנות שונים, ואף אם ניתן למצוא קווי דמיון באופיים של המעשים – יש לראות בכל אחד מהם אירוע בפני עצמו ולקבוע מתחמי ענישה נפרדים; בעבירות מין המבוצעות בקטינים טמונה חומרה יתרה. על העונש לשקף את הסלידה מן המעשים, את הוקעתם, ולשלוח מסר מרתיע.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
עונשין – ענישה – הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
.
המערער הורשע ע"פ הודאתו בשורה של מעשים מגונים בשני קטינים, אחים, ונגזרו עליו 6 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננים. הערעור נסוב על רכיב עונש המאסר בפועל שבגזר הדין.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת או אם נפלה בגזר הדין טעות מהותית; לא זה המקרה שבנדון. התוצאה העונשית אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי הולמת את חומרת המעשים ונסיבותיהם.
בניגוד לנטען, מתחמי הענישה שקבע ביהמ"ש המחוזי תואמים את מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. ועוד, המערער אמנם סבור כי ראוי היה לחרוג לקולא ממתחם הענישה בענייננו משום שהודה במעשים והביע חרטה. אך ניכר כי המערער מנסה לענות בהתאם למצופה ממנו ועדיין אינו מפנים את התנהגותו הפוגענית ואינו מגלה תובנה לקיום מצבי סיכון אפשריים בעתיד. מסוכנותו הוערכה כבינונית-גבוהה. אכן, יש לברך על רצונו לעבור הליך טיפולי, אך הדרך ארוכה. מכל מקום אין מדובר ב"טעמים מיוחדים" המצדיקים להעמיד את הרף התחתון של מתחם הענישה מתחת לעונש המינימום.
אף בטענות המערער באשר לדרך הילוך ביהמ"ש בגזירת הדין אין כדי לסייע בידו. קביעת ביהמ"ש המחוזי כי כל אחד משני האישומים נגד המערער מהווה אירוע נפרד, מבטאת את ההכרה בפגיעה שחווה כל אחד מן המתלוננים בגופו ובנפשו. קביעה זו אף עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה כאשר מדובר במספר מעשי עבירה, באישומים שונים, כלפי קורבנות שונים, ואף אם ניתן למצוא קווי דמיון באופיים של המעשים – יש לראות בכל אחד מהם אירוע בפני עצמו ולקבוע מתחמי ענישה נפרדים. כמו כן, סעיף 40יג(ב)לחוק העונשין קובע כי לאחר שביהמ"ש שירטט מתחמי ענישה נפרדים רשאי הוא להטיל עונש כולל. יתרונה של שיטת הענישה הכוללת הוא בכך שהיא מאפשרת לביהמ"ש להביע עמדה עונשית ביחס למכלול התנהגותו הפלילית של הנאשם, ובכך ליתן דעתו הן למעשה הן לעושה.
גם אם העבירות שביצע המערער אינן ברף הגבוה של עבירות המין, מדובר במעשים חמורים אותם ביצע בהזדמנויות רבות, לאורך זמן וכלפי שני קטינים, אחים, תוך שניצל את תמימותם וחולשתם לצורך סיפוקו המיני. זאת יש להוקיע. השפעת המעשים על המתלוננים והוריהם היא קשה ומשמעותית.
בימ"ש זה כבר עמד על חומרתן היתרה של עבירות מסוג זה ועל הסלידה שהן מעוררות, וכן על החשיבות שבהגנה על שלומם של קטינים, על שלמות גופם ונפשם. כפי שנפסק, על העונש לשקף את ההגנה על כבודם, גופם ונפשם של קטינים ולהרחיק מן הציבור את אלו מהם נשקף להם סיכון. על העונש לשקף את הסלידה מן המעשים, את הוקעתם, ולשלוח מסר מרתיע לעבריין ולעבריינים בכוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [מכרזים] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 4587/18 ערוץ לשידורי הכנסת בע"מ נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין בשבתה כוועדת מכרזים לבחירת בעל הרישיון לשידור בערוץ הכנסת, לפי חוק שידורי ערוץ הכנסת, התשס"ד-2003 (עליון; י' עמית, ג' קרא, ע' גרוסקופף; 19/07/18) - 31 ע' |
| עו"ד: נחי בן אור, שי כהן, זוהר לנדה, אייל נחשון, עומר קידר, יוסי עבאדי, אליזבטה טראב מידן, מירי נאור, דקלה בירן |
בג"ץ דחה עתירה שעניינה פסילת הצעת ערוץ מורשת ישראל (ערוץ 20) במכרז להפעלת שידורי ערוץ הכנסת, וכן דחה עתירה שעניינה בחירת ערוץ 10 כזוכה במכרז האמור. בג"ץ לא מצא כי נפל בהחלטת ועדת המכרזים של משיבה 1 פגם מהותי העומד בניגוד לדיני המכרז הציבורי המצדיק את התערבותו, ופסק כי אין מקום לביטול המכרז ולפרסום מכרז חדש בנסיבות העניין.
מכרזים – הצעות – הצעה גרעונית
מכרזים – הצעות – פגמים
מכרזים – תנאי המכרז – פרשנותם
מכרזים – הליכי המכרז – שיקולים בבחירת הזוכה
מכרזים – ביטול מכרז – הימנעות מביטול מכרז
משפט מינהלי – מכרזים – ביקורת שיפוטית
.
שתי עתירות שעניינן מכרז להפעלת שידורי ערוץ הכנסת (להלן: המכרז). העתירה בבג"ץ 4587/18 נסבה על פסילת ההצעה שזכתה לניקוד הגבוה ביותר במכרז, היא הצעת ערוץ מורשת ישראל (ערוץ 20), והעתירה בבג"ץ 5064/18 נסבה על בחירת ההצעה שזכתה במקום השני בניקוד ההצעות, היא הצעת ערוץ 10.
.
בג"ץ (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים קרא וגרוסקופף) דחה את העתירות ופסק כי:
לפי סעיף 19 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), את שידורי הערוץ יש לממן אך ורק מהסכום שהוקצה לכך בתקציב הכנסת ומשידור תשדירי שירות. לכך יש נפקות כפולה לעניין המכרז: האחת, ההצעה אינה יכולה להיות הפסדית; השנייה, לא ניתן להביא "כסף מהבית" כדי לממן את שידורי הערוץ. הטעם לכך הוא חשיבותו של ערוץ הכנסת כ"במה" לשידורים מתוך לב הפוליטיקה בישראל. ענייננו במכרז חריג ומיוחד, בהינתן שלפי סעיף 19 לחוק, על המשתתפים במכרז להגביל את עצמם למסגרת תקציבית סגורה של 25.2 מיליון ₪ כולל מע"מ, שהוא הסכום שהוקצה על ידי הכנסת לשידורים (בתוספת הכנסה מתשדירי שירות). הגבלה מיוחדת זו נועדה למנוע את החשש שבעלי השליטה של מפעילי הערוץ, ישפיעו על תכני הערוץ, בניגוד לתפקיד המיוחד שהועיד המחוקק לערוץ הכנסת.
המכרז מורכב מבחינת הניקוד בפרמטרים השונים, ומעורר סוגיות מקצועיות הנמצאות בליבת שיקול הדעת הכלכלי-מקצועי של ועדת המכרזים של משיבה 1 (להלן: הוועדה). נקודת המוצא היא כי בימ"ש אינו יושב כ"וועדת מכרזים עליונה" ואינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המנהלית בשיקול דעתו, במיוחד כאשר המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלות מקצועיות וכך, בפרט, כשהחלטה הנתקפת נוגעת למתן ציונים ולחלוקת ניקוד, המצויים ב'גרעין הקשה' של שיקול הדעת המקצועי של הוועדה, ונסמכים על ניסיונה ומומחיותה בתחום. מכאן, שגם כאשר ניתן להגיע לתוצאה אפשרית אחרת, ואפילו תוצאה עדיפה, בימ"ש לא יתערב מקום בו ועדת המכרזים בחרה באלטרנטיבה אחרת כל עוד ההחלטה מצויה במתחם הסבירות ואינה פוגעת בעקרונות היושר, השוויון וההגינות שבבסיס דיני המכרזים.
העתירה בגין החלטת הפסילה נדחתה. בג"ץ ציין כי ניתן להניח כי הצעת התוכן של העותרת, ערוץ המורשת, שהצעתה נפסלה נמצאה כהצעה הטובה ביותר. אלא שהצעת התוכן היא אך אחד הרכיבים של ההצעה בכללותה, ופסילת ההצעה נובעת מכך שהיא גרעונית ביחס לתקציב שהוגדר מראש ואינה מתכנסת לנסגרת התקציב. ההתכנסות לתקציב הסגור שנקבע לערוץ הכנסת, היא למעשה מעין תנאי סף, ולמצער, תנאי מהותי במכרז, הנובע מסעיף 19 לחוק הנ"ל. בחירת המציע שהצעתו חורגת מהתקציב הנתון, לא רק שמנוגדת לחוק, היא גם פוגעת בעקרון השוויון בין המציעים, בהיותה חורגת מ"כללי המשחק" של המכרז. בג"ץ דחה גם את הטענות נגד אופן החישוב בחוות הדעת שפסלה את הצעת ערוץ המורשת; העתירה בגין החלטת הבחירה בהצעת ערוץ 10 שזכתה בניקוד במקום השני, נדחתה אף היא לאחר שלא נמצא מקום להתערב בפרשנות שנתנה וועדת המכרזים של המשיבה 1 בנוגע לתנאי המכרז.
הלכה היא כי ביטול מכרז הוא סעד קיצוני, אינו עניין של מה בכך, יש להימנע מתוצאה זו ככל הניתן ולנקוט בדרך זו רק אם אין אפשרות אחרת. לצד האינטרס הציבורי שעלול להיפגע בשל דחייה במימוש המכרז, הרי שביטול מכרז שם לאל עבודה והשקעות מרובות בהכנת הצעות; הוצאת מכרז חדש עלולה לפגוע בעקרון הסודיות והשוויון; הדבר פותח פתח להתקשרות עם מציע שלא היה זכאי לזכות במכרז המקורי, והדבר עלול לשבש את התחרות ההוגנת. הלכה זו כוחה יפה על דרך של קל וחומר בענייננו, כאשר מדובר במכרז מורכב שבו הושקעו משאבים רבים; מכרז מיוחד הקבוע בחוק מיוחד, שהמחוקק ביקש להביאו ישירות לפתחו של בג"ץ, להבדיל ממכרזים אחרים. מכרז חדש יחתור תחת העיקרון של תחרות הוגנת ושוויון לאחר שנחשפו פרקי התוכן שהציעה כל אחת מהמציעות, וביטול המכרז, יש להניח, אך יביא לסבבים נוספים של התדיינויות אין קץ. לאור כל האמור, אין מקום להיעתר לסעד החלופי של ביטול המכרז. לסיכום, כאמור, בימ"ש אינו יושב כוועדת מכרזים עליונה, במיוחד כשמדובר בניקוד של מכרז מורכב, שנמצא בליבת שיקול הדעת המקצועי של המועצה בשבתה כוועדת מכרזים, ובמיוחד משנסתייעה הוועדה במומחים מטעמה. באספקלריה זו לא נמצא כי נפל בהחלטת הוועדה נפל פגם מהותי העומד בניגוד לדיני המכרז הציבורי. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| רעפ 2976/18 לורי שם טוב נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 18/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: אפרת גולדשטיין, יהונתן רבינוביץ |
פרסום מסמכים המעידים על אי-תשלום דו"חות חניה אותם צבר מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, תוך ניסיון להציגם כמאפיינים את התנהלותו במשרתו הציבורית הבכירה, אין בו כל עניין ציבורי. משכך, הרשעת המבקשת בעבירת פגיעה בפרטיות, בדין יסודה.
עונשין – ענישה – פגיעה בפרטיות
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
.
המבקשת הורשעה בעבירה של פגיעה בפרטיות, ונגזרו עליה 10 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 2,000 ₪. ערעור שהגישה על הרשעתה, נדחה. ערעורה על העונש התקבל בחלקו, תוך שנקבע כי המאסר המותנה יעמוד על 6 חודשים. בבר"ע זו משיגה המבקשת על הרשעתה.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק למבקש. הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה.
