|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
|
|
|
|
| 7 [שירות המדינה] [עבודה] |
 |
| עע (ארצי) 12265-08-15 עיזבון המנוח פיקר שמואל ז"ל נ' מדינת ישראל הממונה על תשלום הגמלאות (עבודה; יגאל פליטמן, ורדה וריט ליבנה, אילן איטח, לאה גליקסמן, רועי פוליאקוב, נ.צ.: מ' בירון בן גרא, י' הראל בוכריס; 24/06/18) - 22 ע' |
ביה"ד פסק כי, בדין נדחתה תביעת המערערת 2 לגמלת שאירים עקב פטירת בן זוגה, ידועתו בציבור, מהטעם שהתביעה התיישנה לפי סעיף 50 לחוק שירות המדינה (גמלאות); נוכח התוצאה הקשה של אובדן הזכות לגמלת שאירים והמבחן הנוקשה הקבוע בסעיף 50 הנ"ל בדבר "סיבות שלתובע לא הייתה שליטה עליהן", קרא ביה"ד למחוקק לפעול לריכוך התוצאה הקשה האמורה, בחלוף פרק זמן כה קצר של התיישנות הקבוע בסעיף.
 שירות המדינה – גימלאות – התיישנות תביעה
שירות המדינה – גימלאות – שאירים
שירות המדינה – גימלאות – הממונה על הגימלאות
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – קצבת שאירים
עבודה – גימלאות – התיישנות
עבודה – שירות המדינה – גימלאות |
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
|
|
|
|
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [חוזים] |
|
| עא 1873/16 דוד סויסה נ' הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (עליון; ד' ברק ארז, ד' מינץ, י' אלרון; 16/07/18) - 12 ע' |
| עו"ד: מרים דונין, שפיר עפר, חן רזיאל |
ביהמ"ש המחוזי שגה בקבעו כי על הצדדים לשאת כל אחד בנזקיו בגין הפרה הדדית של החוזה; לא היה מקום כלל להחיל בענייננו את דוקטרינת האשם התורם ואף אם היה מקום לעשות כן, ביהמ"ש לא יישם את מבחני העזר שנקבעו בעניין זה; הדיון בתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שייקבע שיעור הנזק שנגרם, אם נגרם, למערערים, והאגודה תישא בתשלום מלוא נזק זה. הערעור שכנגד בעניין תשלום דמי שימוש במקרקעין נדחה בהעדר הוכחה בפני ביהמ"ש קמא בעניין גובה דמי השימוש.
חוזים – הפרה – הפרה הדדית
חוזים – אחריות – אשם תורם
חוזים – אחריות – חלוקתה
חוזים – הפרה – הוכחת שיעור הנזק
.
ערעור וערעור שכנגד על פס"ד מחוזי, במסגרתו נדחו תביעת המערערים לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת חוזה ע"י המשיבה (להלן: האגודה) ותביעה שכנגד שהגישה האגודה לדמי שימוש במקרקעין והתקבלה תביעה לסילוק ידם של המערערים מהמקרקעין של המשיבה. על אף קביעתו כי האגודה הפרה את ההסכם בכך שמסרה למערערים כמחצית משטח המקרקעין עליו התחייבה וכן הקצתה למערערים מכסת מים נמוכה מזו שהתחייבה, ביהמ"ש קמא מצא שהמערערים אינם זכאים לפיצויים בגין ההפרות נוכח מסקנתו כי אף המערערים הפרו את ההסכם וכי התנהלותם ניתקה את הקשר הסיבתי בין הפרותיה של האגודה את ההסכם לבין הנזק שהמערערים טענו לו. בתביעה שכנגד נקבע כי האגודה אינה זכאית לדמי שימוש מפני שלא הוכיחה את טענתה בעניין גובה דמי השימוש. לצד זאת, נוכח ביטול ההסכם על ידי האגודה, בין על ידי מכתב דרישה לסילוק יד ובין על ידי הגשת התביעה שכנגד, נמצא כי המערערים היו צריכים לסלק את ידם מהמקרקעין וניתן צו המורה על סילוק ידם באופן מיידי.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ד' מינץ בהסכמת השופטים ד' ברק-ארז ו-י' אלרון) קבל באופן חלקי את הערעור ודחה את הערעור שכנגד, מהטעמים הבאים:
על פי הגישה המסורתית בדיני החוזים, במקרה של הפרה הדדית של החוזה מוטל על כל אחד מהצדדים לפצות את רעהו על אובדן הרווח שנגרם לו כתוצאה מההפרה. עם זאת, הפסיקה הכירה בכך שבמקרים המתאימים ניתן להחיל את תורת האשם התורם גם בדיני החוזים. במקרה דנא, על אף שהדברים לא עלו באופן מפורש על הכתב, עיון בפסק הדין מגלה כי ביהמ"ש המחוזי החיל הלכה למעשה את דוקטרינת האשם התורם והגיע למסקנה כי בנסיבות העניין על כל צד לשאת בנזקיו, ככל שישנם.
לעמדת ביהמ"ש לא היה מקום כלל להחיל בענייננו את דוקטרינת האשם התורם ואף אם היה מקום לעשות כן, ביהמ"ש לא יישם את מבחני העזר שנקבעו בעניין זה.
בע"א 3912/90 בעניין Eximin מנה הנשיא שמגר שלוש דרכים אפשריות לחלוקת האחריות בין הצדדים במקרה של הפרה הדדית על ידי שניהם: על פי מידת חוסר תום הלב שדבק בכל אחד מהצדדים; לפי השוואת התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק; לפי שילוב מידת חוסר תום הלב והתרומה הסיבתית לנזק.
בע"א 3940/94 בעניין שמואל רונן, עליו הסתמך ביהמ"ש המחוזי, פורטו שורה של מבחני עזר נוספים אותם יש להביא בחשבון בעת קביעת אופן חלוקת הנזק בין הצדדים: היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים; מידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם והתרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון.
בהכרעתו כי כל צד יישא בנזקיו, גזר ביהמ"ש קמא גזירה שווה מעניין שמואל רונן, אך התעלם מכך שהמסד העובדתי בענייננו שונה עד מאד. בעניין שמואל רונן קבע ביהמ"ש כי יש להטיל על כל צד את האחריות לנזק שנגרם לו, הגם שנזקו של אחד מן הצדדים לסכסוך נחזה כגבוה מנזקו של הצד השני. זאת, מכיוון שאותו צד היה זה שהפר ראשון את החוזה בהפרה יסודית. לעומת זאת, בענייננו, בעוד הנזק של המערערים נחזה כגבוה יותר (האגודה כלל לא הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת החוזה, למעט התביעה שכנגד לדמי שימוש במקרקעין), האגודה היא זו שהפרה ראשונה ומשמעותית את ההסכם – בכך שהעבירה לידי המערערים רק כמחצית מהמקרקעין, ובכך שמכסת המים בפועל הייתה נמוכה משמעותית ממכסת המים לה התחייבה.
בנוסף, מחומר הראיות עולה כי להפרות האגודה תרומה סיבתית גדולה יותר לנזק הנחזה של המערערים. לעניין מכסת המים, ביהמ"ש מצא לנכון לקבל את טענת האגודה כי התחלת הנטיעות הייתה מביאה להגדלת כמות המים. ברם, מחומר הראיות עולה כי האגודה לא הביאה כל סימוכין לכך שמדובר בנוהג מקובל או כי האגודה ניהלה מגעים עם רשות המים להגדלת מכסת המים.
אמנם אין חולק כי המערערים לא עמדו בהוראת הסעיף לנטוע מטעים, וגידלו גידולי בעל ושלחין במקום לנטוע מטעים. אולם, ביהמ"ש קובע כי נוכח התנהלותה, הייתה האגודה מנועה מלדרוש מהמערערים לקיים סעיף זה, כל עוד לא קיימה היא את חיובה לדאוג להקצאת מים בהתאם להסכם. שכן, קשה עד בלתי אפשרי לבוא בטענות אל המערערים בגין בחירתם שלא להתחיל בנטיעות ולשים את כספם על קרן הצבי, כאשר אינם יודעים האם מכסת המים תגדל כך שתספיק להם גם בעתיד. לא זו הייתה חלוקת הסיכונים שנקבעה בהסכם בין הצדדים.
התנהלותה של האגודה בקשר למכסת המים אף עולה כדי חוסר תום לב בניהול משא ומתן וגם לכך לא נתן ביהמ"ש משקל מספיק. במסגרת ההסכם הצהירה האגודה כי יש לה זכויות למכסת מים מסוימת, ולא כי בעתיד, לאחר נטיעת מטעים על ידי המערערים, תגדיל רשות המים את מכסת המים כך שתספיק לצרכי המערערים. לאורך ההליך בביהמ"ש המחוזי ניסתה האגודה לטעון כי היה על המערערים לבדוק את מכסת המים ברשות המים, בבחינת "ייזהר הקונה" caveat) (emptor. אולם טענה זו אינה פוטרת צד להסכם מחובת גילוי של עובדות מהותיות, ובוודאי שאין בה כדי להצדיק מסירה אקטיבית של מידע שגוי.
יישום המבחנים מעלה אפוא כי שגה ביהמ"ש בקבעו כי על הצדדים לשאת כל אחד בנזקיו. לעמדת בימ"ש זה, המקרה דנא אינו נמנה על המקרים המצדיקים את חלוקת האחריות להפרה בין הצדדים.
ברם, בפסק דינו ביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצאים עובדתיים באשר לגובה הנזק שנגרם, אם נגרם, למערערים כתוצאה מהפרות האגודה. כפועל יוצא מכך, בימ"ש זה אינו יכול, בשבתו כערכאת ערעור, להכריע סופית בסכסוך בין הצדדים. לפיכך, הדיון בתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי על מנת שייקבע שיעור הנזק שנגרם, אם נגרם, למערערים, והאגודה תישא בתשלום מלוא נזק זה.
הערעור שכנגד בעניין דחיית תביעת האגודה לדמי השימוש: כידוע, תנאי לקבלת פיצוי הוא הוכחת שיעור הנזק. בענייננו, האגודה תבעה את מחצית דמי השימוש עליהם הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם. ברם, כפי שציין ביהמ"ש בצדק, על אף שההסכם לא בוטל עד לשנת 2012, תנאיו היו שונים עד מאד למן ההתחלה: השטח שהוקצה לטובת המערערים עמד על כמחצית מהשטח שנקבע בהסכם; מכסת המים, אשר גם היא קרוב לוודאי משפיעה על גובה דמי השימוש, הייתה נמוכה משמעותית מהכמות לה התחייבה האגודה; המערערים גידלו גידולי בעל ושלחין ולא נטעו מטעים. בהינתן שינויים אלה, אין מדובר ב"חישוב אריתמטי פשוט", כפי שטענה האגודה בסיכומיה, אלא נדרשה הערכה של דמי השימוש הראויים בגין השימוש שעשו המערערים במקרקעין. משעה שהאגודה לא העמידה כל חישוב או הערכה כזו לפני ביהמ"ש, בדין נדחתה תביעתה לדמי שימוש.
הטענות שהעלו המערערים כנגד סילוק ידם מהמקרקעין הפכו לתיאורטיות נוכח העובדה שהמקרקעין פונו עוד בשנת 2016 ולפיך לא נמצא מקום לדון בהן. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בוררות] |
|
| רעא 4453/18 ניסים דעדוש נ' אגודת גורן, מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (עליון; ד' מינץ; 15/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: רון בן מיור |
נוכח האופי המיוחד של הבוררות באגודות שיתופיות הנובע, בין היתר, מיחסי הקרבה המיוחדים ושותפות האינטרסים בין חברי האגודה, בינם לבין עצמם ובינם לבין האגודה, ההתערבות השיפוטית בהליכי הבוררות במגזר החקלאי מצומצמת אף יותר מהליכי בוררות "רגילים".
בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור
בוררות – פסק בורר – התערבות בית-המשפט
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי במסגרתו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות. ברקע, החלטת ועד המושב לשייך למשיבים 2-3 (להלן: פלח), כרבע מהמגרש עליו החזיקו המבקשים בלול עופות, וזאת ללא הסכמת המבקשים ויידועם. בפועל, נותר מגרש הלול בחזקת המבקשים. כשנתיים לאחר מכן, ביקשו המבקשים לשדרג את הלול והחלו בעבודות, ללא היתר בנייה וללא הסכמתה של האגודה. לאחר פניה מצד פלח, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה החלה בהליכי אכיפה ועבודות השדרוג הופסקו. בהמשך לכך פנו המבקשים להליך בוררות. הבורר מצא כי החלטת המושב להקצות חלק משטח המחלוקת לטובת פלח ללא הסכמת המבקשים בטלה ומבוטלת. עם זאת, נפסק כי חלק משטח המחלוקת יועבר מחזקת המבקשים לחזקת פלח עד לסוף שנת 2022 ועל המבקשים להרוס חלק מהלול שמצוי בשטח זה. עוד נפסק כי בהתקיים תנאים מסוימים, תשתף האגודה פעולה עם המבקשים בקידום הליכי תכנון שיידרשו לצורך קבלת היתר בניה לשדרוג הלול וכי פלח לא יהיו רשאים להתנגד לשדרוג הלול. כן נפסק כי האגודה תשלם למבקשים פיצוי בסך של 30,000 ש"ח בעבור השקעותיהם לצורך שדרוג הלול, וכן 15,000 ש"ח בעבור הוצאותיהם בניהול הליך הבוררות. התביעה שכנגד שהגישו פלח – נדחתה. בבקשתם חוזרים המבקשים על הטענות שהעלו לפני ביהמ"ש המחוזי בהן כי הבורר פעל בחוסר סמכות עת שהורה על הריסה חלקית של הלול וכן כי הבורר לא העניק למבקשים הזדמנות לטעון לגבי הגבול החדש בין החלקות.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור על פסקי דין של ביהמ"ש בענייני בוררות תינתן במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר נגרם עיוות דין למי מהצדדים. יתרה מכך, נוכח האופי המיוחד של הבוררות באגודות שיתופיות הנובע, בין היתר, מיחסי הקרבה המיוחדים ושותפות האינטרסים בין חברי האגודה, בינם לבין עצמם ובינם לבין האגודה, ההתערבות השיפוטית בהליכי הבוררות במגזר החקלאי מצומצמת אף יותר מהליכי בוררות "רגילים".
בענייננו, למעט טענה, שהועלתה בלשון רפה, לפיה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי "חוטא לכללי הצדק הטבעי", המבקשים לא טענו כלל כי המקרה דנא מעורר שאלה עקרונית או כי נגרם להם עיוות דין. המבקשים אינם מרוצים מהתוצאה אליה הגיע הבורר וביהמ"ש המחוזי, ותחושותיהם טבעיות ואף מובנות. ברם, חוסר שביעות רצון של מי הצדדים אינו אמת המידה למתן רשות ערעור. בשולי הדברים ביהמ"ש מוסיף, כי הוא תמים דעים עם ביהמ"ש המחוזי כי הבורר לא חרג מסמכותו בכך שקבע גבול חדש בין החלקות ועם הקביעה כי לא נפגעה זכות הטיעון של המבקשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 4906/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג; 15/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: הילה גורני, וסים דכוור |
אכן נפלו כמה תקלות בדרך פעולתו של שירות המבחן. ברם, כידוע, תסקיר המעצר אינו חזות הכל. ביהמ"ש המחוזי נתן את דעתו גם על הליקויים שנפלו בתסקירי המעצר, שקל כדבעי את כל השיקולים הצריכים לעניין, איזן ביניהם כראוי ומסקנתו – בדבר המשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים – נכונה. לפיכך, לא נמצא מקום להתערב בהחלטתו.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
ערר על החלטת בימ"ש מחוזי בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה להורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. על-פי המתואר בכתב האישום, במשך מספר שנים נהג העורר לבצע עבירות מין ואלימות בשתי בנותיו. חלק מן העבירות בוצעו לכאורה בטרם מלאו לבנות 14 שנים, וחלק לאחר שעברו את גיל 14. עיקר טענות ב"כ העורר מתמקדות בפגמים בהתנהלותו של שירות המבחן ותסקירי המעצר שהוגשו בעניינו של העורר.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) דחה את הערר מהטעמים הבאים:
כידוע, החלטה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו תלויה בשלושה: בקיומן של ראיות לכאורה; בהתגבשותה של עילת מעצר; ובשלילת אפשרות להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה, בכלל זה מעצר בפיקוח אלקטרוני. בענייננו, הצדדים אינם חלוקים על כך ששני התנאים הראשונים מתקיימים: ישנן ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר; פשוט וברור שקיימת עילת מעצר – מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי משפט. המחלוקת ממוקדת בשאלת החלופה למעצר.
לטענת ב"כ העורר נסיבות העניין דנן מצדיקות את פסילתו של תסקיר המעצר, ועריכת תסקיר מעצר חדש. לטענתו, בהתאם להחלטה בבש"פ 778/18 היה מקום לכך שהתסקיר העדכני יערך על-ידי קצין מבחן דובר השפה הערבית. משאין בנמצא קצין מבחן שכזה, הרי שמן הראוי היה שהתסקיר העדכני יערך על-ידי קצין מבחן אחר מזה שערך את התסקירים הקודמים; זאת, בייחוד לנוכח העובדה שקצין המבחן שערך את התסקירים הקודמים כבר גיבש את עמדתו השלילית והמרשיעה כלפי העורר. מכל מקום, טוען ב"כ העורר, כי ביהמ"ש המחוזי לא נתן בהחלטתו את המשקל הראוי לכך שגם בתסקיר העדכני שב קצין המבחן על טעותו, התייחס לעורר כאל מורשע, ולא נתן את דעתו להתאמתו של האח לשמש כמפקח.
אמת נכון הדבר, נפלו כמה תקלות בדרך פעולתו של שירות המבחן. ברם, כידוע, תסקיר המעצר אינו חזות הכל; המלצותיו והערכותיו של שירות המבחן חשובות מאד, אך אינן בבחינת 'כזה ראה וקדש'. ביהמ"ש המחוזי נתן את דעתו גם על הליקויים שנפלו בתסקירי המעצר, אמר את שאמר בהקשר זה, שקלל את הנתונים כולם, איזן ביניהם כהלכה, והורה על המשך מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי שקל כדבעי את כל השיקולים הצריכים לעניין, באורך-רוח, באופן חוזר ונשנה, איזן ביניהם כראוי – ומסקנתו נכונה. לפיכך, לא נמצא מקום להתערב בהחלטתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 3771/18 מדינת ישראל נ' אמיל רפאלוב (עליון; מ' מזוז; 12/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אמיר נבון, ארז בן ארויה |
למרות הימשכות ההליכים ותקופת המעצר הממושכת והחריגה – שלוש שנים ועשרה חודשים מאחורי סורג ובריח ומזה כ-14 חודשים במעצר בתנאי פיקוח אלקטרוני – אין מנוס מהיענות לבקשת המדינה להארכת המעצר בפיקוח אלקטרוני.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
בקשה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים להארכת מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני בתשעים ימים. כתב האישום מייחס למשיב עבירות שונות של סחר בנשק, החזקת נשק, קשירת קשר לביצוע חבלה בכוונה מחמירה, סחר בסם מסוכן, נהיגה תחת השפעת סם, ניסיון ליבוא סם מסוכן ואיומים. יצוין כי המשיב שהה במעצר מאחורי סורג ובריח תקופה של שלוש שנים ועשרה חודשים ומזה כ-14 חודשים הוא במעצר בתנאי פיקוח אלקטרוני. פרשת התביעה הסתיימה לפני כשלוש שנים ופרשת ההגנה התארכה בשל עיכובים שונים הרובצים לפתחה של ההגנה. נטען כי בעת הזו נמצא התיק בישורת האחרונה.
.
ביהמ"ש העליון (השופט מ' מזוז) קיבל את הקשה מהטעמים הבאים:
אכן מדובר בענייננו בתקופת מעצר ממושכת וחריגה. בנסיבות רגילות יתכן מאוד והיה בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק ביטול המעצר והמרתו במגבלות אחרות. ברם בענייננו קיימים מספר שיקולים המטים את הכף להיענות לבקשת המדינה.
ראשית, בקשה זהה של המשיב, להמרת המעצר בפיקוח אלקטרוני בתנאי מעצר בית עם הקלות, נדונה במקביל להליך דנן במסגרת בקשה של המשיב לעיון חוזר, ואך אתמול ניתנה החלטה מנומקת הדוחה את הבקשה. במסגרת אותו הליך ניתן תסקיר מעצר אשר הגיע למסקנה כי רמת הסיכון הנשקפת מהמשיב נותרה גבוהה כשהייתה, והשירות לא המליץ על שינוי כלשהוא בתנאי מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני.
שנית, פרשת התביעה הסתיימה כבר לפני כ-3 שנים, ופרשת ההגנה התארכה בשל עיכובים שונים הרובצים לפתחה של ההגנה, והגיעה לסיומה רק ביום 11.12.2017.
שלישית, במהלך התקופה בה שהה המשיב במעצר בפיקוח אלקטרוני הוא ביצע מספר הפרות מהותיות של תנאי הפיקוח, אשר הוגדרו על ידי הממונה על הפיקוח האלקטרוני כהפרות אשר "אין ספק כי מדובר במקרה המצדיק הפסקת המעצר בפיקוח", אך בסופו של דבר ניתנה לו "הזדמנות אחרונה" להטיב את דרכיו.
רביעית, משפטו של המשיב הסתיים למעשה, כולל שלב הסיכומים, והתיק ממתין להכרעת דין אשר צפויה בעוד כ-3 חודשים.
בשולי הדברים צוין בנוסף כי למשיב הרשעות קודמות רבות נוספות על זו שציין בא כוחו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 5 [עבודה] [ראיות] |
|
| עע (ארצי) 25818-05-17 נריה קבלן נ' טאבון בן יהודה בע"מ (עבודה; אילן איטח, חני אופק גנדלר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: א' ירון, ע' ליפשיץ; 08/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: נירית לוין |
ככלל, נתבע הנמנע ממסירת גרסתו בתצהיר נוטל סיכון דיוני, שכן מחדל זה עלול לפעול לחובתו וייתכנו מקרים בהם צירוף תוצאותיו הראייתיות של מחדל זה לגרסת התובע, יביא הדבר לקבלת התובענה נגדו. ואולם, אין לקבוע כלל גורף כי אם ביה"ד אינו נותן אמון בגרסת התובע, מחויב הוא לקבל את תביעתו אך מפאת מחדלי הנתבע. שאלת השפעת המחדל על גורל התובענה תלויה בנסיבות כל מקרה ותיבחן בשים לב למארג הראייתי.
עבודה – בית-הדין לעבודה – ראיות
עבודה – הסכם קיבוצי – צו הרחבה
ראיות – עדות – הימנעות מעדות
.
