|
|
|
|
|
אם אינך רואה מייל זה לחץ/י כאן
לגרסת הדפסה
שיתוף הגיליון בפייסבוק 
|
| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 3025/18 חברת סאלח השקעות ופיתוח (שומרון) בע"מ נ' המנהל האזרחי איו"ש קמ"ט רישום מקרקעין (עליון; ע' פוגלמן, י' עמית, נ' סולברג; 19/08/18) - 4 ע' |
| עו"ד: ערין ספדי עטילה, אירית ינקוביץ |
בג"ץ אינו רואה להתערב בשיקול דעתם של גורמי החקירה ביחס לניהול חקירה פלילית, למעט במקרים בהם נפלו פגמים משמעותיים בהתנהלות החקירה שנגועים בחוסר סבירות קיצוני, וגורמים לעיוות דין לנחקר; אין לראות בהיעזרות אפשרית בממצאי חקירת המשטרה משום העברת סמכות ההחלטה לגוף זה.
 משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על רשויות התביעה והחקירה
משפט מינהלי – סמכות – הפעלתה
.
עניינה של עתירה זו בדרישת העותרת להמשיך הליכי רישום ראשון של מקרקעין שהעותרת טוענת כי רכשה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקבעו:
במהלך בחינת הבקשה עלה חשד בדבר זיוף ייפוי כוח שהציגה העותרת, ונפתחה חקירה משטרתית בנושא. פעולות החקירה צפויות להסתיים בחודשים הקרובים. בימ"ש זה אינו רואה להתערב בשיקול דעתם של גורמי החקירה ביחס לניהול חקירה פלילית, למעט במקרים בהם נפלו פגמים משמעותיים בהתנהלות החקירה שנגועים בחוסר סבירות קיצוני, וגורמים לעיוות דין לנחקר. המקרה הנדון אינו בא בקהל המקרים שמצדיקים התערבות. לא נמצא כי יש להורות למשטרה להעביר לעותרת פרטים נוספים הנוגעים לאופן ניהול החקירה, כשזו מצויה בעיצומה, כדי לא לשבשה. ככל שהעותרת תסבור כי נפלו פגמים בהתנהלות המשטרה בחקירה, טענותיה שמורות להליך הפלילי, אם יוחלט על הגשת כתב אישום.
לא נמצא ממש בטענת העותרת בהתייחס להפעלת סמכותו של קמ"ט רישום מקרקעין. הדגש עליו עומדת העותרת הוא כי הקמ"ט אינו מוסמך להתלות את הבקשה לתקופה שאינה מוגבלת, וכי עליו ליתן החלטתו ולא לאפשר העברת הסמכות לגורם אחר, אף לא למשטרת ישראל. דא עקא, שאין זה המצב שבנדון. ראשית, אין מדובר בהתליה לתקופה בלתי מוגבלת, אלא בהשלמת חקירה בפרק זמן מוגדר. לכך יש להוסיף כי אין לראות בהיעזרות אפשרית בממצאי חקירת המשטרה משום העברת סמכות ההחלטה לגוף זה; וברי כי הפעלת הסמכות תיעשה ע"י המשיב בגדר הוראות הדין ותחיקת הביטחון. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון אזרחי] |
|
| עעמ 5888/18 מדיה תקשורת ע"ר נ' עיריית פתח תקווה (עליון; ד' ברק ארז; 19/08/18) - 5 ע' |
| עו"ד: אשר אילוביץ', אריאל ליבר, שי פרטוש |
בקשות למתן סעד זמני בערעור נבחנות לפי שני שיקולים: סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות בין הצדדים לו, כאשר אבן הבוחן המרכזית בבחינת בקשות כאלו היא מאזן הנוחות; התנאים למתן סעד זמני לתקופת הערעור מחמירים מאלו החלים בערכאה הדיונית.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – בערעור
.