דין הבקשה להידחות גם לגופה. פרסום מסמכים המעידים על אי-תשלום דו"חות חניה, אותם צבר המתלונן (מנכ"ל משרד העבודה והרווחה), תוך ניסיון להציגם כמאפיינים את התנהלותו במשרתו הציבורית הבכירה, אין בו כל עניין ציבורי, כמשמעו בסעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות. משכך, הפרסומים אינם חוסים תחת כל הגנה, לפי חוק הגנת הפרטיות, ונראה כי הרשעת המבקשת בדין יסודה. לא נראה שיש בהרשעת המבקשת, תוך הטלת עונש מאסר מותנה, כדי לפגוע בחופש הביטוי שלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [מקרקעין] [דיון אזרחי] |
|
| רעא 7674/17 עיסא חלף נ' מדינת ישראל (עליון; ד' ברק ארז; 18/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: יעל גליקמן, אמיל נחאס |
סעיף 39 לחוק המקרקעין מעניק בכורה לאפשרות של פירוק שיתוף במקרקעין על דרך של חלוקה בעין. אולם, בצד כלל זה נקבע חריג שתחולתו יפה למקרים בהם התרשם ביהמ"ש כי לא ניתן לבצע חלוקה בעין או שזאת תהיה כרוכה בהפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם. טענות המכוונות ליישום חריג זה אין בהן להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.
מקרקעין – שיתוף במקרקעין – פירוק השיתוף
דיון אזרחי – ערעור – רשות ערעור
.
המבקש והמדינה הם בעלים במשותף בחלקות מקרקעין שהן חלק משטח המשבצת של קיבוץ מורן. הבר"ע היא על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אשר קיבל בחלקו ערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של בימ"ש השלום בעניין אופן פירוק השיתוף.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
כידוע, על בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" חלות אמות מידה מצמצמות, כך שהיא תתקבל אך במצבים בהם היא מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או כאשר דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. לא נמצא כי הבקשה מקיימת אמות מידה אלה.
ראשית, הבקשה אינה מעוררת סוגיה עקרונית. אכן, סעיף 39 לחוק המקרקעין מעניק בכורה לאפשרות של פירוק שיתוף במקרקעין על דרך של חלוקה בעין. אולם, בצדו של כלל זה נקבע חריג שתחולתו יפה למקרים בהם התרשם ביהמ"ש כי לא ניתן לבצע חלוקה בעין או שזאת תהיה כרוכה בהפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם. חריג זה נדון לא אחת בפסיקה, ולמעשה טענות המבקש מכוונות ליישומו בנסיבות דנן. בכך אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אף לא נמצא כי למבקש נגרם עיוות דין. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [משפט מינהלי] [דיון פלילי] |
|
| בגץ 5345/18 אושרי גבאי נ' בית משפט העליון (עליון; מ' מזוז, י' וילנר, ע' גרוסקופף; 17/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אבי חימי |
אמנם, בג"ץ מוסמך להוציא צווים גם נגד אותם בתי משפט שחוק היסוד: השפיטה דן בהם, אם הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק, ואולם הוא יידרש לסמכות זו רק במקרים חריגים ונדירים ומחמת עילות מצומצמות ביותר, שעיקרן חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי; מימוש זכות הטיעון, כשמדובר בבקשה לדחיית ריצוי עונש מאסר בפועל המוגשת לאחר שניתן פסק הדין בערעור, אינו מחייב מתן זכות טיעון בע"פ דווקא.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת ערכאות שיפוטיות
משפט מינהלי – בגץ – סמכותו
דיון פלילי – עונש – עיכוב ביצוע
.
עתירה נגד החלטות ביהמ"ש העליון בגדרן נתקבלה באופן חלקי בלבד בקשת העותר לדחיית ביצוע עונש מאסר בפועל שנגזר עליו. כן מופנית העתירה נגד המשיבה 2, אשר התנגדה לבקשות האמורות.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקבעו:
סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה קובע כי בימ"ש זה לא יידרש לעתירות המופנות נגד בתי המשפט שחוק יסוד: השפיטה דן בהם, ובכלל זה כלול גם ביהמ"ש העליון. אין לפיכך בסיס לטענת העותר לפיה סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה מקנה לבג"ץ סמכות לבטל החלטה של ביהמ"ש העליון.
אמנם, ע"פ הוראת סעיף 15(ג) לחוק היסוד מוסמך בג"ץ להוציא צווים גם נגד אותם בתי משפט שחוק היסוד דן בהם, אם הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק, ואולם נפסק כי בג"ץ יידרש לסמכות זו רק במקרים חריגים ונדירים ומחמת עילות מצומצמות ביותר, שעיקרן חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי. בענייננו לא נטענה טענה לחריגה מסמכות, ואולם נטען, גם אם לא מפורשות, לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי: לטענת העותר זכות הטיעון הנתונה לו נפגעה משלא התקיים דיון במעמד הצדדים בשאלת מועד תחילת ריצוי העונש – לא בעת מתן פסק הדין (אשר ניתן בהעדר הצדדים, לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים), ולא בעת הגשת הבקשה הראשונה והשנייה.
בטענה זו אין ממש. מימושה של זכות הטיעון, כשמדובר בבקשה לדחיית ריצוי עונש מאסר בפועל המוגשת לאחר שניתן פסק הדין בערעור, אינו מחייב מתן זכות טיעון בע"פ דווקא. פתוחה הייתה הדרך בפני העותר לפרוש בבקשותיו את מכלול טיעוניו בסוגיה, ודומה כי כך אכן עשה. במובן זה, העתירה אינה אלא ערעור פשוט. בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיו של בימ"ש זה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. ויובהר: ההלכה לגבי בקשות לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל עד להכרעה בערעור היא כי אלה מחייבות דיון במעמד הצדדים, בהתאם להוראות סעיף 208 לחסד"פ. אולם בקשות העותר אינן בקשות לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור, שהרי זה כבר הוכרע. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 9 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (י-ם) 55985-12-15 מאיר אהרון נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יפה שטיין; 26/06/18) - 9 ע' |
| עו"ד: יוסי גיתאי, הלנה מארק |
ביה"ד קיבל את תביעת התובע, עובד אחזקה בבית ספר, להכרה באירוע הנטען של נפילה ופגיעה בברכו, כפגיעה בעבודה. ביה"ד קיבל את עדות התובע כי התאונה ארעה באותו יום נטען שבו עבד התובע, ולא יממה קודם לכן, כי התובע פנה לטיפול רפואי זמן קצר לאחר האירוע הנטען ולא סביר כי הגיע לעבודה עם בעיה כה קשה ברגלו, ועבד כרגיל, ולכן התובע זכאי לדמי פגיעה.
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – דמי פגיעה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
תביעת התובע, עובד אחזקה בבית ספר, להכרה באירוע הנטען של נפילה ופגיעה בברכו, כפגיעה בעבודה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' שטיין) קיבל את התביעה ופסק כי:
נקודת המוצא הינה כי האנמנזה הראשונה שנרשמה על ידי הרופא המטפל, מלמדת טוב יותר מה אירע לעומת מסמכים מאוחרים יותר, וכי חזקה על הרופא כי כתב את מה שאמר לו המבוטח. אלא שחזקה זו ניתנת לסתירה ולביה"ד שיקול דעת לקבוע האם במסמך זה רשם הרופא את כל הפרטים באופן מדויק מפי המבוטח, אם לאו. בענייננו, הרופא המטפל רשם כי התאונה אירעה "מזה יממה". אלא, שבאותו יום התובע נכח בעבודה, כעולה מדו"ח הנוכחות. לפיכך, ועל פניו, לא סביר שבמצבו הרפואי, עם חבלה סיבובית בברך, יכול היה התובע לעבוד משך כשש שעות בעבודות תחזוקה הדורשות מאמץ פיזי.
בנסיבות אלו, ולמרות רישום הרופא, מקובלת טענת התובע כי באותו יום, בו חל ל"ג בעומר, היה הרופא עמוס בנפגעים רבים, וכי לאור העומס הרב, רשם במהירות את הדברים ולא באופן מדויק מפי התובע.
הרופא התבקש באיחור של למעלה משנה לתקן את הרישום, אולם לא עשה כן מכיוון שלא יכול היה לזכור את הדברים. אכן, מתעורר ספק לעניין המועד בו ביקש התובע את התיקון, אלא שמלכתחילה הנתבע אישר את תביעת התובע, ורק כעבור זמן ביטל את זכאותו לדמי פגיעה. לכן, ככל הנראה, הפנייה לרופא הייתה מאוחרת יותר, ורק לאחר שהנתבע חזר בו מאישור התביעה. מכל מקום, מקובלת עדות התובע כי באותו יום, שהיה ל"ג בעומר, עבד בפועל כעולה מדו"ח הנוכחות שלו; כי סבל מכאבים חזקים ולכן נסע מהעבודה לרופא בשל כאבים אלו, וכי לו הייתה התאונה מתרחשת יממה קודם לכן, לא היה מופיע לעבודה במועד הנטען, כפי שהיה בפועל. לכן, ולאור העובדה שהתובע עבד, יש לקבל את עדות התובע כי התאונה ארעה באותו יום ולא יממה קודם לכן. לפיכך, למרות האנמנזה הרפואית, ולמרות סתירות מינוריות בעדות התובע, נקבע כי התובע אכן הגיע אל הרופא ביום הפגיעה ולא יממה קודם לכן. אכן, מדובר בעדות יחידה לעניין עצם קרות האירוע. בנסיבות אלו, ומשעדות התובע אמינה ומקובל שפנה לטיפול רפואי כזמן קצר לאחר האירוע הנטען לאור הכאבים החזקים מהם סבל, ולאור דו"ח הנוכחות שלימד כי התובע עבד באותו יום, ולא סביר כי הגיע לעבודה עם בעיה כה קשה ברגלו, ועבד כרגיל, התובע זכאי לדמי פגיעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ת"א) 10537-12-14 דוד זוארץ נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; דורי ספיבק; 12/06/18) - 9 ע' |
| עו"ד: יהודה אדרי, ישראלה איילין |
ביה"ד קיבל את תביעת התובע לפיה הפגימה ממנה הוא סובל בעמוד שדרה צווארי מוכרת כפגיעה בעבודה. זאת, על יסוד קביעת מומחה רפואי נוסף שמונה בתיק באופן פוזיטיבי, ולא רק בסבירות של 50% ומעלה קיומו של קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי העבודה על דרך החמרה, כמו גם קיומה של השפעה בשיעור 20% לפחות של תנאי העבודה.
עבודה – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
עבודה – בית-הדין לעבודה – מומחים רפואיים
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, בשל מחלת מקצוע. התובע פירט בטופס התביעה כי הוא מועסק במפעל לליטוש יהלומים, וכי נפגע בעמוד שדרה וכתפיים "עקב ישיבה ממושכת ותנועת ראש למעלה למטה". הנתבעת דחה את התביעה ומכאן התביעה דנן. בתיק מונה מומחה רפואי שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של התובע לבין ליקוייו האורתופדיים, ובהמשך ממונה מומחה נוסף. הדיון נסב אודות השאלה האם יש להכיר בליקוי ממנו סובל התובע כפגיעה בעבודה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' ספיבק) קיבל את התביעה ופסק כי:
בעניין סיטרוק נקבע כי כאשר מדובר בפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה, לאחר שהונחה מסכת עובדתית מתאימה, יש לברר שלושה נושאים: קיומו של קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הליקוי; האם הפגיעה נעשית במנגנון המיקרוטראומה; מידת ההשפעה של תנאי העבודה על הופעת הליקוי ביחס לגורמיו האחרים. בפסיקה הובהר כי לגבי הקשר הסיבתי, כאשר מדובר במיקרוטראומה, אזי חובת הוכחתו בסבירות העולה על 50% מוטלת על המבוטח. רק לאחר שנקבע הקשר הסיבתי כאמור מתעוררת שאלת היחס בין השפעת תנאי העבודה על הליקוי אל מול גורמיו האחרים. לגבי שאלה זו די בהשפעה משמעותית של תנאי העבודה על קרות אותו הליקוי כדי שהוא יוכר כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה. השפעה משמעותית הינה בשיעור 20% לפחות של תנאי העבודה על אותו הליקוי ביחס לגורמיו האחרים; קביעת קיומו של קשר סיבתי בין הליקוי הרפואי לאירוע שהתרחש היא קביעת משפטית המושתת על חומר הראיות. עם זאת, ניתן על ידי ביה"ד משקל רב לחוות דעת המומחה הרפואי שמונה על ידו. נדרשת הצדקה מובהקת ויוצאת דופן על מנת להצדיק קביעת קשר סיבתי, בניגוד לעמדת המומחה היועץ הרפואי.
