איך את לא מכותבת לא ברור לי...

 

 

דרור וכולם שלום,

 

אני מתנצלת על העיכוב הרב בניסוח המענה. איכשהוא הענין הזה חמק מרשימת המשימות שלי...

לגופם של דברים -

קראתי את דבריה של מעיין ואת טיעוניך במייל.

בשורה התחתונה נדמה לי שכולנו מסכימים שאין מקום לפתוח בחקירה בענין זה.

בהקשר הכללי – קשה לי לקבל חלק מהטיעונים שהעלית במייל. אינני מבינה מדוע הסתרת שם החשוד במקרים אלו תהיה בעלת אפקט מצנן על הסיקור העיתונאי וחשיפת הפרשיה, שהרי אין איסור על חשיפת האירועים אלא רק על ציון זהותו של החייל המעורב.

1.      עוד יש לציין, כי דוקא טיוטת ההנחיה בענין איסורי פרסום נועדה להרחיב את מדיניות הפתיחה בחקירה הקיימת ולא לצמצמה, ולכן התוספת שהצעת להכניס בסוף המכתב שומטת למעשה את הקרקע מהנסיון לשנות את המדיניות במסגרת ההנחיה החדשה.

2.      לפיכך, נראה לנו שנכון יותר יהיה להוציא את המכתב בנוסח יותר לקוני ומבלי לפרט את מדיניות הפתיחה בחקירה הננקטת על ידינו (מה גם שכרגע עוד לא גיבשנו באופן מובהק וסופי מדיניות כזו).

3.      לנוכח העובדה שהפניה עוסקת בעיקר בשאלת הפתיחה בחקירה, נראה לי נכון שהמענה ייצא מלשכתנו, תוך התייחסות קצרה מאוד לשאלת אפשרות הפתיחה בחקירה במקרים דומים בהמשך.

4.      ר' מכתב המענה המוצע לאחר הערותינו.

 

בברכה,

נורית ליטמן, עו"ד | משנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים)

טלפון: 02-6466633 פקס: 02-6467039

דוא"ל: nuritl@justice.gov.il

__________________________

פרקליטות המדינה         

 

 

 

 

 

שלום רב לכולן,

 

1.      קראתי את חוות דעתה של מעיין. צר לי, אך אני נאלץ לחלוק על המגמה המשתמעת ממנה. אקדים ואומר – התיקון המדובר לחש"צ (ובתיקון עקיף - לחוק בתי המשפט) הוא בעיניי, בדיעבד, שגוי ובעייתי; ואני מודה שאני מצר ומכה על חטא על שלא התנגדתי ביתר תוקף להצעה בזמן אמת, בשל קוצר-רואי. בכל מקרה, את הנעשה בעניין זה אין להשיב (כרגע) – אבל אפשר לצמצם את הנזק באמצעות מדיניות אכיפה ראויה, קרי – מדיניות אכיפה מצרה ומצמצמת ביחס לעבירה זו – ככל העבירות שעניינן חופש הביטוי. אסביר את הדברים בקצרה:

 

2.      ראשית, אציין כי בניגוד לאמור בחוות דעתה של מעין – הצעת החוק בעניין זה קדמה לפרשת אלאור עזריה. הצעת החוק הוגשה עוד ב-2015; חוות דעתי לגביה נכתבה בדצמבר 2015 (מצורפת לעיונכם); והחלטת ועדת השרים לחקיקה לתמוך בה התקבלה בפברואר 2016. פרשת עזריה התרחשה במרץ 2016. נכון הוא שדיוני החקיקה אירעו לאחר פרשת עזריה; ולכן אני מכה על חטא קוצר-הרואי שלי.