בקשה שהוגדרה "בקשה לעיכוב ביצוע" הנסבה על פסק דין של בימ"ש לעניינים מנהליים במסגרתו נדחתה טענת המבקשת לפיה היא עמותה עירונית ולכן אין מקום לחייבה בתשלום ארנונה, ובנוסף נדחתה הטענה כי יש לפטור את המבקשת מארנונה רק משום שהיא לא נדרשה לשלם ארנונה מאז החלה להחזיק בנכס.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
על אף שהמבקשת הגדירה את הבקשה דנן בקשה לעיכוב ביצוע, החיובים שאת גבייתם היא מבקשת לעכב אינם נובעים מפסק דינו של בימ"ש קמא. במובן זה, מדובר בבקשה שבמהותה מכוונת למתן סעד זמני בערעור. כידוע, בקשות למתן סעד זמני בערעור נבחנות לפי שני שיקולים: סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות בין הצדדים לו, כאשר אבן הבוחן המרכזית בבחינת בקשות כאלו היא מאזן הנוחות. זאת ועוד: התנאים למתן סעד זמני לתקופת הערעור מחמירים מאלו החלים בערכאה הדיונית, שכן דחיית העתירה משנה את נקודת האיזון בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין.
המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית של ממש לטענותיה כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם תידחה בקשתה. טענותיה – הגם שגובו בתצהיר – נטענו בעלמא, ללא פירוט, ומבלי שגובו בראיות בדבר מצבה הכלכלי. הדברים אמורים בפרט כאשר הצד שכנגד הוא רשות מקומית, ועל כן חזקה שהעירייה תוכל להשיב למבקשת את הכספים שייגבו ממנה, ככל שיתקבל הערעור. על כך יש להוסיף, כי יש טעם בטענת העירייה לפיה קיים אינטרס ציבורי בגביית החוב, שהוא במהותו מס עירוני. בהתחשב בכל האמור ביחס למאזן הנוחות, לא נמצא כי סיכויי הערעור נוטים לטובת המבקשת באופן שמצדיק את מתן הסעד המבוקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי סוהר] |
|
| רעב 4970/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' גרוסקופף; 19/08/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בעתירת אסיר תינתן רק במקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של האסיר.
בתי סוהר – עתירת אסיר – רשות ערעור
.
המבקש מרצה עונש מאסר בגין הרשעתו בעבירות ביטחוניות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת ותמיכה בארגון טרור על רקע פעילותו ותמיכתו בדאע"ש. הבר"ע היא על החלטת בימ"ש לעניינים מנהליים במסגרתה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בעתירת אסיר תינתן רק במקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של האסיר. הבקשה דנא אינה עומדת באמות המידה האמורות.
המבקש העלה טענות נגד ההליכים שנוהלו בעניינו בתיק העיקרי, נגד ההליכים בוועדת השחרורים ונגד החלטת הוועדה והחלטת בימ"ש קמא. ואולם, חרף ניסיונותיו לעטות על בקשתו כסות של "שאלות משפטיות מהותיות", הרי שהבקשה כולה נוגעת לנסיבותיו הפרטניות, ואין היא מעוררת שאלה המצדיקה את התערבותו של בימ"ש זה. אף לא נמצא חשש שנגרם למבקש אי-צדק חמור או עיוות דין. החלטת בימ"ש קמא מנומקת וסבירה, והמבקש לא הצביע על נימוק שיש בו כדי להצדיק התערבות בה.
יודגש כי בימ"ש קמא דחה את העתירה מבלי להיזקק לסעיף 10(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, וממילא שאלת תחולתו של סעיף זה על עניינו של המבקש אינה מצדיקה מתן רשות ערעור במקרה זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בגץ 6887/17 יוסף חדד נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ע' ברון; 19/08/18) - 5 ע' |
| עו"ד: יצחקי גליק, רון ששון |
לביה"ד האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה בנוגע להסכם הניידות. אף אם חלק מטענות העותרים מתמקדות בחוקיות הקריטריונים שאימץ הסכם הניידות, להבדיל מפרשנותו או דרך יישומו, אין בכך כדי להפקיע את סמכות ביה"ד לעבודה ולאפשר את עריכת הבירור הראשוני בפני בג"ץ; טענות העותרים כנגד חוקיות הסכם הניידות הן כלליות וסתמיות ואינן מגלות טעמים להתערבות בגץ.
משפט מינהלי – בגץ – סעד חלופי
משפט מינהלי – בגץ – עתירה כוללנית
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
ביטוח לאומי – הסכמים – הסכם ניידות
ביטוח לאומי – הסכמים – ביקורת שיפוטית
.