בענייננו, המומחה הראשון לא מצא קשר סיבתי בין המחלה הסיסטמטית שמקורה תחלואתי לבין תנאי העבודה. המומחה הנוסף שלל קשר סיבתי בין ליקוי בברכים או במפרק ירך שמאל לבין תנאי עבודת התובע. כמו כן, שלל קשר כאמור בין הליקוי בגב תחתון, מחלה ניוונית בעמוד שדרה מותני, לבין תנאי העבודה, באשר מדובר בתהליך תחלואתי. באשר למחלה הניוונית בעמוד שדרה צווארי, המומחה הראשון חיווה דעתו שמדובר במחלה במקורה תחלואתי בלבד, ללא קשר לתנאי העבודה. לעומת זאת, המומחה הנוסף קבע בחוות דעתו שעל אף שמדובר בתהליך תחלואתי רגיל, הרי שנוכח תנאי עבודת התובע, שכללו חשיפה של עמוד השדרה הצווארי לתנועות חוזרות ונשנות, בעלת תדירות קבועה יחסית, באותו מקום ולאורך זמן, הרי שניתן לקבוע בסבירות של 50% ומעלה קיומו של קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי עבודתו על דרך החמרה.
כבר נפסק כי ניתן להכיר בקשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין מחלה קיימת, לרבות בעילת המיקרוטראומה, כל עוד מוכח כי תנאי העבודה גרמו להחמרתה של המחלה. באשר למידת ההשפעה של תנאי העבודה, קבע המומחה הנוסף שלא ניתן לשלול שהם גרמו במצטבר להשפעה בשיעור של 20%. המומחה הנוסף קבע השפעה בשיעור 20% לפחות בין מצבו הרפואי של התובע לבין תנאי עבודתו. שעה שמונה מומחה נוסף, להבדיל ממומחה אחר, מונחות בפני ביה"ד שתי חוות הדעת בעת פסיקת הדין. עם זאת, כשקיימת מחלוקת בין המומחים בשאלת הקשר הסיבתי, יכריע ביה"ד לפי עקרונות פרשנות חקיקה מתחום הביטחון הסוציאלי, לפיהם ספק יפעל לטובת המבוטח. משהובהר על ידי המומחה הנוסף שחוות דעתו קובעת באופן פוזיטיבי, ולא רק בסבירות של 50% ומעלה קיומו של קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי העבודה על דרך החמרה, אלא גם את קיומה של השפעה בשיעור 20% לפחות של תנאי העבודה, הרי שיש מקום לקבל את התביעה על סמך חוות דעתו. לפיכך, התביעה מתקבלת והפגימה ממנה סובל התובע בעמוד שדרה צווארי מוכרת כפגיעה בעבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 11 [משפט מינהלי] [ארנונה] |
|
| עתמ (מרכז) 21481-07-16 דוד מחקשווילי נ' עיריית רחובות (מנהלי; זהבה בוסתן; 12/06/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אמיר דנוס, נטלי שוורצבלט, ליטל שילה |
בנסיבות העניין, העירייה אינה מנועה מלנקוט כנגד העותרים בהליכים לגביית חובות ארנונה שנצברו בגין נכס שירשו, מחמת התיישנות או שיהוי. עם זאת, היות שמדובר בקרקע חקלאית לא מעובדת, יש לפטור את העותרים מתשלום ארנונה לגבי התקופה שמיום פטירת המוריש ועד ליום הכרזת העותרים כיורשיו.
משפט מינהלי – הליך מינהלי – גביית חובות
ארנונה – גבייתה – התיישנות
.
עתירה לאסור על עירית רחובות לנקוט כנגד העותרים בהליכים לגביית חובות ארנונה שנצברו בגין נכס שירשו.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ברובה ופסק:
בפסיקה נקבע כי בעת שהרשות נוקטת בהליכי גביה אקטיביים רשאי החייב להגיש עתירה מנהלית ולטעון במסגרתה כי החוב נגדו התיישן. בהמשך נקבע כי ניתן להעלות טענת התיישנות גם בהליכי גביה פאסיבית. בענייננו, לאור המועד בו יכולה הייתה העירייה לדעת את זהותם של העותרים ובהתבסס על סעיף 6 לחוק ההתישנות, יש לדחות את טענת ההתיישנות. שליחת מכתב דרישה במועד בו נשלח אינה עולה כדי שיהוי המצדיק קבלת העתירה. החל ממועד הצגת האישור לפיו המקרקעין הם אדמה חקלאית לא מעובדת, יש לפטור את העותרים מתשלום ארנונה. עם זאת, יש לפטור את העותרים מתשלום ארנונה לגבי התקופה שמיום פטירת המנוח ועד ליום שניתן צו הירושה והם הוכרזו כיורשי המנוח שכן עובר למועד זה, כשם שהעיריה לא יכלה לפעול כנגדם בגביית החוב כך הם לא יכלו לבקש אישור בהעדר זכויות במקרקעין. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 12 [עוולות מסחריות] [דיון אזרחי] |
|
| תא (מרכז) 24242-03-18 אלקטרה מוצרי צריכה (1970) בע"מ נ' Huawei tech.untvestment co.ltd (מחוזי; הלית סילש; 15/07/18) - 31 ע' |
| עו"ד: הרצוג פוקס נאמן, אגמון, רוזנברג |
נדחתה בקשתה של אלקטרה למתן צו מניעה זמני האוסר על חברת וואווי לעשות שימוש במידע המהווה סוד מסחרי ואשר הגיע לרשותה במסגרת יחסי ההפצה ביניהן. נקבע, כי אף שלא ניתן לשלול את סיכויי המבקשות להוכיח כי מדובר בסודות מסחריים, לא התקיימה דרישת ה"גזל" בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות.
עוולות מסחריות – גזל סוד מסחרי – הוכחת קיומו של סוד מסחרי
עוולות מסחריות – סוד מסחרי – הגדרתו
עוולות מסחריות – סוד מסחרי – שימוש בסוד מסחרי
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
.
המבקשות הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לעשות כל שימוש במידע המהווה סוד מסחרי של המבקשת ואשר הגיע לרשותה במסגרת יחסי ההפצה ביניהן. כן התבקש צו זמני המונע פנייה של המשיבה או התקשרות שלה בהסכם למתן שירותי תחזוקה עם קבלן משנה של המבקשות.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
בחינת סיכויי ההליך נעשית באופן לכאורי בלבד, אין בה משום קביעת מסמרות והיא באה לשרת את הבקשה בלבד. אותה בחינה לכאורית נעשתה על בסיס הנתונים והטיעון המשפטי, כפי שהוצג על ידי שני הצדדים, ולעת הזו בלבד. ההכרעה במחלוקות לגופו בין הצדדים, תחייב מטבע הדברים, בירור ראייתי נרחב, אשר לא ניתן היה להידרש לו במסגרת הבקשה לסעד זמני.
במקרה זה עולה, כי חלק מפרטי המידע, יכול ויוכרו כסוד מסחרי, הגם כי ערכם וחשוב מכך, התקופה בה יהיה להם ערך – אינו נטול סימני שאלה. מדובר בפרטי מידע אשר לכאורה הועברו מהמבקשות במסגרת ההידברות בין הצדדים, לא היו גלויים לציבור, וביחס לחלקם אינם ניתנים להשגה בנקל. עוד היה בהם, הגם בהיקף שלא הוברר די הצורך, כדי לגלם פוטנציאל עסקי תחרותי למחזיק בהם. באופן זה, לא ניתן לשלול את סיכויי המבקשות להוכיח כי מדובר בסודות מסחריים, על כן, יש לבחון את שאלת התקיימותה של דרישת ה"גזל" בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות.
סעיף 6(ב) לחוק עוולות מסחריות מגדיר עוולת גזל סוד מסחרי כמתרחשת, בין היתר, בפעולה של נטילה בלתי מורשית של הסוד באמצעים פסולים או בשימוש בסוד – לרבות באמצעות העברתו לאחר – על ידי הנוטל או בניגוד לחיוב. בענייננו, אין כל טענה כי הסודות המסחריים ניטלו מאלקטרה ללא הסכמתה, ויתרה מכך, לעת הזו לא הונח מצע ראייתי מספק אשר יש בו כדי ללמד על שימוש בפועל בפרטי המידע. עצם קיומו של חשש לשימוש, אין בו די, שכן זה לכאורה קיים תמיד. על כן, יש להורות כי המבקשות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן מכוח הוראות סעיף 6(א) לחוק עוולות מסחריות.
היעתרות למתן צו זמני למניעת התקשרות גורפת בין המשיבה לקבלן המשנה של המבקשת, טרם שהובהרה התמונה העובדתית במלואה, עלולה להיות שקולה להענקת הבלעדיות למבקשות בפועל, וזאת עד לסיום ההליך. מדובר בתוצאה בעלת השלכות לא מבוטלות. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [חברות] |
|
| תנג (ת"א) 53151-03-15 שמואל שקדי נ' אינטרקולוני השקעות בע"מ (מחוזי; דניה קרת מאיר; 12/07/18) - 39 ע' |
| עו"ד: גיל רון קינן, ליפא מאיר, ברגרזון, צלרמאייר פילוסוף רוזובסקי צפריר טולידאנו, גורניצקי, מיתר ליקוורניק גבע לשם טל |
נדחתה בקשה לאישור תביעה נגזרת. קיימת אמנם תשתית ראייתית לכאורה לקיומה של עילת תביעה כנגד מנכ"ל החברה בגין הפרת חובת אמון. עם זאת, המבקש לא הוכיח כי הוא בעל מניות בחברה ואין אפשרות להחליפו גם אם מדובר בעילה ראויה.
חברות – תביעה נגזרת – בקשה לאישור תביעה נגזרת
חברות – תביעה נגזרת – התובע הנגזר
.
בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת, בטענה כי מדובר בהעברת סכומי עתק הנובעים ממכירת נכסי קבוצת חברות אל מנהליהן, בעלי השליטה בהן וגורמים קשורים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
החלטת הדירקטוריון שלא להגיש תביעה נגד המנכ"ל אינה חוסה תחת כלל שיקול הדעת העסקי והיא לא הייתה סבירה. התנהלות המנכ"ל מניחה את התשתית הראייתית הנדרשת לקיומה של עילת תביעה לכאורה נגדו, בגין הפרת חובת אמון. עם זאת, המבקש אינו עומד בתנאי המקדמי לאישור תביעה נגזרת. על המבקש להגיש תביעה נגזרת בשמה של חברה להיות בעל מניות בחברה במועד הגשת בקשת האישור ועליו להחזיק במניות החברה לאורך כל הליכי התביעה הנגזרת. מקום בו הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת על ידי תובע שאינו מתאים - אין אפשרות להחליפו בתובע מחליף גם אם מדובר בעילה ראויה. הנטל להוכיח בעלות במניות מוטל על מגיש בקשת האישור. אי הצגת מסמך עדכני המאשר את החזקת המניות על ידי המבקש במועד הגשת הבקשה, משמיעה כי המבקש אינו בעל מניות בחברה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 52601-07-10 מלרג - הנדסה וקבלנות בע"מ נ' מקיף פתוח ותשתית (1993) בע"מ (מחוזי; צילה צפת; 06/07/18) - 21 ע' |
| עו"ד: חי מיכאל, אהוד גינדס, נעה פייט, חגי לרון, חיים מאיר |
בית המשפט קבע כי האחריות לתשלום עבור תיקון ליקויים שביצעה התובעת, במסגרת מכרז לביצוע עבודות פיתוח ותשתית, מוטלת על רשות מקרקעי ישראל שפרסמה את המכרז ולא על החברה שניהלה את הפרויקט.
חוזים – חוזה קבלנות – תביעות לתשלום
חוזים – חוזה בעל-פה – הוכחתו
.