המערער הועסק במשיבה (להלן: המעסיקה) במשך כשלוש שנים. לאחר סיום יחסי העבודה הגיש המערער תביעה לקבלת זכויות ביחסי עבודה וסיומם. התביעה נדחתה ברובה הגדול. מכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ח' אופק גנדלר ובהסכמת סגן הנשיאה א' איטח, השופט מ' שפיצר ונציגי הציבור א' ירון, ע' ליפשיץ) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר לטענה הנוגעת לתוצאות מחדלה של המעסיקה ממסירת גרסתה בעדות. המעסיקה, בהיותה בלתי מיוצגת, לא חויבה במסירת תצהיר עדות ראשית מטעמה. כמו כן, בתום עדות המערער, המעסיקה נמנעה מלמסור גרסתה באמצעות עדות. יחד עם זאת, שאלת משמעותם הראייתית של האמור היא קודם כל ענין לערכאה הדיונית. אכן, ככלל נתבע הנמנע ממסירת גרסתו בתצהיר נוטל סיכון דיוני, שכן מחדל זה עלול להיות בעל משמעות ראייתית ועלול לפעול לחובתו וייתכנו מקרים בהם צירוף תוצאותיו הראייתיות של מחדל זה לגרסת התובע, יביא הדבר לקבלת התובענה נגדו. ואולם, אין לקבוע כלל גורף כי אף אם ביה"ד אינו נותן אמון בגרסת התובע, מחויב הוא לקבל את תביעתו אך מפאת מחדלי הנתבע. כבר נפסק כי אין חובה על נתבע להביא עדים מטעמו לסתירת ראיות התובע; נתבע רשאי להוכיח כי אין ממש בטענות תובע מעדות התובע עצמו וממסמכים שיוגשו באמצעותו. כלומר, אם ביה"ד אינו נותן אמון בגרסת התובע, אזי ה"אין" בגרסתו אינו הופך ל"יש" המצדיק קבלת התובענה אך מפאת מחדלי הנתבע מהעדה או הגשת תצהיר. משכך, מחדל מהעדה אכן עלול לפעול לחובת בעל הדין ואולם אין בכך לחייב בהכרח את קבלת התובענה, כששאלת השפעת המחדל על גורל התובענה תלויה בנסיבות כל מקרה ותיבחן בשים לב למארג הראייתי, לרבות מידת מהימנות גרסת התובע. הערכה זו של התשתית הראייתית היא עניין לערכאה הדיונית.
אשר לתחולת צו ההרחבה בענף האפייה, ההסכם הקיבוצי בענף האפייה כמו גם צו ההרחבה שהוצא על יסודו, חלים על "מאפיות", ואולם הגדרת "מאפיה" לא מצויה בהם. ביה"ד קמא קבע, ובצדק, כי נטל השכנוע מוטל על שכם המערער-העובד, והוא לא הצליח להרימו ולשכנע כי עיקר פעילות המעסיקה היא בתחום האפייה, וזאת משני טעמים: המערער מבקש לבודד את פעילות האפייה המתבצעת בקומה השנייה של העסק. אולם הבחינה של עיקר העיסוק צריכה להיות כוללת, קרי בחינה משולבת של פעילות האפייה המתבצעת בקומה השנייה והפעילות המסחרית המתבצעת בקומה הראשונה. מנקודת מבט זו נראה כי עסקינן במעין מסעדה או סוג של בית אוכל, האופה אך חלק ממוצריו וחלק נעזר בבצק מוקפא. לצד ממכר המאפים מוכר בית העסק גם גלידות ומצויה בה גם עמדת טוטו. בנסיבות אלה, העובדה שנעשית במקום גם פעולת אפייה, כשלעצמה, אינה מספקת כדי להפוך את העסק למאפייה; פעילות האפייה, כשלעצמה, אינה מספיקה להרמת נטל השכנוע, כיוון שלא הרי אפייה שתכליתה שיווק כהרי אפייה לממכר ישיר לצרכנים המבקשים לאכול במקום, לצד פעילויות מסחריות נוספות, ולכן כאשר נערכת אפייה לשתי המטרות עולה הצורך באפיונה של התכלית הדומיננטית. לאור כל האמור, הנתון בדבר קיומה של פעילות אפייה, כשלעצמו, אינו מוביל בהכרח למסקנה כי עסקינן במאפייה, ונדרשת תשתית ראייתית נוספת לצורך ביסוס מסקנה זו. העדר תשתית כאמור פועל לחובת המערער, אשר על שכמו מוטל נטל השכנוע. לאור זאת, הערעור כנגד אי החלת צו ההרחבה בענף המאפיות, נדחה.
ביה"ד הארצי לא מצא מקום להתערב ביתר רכיבי הערעור הנוגעים לנסיבות סיום ההעסקה, גמול שעות נוספות, הפקדות לפנסיה/פיצויי פיטורים, אי פסיקת פיצויי הלנה, דמי חגים ודמי הבראה, דמי מחלה, ואי פסיקת הוצאות למערער. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] [ראיות] |
|
| עפ (ארצי) 32845-07-15 מדינת ישראל נ' קארין פילוסוף זרניצקי (עבודה; אילן איטח, לאה גליקסמן, סיגל דוידוב מוטולה; 24/06/18) - 25 ע' |
| עו"ד: זרי חזן , דפנה שגל, עדי צימרמן , ענת שמעוני |
ביה"ד הארצי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המשיבים בעבירות של העסקת עובדים זרים במשק ביתם ללא היתר כדין וללא הסדרת ביטוח רפואי, לאור הוכחת היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירות.
עבודה – עובדים זרים – היתר העסקה
עבודה – עובדים זרים – ביטוח רפואי
עבודה – עובדים זרים – העבדה שלא כדין
ראיות – קבילות – הודאה מחוץ לכותלי בית-המשפט
ראיות – דבר-מה נוסף – להודאה מחוץ לכותלי בית-המשפט
.
ערעור מטעם המדינה על הכרעת הדין של ביה"ד האזורי לעבודה, במסגרתה זוכו המשיבים מעבירות של העסקת עובדים זרים במשק ביתם ללא היתר כדין וללא הסדרת ביטוח רפואי, עבירות על סעיפים 2(א) ו-2(ב)(3) לחוק עובדים זרים (להלן: החוק).
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ס' דוידוב-מוטולה ובהסכמת סגן הנשיאה א' איטח והשופטת ל' גליקסמן) קיבל את הערעור ופסק כי:
סעיף 1י"ג(א) לחוק קובע כי "לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר...". בהמשך קובע סעיף 2(א) לחוק כי מי ש"העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו" או "העסיק עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1 י"ג" עבר עבירה. כדי להרשיע בעבירה לפי סעיף 2(א) לחוק, על המדינה להוכיח, מבחינת היסודות העובדתיים של העבירה, כי נמצא אדם שהעסקתו טעונה היתר, כי היתר שכזה לא היה, וכי הנאשם הוא שהעסיק אותו. עוד נדרש להוכיח, מבחינת היסוד הנפשי, קיומה של מודעות. בענייננו, במהלך ביקורת ראשונה בבית המשיבים, נמצאו שני עובדים זרים ללא היתרי העסקה. לפיכך, העובדה היחידה הנוספת שנדרשה המדינה להוכיח היא כי המשיבים היו מעסיקי העובדים. המדינה עמדה בנטל זה. ראשית, לא ניתן להתעלם מהחזקה העובדתית שנקבעה בפסיקה, בהתבסס על ניסיון החיים, ולפיה כאשר אדם נמצא מבצע עבודה באתר מסוים, והעבודה שהינו מבצע נחוצה למי שמחזיק אותה עת באתר – ניתן להסיק כי קיים קשר של יחסי עובד-מעסיק בין מבצע העבודה למחזיק באתר, אלא אם יוכח אחרת. חזקה זו עוגנה בסעיף 4א לחוק, ובעניין גלפנד יושמה ביחס להעסקה במשק בית, והובהר כי היא חלה על שני בני הזוג המתגוררים בנכס. בענייננו, העובדים לא נצפו מבצעים עבודות, ולכן החזקה העובדתית אינה חלה באופן ישיר. עם זאת, יש ליתן משקל ראייתי לא מבוטל לעובדת הימצאות העובדים בבית המשיבים; טענות המשיבים לגבי צו הכניסה לבית, נדחו, אך גם אם היה נקבע כי הכניסה הייתה פגומה, המשיבים ממילא הודו בכך שהעובדים נמצאו בביתם בזמן הביקורת ובפרטי העובדים, כך שלמעשה אין כל ראיה נדרשת שהושגה במהלך הביקורת. גם במהלך ביקורת שנייה נמצאו שני העובדים, ולא היה להם היתר העסקה וגם ביחס לביקורת זו לא נמצאו במהלכה כל ראיות שהיה הכרח להגישן.
בנוסף לממצאי הביקורות, לתיק הוגשו אמרות המשיבים בפני מפקח רשות האוכלוסין וההגירה, במהלכן הודו בהעסקת העובדים. מדובר בהודיית חוץ של נאשם שהוכחה באמצעות המפקח בפניו נאמרו הדברים, ולא נטען כי נפל פגם בדרך גבייתה או כי לא ניתנה באופן חופשי ומרצון. לפיכך, מתקיימים תנאי סעיף 12 לפקודת הראיות. משלא נמצא שנפל פגם בביקורת לא קמה עילה לבחון את אפשרות פסילת ההודיות בהתבסס על כלל הפסילה הפסיקתית; גם אם היה נקבע שנפלו פגמים בדרך ביצוע הביקורות, במכלול נסיבות העניין אין בהם כדי להביא לפסילת ההודיות שניתנו במנותק מהן זמן רב לאחר הביקורות; אשר ל"דבר מה נוסף" שאמור להתווסף להודיית חוץ של נאשם, הודאות המשיבים מתאפיינות בסממני אמת פנימיים, לרבות מעצם התיאור המפורט של הקשר שנוצר בינם לבין העובדים, ותיאור מערכת היחסים בינם לבין העובדים. בנוסף, ניתן למצוא להודאות חיזוק חיצוני מחומר הראיות האובייקטיבי.
היסוד הנפשי הנדרש הוא מודעות, וזו מתקיימת גם במקרה של "עצימת עיניים". עצימת עיניים הוגדרה בפסיקה כחשד סובייקטיבי והימנעות מלקיים לגבי אותו חשד בירור שהוא סביר בנסיבות העניין. במקרה זה המשיבים הודו כי ידעו שהעובדים מועסקים בביתם, מבלי שניסו לטעון כי ביצעו בירור כלשהו לגבי מעמדם, אלא הסתפקו בהנחה בלתי מבוססת כי בשל כך שנולד לעובדים ילד בישראל, הם זכאים לשהות ולעבוד בה. בכך מתקיים הרכיב הנפשי הדרוש. ממועד הביקורת הראשונה ואילך מתקיים היסוד הנפשי ביתר שאת, שהרי המשיבים כבר הבינו או אמורים היו להבין שאין לעובדים היתר וכי העסקתם מהווה עבירה פלילית; העבירה של אי הסדרת ביטוח רפואי כדין הוכחה הן ביסוד העובדתי שלה והן ביסוד הנפשי שלה. לאור כל האמור, הוכחו יסודות העבירות שיוחסו למשיבים, והמשיבים הורשעו בעבירות אלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [שירות המדינה] [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 12265-08-15 עיזבון המנוח פיקר שמואל ז"ל נ' מדינת ישראל הממונה על תשלום הגמלאות (עבודה; יגאל פליטמן, ורדה וריט ליבנה, אילן איטח, לאה גליקסמן, רועי פוליאקוב, נ.צ.: מ' בירון בן גרא, י' הראל בוכריס; 24/06/18) - 22 ע' |
| עו"ד: דנה מנחה, ג'ברין ג'אבר |
ביה"ד פסק כי, בדין נדחתה תביעת המערערת 2 לגמלת שאירים עקב פטירת בן זוגה, ידועתו בציבור, מהטעם שהתביעה התיישנה לפי סעיף 50 לחוק שירות המדינה (גמלאות); נוכח התוצאה הקשה של אובדן הזכות לגמלת שאירים והמבחן הנוקשה הקבוע בסעיף 50 הנ"ל בדבר "סיבות שלתובע לא הייתה שליטה עליהן", קרא ביה"ד למחוקק לפעול לריכוך התוצאה הקשה האמורה, בחלוף פרק זמן כה קצר של התיישנות הקבוע בסעיף.