עניינה של העתירה בבקשות העותרים לקבל "קצבת ניידות", מכוח הסכם הניידות עליו חתמו ממשלת ישראל והמוסד לביטוח לאומי. לטענת העותרים, יש לבטל את ההחלטות שהתקבלו בעניינם ולהכיר בהם כזכאים לקבלת גמלת ניידות. יתרה מכך, העותרים מבקשים לתקוף את חוקיות הסכם הניידות.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
קצבת הניידות מוענקת לזכאים ע"פ הסכם הניידות שנערך מכוח סעיף 9(א) לחוק הביטוח הלאומי – ומשכך חל עליה סעיף 391(א)(1) לחוק, המעניק לביה"ד האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה בנוגע להסכם הניידות. זאת ועוד, בפסיקתו של בימ"ש זה נקבע זה מכבר כי אף אם חלק מטענות העותרים מתמקדות בחוקיות הקריטריונים שאימץ הסכם הניידות, להבדיל מפרשנותו או דרך יישומו, אין בכך כדי להפקיע את סמכות ביה"ד לעבודה ולאפשר את עריכת הבירור הראשוני בפני בימ"ש זה. בענייננו, העותר 1 כלל לא פנה לביה"ד האזורי לעבודה בהשגה על החלטת ועדת הערר; והעותר 2, שתביעתו לביה"ד האזורי לעבודה נדחתה, בחר שלא לערער עליה לביה"ד הארצי.
אשר לטענות העותרים כנגד חוקיות הסכם הניידות. דומה כי אלו נועדו אך כדי להכליל את העותרים תחת תחולת ההסכם, והן נטענו בעלמא ובלא כל אחיזה. ככל שניתן להבין מן העתירה, הסעד המבוקש מבימ"ש זה הוא שינוי תוכנו של הסכם הניידות כך שיכלול את הליקויים מהם סובלים העותרים, ויוער בהקשר זה כי את חוקיות הסכם הניידות יש לבחון במסגרת כללי המשפט המנהלי; ואולם העתירה אינה מניחה אף ראשיתה של תשתית עובדתית המבססת את הטענה שרשימת הליקויים המופיעה בהסכם אינה סבירה או שהיא מפלה את מי שסובל מליקוי שאינו מופיע בה. טענותיהם של העותרים בהקשר זה, בכסות משפטית כביכול, הן כלליות וסתמיות ואינן מגלות טעמים להתערבות בגץ. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [חברות] |
|
| רעא 4406/18 בנק הפועלים בע"מ נ' עו"ד מור נרדיה עמית לדרמן - נאמנים (עליון; ע' גרוסקופף; 19/08/18) - 10 ע' |
| עו"ד: עידן מילר, עמית לדרמן, אלעד עפארי, חובב ביטון, איתן ארז, חובב ביטון, מזל מרן, גיא אידו |
לבימ"ש של חדלות פירעון יש מומחיות ייחודית בתחומו ומסור לו שיקול דעת רחב בניהול ההליך. על כן, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיו.
חברות – פירוק – סמכות בית-המשפט
חברות – פירוק – הליכי פירוק
חברות – שעבודים – מימושם
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי במסגרתה נקבע כי אין מקום בשלב הזה להיענות לבקשת המבקש להורות על אכיפת שעבודים ומינוי כונס נכסים קבוע על הנכס בפרויקט "שער העיר" באום אל פאחם. עם זאת נקבע כי יעוכבו הליכי מימוש הנכס ב-6 חודשים ובכפוף להפקדת בטוחה ע"י המשיבים 11-8 בסך של 1,000, 000 ₪ להבטחת נזקים שעשויים להיגרם למי מהצדדים כתוצאה מעיכוב המימוש.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
כידוע, לבימ"ש של חדלות פירעון יש מומחיות ייחודית בתחומו, ועל כן לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיו. כמו כן לביהמ"ש של חדלות פירעון מסור שיקול דעת רחב בניהול ההליך, וזאת לאור העובדה כי ביהמ"ש יוצר היכרות עמוקה עם הנפשות הפועלות ועם ההליכים שהתקיימו לפניו ולוֹ היכולת להתרשם מן הצדדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. הוא גם בית המשפט שיכול לבחון את ההליך המתנהל לפניו "במבט-על", על כל השיקולים והאינטרסים השונים הקשורים אליו.