הנתבעת 1 זכתה במכרז לביצוע עבודות פיתוח ותשתית ומונתה ע"י הנתבעת 2 כחברה אשר תתכנן ותנהל את הפרויקט. לצורך ביצוע הפרויקט, פרסמה הנתבעת 1 מכרז לביצוע עבודות תשתית בו זכתה התובעת. לאחר סיום העבודה, התגלו שקיעות בכבישים שברחובות, התובעת תיקנה את הליקויים והיא תובעת מהנתבעות את התשלום בגין עבודתה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
בין הצדדים התגבשה הסכמה, המהווה חוזה מחייב בעל פה, לפיה הנתבעת 2 תישא בעלות 2/3 מעלות התיקונים והתובעת תישא ב- 1/3 מעלותם. אין מקום לחייב את הנתבעת 1 בתשלום החשבון הסופי. מעבר לעובדה כי קיימת התחייבות בע"פ של הנתבעת 2 לתשלום 2/3 מעלות התיקונים, החוזה בין התובעת והנתבעת קובע כי הכספים לנותני השירותים השונים בפרויקט ישולמו על ידי הנתבעת 2, ואילו הנתבעת 1 שימשה רק כ"צינור" להעברתם. הנתבעת 2 היא זו שגבתה את ההיטלים השונים מן התושבים בגין עבודות הפיתוח של האזור, ולפיכך עליה לשאת בעלות העבודות בפרויקט – ולא החברה המנהלת מטעמה. הנתבעת 1 פעלה כשורה מבחינה מקצועית, הן מול התובעת והן מול הנתבעת 2, ולא פעלה בחוסר סמכות או בחוסר תום לב. חובתה של הנתבעת 1 להעביר את התשלום לתובעת לאחר קבלתו מהנתבעת 2 ולפיכך אין לחייבה בתשלום לתובעת כל עוד לא קיבלה את המימון. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (חי') 23924-12-16 עבאס וואסל נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; נאסר ג'השאן; 01/07/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
חוב שנוצר בהימורים, כאשר הנושים הם הקרבן של חובות אלה הוא חוב שנוצר בחוסר תום לב. בית המשפט המחוזי הורה על ביטול הליך פשיטת הרגל נגד החייבים דנן, לאור הסתבכותם שלא בתום לב וכן לאור חוסר תום לב בהתנהלותם בהליך.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חובת תום הלב
.
בקשה להכרזת החייבים כפושטי רגל ועמדת בעלי התפקיד, לפיה יש לבטל ההליך כנגד החייבים בגין חוסר תום לב ביצירת החובות ובגין התנהלותם בהליך.
.
בית המשפט המחוזי הורה על ביטול ההליך ופסק:
השאלה העיקרית העומדת בפני ביהמ"ש בדונו בבקשת חייב להכריזו כפושט רגל הנה האם נהג החייב בתום לב בעת יצירת חובותיו ובמהלך ההליך. בהעדר תום לב, אין החייב זכאי לחסות בצל המטריה של הפקודה. בענייננו, החייב לא הרים את הנטל המוטל עליו כי הסתבכותו הייתה בתום לב. אדרבא, חובות החייבים נוצרו בשל הימור החייב על כספי נושיהם. חוב שנוצר בהימורים, כאשר הנושים הם הקרבן של חובות אלה הוא חוב שנוצר בחוסר תום לב. אף חובות החייבת נוצרו בחוסר תום לב – החייבת ידעה כי השיקים שמושך החייב מחשבונה הם שיקים ללא כיסוי ואף על פי כן התירה לו למשך שיקים מחשבונה ובכך ליצור חובות כלפי הספקים. גם לאור התנהלות החייבים לאחר מתן צו הכינוס, יש לבטל את ההליך. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חוזים] |
|
| תא (ב"ש) 57443-03-15 עמיחי סעדה נ' א.כ. (מחוזי; גאולה לוין; 06/05/18) - 18 ע' |
| עו"ד: נחום שלי, גבריאל ישראלי |
בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין ההסכם לפיו מכר הנתבע, הלוקה במחלת נפש, את דירת מגוריו לתובע – בטל מכוח "הלכת האפסות".
חוזים – כריתת חוזה – טענת האפסות
.
תביעה לאכיפת הסכם לפיו מכר הנתבע לתובע את דירת מגוריו. הנתבע, הלוקה במחלת נפש, טוען כי עסקת המכר בטלה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
דוקטרינת "לא נעשה דבר" או "הלכת האפסות", משמעה כי בהתקיים התנאים הנדרשים, אף אם הנסיבות החיצוניות העידו על גמירות דעתו של החותם, תועדף הכוונה הסובייקטיבית על פני החזות האובייקטיבית. העילה תתקבל רק במקרים קיצוניים ופתולוגיים. נטל ההוכחה של יסודות הטענה מוטל על הצד לחוזה המבקש להשתחרר מהקיום החוזי ונדרשות ראיות חזקות וברורות. ההכרעה בטענה נעשית על פי מכלול הראיות, הן הראיות בדבר המצב הנפשי והן הראיות בעניין נסיבות החתימה ואין די בהוכחת מחלת הנפש כדי להרים את נטל הראיה. בענייננו, שקלול הדברים מוביל למסקנה כי יש להפעיל את הדוקטרינה ולקבל את הטענה כי ההסכם בטל. גם אם בתקופה הרלוונטית הנתבע היה בתקופה "טובה" יחסית, כושר השיפוט שלו היה פגום ולפגיעה זו מתווספת העובדה שהנתבע לא פעל באופן עצמאי אלא מתוך השפעה של בנו. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 17 [דיון אזרחי] [ארנונה] |
|
| תא (בי"ש) 5935-08-13 עיריית בית שמש נ' אריה רבינוביץ (שלום; מאיה אב גנים ויינשטיין; 09/07/18) - 14 ע' |
| עו"ד: עופר טל, ישראל ענדען |
נדחתה ברובה בקשת המבקשים לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבותם, ובהעדר תצהירי עדות ראשית מטעמם. נקבע, כי תוצאת דחיית הבקשה מתחייבת לנוכח הזלזול החמור בו נקטו המבקשים בהחלטותיו של בית המשפט, וגם לאור הסיכויים הנמוכים של הגנתם.
דיון אזרחי – פסק-דין – בהיעדר צד
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – בקשה לביטול פסק דין
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן במעמד צד אחד
ארנונה – סמכות – בית משפט אזרחי
.
המבקשים – הנתבעים 1, 5 ו-6, הגישו בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבותם, ובהעדר תצהירי עדות ראשית מטעמם. המשיבה עתרה לדחיית הבקשה וזאת לנוכח הזלזול החמור שהפגינו המבקשים בבית המשפט, בהחלטותיו, במועדיו, בדיונים ובצד שכנגד, באופן המעיד על זניחת ההליך והתעלמות מודעת ממנו. עוד טענה המשיבה, כי אין כל טעם בביטול פסק הדין שכן התוצאה לאחר ניהול ההליך ברורה ופסק הדין יהא זהה לחלוטין.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
שניים הם השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לשקול ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד: השיקול הראשון – סיבת המחדל, האם מדובר במי שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי, או שמא עסקינן במי שמחדלו נובע מצירוף נסיבות אומלל או היסח הדעת. השיקול השני, שעל-פי רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר, עוסק בסיכויי ההגנה של מבקש הביטול.
באשר לסיבת המחדל, הגשת בקשה לדחיית מועד דיון אינה פוטרת את המגיש מהתייצבות לדיון, כל עוד לא הוחלט על דחיית; כמו כן, אין לקבל את הטענה הנוספת לשגגה ברישום מועד הדיון. מצב דברים זה אינו מהווה אך רשלנות מטעם המבקשים כי אם התעלמות מדעת ואף זלזול שיש בהם כדי לדחות את הבקשה.
לגוף טענות ההגנה, ובאשר לשאלת גודל וסיווג הנכסים לצורך גביית ארנונה או מתן פטור מחיובי הארנונה כאמור, וזהות המחזיקים, לא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה כדי להתיר העלאת טענות המבקשים במסגרת ההליך המשפטי, אף לפי הגישה המקלה ביותר. אין מדובר במקרה חריג או עקרוני. המדובר לכל היותר בשאלות עובדתיות התחומות לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ואין מדובר בטענות הגנה שיש בהן כדי לשנות את תוצאות ההליך.
ביחס לטענת "אינני מחזיק", הקנה חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), בסעיף 3(ג) שיקול דעת לבית המשפט להתיר טענות בין כתליו, שלא בדרך של השגה. למרות שיש בהתנהלות המבקשים כדי להביא לדחיית בקשתם אף מבלי להיזקק לטענות ההגנה ועל אף החולשה שבטענות ההגנה, נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות יבוטל פסק הדין באופן חלקי לבחינת טענת החזקה בנכסים, תוך חיוב המבקשים בהוצאות המשיבה והפקדה משמעותית. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [מקרקעין] [דיון אזרחי] |
|
| תא (בי"ש) 51016-03-16 קל קידוח בע"מ נ' נימרוד סופרי (שלום; דורית פיינשטיין; 07/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה לנתבעים לפצות את התובעים בגין הפרת זכות המעבר לחלקה שבחזקת התובעים. במרכז פסק הדין עומדות שאלות בנוגע לטיב זכותם של התובעים בחלקה, מקור חובתם של הנתבעים לאפשר לתובעים מעבר וגישה נוחה לחלקה, ותוצאת ההפרה.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – הגנתן
מקרקעין – זכויות במקרקעין – זיקת הנאה
דיון אזרחי – סעדים – סעד שלא נתבקש
.
התובעים הגישו תביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם שכירות ומניעת שימוש במקרקעין. במרכז המחלוקת עומדת השאלה: האם הוכחה מניעת הגישה לחלקה בה מחזיקים התובעים ואם כן, האם לנתבעים אחריות לדבר ומכוח מה נובעת אחריות זו ככל שישנה, האם מכוח הסכם השכירות או שמא מכוח חוק המקרקעין ומכוח פסק הדין שניתן בהליך הקודם.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
אף שהם אינם הבעלים, לתובעים זכות תביעה מכוח היותם המחזיקים בחלקה. להגנה על החזקה מקום מרכזי בדיני הקניין ובדיני הנזיקין בין בתחום המקרקעין ובין בתחום המיטלטלין.
החובה של הנתבעים לאפשר לתובעת מעבר וגישה נוחה לחלקה אינם נובעים מהסכם השכירות אלא מפסק הדין שניתן בהליך הקודם. הצבת הגדר והשער, ומניעת גישה נוחה לחלקה הם מעשים המנוגדים לפסק הדין ולזיקת ההנאה המתחייבת ממנו.
זיקת הנאה, בהיותה זכות במקרקעין, טעונה רישום במרשם המקרקעין – מה שכנראה לא נעשה במקרה זה – ועד שלא נרשמה הזכות הרי היא זכות חוזית בלבד ואיננה בבחינת זכות במקרקעין. בענייננו הפרת זכות המעבר לחלקה היא הפרה של התחייבות לאפשר זיקת הנאה במקרקעין וכן הפרה של פסק דין חלוט.
חוק המקרקעין לא ייחד הוראה לעניין אכיפה של זיקת הנאה. על פי דיני הנזיקין מקובל לאכוף זיקת הנאה, או להיפרע ממפר של זיקת הנאה, באמצעות העילה הנזיקית של מטרד.
במקרה זה, יש לפסוק סכום פיצוי שהוא גבוה מהסכום שננקב בכתב התביעה. שכן, התקיימו התנאים כדי לפסוק סעד הגם שלא התבקש באופן מפורש במסגרת התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [ראיות] |
|
| תא (חי') 44102-01-17 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (שלום; יואב פרידמן; 05/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
אין במחיקת תביעה, שבמסגרתה התקבלו חוות דעת של מומחים, כדי לפגוע בתוקף חוות דעת, ככל שמינוי המומחים נעשה במסגרת הסכם מינוי בין הצדדים מחוץ לערכאות.
ראיות – מומחים – חוות-דעת מומחה
ראיות – חוות דעת מומחה – פסילתה
.
המבקש – התובע, הגיש בקשה להורות כי אין תוקף לחווה"ד של 2 מומחים שמונו בהסכמת הצדדים, במסגרת תביעתו הקודמת שבינתיים נמחקה, בתחום האורטופדי ובתחום כלי הדם בגין תאונת דרכים. טענתו המרכזית של התובע הנה שהיות וביהמ"ש לא התנה תנאים לחידוש עת מחק התביעה, הרי נמחקה התביעה על קרבה וכרעיה, לרבות כל מה שנעשה בגדרה, ולרבות חווה"ד של המומחים המוסכמים שניתנו בגדרה.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
משעה שנמחקת תביעה – בטל כל מה שנעשה בגדרה, לרבות חוו"ד שניתנו במסגרתה, אלא אם קבע ביהמ"ש שמחק התביעה תנאים לחידושה, כגון שחווה"ד תעמודנה בתוקפן גם במסגרת תביעה מחודשת בעתיד. זו ההלכה. אולם טועה התובע ביישום ההלכה לנסיבותינו.