 

3.      בכל מקרה, לגופו של עניין: העבירה המדוברת נקבעה בראש ובראשונה במחשבה על הגנה על חיילי צה"ל מפני העמדה לדין בחו"ל, והחשש שעמד ביסודה היה ניסיון להתנכלות ו'נקמה' בחיילי צה"ל בפורום משפטיים בינלאומיים באמצעות תביעות פליליות או אזרחיות שונות. רעיון זה – הוא שעמד בבסיס התמיכה הממשלתית בהצעה. אבל בדיעבד, ממרחק הזמן ובעקבות התגלגלותה של פרשת עזריה מאז – יש יותר מחשש כי איסור הפרסום שנקבע בחש"צ עלול לשמש להרתעה ואפקט מצנן מפני פרסומים על עבירות, תקלות או כשלים שיתבצעו בצה"ל אגב פעילות מבצעית, מאשר סיכוי שסעיף זה יגשים את התכלית העיקרית של מניעת חשיפתם של חיילי צה"ל להליכים בחו"ל.

 

4.      המקרה שבענייננו ידגים – מדובר במקרה שעל פניו נראה חמור, ואשר תועד במצלמות אבטחה. צילומי המצלמות – פורסמו בכלי התקשורת, ותיעדו את ההתנהלות הבעייתית של החיילים באותו מקרה. איני מתיימר לקבוע מסמרות לגבי המקרה הפרטני – אבל ברי כי המקרה המדובר ראוי בהחלט לדיון בשיח הציבורי באשר לאופן פעילותו של צה"ל באיו"ש. צריך להיזהר מאוד-מאוד מפני הפיכת הסעיף הזה לכלי לצינון פרסומים על פעילות בעייתית של צה"ל, כזו המצדיקה קיום תחקיר או חקירה. לא לשם כך נועד הסעיף.

 

5.      על כן, כדי להימנע מאפקט מצנן שכזה, מגמת השימוש בסעיף זה,  קרי – אכיפה באמצעות הגשת כתבי אישום, צריכה להיות מצמצמת מאוד; בוודאי ובוודאי כך לגבי עיתונאים וכלי תקשורת, (בענייננו - אתר Ynet והכתב יואב זייתון). בעיניי, אירועים שהם כה חמורים עד כדי הצדקת תחקיר או חקירה פלילית – הם בהגדרה עניינים הראויים לדיווח תקשורתי, לדיון ציבורי, ל-"עניין הציבור" במובנו המשפטי של מושג זה. על כן, אני חולק על מגמתה הפרשנית המרחיבה-בפוטנציה של מעיין (בפיסקאות 29-32 לחוות דעתה). דווקא בשל העובדה שעסקינן בעבירה חדשה, שאכיפתה הראשונית תשדר מסר לעיתונאים "לאן פנינו", נדרשת ומתבקשת מדיניות מצמצמת, שתימנע מיצירת אפקט מצנן על חופש העיתונות.

 

6.      מעיין מעלה בחוות דעתה את השאלה על היתכנותו של איסור הפרסום בעידן הטכנולוגי-תקשורתי בו אנו מצויים (פיסקה 35 לחוות דעתה). אכן, שאלה זו היא שאלה משמעותית ונכבדה, ביחס לכלל איסורי הפרסום למיניהם, ויהא עיגונם הנורמטיבי אשר יהא. ואולם, בעיניי (ושוב – בחוכמה שבדיעבד, שאינה אלא קוצר-רואי שלכתחילה) – השאלה הטכנולוגית, שאלת ההיתכנות, מחמיצה את הדיון בעיקרון חופש הביטוי. ניקח את מקרה עזריה כדוגמא, ונניח שהיינו מחילים את האיסור לפרסם את שמו. האם המשמעות היא שגם בני משפחתו לא יכולים היו להתבטא בתקשורת ולזעוק את זעקתם על העוול שנגרם לו, לגישתם, בעצם העמדתו לדין? הרי ברור שפרסום שמה ותמונתה של אמו, די יהא בהם כדי להביא לזיהוי המאוד ספציפי של החייל, ולכן ראיון עמה בנושא משפטו – בוודאי היה מסגיר את זהותו של החייל המסויים. האם היינו אומרים, לפיכך, כי גם לאמו ובני משפחתו אסור להתבטא ולהופיע, ולכלי התקשורת אסור לתת להם במה – על מנת שלא להסגיר את פרטיו וזהותו של החייל החשוד / הנאשם? בעיניי, זו היא פגיעה דרמטית בזכויות החייל, בזכויות של בני משפחתו, ובעיקר – בשיח הציבורי. מקרה כמו זה של אלאור עזריה (ואני מקווה שאינני חשוד כאוהד של פשעו) הוא מקרה שחשוב וחיוני שיידון בשיח הציבורי הישראלי, על מגוון העמדות והדעות שנשמעו לגביו; האומנם ראוי היה להשתיק את כל הקולות שנשמעו אגב אותו משפט (או אפילו חלקם), ובלבד שלא תיחשף זהותו של החייל החשוד / הנאשם?