בנסיבות העניין, ובשים לב לכך שההחלטה נשוא בקשה זו תקפה ל-6 חודשים לכל היותר, שסופם בחודש אוקטובר 2018, לא נמצא טעם להתערב בהחלטת בימ"ש קמא. יחד עם זאת, ככל שסוגיית אכיפת השעבודים תשוב לפתחו של בימ"ש קמא בסיום התקופה האמורה, חזקה עליו כי לצד בחינת מאזן הנזק והתועלת בין הצדדים, יידון גם בשאלות הבאות, שיש להן רלוונטיות לצורך הפעלת שיקול דעתו: ראשית, שאלת תוקפם של השעבודים לטובת הבנק; שנית, בחינה של טענות המשיבים 8-11 ביחס לזכויות בנכס וסיכוייהן; שלישית, שאלת התחרות בין זכות השעבוד של הבנק לבין זכות הבעלות של משיבה 7. ויובהר, את כל השאלות הללו יש לבחון ברמה הלכאורית בלבד, וזאת במטרה להעריך את ההסתברות שההתדיינות בשאלת הזכויות בנכס תשליך על זכות הבנק לממש את השעבוד. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 6 [עבודה] |
|
| סעש (חי') 11000-06-13 אסתר הלפרן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; איריס רש, נ.צ.: מ' רון, י' בר און; 29/07/18) - 27 ע' |
| עו"ד: יונה סירוטה, סיגל הורביץ ואח', למא קאסם ואח' |
ביה"ד פסק כי, לא נפל פגם בהחלטת נציב שירות המדינה בבקשת התובעת, אשר שימשה כעורכת דין בלשכה המשפטית בסניף של הנתבע 1, להארכת שירות, וכי לא נפל פגם בהליכי סיום העבודה בהם נקט הנתבע 1 או בהמלצה שנתן בבקשתה להארכת השירות; בנוסף, התובעת לא הייתה עובדת מצטיינת, ולכן היא אינה זכאית לחצי דרגת פרישה נוספת בגין הצטיינות לפי הוראות התקשי"ר.
עבודה – שירות המדינה – גימלאות
עבודה – עובדי מדינה – גימלאות
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – גימלה
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – דרגת פרישה
עבודה – פרישה מעבודה – גיל פרישה
עבודה – שוויון בעבודה – איסור הפליה מחמת גיל
.
עניינה של תביעה זו בעתירת התובעת, עורכת דין במקצועה שעבדה בסניף חיפה של הנתבע 1 (להלן: המוסד), לפיצוי בגין עגמת נפש וחוסר תום לב בהליך פרישתה לגמלאות, וכן לזכאות לחצי דרגת פרישה נוספת בגין הצטיינות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' רש ונציגי הציבור מ' רון, י' בר און) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד על הסמכות להאריך את שירותו של עובד המוסד הקבועה בסעיף 18(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות), מעבר לגיל פרישת חובה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה, ועל הפסיקה של ביה"ד הארצי בעניין וינברגר ופסיקת בימ"ש העליון בבג"ץ גביש. בפסיקות אלה נקבע כי ההסדר הקבוע בסעיף 4 לחוק גיל פרישה ולפיו עומדת למעסיק האפשרות לחייב עובד לפרוש מפאת גילו הינו הסדר חוקתי ולצד זאת הוכרה זכותו של עובד העומד בפני פרישה לבקש ממעסיקו להמשיך ולעבוד גם לאחר הגיעו לגיל הפרישה, כשאז על המעסיק לשקול בכובד ראש את הבקשה. עוד צוין כי למעשה, בימ"ש העליון נתן גושפנקא להנחיות הנציב הנוגעות להארכת השירות (להלן: הנחיית הנציב) שהתקבלו לאחר פסק הדין בעניין וינברגר, לפיהן יש לבחון אפשרות להארכת שירות של עובד מסיבות אישיות מיוחדות ובלבד שקיימים גם שיקולים ניהוליים להצדקת הארכת השירות כמפורט בפסקה 82.546 לתקשי"ר.