יש להבדיל בין מינוי מומחה בהסכם מינוי מחוץ לערכאות, גם אם הטריגר לקיומו של המו"מ שהוליד ההסכם היה תביעה שהוגשה לביהמ"ש; ובין מינוי מומחה על ידי ביהמ"ש במסגרת ההליך המשפטי. בענייננו לא מדובר על מומחה שמונה על ידי ביהמ"ש במסגרת התביעה.
הסכמי המינוי בענייננו אינם מתייחסים לתביעה זו או אחרת אלא לתאונה, היינו לעילה; ולא לתביעה אזרחית זו או אחרת בגדרה מתבררת העילה. לכן אין להשקיף על הסכמי המינוי כמי שבאו בגדרה של התביעה הקודמת שנמחקה, וממילא לאותה מחיקה אין כל השפעה על תוקפן של חווה"ד, שמקורן באותם הסכמים. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון פלילי] |
|
| תפ (י-ם) 15814-03-17 מדינת ישראל נ' רפאל בודה (שלום; אילן סלע; 05/07/18) - 18 ע' |
| עו"ד: שלום בן שבת, דוד לנדאו |
בית המשפט קיבל בקשה לביטול כתב אישום נגד מפגין חרדי שהואשם בעבירת התפרעות. נקבע, כי מדובר באכיפה בררנית של ממש ומקרה זה נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים קבלת הטענה של הגנה מן הצדק.
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
.
הנאשם – אדם חרדי, הגיש בקשה להורות על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם, בגין עבירת התפרעות, בטענה של הגנה מן הצדק וזאת נוכח אכיפה בררנית. הנאשם טוען, כי בתקופה הרלוונטית לאישום, התקיימו הפגנות של קבוצות מחאה שונות ברחבי הארץ, דוגמת: "הנכים", "עובדי רשות השידור" ועוד, אשר חדשות לבקרים חסמו צירי תנועה בינעירוניים ועירוניים כאחד, שעות ארוכות מידי יום. לדבריו, בכל הפגנות אלו לא נקטו רשויות האכיפה בסנקציות כלשהן, בניגוד לדרך בה נהגו כלפי מפגינים המשתייכים למגזר החרדי.
.
בית המשפט קיבל את הטענה וקבע כלהלן:
הנאשם הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את המסד העובדתי לטענת האכיפה הבררנית. ככל שהמאשימה סברה כי אין מדובר באירועים המשתייכים לאותה "קבוצת שוויון", בשל כך שהתנהגות הנאשם הייתה שונה לחומרא מהתנהגות המפגינים ב-23 ההפגנות שצוינו, היה עליה להציג בפני בית המשפט הבחנה זו. מידע זה, בפרט בשים לב לכך שלא הוגשו כתבי אישום באותן הפגנות, אף לא באחת מהן, מצוי בידי התביעה ולא בידי הנאשם. מטעם זה נקבע, כי הנטל להוכחת מסד הנתונים לאכיפה בררנית המוטל על הנאשם הוא קל.
הוכח, כי המאשימה הפעילה את סמכות האכיפה, כנגד הנאשם שהפגין, כך לפי כתב האישום, בהפגנה של המגזר החרדי, ונמנעה מהפעלת סמכות האכיפה כנגד אחרים במקרים דומים, ללא כל טעם טוב להבחנה ביניהם. בנסיבות דנן, הגם שלא הוכח כי הדבר נעשה לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, הרי שלמצער, משלא ניתן כל טעם לכך, מדובר במעשה שנעשה מתוך שרירות גרידא, והדבר עולה כדי אכיפה בררנית.
כאשר מדובר באכיפה בררנית לא כנגד אדם אחד אלא כנגד קבוצה מסוימת הדבר פגום שבעתיים. במקרה שכזה, ברי כי אין צורך להצביע על כך שהחלטת התביעה התבססה על מידע זדוני או על שיקולים פסולים מובהקים, שכן אכיפה בררנית מול קבוצה מסוימת היא חמורה יותר.
חומרה יתרה יש בעובדה שמדובר בעבירות שנעברות במסגרת הפגנה. זכות ההפגנה הינה אחת הנגזרות החשובות של חופש הביטוי ומכשיר עיקרי להבעת דעות ולהעלאת סוגיות חברתיות על סדר היום הציבורי. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עורכי-דין] |
|
| תא (חי') 31819-03-16 זכי כמאל, עו''ד נ' מוחמד מסארווה (שלום; רמזי חדיד; 02/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: אורי ירון ואח' |
החלטת הנתבעים לנתק את ההתקשרות עם התובע ולמסור את עניינם לעו"ד אחר, אינה נגועה בהעדר תום לב ולא מנוגדת לדרך המקובלת. התובע אינו זכאי לפיצויי ציפייה עבור ביטול ההתקשרות עמו, אך הוא זכאי לשכר ראוי.
עורכי-דין – שכר טרחה – בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים
עורכי-דין – שכר טרחה – הפסקת הייצוג
עורכי-דין – שכר טרחה – שכר ראוי
.
תביעת עו"ד לתשלום שכר טרחה. התובע טען כי הנתבעים פעלו בהעדר תום לב בביטול ההתקשרות עימו ולפיכך הוא זכאי לאכיפת הסכם שכר הטרחה שנערך בין הצדדים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי, ופסק כלהלן:
התשובה לשאלה באם לקוח נהג בדרך מקובלת ובתום לב בניתוק ההתקשרות עם עורך הדין, נקבעת לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה לגופו.
במקרה דנן עניין לנו בטענה להעדר שביעות רצונם של הנתבעים מהיחס והשירות המשפטי שניתן להם על ידי התובע, ולא בטענה להפרת חוזה המקימה עילה לביטולו. לפיכך, חובה לבחון את הטעמים שהביאו את הנתבעים לביטול ההתקשרות עם התובע.
החלטת הנתבעים לנתק את ההתקשרות עם התובע ולמסור את עניינם לעו"ד אחר, אינה נגועה בהעדר תום לב ולא מנוגדת לדרך המקובלת, אלא התקבלה מסיבה הוגנת. כתוצאה מתחייבת, התובע אינו זכאי לפיצויי ציפייה עבור ביטול ההתקשרות עמו.
אין באמור כדי לחייב את המסקנה שהתובע אינו זכאי לשכר כלשהו עבור השירות אשר נתן לנתבעים, שכן בנסיבות העניין הוא זכאי לשכר ראוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] [איכות הסביבה] |
|
| תא (כ"ס) 16503-12-15 רחמים שפריר נ' בית ספר ע"ש גולדה מאיר בכפר סבא (שלום; אלדד נבו; 01/07/18) - 9 ע' |
| עו"ד: חגית שלנג, גיל מיכלס |
אין לתובע עילת תביעה בכל הנוגע לרעש התלמידים בשעות פעילות בית הספר. יחד עם זאת, הפעילות המרעישה בשנות המנוחה, שבין 14:00 ל-16:00 אינה פעילות בלתי נמנעת, היא יוצרת מטרד שניתן להגדירו כבלתי נסבל עבור התובע והיא מנוגדת לדין האוסר פעילות מרעישה בשעות אלה.
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
איכות הסביבה – מפגעים – רעש
.
התובע המתגורר בסמוך לבית ספר, סובל לטענתו, ממטרדי רעש והשלכת כדורים וחפצים שונים אל תוך חצר ביתו משטח בית הספר. מכאן, תביעתו להסרת המטרד ולפיצוי בגין המטרדים והנזקים שנגרמו לו כתוצאה מזריקת החפצים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין לתובע עילה בכל הנוגע לרעש התלמידים בשעות פעילות בית הספר. פעילותו השוטפת של בית הספר ופעילות התלמידים במהלך השיעורים וההפסקות הן פעילויות מרעישות, אך בלתי נמנעות.
יחד עם זאת, הפעילות המרעישה בשנות המנוחה, שבין 14:00 ל-16:00 אינה פעילות בלתי נמנעת, היא יוצרת מטרד שניתן להגדירו כבלתי נסבל עבור התובע והיא מנוגדת לדין האוסר פעילות מרעישה בשעות אלה. כך גם הפעילות הרועשת בשעות הערב המאוחרות.
אמנם, תקנות מניעת רעש מגבילות את שעות הפעילות הרועשת החל מהשעה 23:00, אולם יישום הוראות פקודת הנזיקין במקרה זה מחייבת הגבלה רחבה יותר על פעילות מגרש הספורט ופעילות בית הספר – לרבות מערכות הצלצול, הכריזה וההגברה.
מלבד מניעת רעש ומטרד בלתי נסבלים, יש להבטיח כי תלמידי בית הספר לא ישליכו כדורים או חפצים אחרים לחצרו של התובע, כפי שהדבר נעשה באופן יזום על ידי הנהלת בית הספר. הדבר ייעשה בדרך של הגבלת השימוש ברצועה החולית הסמוכה לגדר המפרידה בין בית הספר לחצרו של התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [דיון אזרחי] [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 23199-06-14 ש' נ' נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (שלום; עינת אבמן מולר; 01/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: א' ישעיה, פ' מלחם |
נדונה שאלת חבותה של הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת אופנוע וכן שאלת גובה הנזק שנגרם לתובע עקב פגיעתו בתאונה.
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מינויים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – מומחים רפואיים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שיעורם
.
התובע נפגע לטענתו בתאונת אופנוע. הצדדים נחלקו באשר לנסיבות התאונה וכן באשר לשאלת גובה הנזק שנגרם לתובע עקב פגיעתו בתאונה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
כידוע, במקרים מתאימים, בהם מתעוררים בלבו של השופט היושב לדין ספקות מהותיים בדבר נכונות חוות הדעת של המומחה שמונה, או שנתברר כי אין בחוות הדעת בסיס ראוי להערכת המצב הרפואי, רשאי בית המשפט למנות מומחה רפואי נוסף באותו תחום רפואי.
יחד עם זאת, מינויו של מומחה נוסף באותו תחום ייעשה בזהירות רבה ובמשורה, רק באותם מקרים בהם סבור בית המשפט שאין באפשרותו להגיע לחקר האמת בשאלות הרפואיות בלי שיקבל חוות דעת רפואית נוספת. ואכן, ריבוי של חוות דעת מומחים עלול להחזירנו למצב בלתי רצוי, שבו בית המשפט נדרש להכריע בין חוות דעת רפואיות סותרות. ההסדר בחוק הפיצויים נועד למנוע, ככל הניתן, תוצאה מעין זו, ולפיכך רצוי שלא להרבות בקבלת חוות דעת של מומחים באותו התחום ובכך להגדיל את מתחם אי הבהירות.
בענייננו, ולאחר בחינת טענות הצדדים, בית המשפט לא השתכנע כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים מינויו של מומחה נוסף. לא נמצא בסיס או צורך למינוי מומחה נוסף באותו תחום.
בית המשפט חישב את שיעור הפיצויים וקבע כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 389,460 ₪ בגין הפסד שכר בתקופת אי הכושר הזמני, אובדן כושר השתכרות, כאב וסבל, עזרת הזולת והוצאות. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [האפוטרופוס הכללי] [כשרות משפטית ואפוטרופסות] [בתי-משפט] |
|
| תא (נצ') 63074-10-17 רחמיאן חברה קבלנית לבניין והשקעות בע"מ נ' האפוטרופוס הכללי (שלום; דניאל קירס; 28/06/18) - 7 ע' |
| עו"ד: חן כהן, מריה פראטקין |
נקבע כי החלק מתביעת התובעת בעניין שכר הניהול של האפוטרופוס הכללי, הינו תביעה לסעד כספי, המצוי על פי סכומו, בסמכות בית משפט שלום.
האפוטרופוס הכללי – ניהול נכסי עיזבון – שכר
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – שכרו
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
.