 

7.      גאל – אשמח כמובן לשמוע גם עמדתך, כרפרנטית חופש הביטוי והעיתונות ; יפעת ומיכל – כמובן, גם התייחסותכן תתקבל בברכה.

 

8.      לסיכום – בניגוד לעמדת מעין, לדעתי ראוי לנקוט בגישה זהירה ומצמצמת מאוד בכל הנוגע לשימוש בסעיף זה, כמו בכל יתר עבירות הביטוי, וכמו ביחס לכל יתר איסורי הפרסום, שכמעט ואינם נאכפים (ובדין כך) .

 

9.      אני מצרף גם טיוטה של מענה לחה"כ בן ראובן, להערותיכן הטובות.

 

דרור

 

 

 

 

 

שלום רב,

 

ראו חוות דעתה של מעין ינאי מלשכתנו המתייחסת לשאלתכם בנושא המדיניות הכללית ובנושא הספציפי שבעניינו פנה ח"כ בן ראובן.

כפי שעולה מחוות הדעת, אין כיום מדיניות אכיפה מוסדרת בעבירה זו, בין היתר לנוכח העובדה שמדובר בתיקון חדש יחסית, וגם לא מוכרים לנו תיקים אף בשלב החקירה בהם עלתה הסוגיה.

מעיין מפרטת בחוות דעתה את השיקולים שיש לקחת בחשבון כבסיס לקביעת מדיניות אכיפה, ולטעמי מדובר בשיקולים ראויים והולמים.

באשר למקרה הפרטני – מעיין סבורה כי אין די בפרטים שפורסמו כדי לזהות את החייל. בענין זה אינני משוכנעת שהם אינם עולים כדי "פרט אחר שיש בו כדי לזהות" את החייל. עם זאת, נראה כי הפרטים שפורסמו עשויים לזהותו בעיקר בקרב המעגל המצומצם של מי שמכירים אותו מהגדוד בו הוא משרת, ולא מדובר בפרסום שעלול לזהותו בציבור הכללי.

לפיכך, מסקנתה של מעיין במקרה הפרטני, לפיה אין מקום לפתיחה בחקירה בעבירה של הפרת איסור פרסום – מקובלת עלי.

אני מצטרפת להצעתה כי תנסחו מענה לפונה בהתאם, ותעבירו אותו לעיוננו לפני הוצאתו.

 

 

בברכה,

נורית ליטמן, עו"ד | משנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים)

טלפון: 02-6466633 פקס: 02-6467039

דוא"ל: nuritl@justice.gov.il

__________________________

פרקליטות המדינה         

 

 

 

שלום נורית,

 

ראי את פניית ח"כ איל בן ראובן המצורפת.

על פי הפניה, אתר Ynet פרסם אזכור חלקי לשמו של חייל החשוד בעבירה שנעברה במסגרת פעילות מבצעית.

סעיף 325(ו3) לחוק השיפוט הצבאי, שנחקק בשנת 2016, קובע איסור פרסום שמו של אדם החשוד בביצוע עבירה שנעברה במהלך פעילות מבצעית.

במסגרת התיקון לחוק הורחבה תחולת האיסור גם כלפי כל אדם בסעיף 70(ה3) לחוק בתי המשפט.

 

נשמח להתייחסותך לפנייה, ובפרט לשאלה מהי מדיניות ההעמדה לדין לפי סעיף 70(ה3) לחוק בתי המשפט.

 

תודה ושבוע טוב,

 

 

יפעת גורדון | מתמחה

אשכול ביטחון, המחלקה למשפט ציבורי מנהלי

ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

02-6466141  |  7 02-6467028

דוא"ל  IfatGo@justice.gov.il