שירות המדינה – גימלאות – התיישנות תביעה
שירות המדינה – גימלאות – שאירים
שירות המדינה – גימלאות – הממונה על הגימלאות
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – קצבת שאירים
עבודה – גימלאות – התיישנות
עבודה – שירות המדינה – גימלאות
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי שדחה את ערעור המערערת 2 (להלן: המערערת) על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות (להלן: הממונה) לדחות את תביעתה לגמלת שאירים עקב פטירת מר שמואל פיקר ז"ל (להלן: המנוח), מהטעם שהתביעה התיישנה לפי סעיף 50 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: החוק).
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי סגן הנשיאה א' איטח ובהסכמת הנשיא (בדימוס) י' פליטמן, הנשיאה ו' וירט-ליבנה, השופטת ל' גליקסמן, השופט ר' פוליאק ונציגי הציבור מ' בירון בן גרא, י' הראל בוכריס) דחה את הערעור ופסק כי:
סעיף 50 לחוק קובע כי הזכות להגיש תביעה לגמלה המגיעה לשאיר מתיישנת בתום שנתיים "מיום שנולדה עילתה". אולם, הסעיף מסמיך את הממונה להאריך "תקופה זו", "אם האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלתובע לא הייתה שליטה עליהן". עילת התביעה לקצבת שאירים לפי החוק קמה עם פטירת המנוח. בנקודת זמן זו הוענק למערערת כוח תביעה מהותי לתבוע את קצבת השאירים. לפיכך, בדין התקבלה עמדת הממונה לפיה התביעה של המערערת לממונה הוגשה לאחר שחלפו שנתיים "מיום שנולדה עילת תביעה" ולכן נקודת המוצא היא שהתביעה התיישנה, אלא אם כן יעלה בידי המערערת להראות כי תביעתה לא הוגשה מסיבות שלא הייתה לה "שליטה עליהן".
אין לראות בתביעה לקצבת שאירים עילת תביעה מתחדשת ובאופן זה לפרש את סעיף 50 לחוק כמביא לתוצאה של שיהוי, כך שהשאירים יוכלו לתבוע לכל הפחות גמלאות עבור השנתיים שקדמו לתביעה ואף עבור פרק זמן ארוך יותר אם האיחור בהגשת התביעה היה בשל סיבות שלא הייתה להם שליטה עליהן; אין לקבל את טענת המערערת בדבר "התיישנות שלא מדעת" נוכח אי ידיעתה על זכותה. כל העובדות המקימות את זכותה היו ידועות לה: היות המנוח גמלאי של המדינה, דבר פטירתו והיותה ידועה בציבור של המנוח. לעניין הטענה בדבר אי ידיעת הזכות, הכלל הוא, כי אי-ידיעה בדבר זכויות, כשלעצמה, אינה מהווה סיבה להארכת מועד להגשת תביעה.
אשר לסיבות שאין שליטה עליהן והתערבות בשיקול הדעת של הממונה, לפי סעיף 50 לחוק, הזכות לתבוע גמלת שאירים לא תתיישן על אף שחלפו שנתיים מיום שהתגבשה עילת התביעה, אם יעלה בידי המערערת להראות כי האיחור בהגשת התביעה חל עקב סיבות שלא הייתה לה שליטה עליהן. המערערת, טוענת כי בגדרן של סיבות אלה יש למנות את הצורך בפסק דין המכיר במעמדה כידועה בציבור וכן את התמשכות ההליכים בבימ"ש לענייני משפחה. בהקשר זה, מחד, נוכח חשיבות הזכות לגמלאות, אף בהינתן כי עסקינן בזכות אובליגטורית, אין ליתן לאותן סיבות פירוש מצמצם. מאידך, אין עילה להתערב בשיקול דעתו של הממונה שקבע כי הנסיבות הנ"ל אינן באות בגדר סיבות עליהן לא הייתה לה שליטה. לצורך הגשת התביעה לקצבת שאירים לא נדרשה המערערת לאחוז בפסק דין של בימ"ש לענייני משפחה או של ערכאה אחרת או ברישום אחר המכיר במעמדה כ"ידועה בציבור". יתרה מזאת, לא היה בפסק דין או ברישום כאמור כדי להקים "השתק" כלפי הממונה. משכך, אין בהתמשכות ההליכים בבימ"ש לענייני משפחה לעלות כדי סיבה שאין למערערת שליטה עליה. שכן, המערערת לא הייתה צריכה להמתין לתום ההליך שם ובכל רגע נתון היה בכוחה להגיש את תביעתה. לאור האמור, לא נפל פגם בשיקול דעתו של הממונה כי לא התקיימו נסיבות שלא הייתה למערערת שליטה עליהן. לסיכום, נוכח האיחור של המערערת הערעור נדחה, חרף התוצאה הקשה של אובדן הזכות לגמלת שאירים, נוכח סעיף 50 לחוק והמבחן הנוקשה – "סיבות שלתובע לא היתה שליטה עליהן". |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 8 [עבודה] |
|
| סעש (ב"ש) 24506-04-18 אלון חסן נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (עבודה; צבי פרנקל, נ.צ.: א' שיטרית, מ' יעיש; 27/06/18) - 10 ע' |
| עו"ד: בטי מצר לוי, רן קונפינו, יעקב מלישקביץ', עדית אייגס |
ביה"ד דחה את תביעת התובע לביטול השעייתו מעבודתו בנתבעת עד גמר ההליכים המשפטיים נגדו. זאת, נוכח הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, כאשר אין מקום שביה"ד יתערב בשיקול הדעת של הנתבעת בעניין זה, שהוסדר בהסכם קיבוצי.
עבודה – שירות המדינה – השעיה
עבודה – משמעת – השעיה
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
עסקינן בתביעת התובע לבטל את החלטת הנתבעת בדבר השעיה מעבודתו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא צ' פרנקל ונציגי הציבור א' שיטרית, מ' יעיש) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 8 ד' להסכם קיבוצי משנת 2001 מאפשר לנתבעת להמשיך להשעות עובד שהואשם בעבירות פליליות עד גמר הליכי הערעור. הסעיף קובע שהשעיה יכולה להימשך עד גמר הליכי הערעור. הסעיף מלמד על אומד דעת הצדדים לפיו ההשעיה תימשך עד מתן פסק דין חלוט, מאחר שהצדדים קבעו כי אם העובד אינו מזוכה ונחשב כמפוטר באופן רטרואקטיבי מיום תחילת השעייתו. פיטורים רטרואקטיביים אינם מתיישבים עם טענת התובע כי יש לו זכות לשוב לעבודתו לאחר זיכויו עד למתן פסק הדין בערכאת הערעור. העסקה בפועל כפי שמבקש התובע, ופיטורים רטרואקטיביים אינם מתיישבים זה עם זה. הצדדים להסכם צפו מראש אפשרות של זיכוי בערכאה הראשונה והרשעה אפשרית בערכאת הערעור ולכן קבעו כי ניתן להשעות עד לקבלת פסק דין חלוט. סעיף 8 ג' אינו עוסק בהפסקת השעיה אלא עוסק בתשלום השכר לעובד מושעה; סעיף 8 א עוסק בהשעיה באופן כללי ולאו דווקא שמוגש כתב אישום.
העובדה שההסתדרות הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות), שהיא צד להסכם, החליטה לא להצטרף ולהותיר את ההכרעה לשיקול ביה"ד, מלמדת שההסתדרות אינה מתנגדת לפרשנות של הנתבעת שהיא צד להסכם עמה. כבר נפסק כי משההסתדרות בוחרת שלא להתייצב להליך כזה שלהכרעה בו יש חשיבות פרשנית להסכם הקיבוצי, יש לעמדה שבשתיקה משקל נכבד, זאת במיוחד לאור מדיניותה של ההסתדרות כי כאשר יש מקום להתנגד לפרשנות המדינה להסכם קיבוצי כללי, היא מתייצבת ומביעה עמדתה במפורש.
הטענה שהמשך ההשעיה מהווה פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות, נדחתה. ההסכם הקיבוצי צפה את האפשרות של השעיה גם לאחר זיכוי, מה גם שבענייננו הוגש ערעור באחת מעבירות מהן זוכה התובע. אין זה תפקידו של ביה"ד לבחון את מהות הערעור שהגישה המדינה, מדובר בשיקול שהוא בסמכות הנתבעת, והנתבעת החליטה בשל הערעור להמשיך את ההשעיה. הסמכות להחליט האם להמשיך את ההשעיה היא סמכותה של הנתבעת. הנתבעת אפשרה לתובע לטעון את טענותיו שוב, וממילא כאשר מתקיים הליך משפטי, טענות הצדדים נשמעות גם במסגרת כתבי הטענות; תכלית ההשעיה היא הגנה ולא עונש. ההשעיה נועדה לנתק זמנית את העובד מתפקידו השוטף ובכך להגן על סביבת העבודה שלו. ההשעיה נועדה גם לשמור על שמו הטוב של השרות ועל אמון הציבור במערכת בה הועסק העובד ובמערכת השרות הציבורי בכללותה. לאור ההסכם הקיבוצי, אין מקום שביה"ד יתערב בהחלטת הנתבעת להמשיך את ההשעיה שבוצעה בהתאם להסכם הקיבוצי, ולא נמצא שיש בו פגיעה בתקנת הציבור. ביה"ד לעבודה אינו אמור להחליף את שיקול הדעת של המעסיק. הדבר מקבל משנה תוקף כאשר יחסי העבודה מוסדרים בהסכם קיבוצי ובאותם נושאים המוסדרים בהסכם הקיבוצי, כאשר ההסכם הקיבוצי מקנה למעסיק שיקול דעת בנושאים אלה, ובהם אפשרות השעייתו של עובד עד גמר ההליכים המשפטיים. לאור כל האמור, תביעת התובע לבטל את ההשעיה, נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (י-ם) 31346-07-17 נטליה גבלב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; דניאל גולדברג; 24/06/18) - 7 ע' |
| עו"ד: הלל ארנטל, יפה רוטשילד |
ביה"ד פסק כי, השתתפות התובעת בקורס, אשר בדרכו אליו נפלה ונפגעה בקרסולה, הינה "פעילות נלווית" לעבודתה, ולפיכך הכיר בפגיעתה כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי.
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
התובעת מועסקת על ידי עיריית ירושלים (להלן: העירייה) כמנהלת ספריות. בדרכה של התובעת מביתה למכללת אתגר בה התקיים קורס ביישומי מחשב שהתובעת השתתפה בה (להלן: הקורס), התובעת נפלה ושברה את קרסולה. הדיון נסב אודות השאלה האם השתתפות התובעת בקורס ליישומי מחשב על חשבון ימי השתלמות להם היא זכאית, הינה "פעילות נלווית" לעבודה אשר מכוסה בביטוח נפגעי עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' גולדברג) קיבל את התביעה ופסק כי:
בעניין אילוז נסקרה פסיקה שנגעה לסוגים שונים של פעילות נלווית לעבודה, כמו השתתפות בפעילות ספורט ורווחה, באירועי נופש ואף בהשתלמויות. בסיכום ההלכה נקבע כי, יש לבחון את זיקת הפעילות לעבודה ומידת העניין שיש למעסיק בה, על פי מבחן של סבירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומשקלן. נפסק שהשתתפות של עובד בהשתלמות שאורגנה שלא על ידי המעסיק אלא על ידי האיגוד המקצועי בו העובד חבר, תוכר כפעילות נלווית אם נושאי ההשתלמות היו קשורים לשדה הרחב של עבודתו והכשרתו של העובד והמעביד שילם לעובד שכר עבור ימי ההשתלמות.