התובעת הגישה תביעה כספית נגד האפוטרופוס הכללי על סך 379,642 ₪. האפוטרופוס הכללי טען שבית משפט זה – שהוא בית משפט שלום – נעדר סמכות לדון בשכר ניהולו של האפוטרופוס הכללי.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
תביעת התובעת היא תביעה לסעד כספי שאינו חורג מעל 2,500, 000 ₪, ומכאן לכאורה מוסמך בית משפט שלום זה לדון בה לפי סעיף 51 לחוק בתי המשפט. האם החלק מהתביעה העוסק בשכר ניהול לאפוטרופוס הכללי מהווה תביעה להגדלה או הפחתה של שיעור שכר הניהול כאמור בסעיף 23(ב) לחוק האפוטרופוס הכללי? ואם כן, איזה משתי הוראות החקיקה קובעת את הסמכות העניינית לגביו?
הסעד לפי סעיף 23(ב) לחוק האפוטרופוס הכללי, אופיו ההצהרתי שונה מאופיו של סעד כספי רגיל. ומכאן, שאין מדובר בענייננו במצב שבו נוכח חוק ספציפי הקובע סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי בעניין עילה מסוימת, גם סעד כספי "רגיל" יידון בבית המשפט המחוזי.
יש לקבוע כי החלק מתביעת התובעת בעניין שכר הניהול, הוא תביעה לסעד כספי, המצוי על פי סכומו, בסמכות בית משפט שלום זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [נזיקין] |
|
| תא (רמ') 31322-09-13 גני יהודה כפר שיתופי בע"מ נ' מועצה מקומית סביון (שלום; זכריה ימיני; 26/06/18) - 22 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה תביעה בגין הוצאת לשון הרע. בית המשפט פסק לתובעת 1 פיצוי בסך 20,000 ₪, ולתובע 2 פיצוי בסך 40,000 ₪.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
נזיקין – פיצויים – בגין לשון הרע
.
תביעה בגין הוצאת לשון הרע בטענה שראש המועצה לשעבר של המועצה המקומית סביון הוציא שם רע על התובעים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ראש המועצה המקומית (לשעבר) האשים את התובע 2 בעבירות פליליות של מעילה בכספי תאגיד, מרמה ברישומי תאגיד, ואת התובעת 1 האשים כי הרישומים בספריה אינם נכונים. גם דבריהם של התובע 2 ושל גב' ועדיה כי הביקורות שנעשו שבוע קודם לכן בספרי התובעת 1 הראו שהכל תקין, לא גרמו לראש המועצה לחזור בו מהאשמותיו, וחזר עליהם שוב ושוב.
דבריו של ראש המועצה הינם לשון הרע על התובעים, כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, שכן הם נאמרו על מנת לפגוע בתובעים, בפני כל מי שנכח בישיבה, ועל מנת לפגוע בסיכוייו של התובע 2 בבחירות שהיו צריכות להתקיים חודשיים לאחר מועד הישיבה, והיה בהם כדי להביא לנקיטת הליכים פליליים נגד התובעים.
יש לפסוק לתובעת 1 פיצוי בסך 20,000 ₪, ולתובע 2 פיצוי בסך 40,000 ₪. יש לדחות את עתירת התובעים לחייב את הנתבעת לפרסם התנצלות פומבית. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [חוזים] [שליחות] |
|
| תק (ת"א) 29880-01-18 דוד סודאי נ' יובל בובליל (שלום; גיא הימן; 26/06/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
דיני החיובים על מישוריהם השונים משמיעים תוצאה שלפיה, יש לקבל את התביעה בחלקה הארי ולחייב את הנתבעת לשלם לתובע 80 אחוזים מן הסכום, שהתובע הוציא ברכישתם של מרכיבי החופשה עבור הנתבעת.
חוזים – הפרה – הפרה לא יסודית
שליחות – חובות השלוח – הפרת החובות
.
התובע נטל על עצמו להזמין עבור בתו וחברתה (הנתבעת) חופשה קצרה בברלין. התובע שילם עבור ההזמנה במלואה, מתוך הבנה כי הנתבעת תחזיר לו את חלקה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
שגגה בקריאתו של מועד הטיסה הינה אי-קיום של החוזה לפי תנאיו, אך אין היא חורגת מגדריה של הפרה שאיננה יסודית. יש להבין את ההסכם ככזה, שלקח בחשבון אפשרות שהמזמין יטעה טעות סבירה שכזו.
היות, שההפרה לא הייתה יסודית, היינו שעל אף התרחשותה נותר ההסכם על כנו, נהיר כי הפיצוי לא יכל להשתרע על מלואן של הוצאות הנתבעת. יחס סביר ראוי לו שיתקיים בין תוצאותיה של ההפרה לבין שיעורו של הפיצוי. יחס שכזה, פירושו כי התובע יקבל לידיו החזר חלקי בלבד של הסכום ששילם עבור הנתבעת, ומשקף את העובדה שהטיול התקצר ב-12 שעות, היינו כי ההנאה פחתה במידה יחסית. הפחתתו של חלק זה מן העלויות, שפירט התובע בכתב תביעתו והנתבעת לא סתרה אותן, ראוי לה שתעמיד את הסכום, שעל הנתבעת להחזיר לידיו של התובע, על כ-80 אחוזים מסך של 2,493 ש"ח, היינו על 1,994 ש"ח.
אין מקום לקבוע כי על הנתבעת לשאת בהוצאות נוספות, שנגרמו לתובע לרבות בעוגמת נפש, שהלוא הייתה הדדית, ובהוצאות שהוציא ברכישתו של כרטיס טיסה עבור קרוב משפחתו ואין הנתבעת נושאת באחריות להן. בדומה, אין התובע זכאי לפיצוי בגין הזמן, שהשקיע הוא בהכנות לטיול והלוא הזמן הזה היה חלק מהתחייבותו החוזית. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 27 [דיון אזרחי] |
|
| תמש (ת"א) 1649-01-18 פלונית נ' פלוני (משפחה; ענת הלר כריש; 13/07/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
מקרה זה הוא ממן המקרים החריגים בהם יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בערכאה הראשונה.
דיון אזרחי – עירבון – לכיסוי הוצאות הנתבע
.
בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת בהליך, בהתאם להוראת תקנה 519(א) לתקסד"א. רקע: מדובר בבני זוג גרושים אשר קיימו מספר רב של הליכים בענייני משמורת מזונות ורכוש במשך כ-7 שנים. הבקשה דנא הוגשה במסגרת תובענה חדשה שהגיש המשיב, לקביעת משמורת משותפת והרחבת זמני השהות של הילדים עמו כך שאלו יהיו שווים לזמני השהות עם המבקשת.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
בהתאם לתקנה 519(א) לתקסד"א, ביהמ"ש רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. הכלל הוא, כי בערכאה ראשונה כי אין מחייבים תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, אלא במקרים חריגים בלבד.
לאור תכליות התקנה – למנוע תביעות סרק ולהבטיח כי במקרה של דחיית התביעה וחיוב הנתבע בתשלום הוצאות התובע תהא לנתבע אפשרות לפרוע את הוצאותיו – על ביהמ"ש לבחון, מחד - את סיכוייה הלכאוריים של התביעה להתקבל, ומנגד - קיומו של חשש כי בתום ההליך לא יהא באפשרות הנתבע לגבות מהתובע את הוצאותיו ככל שהתובע יחויב בהם. בפסיקות בתי המשפט הוכרו מספר מבחני עזר לצורך בחינת ההצדקה לחיוב תובע בהפקדת ערובה. בהתאם לפסיקה, "עיקר העיקרים הוא שלא תיחסם דרכו של התובע הלגיטימי, וישנה מעין "מקבילית כוחות" בין סיכויי ההליך מזה, יכולת התובע מזה, וזכות הגישה לערכאות שברקע הנורמטיבי. לביהמ"ש מסור שיקול דעת רחב, ועליו לשקול בכל מקרה, על פי נסיבותיו, את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים ותום ליבם".
במקרה דנא, לאור התנהלותו של המשיב ובייחוד משעה שהמשיב אינו מכבד את הורותה של האם ומערב את הקטינים בסכסוך באופן החותר תחת טובתם, ובשים לב לדברי ביהמ"ש בהחלטה מיום 12.3.2018 דומני כי לעת הזו, אף שלא מדובר בהליך סרק מובהק, הרי ניתן להעריך, מבלי לקבוע מסמרות, כי סיכויי התביעה להתקבל אינם גבוהים.
אשר לחשש כי לא יהיה למבקשת מניין להיפרע – המשיב מצוי בהליך פשיטת רגל. מצב כלכלי דחוק של תובע הוא בעל פנים לכאן ולכאן. לאור חשיבות זכות הגישה לערכאות, נפסק כי תובע לא יחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות "מחמת עוניו בלבד". מנגד, ככל שמצבו הכלכלי של התובע דחוק יותר כך יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו בתום ההליך.
טענת המבקשת כי המשיב נעזר בבני משפחתו לצורך מימון ההליכים המשפטיים אותם הוא מנהל לא הוכחשה. אין לקבל מצב בו בעל דין ינהל הליכים משפטיים במימון קרוביו, אולם לצורך הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע יטען כי ידו אינה משגת לשאת בתשלום וכי חיובו בהפקדת ערובה יביא לנעילת דלתות ביהמ"ש לפניו.
עוד יש להביא בחשבון כי במסגרת ההליכים הקודמים חויב המשיב בתשלום הוצאות המבקשת אולם הוא לא שילם זאת. עובדה זו מחזקת את החשש שככל שהמשיב יחויב בתשלום המבקשת לא יהיה למבקשת מניין להיפרע. כן יש להביא בחשבון את העובדה שההליכים המשפטיים בין הצדדים מתנהלים מזה כ-7 שנים, את מספר ההליכים הרב ובקשות הביניים הרבות שהוגשו במסגרת התובענות ואת התנהלות המשיב. עוד יש להדגיש, כי לאור מהות התובענה והואיל וענייני קטינים ניתנים לבחינה מחודשת בהתאם לטובתם, הרי שאף ככל שלא תופקד הערובה והתובענה תידחה, לא יהיה בכך כדי לסתום את הגולל על הגשת תובענה חדשה בעתיד להרחבת זמני השהות בין הקטינים לבין המשיב, ככל שהמשיב ישנה מהתנהלותו ויבשילו התנאים לכך.
לפיכך, בשקלול השיקולים הנ"ל, נמצא כי מקרה זה הוא ממן המקרים החריגים בהם יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בערכאה הראשונה. ביהמ"ש מעמיד את גובה הערובה על סך 20,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [מקרקעין] [משפחה] |
|
| תמש (ראשל"צ) 65451-03-16 פלוני נ' אלמונית (משפחה; ורדה בן שחר; 25/06/18) - 7 ע' |
| עו"ד: יואב עצמי, צוריאל חזי |
הסכם הממון נערך ונחתם אצל נוטריון עובר לנישואין כדין. בנסיבות אלו הוא איננו דורש אישור נוסף של בימ"ש כתנאי לתוקפו. עיקרו של ההסכם זוהי הפרדה רכושית מוחלטת בין הצדדים, לרבות ביחס לדירה ממנה מבקש התובע את פינויה של הנתבעת. בנסיבות אלו, וכאשר לנתבע דירה משלה, אין כל עילה והצדקה להשאיר את הנתבעת בביתו של התובע בעוד שהוא נדרש לחפש לו מקום מגורים אחר נוכח רצונו להתגרש מהנתבעת וקביעת ביה"ד שכל עוד מתגוררים הצדדים תחת קורת גג אחת, לא ניתן לקבוע מועד לסידור הגט.
מקרקעין – רישיון – ביטולו
משפחה – הסכם ממון – תוקפו
.
תביעה לסילוק יד מדירה הרשומה ע"ש התובע. ברקע קביעת ביה"ד הרבני – במסגרת תביעת גירושין שהגיש התובע – כי הצדדים (כיום בני 84 ו-67) אסורים זה לזו וחייבם להתגרש וכי כל עוד מתגוררים הצדדים תחת קורת גג אחת, לא ניתן לקבוע מועד לסידור הגט וזה ייקבע רק לאחר שיפרידו את מגוריהם. הנתבעת מסרבת לפנות את הדירה אלא אם תקבל מהתובע פיצוי. יצויין כי לקראת נישואיהם ב-2012, חתמו הצדדים בפני נוטריון על הסכם ממון הקובע הפרדה רכושית מוחלטת בין הצדדים, לרבות ביחס לדירה נשוא ענייננו. כ-4 חודשים לאחר הגשת התביעה דנא הגישה הנתבעת לביה"ד הרבני תביעה לביטול הסכם הממון. תביעתה נדחתה וערעור לביה"ד הגדול תלוי ועומד.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
סמכות ביהמ"ש: במסגרת תביעת הגירושין לביד"ר לא כרך התובע את ענייני הרכוש ולכן, בניגוד לעמדת הנתבעת, בית הדין לא קנה כל סמכות לדון בתביעה לסילוק יד מדירתו של התובע בפרט וביחס לענייני הרכוש בכלל .