אשר להמלצת המוסד בעניינה של התובעת, לפי הדין, הכלל הוא שעובד המוסד המגיע לגיל 67 שהינו גיל הפרישה החוקי, יפרוש מעבודתו. לפיכך, עובד המבקש להמשיך ולעבוד לאחר גיל 67 הוא החריג לכלל וההחלטה בעניינו תבחן על בסיס שיקולים מערכתיים וניהוליים ועל בסיס נסיבותיו האישיות, שיש בהן כדי להצדיק את הארכת השירות. בענייננו, התובעת נהגה כמי שמתעדת לפרוש לגמלאות וחרף האיחור בהגשת בקשתה להארכת שירות, התובעת זומנה לפגישה אצל סמנכ"ל משאבי אנוש במוסד, כאשר בפתח הפגישה הובהר לתובעת ולבאת כוחה כי מדובר בישיבת שימוע לצורך גיבוש המלצת המוסד והעברתה לנציב שירות המדינה, שהינו בעל הסמכות להחליט בבקשה. בנסיבות אלו, אין לומר כי המוסד נהג בחוסר תום לב בטיפול בבקשת התובעת להארכת שירות. העיכוב בטיפול בבקשה לא נבע מחוסר תום לב או מחוסר הוגנות של המוסד, אלא מתוך רצון לסייע לה להגיע לפתרון מוסכם בעניין הדרגות. בנוסף, נמצא כי המוסד לא המליץ על הארכת השירות של התובעת נוכח תפקודה ואי נחיצות הארכת שירותה, כאשר מדובר בנימוקים ענייניים.
טענת התובעת לפיה השימוע נעשה בפני מי שאינו הגורם המחליט על הארכת השירות, נדחתה. ראשית, אין הוראה המחייבת את הנציב לשמוע את התובעת בעל פה ו/או באופן אישי. בנוסף, העובדה שהתובעת נשמעה בכתב טרם שהתקבלה החלטת הנציב, אינה פוגמת בקיומו של הליך השימוע. מכל מקום, התובעת ניצלה את זכות השימוע והציגה נימוקיה בבקשה להמשך העסקתה לאחר גיל 67. שנית, אין מניעה שהגורם שיכריע בהחלטה שבגינה העובד הוזמן לשימוע יאציל את סמכות השימוע לאחר ובפרט כשמדובר בגוף גדול; אף לא היה מקום לאפשר לתובעת להגיב להמלצת המוסד בעניינה בטרם תתקבל החלטה סופית. הכלל הוא כי עובד פורש לגמלאות בגיל 67, כאשר המשך עבודה לאחר גיל 67 הינו בגדר חריג. לכן, עובד המבקש להחיל את החריג בעניינו נדרש לשכנע את המעביד כי התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות את המשך העסקתו.
אשר לשאלה האם החלטת הנציב הינה החלטה סבירה, בהתאם להנחיית הנציב, תנאי לקבלת בקשה להארכת השירות הוא קיומם של שיקולים ניהוליים/מערכתיים המצדיקים את הארכת השירות. לעמדת המוסד לפיה הוא אינו ממליץ על הארכת השירות ניתן משקל משמעותי בהחלטת הנציב ובמקרה זה לפי עמדת המוסד, הנימוק העיקרי להיעדר המלצה להארכת שירות הוא הצורך בריענון כח האדם. נימוק זה אינו מהווה אפליה מחמת גיל, והוא נימוק ענייני שעיקרו לאפשר תהליך של קידום לעורכי הדין בלשכה.
לאור כל האמור, נפסק כי לא נפלו פגמים בהליכי סיום העבודה של התובעת ובהחלטת הנציב; בנוסף, התובעת לא הייתה עובדת מצטיינת לפי סעיף 85.125 (ב)(3) לתקשי"ר, ולכן היא אינה זכאית לחצי דרגת פרישה נוספת בגין הצטיינות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (י-ם) 41607-11-13 שרה מירניק נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; רחל בר"ג הירשברג, נ.צ.: נ' מזרחי, ר' לוי; 26/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: אפרת לבנוני |
נדונה המחלוקת באשר לשאלה, האם יש לצרף את החלק היחסי של דמי ההבראה, ששולמו לתובעת, בשתי פעימות, "לשכר הקובע" שבבסיס תשלום דמי הלידה.