לאור האמור, במקרה זה יש להכיר בהשתתפות התובעת בקורס כ"פעילות נלווית" לעבודה, מטעמים אלה: בהיבט הצר של התנאים שנקבעו בפסיקה להכרה בהשתתפות עובד בהשתלמות כ"פעילות נלווית", העובדה שמכללת אתגר, שקשורה לאיגוד המקצועי של התובעת, ארגנה את הקורס, אינה שוללת הכרה בו כפעילות נלווית. העירייה שילמה לתובעת שכר בעד ימי ההשתלמות, שכן לתובעת זכות לפי תנאי עבודתה להיעדר מן העבודה, ללא ניכוי בשכרה, מספר ימים בשנה לצורך השתלמות. העירייה גם מימנה, באמצעות הפרשות לקרן ידע, חלק מעלות ההשתלמות. כמו כן, התובעת הוכיחה כי נושא ההשתלמות קשור להיבט הרחב של עבודתה והכשרתה, נוכח היתרונות המעשיים והיישומיים שהתובעת הפיקה מן ההשתתפות בהשתלמות, ונוכח אחריותה להנחות מנהלי ספריות באזור שעליו היא אחראית, בין השאר ביישומי מחשב, אינטרנט ופייסבוק. בנוסף, הוכח שלעירייה יש עניין בהשתתפות התובעת בקורס, כאשר ימי ההשתלמות נועדו לשיפור רמתה המקצועית, השלמת מיומנויות, עדכון בתחומים ובנושאים שחלו בהם שינויים וחידושים, השלמת ידיעות והרחבתן, כל זאת בתחומים ובנושאים העשויים לתרום למילוי תפקידי העובד או להעלאת רמתו; אישור הממונה על התובעת ליציאתה של התובעת לקורס תומכת במסקנה שנחה דעתה של הממונה שהשתתפות התובעת בקורס תקדם מטרות אלה; העובדה שהתובעת צברה שעות לגמול השתלמות איננה מאיינת את הזיקה שקיימת בין נושא הקורס לעבודה של התובעת.
לסיכום, השתתפות התובעת בקורס ליישומי מחשב במכללת אתגר הייתה "פעילות נלווית" לעבודה, ולפיכך יש להכיר בפגיעתה בדרך אל הקורס כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 80(1) לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ת"א) 44175-11-15 דוריס תגר נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; חופית גרשון יזרעאלי, נ.צ.: מ' רוזנבלום; 31/05/18) - 17 ע' |
| עו"ד: דוד רוזן, אירינה פישר |
ביה"ד הכיר בתובעת כידועה בציבור של מר עופר ברנר המנוח, לצורך זכאותה לקצבת שאירים לפי חוק הביטוח הלאומי, לאחר שקבע כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי ניהלה עם המנוח משק בית משותף.
עבודה – ביטוח לאומי – קצבת שאירים
עבודה – קיצבאות – זכאות
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת שאירים
.
עסקינן בתביעה להכיר בתובעת כידועה בציבור של מר עופר ברנר ז"ל (להלן: המנוח), לצורך תשלום קצבת שארים בהתאם לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ח' גרשון יזרעאלי ונציג הציבור מ' רוזנבלום) קיבל את התביעה ופסק כי:
סעיף 252 לחוק קובע כי לאחר פטירת מבוטח ישולם על ידי הנתבע מענק או קצבת שאירים חודשית, לאלמן או אלמנה. סעיף 238 לחוק מגדיר מיהי "אלמנה": מי שהייתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא...." בסעיף 1 לחוק, הורחב המונח "אשתו", כך שיהא לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו". כך התייחס המחוקק בדברי חקיקה למושג "ידועים בציבור": "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף". משמע, בהתאם להוראות האמורות תוכר הידועה בציבור כ"אלמנה", לצורך החוק, בהתקיים שני תנאים: בשעת פטירת המבוטח, היא הייתה ידועה בציבור כאשתו; בשעת פטירת המבוטח, היא גרה עמו. בפסיקה נקבע, כי בני זוג הידועים בציבור הם כאלה, כשמתקיים המבחן הסובייקטיבי, של רצון לקשירת חיים יחדיו, וכפועל יוצא המבחן האובייקטיבי, של ניהול משק בית משותף. לעניין הוכחת הקשר הזוגי כאמור, המבחן האובייקטיבי מעיד על קיום לכאורה של המבחן הסובייקטיבי.
התובעת עמדה בנטל והוכיחה כי ניהלה עם המנוח משק בית משותף. בהתאם להלכה הפסוקה, משק בית משותף פירושו שיתוף במקום מגורים, אכילה, שתייה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היום יום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם את חלקו, אם מכספו ואם מעמלו, כפי יכולתו ואפשרויותיו. היינו, הקיום הכלכלי מושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים הללו. אין חולק, כי התובעת והמנוח לא התגוררו יחד כל התקופה באופן קבוע, באותו בית. יחד עם זאת התובעת נהגה ללון בבית התובע מרבית ימי השבוע וקבוע בסופי שבוע ולבצע את מטלות הבית. לתובעת הייתה מניעה אובייקטיבית והצדקה הגיונית שלא להתגורר באופן קבוע תחת קורת גג אחת עם המנוח, בשל הצורך לסעוד את אמה, היות המנוח מעשן ולאור מצבו הנפשי, והעובדה כי הייתה זו מערכת יחסים זוגית ראשונה של השניים, בגיל מבוגר יחסית. כאמור, המנוח והתובעת התגוררו יחדיו מרבית השבוע ובילו את מרבית זמנם יחד. בהתאם לפסיקה, יש לפרש את דרישת המגורים במובנה המושגי וגם מי שאינם מתגוררים יחדיו, אך מבלים חלק גדול מזמנם בצוותא וחיים חיי שיתוף אמתיים ייחשבו בנסיבות מסוימות כ"ידועים בציבור", כאשר הכוונה הינה קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו;
לבני הזוג לא היה חשבון בנק משותף והם לא חתמו על הסכם שיתוף. יחד עם זאת, כל אחד מבני הזוג תרם את חלקו, אם מכספו ואם מעמלו, כפי יכולתו. המנוח אף הסב את המוטב בפוליסת הביטוח שלו על שם התובעת, וציין כי היא בת זוגו לחיים. התובעת והמנוח ניהלו חיים משותפים והיה ביניהם שיתוף כלכלי. בין התובעת למנוח הייתה מערכת יחסים זוגית ארוכה, ששררה בה אהבה, אכפתיות ועזרה הדדית, שהתאפיינה בעליות ומורדות בשל מצבו הנפשי של המנוח. התובעת נסעה יחד עם המנוח לחופשות, השניים השתתפו באירועים חברתיים מטעם מקום העבודה של המנוח, חגגו יחד בחגים ורצו ללדת ילדים משותפים, אך ללא הצלחה. לא הוכחה פרידה בין בני הזוג בעת הפטירה. לאור כל האמור, ביה"ד הכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח, לצורך זכויותיה מן הנתבע. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 11 [רשויות מקומיות] |
|
| עתמ (מרכז) 12674-02-16 קופת חולים מאוחדת נ' עיריית רחובות (מנהלי; שמואל בורנשטין; 10/07/18) - 28 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה עתירה כנגד חיוב העותרת בהיטלי סלילה, תיעול ושצ"פ בקשר עם נכס המשמש כבית דיור מוגן לגיל המבוגר.
רשויות מקומיות – היטלים – גבייתם
רשויות מקומיות – היטלים – היטל סלילה
רשויות מקומיות – היטלים – שטחים ציבוריים פתוחים
.
עתירה כנגד חיוב העותרת בהיטלי סלילה, תיעול ושצ"פ בקשר עם נכס שלה, המשמש כבית דיור מוגן לגיל המבוגר.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
התקיימו עילות חיוב לפי חוקי העזר הרלוונטיים, כך שהחלטת המשיבה לחייב את העותרת בהיטל סלילה, תיעול ושצ"פ הינה סבירה. הגם שהיה מקום כי דרישת התשלום תהיה מפורטת יותר, אין הצדקה לביטול החיוב בהיטלים. לעניין היטל הסלילה, ניתן להטילו בין אם מדובר בעבודות סלילה חדשות ובין אם בעבודות שדרוג משמעותיות של כבישים ומדרכות קיימים, ובפרט כשמדובר בעבודות הכרוכות בפרסום תוכנית תב"ע חדשה. הפרשנות לפיה המועד בו יש לחייב בהיטל הסלילה הוא רק מועד תחילת ביצוע העבודות, אינה סבירה ויש לדחות את טענת ההתיישנות והשיהוי. באשר להיטל השצ"פ, המרחק של השצ"פ מהנכס של העותרת מעיד על קרבה גיאוגרפית ואינו שולל את זיקת ההנאה. כאשר מדובר בשצ"פ חדשים, שנועדו לשרת את כלל התושבים באזור הספציפי, הבחנה בין בנייה חדשה לבנייה קיימת תהיה בלתי שוויונית ובלתי צודקת. המשיבה פעלה כדין אף בנוגע להטלת היטלי התיעול. המשיבה ביצעה עבודות תיעול נרחבות בסמיכות לנכסה של העותרת וזו לא הוכיחה כי נשאה בעבר בתשלום היטלי פיתוח, בעד התשתיות המשרתות את נכסה, בגין מלוא השטחים הנקובים בדרישת התשלום. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 12 [דיון אזרחי] [חוזים] |
|
| עא (חי') 20525-05-18 קרל ברג רשתות בע"מ נ' א.ר.ד.י.ו בע"מ (מחוזי; גדעון גינת, עמית; 13/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: ענת קידר ששון, איגור גלידר |
לעניין סמכות בית המשפט להפחית פיצוי מוסכם אין כל שוני בין סעיף של פיצוי מוסכם הכלול בהסכם שאושר בפסק-דין לבין סעיף זהה בהסכם שלא אושר. צד להסכם שאושר אינו חייב לעתור לביטול הסכם הפשרה כולו כתנאי להתערבות בית המשפט.
דיון אזרחי – פסק-דין – הסכם פשרה
חוזים – פיצויים מוסכמים – התערבות בית המשפט
.
ערעור על פסק-דין לפיו נמחקה על הסף תביעה להפחתת הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם פשרה ונקבע כי לא ניתן להפחית פיצוי מוסכם שנקבע בפסק דין חלוט, אלא בהגשת תובענה לביטול אותו פסק דין.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
לעניין סמכות ביהמ"ש להפחית פיצוי מוסכם מכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אין כל שוני בין הוראות הסכם פשרה שנחתם מחוץ לכתלי ביהמ"ש לבין הסכם זהה שהוא חלק מפרוטוקול הדיון בביהמ"ש. העובדה שהפסיקה שעניינה התערבות בית-המשפט ברכיב החוזי של פסק-דין הניתן מכוח הסכם פשרה נוקטת בלשון של 'הגשת תביעה לביטול ההסכם', אין פירושה שצד להסכם כאמור חייב לעתור לביטול הסכם הפשרה כולו כתנאי להתערבות ביהמ"ש. אין כל שוני לעניין זה בין סעיף של פיצוי מוסכם הכלול בהסכם שאושר בפסק-דין לבין סעיף זהה בהסכם שלא אושר. לפיכך, הדיון בתיק יוחזר לבימ"ש קמא לדיון לגופו של עניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 31375-10-11 אלי מושונוב ו-21 אח' נ' גיאות אפיקי נדל"ן בע"מ (מחוזי; יהודה פרגו; 10/07/18) - 106 ע' |
| עו"ד: יניב גבע, אליהו שגב, לוי עברון שחק בר נתן, מ. תגר, שי גלעד ניצן שטרן, דורון אריאל |
נדחתה תביעת חברי קבוצת רכישה כנגד יוזמי הקבוצה, בטענה למצגי שווא, הפרת התחייבויות והתנהלות לא תקינה. הנתבעים מלאו כראוי את תפקידם ולא נפל פגם כלשהו בהתנהלותם ובמצגים שהציגו בפני הקבוצה. מנגד, הנתבע זכאית להחזר עבור תשלומים ששילמה והוצאות שהוציאה עקב ההליך המשפטי.