הסכם הממון נערך ונחתם אצל נוטריון עובר לנישואין כדין. בנסיבות אלו הוא איננו דורש אישור נוסף של בימ"ש כתנאי לתוקפו.
ההסכם נכרת במטרה להבטיח הפרדה רכושית. בנסיבות אלו, וכאשר לנתבע דירה משלה, אין כל עילה והצדקה להשאיר את הנתבעת בביתו של התובע בעוד שהוא נדרש לחפש לו מקום מגורים אחר.
טענות הנתבעת לפיצוי, כמו יתר טענותיה בדבר שינוי הסכם הממון ולהבטחה מצד התובע כי ההסכם נכרת בעקבות הבטחה של התובע כי יוריש לה את רכושו אך הוא שינה צוואתו בעקבות התערבות ילדיו – נדחו. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [ירושה] [ביטוח] |
|
| תמש (ת"א) 30957-02-17 פלוני ז"ל נ' פלונית (משפחה; קרן גיל; 22/01/18) - 6 ע' |
| עו"ד: נמרוד ברקוביץ, בעז קראוס, עמית אלזם, ראובן כהן |
למי מיורשי המנוח ישולמו תגמולי ביטוח שלא נקבע מוטב לתשלומם?
ירושה – צוואה – פרשנות
ביטוח – פוליסה – קביעת המוטב
.
למי מיורשי המנוח ישולמו תגמולי ביטוח שלא נקבע מוטב לתשלומם? רקע: בחייו היה המנוח מבוטח בשלוש פוליסות במבקשת (להלן: הראל). הפוליסה הראשונה נפדתה לבקשת המנוח בספטמבר 1995. בפוליסות המאוחרות – פוליסות מסוג ביטוח חיים קולקטיבי שהוקמו ע"י המעסיקה של המנוח ביום 1.3.1996 – לא נקבע מוטב ובהתאם לתנאיהן ישולמו תגמולי הביטוח ליורשים על פי דין שהגדרתם "יורשים על פי צו ירושה או צו קיום צואה שניתנו על ידי ערכאה שיפוטית מתאימה", ובענייננו ליורשים על פי הצוואה. המנוח נפטר בשנת 2015 ובצוואתו – שנכתבה ב-1995 ונחתמה ב- 16.4.1996 המנוח ציווה את מרבית עיזבונו לרעייתו (להלן "הטוענת 1") ואילו לבנותיו מנישואיו הראשונים (להלן "הטוענות 3-2") ציווה 60% משווי ארבע תכניות חיסכון בבנק וכן פוליסת ביטוח בחברת הראל בחלקים שווים ביניהן. המחלוקת: לאיזה פוליסה התכוון המנוח בצוואתו? וכפועל יוצא, מי מהטוענות זכאי לתמלוגי הביטוח של הפוליסות המאוחרות?
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה הכלל הוא ש"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם, על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון". בענייננו בפוליסות המאוחרות לא נקבעו מוטבים ובהתאם לתנאי הפוליסה ישולמו תגמולי הביטוח על פיהן ליורשי המנוח על פי הצוואה. על כן יש לבחון מי מהטוענות זכאית לתגמולים אלה על פי הצוואה.
כידוע, הוראות הצוואה ומשמעותן יבחנו לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה. רק מקום שביהמ"ש מגיע למסקנה שלא ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה יפנה הוא לבחון את הנסיבות החיצוניות.
במקרה דנא, עפ"י עדות עוה"ד עורך הצוואה, שלא נסתרה הצוואה הוכנה והודפסה לפי הוראות המנוח – במחצית השנייה של שנת 1995 אך נחתמה מספר חודשים לאחר מכן, ביום 16.4.1996. מכאן שהפוליסה הראשונה לא הייתה קיימת עוד במועד חתימת הצוואה (משום שנפדתה קודם לכן), אך לא ברור האם הייתה קיימת במועד הדפסת הצוואה או שמא נפדתה עוד קודם לכן. לעומת זאת, ביחס לפוליסות המאוחרות – ברור שאלה לא היו קיימות במועד הכנת והדפסת הצוואה אך היו קיימות במועד חתימתה. ומכאן המסקנה שכוונת המנוח בצוואתו הייתה לפוליסה הראשונה ולא לפוליסות המאוחרות. ובהתאם להוראות סעיף 3 לצוואה זוכה הטוענת 1 בתמלוגי הביטוח עבור הפוליסות המאוחרות.
חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא באופן ניסוח הצוואה הנוקטת בלשון יחיד – 'הפוליסה' ולא 'הפוליסות', כלומר הפוליסה הראשונה ולא הפוליסות המאוחרות.
חיזוק נוסף לאומד דעתו של המנוח בדבר כוונתו להנחיל את תמלוגי הביטוח לטוענת 1 הוא העיקרון של הנחלת חלקו הארי של עיזבונו לטוענת 1 ולא לטוענות 3-2.
משעה שבפוליסות המאוחרות לא נקבע מוטב ובהתאם לתנאיהן ישולמו תגמולי הביטוח ליורשים על פי הצוואה, אין מקום או צורך לבחון האם הצוואה חלה גם ביחס לכספים שהם לבר העיזבון או לבחינה האם מלאו התנאים על פי סעיף 36 לחוק החוזים בכל הקשור לשינוי המוטב בהן. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [ירושה] [ביטוח] |
|
| תמש (ת"א) 1665-08-17 פלוני ז"ל נ' פלונית (משפחה; קרן גיל; 21/01/18) - 7 ע' |
| עו"ד: עדי שילה, יוחאי הורוביץ, טל יקר |
האם צוואת המנוח מהווה משום שינוי המוטב בפוליסה? ככל שכן, האם יש תוקף לשינוי זה שנודע למנורה לאחר פטירת המנוח והאם הוא אפשרי על פי הפוליסה אף שנמסר לאחר פטירת המנוח?
ירושה – צוואה – שינוי מוטבים בקופת גמל / פוליסת ביטוח
ירושה – צוואה – פירושה
ירושה – עיזבון – נכסי העיזבון
ביטוח – פוליסה – קביעת המוטב
.
האם יש לראות בצוואת המנוח כהתניה על פי סעיף 147 לחוק הירושה? רקע: המנוח ציווה בצוואתו (משנת 2015) את עזבונו בחלקים שווים לבנו – התובע ולנתבעת – למנת בנו המנוח. זאת לאחר תשלום סכום קצוב לזוגתו. המנוח נפטר ב-2.2016. הצוואה קוימה ב-9.2016 . ב-3.2016, שילמה מנורה מבטחים (להלן "מנורה") לנתבעת כספים כפדיון פוליסת ביטוח חיים זאת בהתאם לדרישתה ולהודעת המנוח למנורה מ-2014, במסגרתה נקבעה היא כמוטבת היחידה. התובע ביקש לחייב את הנתבעת להשיב לידיו מחצית הסכום ששולם לה עבור פדיון הפוליסה משלטענתו כספי הפוליסה הם חלק מהעיזבון וככאלה אמורים היו להשתלם לצדדים בחלקים שווים. הנתבעת לעומתו טוענת שבהעדר הוראה מפורשת בצוואה כספים אלה אינם חלק מהעיזבון ובדין שולמו אלה לה בלבד בהתאם להוראות המנוח. כן טוענת הנתבעת שקביעת מוטב ספציפי גוברת על הוראה כללית בצוואה ועל רצון המנוח ככל שמשתקף כזה מהצוואה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
סעיף 147 לחוק הירושה, מורה "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם, על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון". מכאן, שיש לבחון ראשית מה הורה המנוח בצוואתו ובמילים אחרות האם צוואתו מהווה משום שינוי המוטב בפוליסה.
סעיף 36 לחוק החוזים (חלק כללי), הדן באופן ביצוע השינוי מורה "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה – רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שההודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו".
בהתאם להוראות סעיף 54 לחוק הירושה צוואה תפורש "לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה". בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון, רק מקום שביהמ"ש מגיע למסקנה שלא ניתן לאתר את אומד דעתו של המצווה מתוך הצוואה יפנה הוא לבחון את הנסיבות החיצוניות. בענייננו המנוח ציווה מפורשות שעיזבונו כולל אף כספים בביטוחי חיים שיגיעו כתוצאה מפטירתו. בנוסף, מצווה המנוח שהצוואה מבטלת כל מסמך או כתב הוראות קודם בקשר עם מה שיעשה ברכושו או בעיזבונו לאחר פטירתו. לפיכך, לאור לשון הצוואה ולאור אומד דעתו של המנוח – יש לראות בהוראות הצוואה הן ככוללת את כספי הפוליסה והן משום הנחיה ברורה לשינוי המוטב בה. חיזוק נוסף למסקנה זו הוא העיקרון הברור של חלוקת העיזבון שקבע המנוח בצוואתו קרי חלוקה שווה של מלוא העיזבון בין התובע לנתבעת, זאת להוציא כאמור סכום שציוותה לזוגתו.
האם יש תוקף לשינוי המוטב באמצעות הצוואה שנמסרה למנורה לאחר הפטירה והאם שינוי זה אפשרי על פי הפוליסה אף שנמסר לה לאחר פטירת המנוח? ביהמ"ש משיב על כך בחיוב. על פי הוראות הפוליסה, רשאי בעל הפוליסה לשנות את המוטב על פיה בכל עת ואין בפוליסה תנאי המחייב המצאת ההודעה על השינוי טרם פטירת המנוח, אף אין בה תנאי המחייב המצאת הודעה על השינוי עוד בחיי המנוח. יתרה מכך בהתאם לפוליסה שינוי המוטב יכול להיעשות באמצעות 'צוואה המקוימת'. הסייג היחיד הוא לעניין שחרור מנורה מחבות במקרה בו השינוי נמסר לאחר התשלום בפועל למוטב הרשום בעת התשלום, ומכאן ששינוי המוטב באמצעות הצוואה הוא בעל תוקף אף שדבר קיומה נמסר למנורה לאחר פטירת המנוח; העובדה שכספי הפוליסה שולמו לנתבעת על ידי מנורה טרם קיום הצוואה, פוטרת את מנורה מחבות אך אינה פוטרת את הנתבעת מחובת השבת כספים ששולמו לה מכח הפוליסה ובפרט שעה שפעלה לקבלת הכספים עוד טרם קוימה צוואת המנוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [מקרקעין] [הגנת הדייר] [חוזים] |
|
| תמש (ת"א) 30256-02-17 פלוני נ' פלוני (משפחה; קרן גיל; 16/01/18) - 14 ע' |
| עו"ד: דורון אדיר יפת, רון חמד |
דחיית טענה לדיירות מוגנת בנכס מסחרי על יסוד הבטחה משתמעת בעל פה ודחיית טענתו החלופית כי יש להתנות פינויו בתשלום ההוצאות שהוציא לשם השבחת הנכס.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – דיירות מוגנת
הגנת הדייר – דייר מוגן – נטל ההוכחה
חוזים – חוזה בעל-פה – הוכחתו
מקרקעין – שיתוף – פירוקו
מקרקעין – שיתוף – שיפוץ דירה משותפת
.
כלום תתקבל טענה לדיירות מוגנת בנכס מסחרי על יסוד הבטחה משתמעת בעל פה? רקע: הצדדים ירשו מאמם המנוחה, בחלקים שווים ביניהם, זכויות בנכס מסחרי. הנתבע חתם מול האם על הסכם לשכירות בלתי מוגנת של הנכס, החל מ- 15.1.2012 ועד 15.1.2015 תמורת 2,000 ש"ח לחודש (להלן "הסכם השכירות"). הנתבע פעל לשיפוץ הנכס משך מספר חודשים ולטענתו מאז אוקטובר 2012 מנהל הוא בנכס משרד אדריכלים יחד עם שותפו. התובעים עתרו לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בנכס (תמ"ש 30256-02-17), לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהנכס (תמ"ש 45930-02-17), לחיוב הנתבע בתשלום דמי שכירות ראויים החל ממועד פטירת אמם המנוחה (2014), ועד למועד הגשת התביעה ולפיצול סעדים. הנתבע התנגד לפינויו מהנכס משום היותו דייר מוגן בו ולחלופין טען שיש להתנות פינויו בתשלום ההוצאות שהוציא לשם השבחת הנכס (תמ"ש 3287-05-17).