ביטוח לאומי – קיצבאות – דמי לידה
עבודה – ביטוח לאומי – דמי לידה
ביטוח לאומי – דמי לידה – חישובם
.
התובעת משיגה על בסיס חישוב דמי הלידה שקבע המוסד לביטוח לאומי ביחס לגמלה ששילם לה בעקבות לידת בתה, בחודש נובמבר 2012. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם יש לצרף את החלק היחסי של דמי ההבראה, ששולמו לתובעת בשנת 2013, בשתי פעימות, "לשכר הקובע" שבבסיס תשלום דמי הלידה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ר' בר"ג-הירשברג ונציגי הציבור נ' מזרחי ור' לוי) פסק כלהלן:
תשלום דמי ההבראה לתובעת נעשה מכוח צו ההרחבה הכללי במשק בדבר תשלום קצובת הבראה. בסעיף 5(ד) לצו נקבע כי "קצובת הבראה תשולם באחד מחודשי הקיץ, מחודש יוני ועד חודש ספטמבר, אלא אם הוסכם או נהוג מועד אחר במקום העבודה".
לשיטת התובעת עצמה בשנת 2013 ומטעמים הקשורים בחילופי הבעלות בחברה המעסיקה הוסכם, כי דמי ההבראה ישולמו בשתי פעימות, האחת בחורף והשנייה בקיץ. לא נטען ובוודאי לא הוכח כי 'בזמן אמת' הסתייגה התובעת מהסכמה זו (ואף לא בדיעבד) ועל כן לא ניתן להשקיף על התשלומים באופן רעיוני כעל תשלום מלא ויחיד של קצובת הבראה.
זאת ועוד. כבר נפסק בעניין הלפרין כי "אין ניתן לקבוע "פריסה רעיונית" של דמי ההבראה במסגרת הוראותיהן של תקנות דמי הביטוח, על דרך הפרשנות", שכן דמי הבראה הם "תשלום נוסף" כהגדרתו בתקנות דמי ביטוח ואין לייחד אותו על פני כל סוג של "תשלום נוסף" אחר. היינו שלא נמצא "טעם ממשי המחייב הוצאתו של תשלום דמי ההבראה דווקא מתחולתן של התקנות, כל עוד אין הן מורות על כך במפורש". מכאן שגם אין להפוך את תשלום דמי ההבראה באופן רעיוני לתשלום יחיד אם הלכה ולמעשה נפרש ליותר מתשלום אחד, וזאת בהסכמת הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ת"א) 14133-08-14 ריינה צוקלו (המנוח ישראל צוקלו) נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אריאלה גילצר כץ; 26/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: שרון אסולין, רועי הררי |
בית הדין האזורי לעבודה קבע כי התובעת, כאלמנת המנוח, זכאית לדמי הפגיעה המגיעים לבעלה המנוח.
עבודה – בית-הדין לעבודה – מומחים רפואיים
עבודה – גימלאות – קצבת שאירים
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת שאירים
.
תביעה במסגרתה טענה התובעת כי היא זכאית לכספים המגיעים לבעלה המנוח מעצם ההכרה באירוע כפגיעה בעבודה. לטענתה, כאלמנת המנוח, היא זכאית לקבל את דמי הפגיעה מאחר שהמנוח היה זכאי לקבלם.
.
בית הדין האזורי לעבודה (מפי השופטת א' גילצר – כץ) קבע כלהלן:
המנוח הגיש תביעה לדמי פגיעה והיא נדחתה ע"י המל"ל. לפיכך, הגיש המנוח תביעה לבית הדין. אם תתקבל תביעה זו, פירושו של דבר שנהפכה החלטת פקיד התביעות ולכן, אילו היה המנוח בחיים היה מקבל את דמי הפגיעה בגין הפגיעה בעבודה.
מקרה זה בא בגדר סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי הקובע: "הזכאי לגמלה בכסף, שנפטר בלי שגבה את מלוא הגמלה המגיעה לו, ישולם חוב הגמלה לשאיריו כמשמעותם בפרק י"א, על אף הוראות סעיף 303(ג)".