חוזים – הפרה – היעדרה
חוזים – הטעיה – מצג שווא
.
תביעת חברי קבוצת רכישה כנגד יוזמי הקבוצה, לפיצוי והחזר תשלומים ששילמו, בטענה למצגי שווא, הפרת התחייבויות והתנהלות לא תקינה. הנתבעת הגישה נגד תביעה שכנגד לפיצוי ולהחזר הוצאות ותשלומים ששילמה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, קיבל את התביעה שכנגד בחלקה ופסק:
"קבוצת רכישה" היא הקבלן של הפרויקט האחראית לשאת בכל עלויות הבנייה. אם נוצרו עלויות נוספות – אם בשל עיכובים בקבלת היתר הבנייה; אם בשל שינויים הנובעים מהיתר הבנייה או מתוכניות בנייה; אם בשל עלויות בנייה נוספות – על "קבוצת הרכישה" לשאת בהם. תפקידם של הנתבעים היה במתן ייעוץ וליווי "חברי הקבוצה" ולא מעבר לכך. הוכח שהנתבעים מלאו כראוי את תפקידם ולא נפל פגם כלשהו בהתנהלותם ובמצגים אשר הציגו בפני "קבוצת הרכישה". לא הוכח שהתנהלות כלשהי של הנתבעים הביאה לעלויות כספיות גבוהות יותר, להפסד כספי או לנזק כלשהו. נהפוך הוא; הוכח שהנתבעים פעלו במיומנות ובמקצועיות כדי למלא את תפקידם ותרמו רבות לקידום הפרויקט. בסיכום כללי, התובעים הרוויחו בפרויקט זה, הגם שציפו לרווח גדול יותר. על פי "הסכם הייעוץ" רשאים היו התובעים להפסיק את ההתקשרות, כנגד תשלום מלוא השכר עד למועד זה. הנתבעת זכאית להחזר תשלומים ששילמה, אך לא לכל דרישותיה. התובעים ישפו את הנתבעת עבור שכר ייעוץ, דמי תיווך והוצאות ההליך המשפטי. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [מסים] |
|
| עמ (מרכז) 32523-06-15 חיים שפיגולנט נ' פקיד שומה רחובות (מחוזי; אחיקם סטולר; 27/06/18) - 25 ע' |
| עו"ד: אברהם קרן, שירה קידרון גוטליב |
בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, לא נפל פגם בשיקול דעתו של המשיב כאשר סרב לבקשת המערער להארכת המועד להגשת השגה על שומה לפי מיטב השפיטה. המשיב רשאי היה לבער את החומר בתיקו של המערער ולא הוכחה התיישנות השומה.
מסים – מס הכנסה – התיישנות
מסים – מס הכנסה – שומה לפי מיטב השפיטה
.
ערעור שעניינו שומה לפי מיטב השפיטה שהופקה בשנת 2003, בעת שהמערער שהה בחו"ל, ביחס לשנת המס 1998, וסירוב המשיב לקבל השגה על השומה בשל כך שהיא הוגשה רק בשנת 2015. שני הצדדים טוענים להתיישנות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
לא נפל כל פגם בשיקול דעתו של המשיב כאשר סרב לבקשת המערער להארכת המועד להגשת ההשגה. בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, בהינתן שהמערער היגר מהארץ ומכר את ביתו שהיווה גם הכתובת הרשומה אצל פקיד השומה, הייתה עליו החובה לבדוק מה עלה בגורלו של הדו"ח משנת 1998. בהתאם לדין המשיב היה רשאי לבער את החומר בתיקו של המערער אצל המשיב, ואין לזקוף עניין זה לחובתו. על פי הפסיקה, על מנת שיראו את פקיד השומה כמי שהפעיל במועד את סמכותו להוציא שומה לפי מיטב שפיטתו או להכריע בהשגה עליה, עליו לשלוח את החלטתו הסופית בטרם חלף המועד הקובע, ושומה אשר נשלחה לאחר המועד הקובע תהא בטלה. טענת ההתיישנות היא טענת הגנה של המערער אשר הנטל להוכיחה מוטל על שכמו. היה על המערער להוכיח כי הוא לא קיבל את נימוקי השומה לפני 31/12/03 או שהנימוקים נשלחו לאחר המועד האמור, והוא לא עמד בכך. בנסיבות העניין לא נפל פגם בתקפותה של השומה מכח חזקת התקינות המינהלית. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [משפחה] [דיון אזרחי] |
|
| עמש (ב"ש) 5260-02-18 ג.א.צ נ' י.צ (מחוזי; אריאל ואגו, יעקב פרסקי, גאולה לוין; 26/06/18) - 15 ע' |
| עו"ד: יורם ביתן, נתן מלסה |
ערכאת הערעור ביטלה פסק דין לפיו הוצהר לבקשת המשיב כי הזכויות בבית מגורים שייכות לצדדים בחלקים שווים, אף שהזכויות רשומות בפועל על שם המערערת בלבד.
משפחה – הסכם גירושין – תוקפו
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – בית המגורים
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק שיפוטי
.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לפיו הוצהר לבקשת המשיב כי הזכויות בבית מגורים שייכות לצדדים בחלקים שווים, אף שהזכויות רשומות בפועל על שם המערערת בלבד.
.
בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, קיבל את הערעור ופסק:
דוקטרינת ההשתק השיפוטי מונעת העלאת טענות סותרות בשני הליכים משפטיים שונים, בידי אותו בעל-דין. המשיב הגיש תביעתו בביהמ"ש קמא, כדי להצהיר על זכויותיו "האמתיות" בבית, לאחר שבעבר ביקש וקיבל פסק דין בביה"ד הרבני, שעיגן ויתור על זכויות אלה והעברתן לבעלות המערערת. התנהלות המשיב מנוגדת לעקרון תום הלב ומהווה שימוש לרעה בהליכים משפטיים באופן שמצדיק שימוש בדוקטרינה של השתק שיפוטי. הושטת סעד למשיב, יש בה משום עידוד התנהלות חסרת תום לב מצד מתדיינים והפיכת בתי המשפט ובתי הדין לכלי שרת בידי חייבים המבקשים להרחיק נכסים מנושיהם בדרך של הסכמי גירושין פיקטיביים. בנוסף, נוכח הסכם הגירושין ופסק הגירושין שניתן בביה"ד הרבני, אשר לא התבקש ביטולם, נדרשות ראיות כבדות משקל לכך שלצדדים הייתה כוונת שיתוף ביחס לדירה וזאת אין בנמצא. אף אם לידת הסכם הגירושין הייתה משותף לצדדים, הם מוחזקים כ"תפוסים" ברשת שרקמו. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| רמש (ת"א) 66103-05-18 ט.א נ' ז.א (מחוזי; שאול שוחט; 11/06/18) - 10 ע' |
| עו"ד: יעקב בלס, גזית-בקל, בועז קראוס, עמית אלזם |
בית המשפט של הערעור פסק, כי אין מקום להתערבות בהחלטת הערכאה הדיונית, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב הליכים עד להכרעה בערעור.
דיון אזרחי – עיכוב הליכים – בשל הגשת ערעור
.
המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב הליכים עד להכרעה בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי.
.
בית המשפט דחה את המבקש ופסק כלהלן:
טענות המבקשת אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא. סמכותו של בית המשפט לעכב הליך כאשר מתקיים הליך אחר המעורר שאלות דומות, היא סמכות שבשיקול דעת, המופעלת תוך שקילת יעילות הדיון, יעילות המערכת השיפוטית, חסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה, מאזן הנוחות וכיוצ"ב.
מדובר בהחלטה שעוסקת באופן ניהול הדיון על ידי בית המשפט, סוגיה בה ממעט בית המשפט של ערעור להתערב. בית המשפט יטה להימנע מליתן רשות ערעור על החלטות ערכאה דיונית בבקשות לעיכוב דיון שבפניה, שכן החלטה שכזו הינה החלטה דיונית ניהולית של הערכאה הדיונית, אשר ערכאת הערעור תמעט להתערב בה, למעט במקרים חריגים, ובלבד שלא מדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות או מעוררת חשש לעיוות דין.
במקרה זה, ישנן פנים לכאן ולכאן. החלטת בית המשפט קמא, לאור נימוקיה, אינה חורגת ממתחם הסבירות או מעוררת חשש לעיוות דין באופן המצדיק מתן רשות ערעור לשם התערבות בה. לא הוכח, כי באופן בו ניתנה ההחלטה נעשה עיוות דין למבקשת. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 17 [ביטוח] |
|
| תא (ת"א) 57307-07-14 נטו מ.ע. אחזקות בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (שלום; חנה קלוגמן; 28/06/18) - 13 ע' |
| עו"ד: יוסף רנרט, ש'. שחק |
בית המשפט קבע כי התובעת אינה זכאית לתגמולי ביטוח בגין סחורה שהושמדה. נדחתה טענת התובעת, לפיה בהתאם לפרק "הרחבות" בג'קט של פוליסת ביטוח אש, הדן ב"הגנה על שם מותג", זכאית היא לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה.
ביטוח – כיסוי ביטוחי – הגבלתו
ביטוח – חבות – סייגים
.
תביעה שהגישה התובעת, חברת אחזקות בתחום המזון, אשר בוטחה במועדים הרלבנטיים אצל הנתבעת בפוליסה לביטוח אחריות המוצר. כתוצאה מחיידק שהתגלה באחד ממוצרי התובעת, היא נאלצה לבצע איסוף מהמדפים אצל לקוחות הקצה (סופרמרקטים) בכל רחבי הארץ.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המחלוקת העיקרית שבין הצדדים מתייחסת לכיסוי הביטוחי בגין ערך הסחורה שהושמדה ואשר הצדדים הסכימו, כי הוא עומד על סך של 744,730 ₪.
יש לדחות את טענת התובעת, לפיה בהתאם לסעיף 2 (ל"ב) בפרק "הרחבות" בג'קט של פוליסת ביטוח אש, הדן ב"הגנה על שם מותג", זכאית היא לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה.
יתרה מכך, צודקת הנתבעת, כי אף אם הייתה הרחבה זו חלה בענייננו, הרי שהיא נסוגה מפני הסייגים, אשר היא כפופה להם, כאמור בפרק "הרחבות" סעיף 2. לאור סעיף 1(ד) בפרק "סייגים לחבות המבטח", אין כיסוי ביטוחי בפוליסת הביטוח לאובדן או נזק שנגרמו לרכוש המבוטח ע"י זיהום. במקרה דנן אין חולק, כי הנזק נגרם בשל זיהום חיידקי (ליסטריה) ואין כל טענה, כי הזיהום נגרם בשל סיכון שמכוסה מפורשות בפוליסה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [מקרקעין] |
|
| תא (הרצ') 34832-06-16 ארץ ציון הדר (2013) בע"מ נ' יוסף ברוך (שלום; יעקב שקד; 27/06/18) - 9 ע' |
| עו"ד: קרן ברגרזון-רם, שאול ברגרזון, דרור ממן, אוהד מחרז |
התקבלה תביעה לסילוק יד ממקרקעין. אף אם נניח שההורים המנוחים היו ברי רשות מכללא במקרקעין, אין נפקא מינא לכך בתביעה דנן. זאת, שכן זכות בר רשות הינה זכות אישית ולכן איננה ניתנת להעברה או להורשה.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – בר-רשות
מקרקעין – רישיון – מכללא
מקרקעין – רישיון – ביטולו
.