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
דיירות מוגנת: כידוע דיירות מוגנת היא זכות מעין קניינית הנוצרת על ידי חוזה. בפסיקה לא נקבע על מי חל נטל ההוכחה בסוגיית הדיירות המוגנת, אם על הטוען לה או על הצד שכנגד ונקבע ששאלה זו תלויה בנסיבות המקרה ותוכרע בהתאם לראיות.
בעניינו לא הוצג הסכם המלמד על זכותו של הנתבע כדייר מוגן בנכס, אלא ההיפך, הוצג הסכם בין הנתבע למנוחה לשכירות בלתי מוגנת של הנכס למשך 3 שנים. טענת הנתבע שחתם על ההסכם בשם המנוחה ובמילים אחרות זייף את חתימתה על ההסכם וכן שזה נערך למראית עין בלבד ולשם הצגתו לעירייה לצורך רישומו כמחזיק בנכס – נטענה על דרך הסתם ומשלא הוכחו הטענות הרי הן נדחות ומכאן שההסכם תקף ועל פיו השכירות אינה מוגנת.
בבחינת למעלה מן הצורך, נבחנו ונדחו יתר טענותיו לדיירות מוגנת.
לטענת הנתבע, הוסכם בינו למנוחה שתמורת שיפוץ הנכס תקום לו זכות לדיירות מוגנת בנכס. בהתחשב בעובדת קיומו של הסכם בכתב לשכירות בלתי מוגנת לתקופה קצובה, בעובדה שתקופת השימוש של הנתבע בנכס הייתה קצרה (כשנה וחצי בלבד מסיום השיפוץ ועד פטירת המנוחה) בעובדה שאף לשיטתו הזכות לדיירות מוגנת הובטחה לו בעל פה באופן משתמע ולא במפורש ובעובדה שההבטחה הנטענת הייתה רק לאחר סיום השיפוץ בנכס ולא קודם לו – נקבע שהנטל להוכחת הדיירות המוגנת יהא על הנתבע. לאור פטירת המנוחה נקבע כי מדובר בנטל מוגבר. הנתבע לא עמד בנטל זה.
נפסק ש"הסכמה לביצוע תיקון או שיפוץ לפי בקשת הדייר, ללא זיקה, ישירה או מרומזת, לדמי המפתח, אינה יכולה להפוך ללא הסכמה ושלא מדעת, להסכמה, כביכול, לקבלת תמורה שמשמעותה עולה כדי קבלת דמי מפתח". בענייננו, הנתבע אישר שלא היו עדים לדברי המנוחה אליו ואין לו מסמך בכתב, ויותר מכך, הדברים אף לא נאמרו לו במפורש אלא שזו 'פרשנותו המשפטית' למהלכים שהיו בינו ובינה. מכאן שיש לדחות טענתו לדיירות מוגנת. ביהמ"ש שוכנע שטענה זו של דיירות מוגנת נולדה לראשונה רק בעקבות פניית אחיו אליו ערב הגשת התביעה לפינויו מהנכס.
ביהמ"ש מוסיף כי אף אם הייתה מתקבלת עמדתו של הנתבע לדיירות מוגנת בנכס, ממילא הפר הוא את תנאיה באופן יסודי המצדיק ביטול זכותו כדייר מוגן בנכס. כך לגבי אי תשלום דמי השכירות מידי חודש בחודשו; כך לגבי הפקדת דמי השכירות לחשבון בנק בו הוא שותף כך שבפועל הפקיד לעצמו מחצית מדמי השכירות; כך לגבי העובדה שהעביר את השימוש בנכס לחברה שבבעלותו באמצעותה ביצע את פעילותו העסקית יחד עם שותף מטעמו.
משנדחתה טענת הנתבע לדיירות מוגנת בנכס ממילא אין מקום להעניק לו "סעד מן הצדק" שימנע את פינויו מהנכס. הטענה נדחית אף לגופה בהעדר הצדקה למתן סעד כאמור. אין כל הצדקה שאחד מהיורשים יעשה שימוש בלעדי בנכס תוך התעשרות על חשבון היורשים האחרים להם שבעים וחמישה אחוזים מהזכויות בנכס.
פירוק שיתוף וסילוק יד: טענת הנתבע שאין די בזכויות האובליגטוריות של הצדדים בנכס לצורך תביעה לפירוק שיתוף נדחית, לא רק משום שאין בעניין זה הלכה מבית מדרשו של ביהמ"ש העליון אלא, וזאת העיקר, משום שגם אם לצדדים זכויות אובליגטוריות בלבד בנכס – משעה שהצדדים הם בני משפחה ממילא מוסמך בימ"ש זה להורות על פירוק השיתוף בהן על פי חוק המיטלטלין יהא שוויון אשר יהא.
משעה שטענת הנתבע לדיירות מוגנת בנכס נדחתה ונדחתה אף טענתו להיותו בר רשות בנכס - אין בפיו כל הגנה מפני פירוק שיתוף הזכויות בו או סילוק ידו ממנו. לפיכך התביעות לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בנכס ולסילוק ידו של הנתבע מהנכס מתקבלות. בהתחשב בעובדה שהנתבע עושה שימוש בנכס לשם פרנסתו ועל מנת לאפשר לו פרק זמן סביר לשם העתקת משרדו למקום אחר או לרכישת זכויותיו של אחיו בו – ניתנה לו שהות של ארבעה חודשים טרם פינויו בכפוף לתשלום דמי שכירות ראויים עד למועד הפינוי.
דמי שכירות ראויים: משמעות דחיית טענת הנתבע לדיירות מוגנת בנכס היא שהחל מיום 16.1.2015 מחזיק הוא בנכס שלא ברשות ועליו לשלם לאחיו דמי שכירות ראויים בהתאם לחלקם בנכס. טענת הנתבע להסכמת אחיו לתשלום סך 2,000 ש"ח לחודש נדחית משנטענה ללא כל ביסוס. על הנתבע לשלם לתובעים 3/4 מהשיעור הממוצע של דמי השכירות הראויים שנקבעו בחו"ד השמאי החל מיום 16.1.2015 ועד למועד חוה"ד, וממועד זה ועד לפינוי הנכס בשיעורם כיום, זאת בהפחתת הסכומים ששולמו על ידו בפועל עבור דמי השכירות עד כה.
כן נדחתה טענתו החלופית של הנתבע כי יש להתנות פינויו בתשלום ההוצאות שהוציא לשם השבחת הנכס, זאת בהעדר הוכחת הסכומים שהשבתם נתבעה והתרשמות ביהמ"ש כי דמי השכירות המופחתים ששילם בהתאם להסכם השכירות עם האם המנוחה מגלמים את עלות השיפוץ של הנכס. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 32 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (י-ם) 548/17 שירה תלמי, מתכננת המחוז נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (ועדות ערר - תכנון ובנייה; אליעד וינשל; 12/07/18) - 16 ע' |
| עו"ד: אורי שפאר, נטע עזרא, שמואל פיינגולד |
ועדת הערר לתכנון ובניה קיבלה ערר שעניינו בבקשה להיתר בנייה להריסה ובניה מחדש, בהתאם להוראות תמ"א 38. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בסוגיית פרשנותה של התכנית החלה בעניין תחולת מסלול "הריסה ובניה מחדש" על מבנה לשימור או מבנה בעל ערך אדריכלי או היסטורי מיוחד.
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
תכנון ובנייה – תכניות – פירושן
תכנון ובנייה – ייעוד הקרקע – שימורו
.
בין הצדדים להליך זה מחלוקות בסוגיות, שעניינן בבקשה להיתר בנייה להריסה ובניה מחדש, בהתאם להוראות תמ"א 38 לתכנית 10038, למבנה קיים. התכנית המפורטת החלה על המקרקעין מגדירה את הבניין הקיים כ"מבנה אופייני". לטענת העוררים לא ניתן כלל לאשר בקשה להריסה ובניה מחדש של המבנה נשוא הערר, מאחר שמדובר ב"מבנה אופייני" שאין להרוס אותו ומכאן שאישור הבקשה סוטה מהוראות תמ"א 38 ותכנית 10038.
.
ועדת הערר קיבלה את הערר וקבעה כלהלן:
תמ"א 38, בהיותה תכנית ארצית, אינה יכולה להתייחס לשיקולי תכנון ייחודיים לאזור מסויים ובדאי שאינה יכולה להתייחס בהוראותיה למתחמים רגישים מבחינה תכנונית. לגבי בקשה לתוספת זכויות על מבנה קיים ובהתאם להוראות התמ"א, קיימת חשיבות רבה לשאלת הרובד לשימור אליו משתייך המבנה. במקרה בו מדובר במבנה מהרובד הראשון והשני – מבנה לשימור או מבנה בעל ערך אדריכלי או היסטורי מיוחד – אין סמכות לאשר בקשה להריסה ובניה מחדש לפי הוראות התמ"א, למעט במקרה בו הדבר הותר בהוראות התכנית המפורטת החלה. מכאן שבמקרה בו התכנית החלה אוסרת על הריסת מבנה, הרי שלא ניתן לפעול במסלול הריסה ובניה מחדש לפי תמ"א 38.
במקרה זה, הוראות תכנית 10038 קובעות במפורש, כי דין "מבנה אופייני" כדינו של "מבנה לשימור" לעניין תחולת מסלול הריסה ובנייה מחדש.
באשר למחלוקת בדבר תחולת מסלול "הריסה ובניה מחדש" על מבנים ברובד הראשון וברובד השני בעיר, גם אם נבקש, במקרה זה, לפרש בהרחבה את הוראות התכנית ובפרט את הוראת סעיף 4.1.2.2(5), המאפשר הריסה ובניה מחדש תוך שימור חזיתות בלבד, הרי שהפרשנות המרחיבה ביותר האפשרית, היא כי ניתן להשתמש בסעיף זה כאשר הוראות התכנית המפורטת החלה במקום מאפשרות זאת במפורש. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (י-ם) 1064/18 אפרים וטליה בר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה (ועדות ערר - תכנון ובנייה; אליעד וינשל; 18/06/18) - 7 ע' |
| עו"ד: יעל אזולאי קורקין, מעיין מרים כהן, אופיר עוזרי, מאירה נועם |
ועדת הערר קיבלה ערר כנגד החלטת הועדה המקומית לדחות את ההתנגדויות של העוררים ובתוך כך לאפשר את הבינוי למגורים במפלס הגג. נקבע כי הבקשה סוטה מהוראות התכנית החלה על המקרקעין, ומכאן שההוראה בהחלטת הועדה המקומית המאפשרת את הבינוי למגורים במפלס הגג, מבוטלת.
תכנון ובנייה – תכניות – סטייה ניכרת מתכנית
.
העוררים הגישו ערר נגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. במסגרת זו, מבוקש היתר להקמת בית מגורים בן 2 קומות, קומת מרתף ועליית גג. המחלוקת נשוא הערר ממוקדת בבינוי במפלס הגג.
.
ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה קיבלה את הערר וקבעה כלהלן:
הבינוי המוצע אינו יוצר "עליית גג" המצויה ב"חלל הגג", וממילא לא חל החריג המאפשר שימוש בחלל ויש לראות בבינוי המוצע כקומה נוספת. לפיכך, גם בהיבט זה ולאור הבינוי המוצע בבקשה זו, יש לקבוע כי המוצע בה סוטה מהוראות התכנית.
הבקשה דנן סוטה מהוראות התכנית החלה על המקרקעין, ומכאן שההוראה בהחלטת הועדה המקומית המאפשרת את הבינוי למגורים במפלס הגג, מבוטלת. כמובן שאין באמור כדי למנוע את אישור המוצע בדרך של פרסום הקלה, במידה שהדין מאפשר זאת, ואולם לשם כך יש לבצע הליך פרסומי נוסף ולאחריו דיון בהתנגדויות וקבלת החלטה. |
| חזרה למעלה |
|
|