נוכח הקביעה כי המנוח היה זכאי לדמי פגיעה התובעת זכאית לקבלם, כשארה. אכן סעיף 303 (ג) לחוק קובע כי "זכות לגמלת כסף לפי חוק זה אינה עוברת בירושה", ברם יש לאבחן בין זכות לזכאות. ברי שהתובעת איננה צריכה להינזק בשל התמשכות הליכים מיום הגשת התביעה למל"ל ועד פסק דין בבית הדין. פסק דין זה משמעותו כי המנוח היה זכאי לדמי פגיעה מהנתבע. מכוחה של אותה זכאות, זכאית האלמנה לדמי פגיעה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 9 [משפט מינהלי] [רישוי עסקים] |
|
| עתמ (מרכז) 39574-05-16 בוני התיכון הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' עירית כפר סבא (מנהלי; זהבה בוסתן; 05/08/18) - 9 ע' |
| עו"ד: בירן, מלכה, זיו שדה |
עמדה להכרעה השאלה, האם המרכז המסחרי אותו בנתה העותרת בכפר סבא, המכונה B CENTER, הינו "קניון" הטעון רישוי על פי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 לפי פריט 6.8א לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג – 2013?
משפט מינהלי – רישוי – רישוי עסקים
רישוי עסקים – רישיון עסק – אימתי נדרש
.
האם המרכז המסחרי אותו בנתה העותרת בכפר סבא, המכונה B CENTER, הינו "קניון" הטעון רישוי על פי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 לפי פריט 6.8א לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג-2013?
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לצורך סיווגו של עסק כ"קניון" חייבים להתקיים חמישה תנאים מצטברים: מרכז קניות; במבנה מקורה; סגור מכל צדדיו; כניסה משותפת אחת לפחות; חייבים לפעול בו לפחות 10 בתי עסק או ששטחו הכולל יהיה 1,000 מ"ר לפחות.
אין מחלוקת כי מדובר במרכז קניות ששטחו לפחות 1,000 מ"ר. באשר לדרישה של כניסה משותפת, יש למתחם הקניות 4 כניסות משותפות.
בהתייחס לתנאי של סגור מכל צדדיו, מסכימה אף העותרת כי בקומת הכניסה 3 כניסות למרכז המסחר ובנוסף קיים הגשר העילי דרכו ניתן להיכנס לקומה העליונה. לפיכך, גם התנאי של סגור מכל צדדיו מתקיים.
באשר לתנאי הקירוי, בעת"מ 53457-06-14 שיכון ובינוי נדל"ן נ' עיריית באר שבע נידון עניין דומה לענייננו. באותו מקרה המתחם היה מקורה רק בחלקו. במענה לשאלה האם העובדה שרק 58% משטח הקניון מקורה מספיקה כדי להוציא את השדרה השביעית מהגדרת קניון, השיב בית המשפט כי אין לקבל פרשנות זו – לא ברובד הלשוני ובוודאי שלא בהקשר הקונטקסטואלי והתכליתי. מכאן המסקנה כי המרכז המסחרי עונה על הגדרת קניון בצו רישוי עסקים. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [קניין] [מקרקעין] |
|
| הפ (מרכז) 13597-07-15 זיוה ויקה גת (טרכטנברג) נ' נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (מחוזי; חנה קיציס; 05/08/18) - 17 ע' |
| עו"ד: צבי שוב, פלג אלימלך |
התקבלה בחלקה תובענה לקבוע את שיעור הפיצויים המגיע למבקשות בגין הפקעת מקרקעין. העתירות לתשלום פיצויים בגין הפקעת העבר, נזק לנותר והוצאות נלוות נדחו ואילו העתירה לתשלום הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה התקבלה.
קניין – מקרקעין – הפקעה
קניין – הפקעה – פיצויים
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
.