תביעה לסילוק יד ממקרקעין.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כלהלן:
בהתאם לפסיקה, על מנת לזכות במעמד של בעל רשות מכללא על המחזיק להוכיח שני יסודות במצטבר: שהייה ממושכת במקרקעין וידיעת הבעלים על ההחזקה במקרקעין בלא שיעשה דבר תקופה ארוכה. כן נפסק כי רק במקרים נדירים ויוצאי דופן יכולה הרשות להפוך לבלתי הדירה. כך למשל, גם במצב שבו בר רשות החזיק במקרקעין 55 שנה קבע בית המשפט כי אין מדובר ברשות בלתי הדירה והורה על פינוי.
יתרה מזו, בענייננו, חלק מסוים מהמקרקעין הינם מקרקעי ציבור השייכים לתובעת 2. רק בנסיבות חריגות ונדירות תשתכלל רשות מכללא במקרקעי ציבור. קל וחומר, באופן בלתי הדיר.
אף אם נניח שההורים המנוחים היו ברי רשות מכללא במקרקעין, ונסיבות העניין מלמדות כי ייתכן לקבוע כך (לעניין מקרקעי התובעת 1 בלבד, שאינם בגדר מקרקעי ציבור כיום), נוכח העובדה שהחזיקו במקרקעין מאז שנות ה-50' ועד לפטירת האם לפני כ-3 שנים, אין נפקא מינא לכך בתביעה דנן. זאת, שכן זכות בר רשות הינה זכות אישית ולכן איננה ניתנת להעברה או להורשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] |
|
| תא (קריות) 11074-06-14 עזבון המנוח מוחמד עבד לג'באראבו שיך ז"ל נ' מוחמד דעאיף (שלום; נווה ערן; 25/06/18) - 26 ע' |
| עו"ד: |
על הנתבעים 1 ו-2, כמעבידיו של המנוח, הייתה מוטלת חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית כלפי המנוח. הנתבעים 1 ו-2 הקלו ראש ברמת המסוכנות של עבודת כריתת העצים, באמצעי הזהירות שיש לנקוט ובעובדה שיש לוודא כי המנוח נוקט באמצעי הזהירות הנדרשים.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – תאונת עבודה – אחריות
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
נזיקין – אחריות – מזמין עבודה
.
המנוח עבד ברשות הנתבעים 1 ו-2 בכריתת עצי אקליפטוס גבוהים, במשק אשר בבעלות ו/או בחזקת הנתבעים 3 ו-4. במהלך העבודה נפל עץ על המנוח ופגע בו. מדובר באירוע חמור וקשה במהלכו נהרג המנוח במהלך עבודתו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת, כי עבודת כריתת עצים, היא עבודה אשר סיכון כרוך בצידה. אין מדובר בעבודה פשוטה, רגילה או סטנדרטית, עם סכנה רגילה, וניתן ללא עוררין, לסווג עבודה זו כעבודה שסכנה בלתי רגילה בצידה.
בית המשפט לא שוכנע כי לנתבעים 1 ו-2, כמעבידיו של המנוח, היו נוהלי עבודה מסודרים ו/או כי נקטו באמצעי זהירות סבירים ו/או ווידאו כי המנוח פועל בהתאם לאמצעי הזהירות הנדרשים בשים לב לאופי עבודת כריתת העצים, שהיא עבודה מסוכנת.
ההתרשמות היא כי הנתבעים 1 ו-2 "סמכו" על ידו של "היושב במרומים" ו/או של משב הרוח בכל הנוגע לשמירה על בטיחותו של המנוח ולא ייחסו חשיבות מספקת לעובדה שעסקינן בעבודה עם סכנה בלתי רגילה בצידה.
דין התביעה להתקבל באופן שהנתבעים 1 ו-2 יישאו ב- 80% מסך הנזק ואילו הנתבעים 3-5 יישאו ב- 20% מסך הנזק. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [חוזים] [נזיקין] |
|
| תא (חי') 49034-12-14 והב טועמה נ' י.ש.ס השקעות בע"מ (שלום; אפרים צ'יזיק; 13/06/18) - 17 ע' |
| עו"ד: ז. כמאל, ש.פדרו |
התקבלה תביעה כספית הנוגעת לפדיון חסכונות פנסיוניים. בית המשפט חייב את הנתבעים להשיב לתובע את העמלה אשר נגבתה ממנו, וכן חייב אותם בתשלום פיצויים בגין הנזק הלא ממוני.
חוזים – ביטול – עילות ביטול
חוזים – כריתת חוזה – תום לב במשא ומתן
חוזים – כריתת חוזה – טעות והטעיה
נזיקין – עוולות – גזל
.
תובענה כספית הנוגעת לפדיון חסכונות פנסיוניים, אשר לטענת התובע, בוצעו באמצעות הנתבעים תוך שעקב כך נסבו לו נזקים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מכלול הנסיבות, מצביע על חוסר תום לב בניהול מו"מ, חוסר תום לב בביצוע ההסכם לאחר כריתתו, והטעיה (או לכל הפחות טעות) במישור הטרום חוזי; הדברים עוברים כחוט השני בכל שלבי ההתקשרות: א. שלב יצירת הקשר הראשוני, פיתוי הלקוח להתקשר עם הנתבעת, באמתלה של איתור החזרי מס; ב. אופן ניסוח ההסכם שבין הצדדים; ג. הנסיבות שלאחר כריתת ההסכם; ד. הנסיבות האופפות את חשבון הנאמנות ונטילת העמלה.
החוזה אשר נכרת בין הצדדים, נפגם עוד בשלב המו"מ, בשל חוסר תום לב מצידה של הנתבעת, אותו ניתן לראות הן בשלב המו"מ והן לאור ניסוח הסכם ההתקשרות. הדברים פסולים, ומקנים לתובע הזכות לדרוש ביטולו של ההסכם והשבת הכספים אשר נגבו מכח אותה הסכמה פגומה.
על הנתבעים להשיב לתובע את העמלה אשר נגבתה ממנו. בנוסף, יש לקבל תביעתו של התובע בגין הנזק הלא ממוני, במלואה, בשיעור של 30,000 ש"ח. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [תכנון ובנייה] |
|
| בבנ (רמ') 20305-04-18 ועדה מקומית לתכנון ובנייה שהם נ' א.ס.פ.י חברה לקידום פרויקטים באיכות (שלום; רבקה גלט; 05/06/18) - 4 ע' |
| עו"ד: הררי |
בית המשפט דחה בקשה לעיכוב ביצוע צו הפסקה שיפוטי. לא רק שאין טעמים מיוחדים לעיכוב הביצוע, אלא שהובאו ראיות לכך שהמשך העבודות יסכן את שלום הציבור.
תכנון ובנייה – צו הפסקה – צו הפסקה שיפוטי
תכנון ובנייה – צו הפסקה – הארכת מועד
.
בקשה לעיכוב ביצוע צו הפסקה שיפוטי.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
במסגרת תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, נחקקה הוראה מפורשת בעניין עיכוב ביצוע צווים שיפוטיים, בסעיף 254ט(ד)(1) הקובע: "בית המשפט לא יעכב ביצוע צו בבקשה שהוגשה לפי סעיף זה אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ואם נוכח כי העבודה האסורה או השימוש האסור שלגביהם חל הצו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו".
בהחלטה העיקרית פורטו היטב השיקולים למתן צו ההפסקה השיפוטי, אשר כללו התייחסות לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע עבירות בנייה חמורות, וקיומו של אינטרס ציבורי רב בהפסקתן המיידית. בנוסף, הובאו נימוקים בעניין האינטרס הציבורי בהפסקת העבודות, משיקולים של הגנת הסביבה, וקיומם של מפגעים ומטרדים. הנה כי כן, לא רק שאין טעמים מיוחדים לעיכוב הביצוע, אלא שהובאו ראיות לכך שהמשך העבודות יסכן את שלום הציבור.
היענות לבקשה לעיכוב ביצוע, משמעותה היא מתן הכשר להמשך הטמנת פסולת באתר, תוך ביצוע עבירות בנייה נוספות, והיזק נוסף למקרקעין, והכל בחסות בית המשפט. לכך לא יוכל בית המשפט לתת ידו, ולו לפרק זמן קצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [תגמולים] |
|
| ענ (חי') 6589-02-14 פלונית נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום (שלום; כאמלה ג׳דעון; 26/04/17) - 13 ע' |
| עו"ד: מ. וייס-קרטיה |
בוטלה החלטת המשיב שלפיה נדחתה, מחמת התיישנות, בקשת העוררת להכרת זכות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בגין מעשה אונס שחוותה העוררת במהלך שירותה הצבאי, לפני למעלה מ- 26 שנים. פסק הדין נסוב סביב סוגיית יישום הוראותיו של סעיף 32 לחוק שמקנה לקצין סמכות להאריך את המועד להגשת תביעה על פי החוק.
תגמולים – נכי צהל – התיישנות
.
העוררת נפלה בשנת 1985 קורבן למעשה אונס במהלך שירותיה הצבאי, אשר הותיר אצלה פגימה נפשית לטענתה. בחלוף למעלה מ- 26 שנים, היא הגישה בקשה להכרת זכות על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). בקשתה נדחתה ומכאן הערר. המשיב דחה את תביעתה של העוררת בהתבסס על שני נימוקים המפורטים בסעיף 32 לחוק: א. אי קיום "חבלה רשומה"; ב. הקושי בבירור התביעה עקב חלוף הזמן הרב.
.
בית המשפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
תביעתה של העוררת הוגשה בחלוף המועד הקבוע בסעיף 32(א) לחוק, כאשר המחלה לה טוענת, אינה נופלת בגדר המחלות שהשר קבע לגביהן תקופת התיישנות מוארכת. בסעיף 32א לחוק הנכים, המחוקק הקנה לקצין סמכות להאריך את המועד להגשת תביעה על פי החוק, בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף.
בתי המשפט אימצו גישה מקלה בפירוש הוראות סעיף 32א מתוך מגמה לדלל את הקשיים העומדים בפני נכים להוכיח את תביעתם, ביחס לטענת ההתיישנות. בעניינינו, כדי שהעוררת תיכנס בדלת אמותיו של סעיף 32א לחוק, עליה להוכיח קיומו של רישום המעיד על פגיעה בגוף, אירוע האונס שגרם לפגיעה הנטענת, וסמיכות זמנים בין אירוע האונס הנטען לבין הרישום.
התנאי הראשון בדבר "קיומו של רישום המעיד על פגיעה בגוף" התקיים. טענת המשיב שלפיה ניסיון התאבדות מקורו באכזבה מתנאי שירות ולא מאירוע האונס, דינה להתברר במסגרת בירור התביעה גופה; לעניין התנאי השני "הוכחת אירוע האונס והקשר בינו לבין ניסיון ההתאבדות" – די לצורך שלב זה בתצהירים ובהתכתבויות שצירפה העוררת ואשר תומכים בגרסתה לגבי התרחשות מקרה האונס הנטען. לעניין התנאי השלישי "סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום" – הוכח כי ניסיון ההתאבדות נעשה בחלוף כחודשיים ממקרה האונס הנטען, ופרק זמן זה עונה על דרישת סמיכות הזמנים הקבועה בחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 23 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (חי') 1022-01-18 רוז'ה ולי גבר נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה (ועדות ערר - תכנון ובנייה; דקלה מוסרי טל; 27/06/18) - 26 ע' |
| עו"ד: ניר סגל, לילי ברוור, שמואל שני, ישי שנידור |
אמנם תמ"א 38 גוברת על הוראות תכניות מאושרות בכל הנוגע לנושאים שנקבעו בה. עם זאת, היא אינה מבטלת את הוראות התכניות החלות ועל הוועדה המקומית מוטלת חובה לבחון האם מתקיימת הצדקה תכנונית לאשר את ההקלות.
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
תכנון ובנייה – תכניות – הקלות
תכנון ובנייה – היתר בנייה – התקנת מקומות חניה
.
המתנגדים הגישו עררים שעיקר יהבם הופנה כנגד שתי סוגיות העולות מהבקשה, בעניין שתי הקלות. המתנגדים טוענים שלא נערך דיון בהקלות אלה בוועדה המקומית וכי הוועדה המקומית, כמו גם המשיב 2, ראו באישור הקלות אלה דבר מובן מאליו. בשל כך, לא התקיים בהן דיון ענייני ולא נבחנה חלופה תכנונית אחרת, אשר אינה כרוכה בהקלות אלה או איזו מהן.
.
ועדת הערר לתכנון ובניה קבעה כלהלן:
אמנם הבקשה להיתר הוגשה תוך ניצול תמריצים מכוח תמ"א 38. ואמנם תמ"א 38 גוברת על הוראות תכניות מאושרות בכל הנוגע לנושאים שנקבעו בה. עם זאת, היא אינה מבטלת את הוראות התכניות החלות ומקום שנקבעו הוראות בתכנית שתמ"א 38 אינה משנה אותן, על מנת לחרוג מהן יש לפנות בהליך של הקלה.
הוועדה המקומית לא בחנה קיומה של הצדקה לאשר את ההקלות ולא ערכה כל דיון ענייני או בכלל בהקלות. אין העובדה שוועדה מקומית מוסמכת לתת הקלה מהוראות תכנית משמעותה שהקלה כזו בהכרח תינתן. אישור הקלה נתון לשיקול דעת הוועדה המקומית וככל רשות מינהלית, גם הוועדה המקומית נדרשת לנהוג על פי הדין ולהשתית את החלטתה על שיקולים ענייניים וסבירים.
באשר למספר מקומות החניה ומתקני החניה – הוכח כי ניתנו פתרונות חניה מספקים בתחום המגרש. הוועדה המקומית אינה רשאית לדרוש תקן מוגבר לפי המדיניות שלה, מבלי שיעוגן בתכנית; בעניין מספר יחידות הדיור – הגם שקביעת מספר יחידות הדיור הוא פררוגטיבה של הוועדה המקומית. עם זאת, פררוגטיבה זו אין משמעותה כי הוועדה המקומית יכולה להחליט באופן שרירותי על מספר יחידות הדיור. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (חי') 308/17 בתיה שבילי נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה פרדס חנה כרכור (ועדות ערר - תכנון ובנייה; דקלה מוסרי טל; 20/06/18) - 15 ע' |
| עו"ד: עוד מתן גפני, מיכה גדרון, מיכל הלברשטם דגני |
לא ניתן להתעלם מהוראותיה של תכנית מתאר כוללנית ליישוב, בעת נדרשים ליישום הוראות תמ"א 38.
תכנון ובנייה – תכניות – תכנית כוללנית
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
.
העוררים הגישו ערר בגין החלטת הוועדה המקומית לאשר בקשה להיתר מכוח תמ"א 38 אשר חורגת במספר הקומות ובמספר יחידות הדיור מן הקבוע ביחס למתחם בו מצוי הנכס בתכנית המתאר הכוללנית. השאלה העולה בערר זה היא האם במצב בו אושרה לאחרונה תכנית מתאר כוללנית ליישוב, ניתן להתעלם מהוראותיה בעת נדרשים ליישום הוראות תמ"א 38?
.
ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה קבלה את הערר בחלקו וקבעה כלהלן:
וועדה מקומית שבתחומה אושרה לאחרונה ממש תכנית מתאר כוללנית עדכנית, אינה יכולה להתעלם לחלוטין מהוראותיה גם אם הבקשה שבפניה הוגשה מכוח תמ"א 38.
במקרה זה, לא נמצאה כל התייחסות או אף אזכור בהחלטת הוועדה המקומית להוראותיה של תכנית המתאר. כבר בכך נפל פגם משמעותי בהליך בוועדה המקומית.
לגופו של עניין, יש להורות על הפחתת מספר הקומות מ- 8 ל-7 קומות בלבד. לא היה מקום לאשר מבנה בן 8 קומות הגבוה ב- 2 קומות מן החזון התכנוני והצפיפות למעלה מכפולה מהצפיפות הממוצעת בתכנית המתאר לציר; באשר למספר יחידות הדיור, יש לקבל את הערר ולבטל את ההחלטה לאשר 17 יח"ד במגרש. יש להורות הפחתת מספר יחידות הדיור ל- 12 יח"ד, באופן המתיישב עם מספר היחידות האפשרי על פי התכנית הכוללנית ומייצר תמריצים מספקים להריסת המבנה הקטן הקיים במגרש, מבלי לפגוע בזכויות מוקנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (חי') 8045/11 קיבוץ מעגן מיכאל נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חוף הכרמל (ועדות ערר - תכנון ובנייה; דקלה מוסרי טל; 17/06/18) - 8 ע' |
| עו"ד: שי גרנות, יהודה אילוק, רני גורלי |
ועדת הערר קיבלה, במסגרת ערר על שומות השבחה, את טענת העורר כי במצב הקודם של התוכנית נשוא המחלוקת ניתן היה להוציא היתרי בניה מכוחה, זאת על אף שלא נקבעו בה זכויות הבניה או הוראות הבניה. עם זאת נקבע, כי אין לאיין לחלוטין את ההשבחה שנגרמה כתוצאה מהתכנית החדשה.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חובת תשלומו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – שומת היטל השבחה
.
העורר – קיבוץ, הגיש ערר מכוח סעיף 14(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, ועניינה שלוש שומות היטל השבחה שהעבירה הוועדה המקומית לעורר, עקב מימוש באמצעות היתרי בניה. היטל ההשבחה נקבע בגין ההשבחה שנצמחה, לטענת הוועדה המקומית, בעקבות אישור תכנית חכ/9/י. השאלה העיקרית נשוא המחלוקת היא, האם ניתן היה ליתן היתרי בניה מכוח מש"ח 19 במצב קודם?
.
ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה קבעה כלהלן:
על אף שהוראות התכנית אינן מפורטות דיין, קיימת אפשרות סבירה שבמועד אישור התכנית הכוונה הייתה לאפשר הוצאת היתרי בניה מכוחה ושקונה/מוכר סביר היה מוצא את המצב התכנוני ככזה שמאפשר הוצאת היתרי בניה. במצב קודם פרשנות סבירה למש"ח 19 (שהייתה אף הפרשנות של הוועדה המקומית במועדים הרלבנטיים) היא כי ניתן להוציא מכוחה היתרי בניה.
כאשר קיים נוהג רב שנים של הוועדה המקומית המתבטא בעשרות היתרים שניתנו במקרקעין שונים בתחום התכנית לבעלי עניין שונים, זהו המקרה המתאים לאותו חריג שבחריגים שקבע בית המשפט העליון, לסטות מן ההלכה ולקבוע כי יש להתחשב בהיתרים שהתקבלו במהלך השנים, אף אם אינם חוקיים.
יש לקבל את טענת העוררים ולקבוע, כי יש להתחשב בהיתרים שניתנו מכוח המש"ח בקביעת שווי מצב קודם. עם זאת, אין לקבל את טענת העוררים כי יש בכך כדי לאיין לחלוטין את ההשבחה שנגרמה כתוצאה מהתכנית החדשה. תכנית בה נקבעו זכויות והוראות בניה שהיו חסרות מהתכניות המאושרות במצב קודם, על פני הדברים מייצרת וודאות, אשר עשויה להיות משביחה. מידת ההשבחה שנגרמת כתוצאה מכך, אם בכלל, היא סוגיה שמאית אותה יש להעביר לבחינתו של שמאי מייעץ.
אין לקבל את טענת הקיבוץ כי קיים פטור גורף מהיטל השבחה לכל מבנה חקלאי. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (חי') 25/17 יוזמה אלונים בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה (ועדות ערר - תכנון ובנייה; דקלה מוסרי טל; 06/06/18) - 11 ע' |
| עו"ד: ישי שנידור, קרן גולדשמידט, רן פינגרר |
גם לאחר תיקון 3א ניתן להתיר במסגרת תמ"א 38 הריסה ובניה מחדש של מבנה, רק לפי הזכויות מכוח התכניות החלות ובצירוף התמריצים הקבועים בתמ"א. החלטת ועדת הערר עניינה בשאלת חישוב שטחי הבנייה מכוח התכנית המאושרת, כאשר מדובר במקרה חריג, בו נוצר מצב אבסורדי בו קיימים תמריצים גדולים יותר להותרת המבנים הקיימים, מאשר להריסתם.
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
תכנון ובנייה – היתר בנייה – שטחי בנייה
.
העוררת הגישה ערר שמופנה כנגד החלטת הוועדה המקומית לאשר את בקשת העוררת בתנאים. הבקשה הנה להריסת שני מבנים קיימים ובהם 18 יח"ד והקמת שלושה בניינים חדשים בני 42 יח"ד ב-8 קומות (קומה עליונה חלקית) תוך ניצול תמריצים מכוח תמ"א 38. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסוגיית חישוב השטחים, למספר הקומות ולמספר יחידות הדיור.
.
ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה קיבלה את הערר בחלקו וקבעה כלהלן:
תמ"א 38 קובעת הוראות ברורות בנוגע לאופן חישוב שטחי הבניה לצורך התמריצים המתווספים מכוחה שנועדו לקדם חיזוק מבנים נגד רעידות אדמה, בין בדרך של חיזוק מבנים קיימים ובין בדרך של הריסה ובניה מחדש. הזכויות (תמריצים) המתווספות מכוח תמ"א 38 הן זכויות מותנות, שכן הן נתונות לשיקול דעת הוועדה המקומית. עם זאת, הוראות התמ"א, גם לאחר תיקון 3א, לא נועדו לשנות את הזכויות אותן ניתן לקבל מכוח התכניות החלות כ"זכויות מוקנות". זכויות אלה, אותן ניתן לקבל על המגרש ב"מסלול ירוק" ועליהן להוסיף את תמריצי התמ"א, לא שונו ולא נקבעו לגביהן הוראות במסגרת תמ"א 38.
אכן, מקרה זה הוא מקרה חריג שבו נוצר מצב אבסורדי בו קיימים תמריצים גדולים יותר להותרת המבנים הקיימים, מאשר להריסתם. וזהו אכן, ככלל, מצב בלתי רצוי. עם זאת, לטעמנו לא ניתן לקבל פרשנות על פיה ניתן להקים מבנה שעל אף שלפני מספר עשורים יתכן כי ניתן לו היתר כחוק, במועד הוצאת ההיתר כיום – אינו תואם את הדין החל. אם במצב קיצון זה לא ניתן לשחזר את הבניין המקורי, בוודאי שאין לכך הצדקה במקרה של חיזוק המבנה מכוח תמ"א 38 שאז ניתן להעניק תמריצים משמעתיים וזכויות בניה נרחבות בנוסף לזכויות מכוח התכניות החלות.
יש לקבל את הערר הן ביחס למספר הקומות הן ביחס למספר יחידות הדיור. באשר למספר הקומות – לנוכח מיקום המגרש, סמיכותו לציר מרכזי, אופי הבינוי באזור, ואופי הבניה הקיימת היום במגרש, ועל מנת לאפשר בינוי נכון יותר תכנונית (הקטנת תכסית והרחקת מבנים זה מזה) יש לאפשר הוספת קומות בהקלה. באשר למספר יחידות הדיור – אין מקום להורות על הפחתת יחידות דיור. מדובר במגרש חריג בהיקף הבניה הקיים בו ומתחייב כי התמריצים לביצוע הפרויקט יהיו בהתאם לכך. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