תובענה לקבוע את שיעור הפיצויים המגיע למבקשות בגין הפקעת מקרקעין. המבקשות טוענות כי הסכום ששולם להן אינו מביא בחשבון את כלל ההפקעות בחלקות ואת מלוא הפגיעה ביתרת החלקות.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה בחלקה ופסק:
במסגרת השאלה אם צו הפקעה ביטל מכללא הפקעה קודמת, יש לבחון מה עשתה הרשות המפקיעה במסגרת ההפקעה הראשונה – אם היא לא נקטה בפעולות לקידום ההפקעה ייתכן שהפקעה מאוחרת ביטלה מכללא הפקעה שכזו ואולם אם הביאה הרשות המפקיעה את מטרת ההפקעה לידי גמר ויצרה עובדות חדשות אזי מדובר בשני הליכים נפרדים. בנסיבות דנן ההפקעה החדשה לא סילקה מעל פני השטח את הפעולות שנעשו מכוח ההפקעה הישנה. אין לקבל את גישת המבקשות כי מקום בו מומשה ההפקעה במלואה ומסיבה כלשהי טרם נרשמה ההפקעה על שם הרשות המפקיעה, תקום לנפקע הראשון זכות לפיצוי במקרה של הפקעה נוספת. יש לדחות את תביעת המבקשות בנוגע לנזק שנגרם בשל מגבלת קווי הבניין. לצו ההפקעה אין משמעות תכנונית מגובשת לעניין קביעת מגבלת קווי הבניין, מגבלה זו התגבשה רק עם פרסומה למתן תוקף של תכנית הדרך. המבקשות לא הוכיחו הפרת חיקוק בנוגע למשלוח ההודעה על ההפקעה. עצם ההודעה על ההפקעה מכוח הצו לא היה בה כדי ללמד על הפגיעה במגבלת קווי בניין ולמשיבה לא קמה חובה להודיע על אישור התכנית. בנסיבות דנן על המשיבה לשלם למבקשות את הסכום שאינו שנוי במחלוקת בתוספת הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה מהמועד הקובע. המבקשות אינן צריכות להינזק מהעובדה שהמשיבה ביכרה להמתין לאישור תכנית במקום לשלם את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת בתוך 90 יום. אי תשלום מלוא הפרשי הריבית משמעו כי הסכום ששולם למבקשות אינו מאפשר להן לרכוש זכות זהה לזו שהופקעה מהן ובהכרח מרעה את מצבן. מאחר שהמבקשות לא הוכיחו את קיומה של כוונה קונקרטית לרכישת קרקע חליפית, אין לפצותן בגין ההוצאות הנלוות לשם רכישת מקרקעין חלופיים. משכך, העתירות לתשלום פיצויים בגין הפקעת העבר, נזק לנותר והוצאות נלוות נדחות ואילו העתירה לתשלום הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה מתקבלת. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [נזיקין] [עורכי-דין] |
|
| עא (ת"א) 27213-05-18 עיינה אונגר לטין נ' מיכאל ליטוב (מחוזי; אביגיל כהן; 02/08/18) - 11 ע' |
| עו"ד: אסף לטין, גל שלמה, ריאד חאג' |
לא הוכח כי המערערת הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כעורכת דין כלפי לקוחה – התובע. עצם קיומה של שיחת ייעוץ עם לקוחה פוטנציאלית, שלא הבשילה לכלל ייצוג, ולאחר מכן ייצוג בן זוגה של אותה לקוחה פוטנציאלית אינה כשלעצמה "ניגוד עניינים" שיהיה אסור בכל מקרה.
נזיקין – רשלנות – עורך דין
נזיקין – רשלנות – היעדרה
עורכי-דין – יחסי עורך-דין ולקוח – חובת זהירות
.
ערעור על פסק דין במסגרתו חויבה המערערת לפצות את המשיב בגין הפסקת ייצוגו בהליכים משפטיים בענייני משפחה על ידה, לאור תלונה שהגישה בת זוגו ללשכת עורכי הדין, בגין ייעוץ שהעניקה לה המערערת בעבר.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
לעורך דין יש חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הלקוח שלו, אך לא הוכח כי המערערת הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי התובע. עצם קיומה של שיחת ייעוץ עם לקוחה פוטנציאלית שלא הבשילה לכלל ייצוג ולאחר מכן ייצוג בן זוגה של אותה לקוחה פוטנציאלית אינה כשלעצמה "ניגוד עניינים" שיהיה אסור בכל מקרה. במקרה שכזה יש לפנות לועדת האתיקה אשר תחליט בעניין וכך פעלה המבקשת מבלי להסתיר זאת מהמשיב בשום שלב. לא הוכח ולו לכאורה כי עורכי דין אחרים בתחום המעמד האישי נוהגים באופן שונה מהמערערת וכי לא פעלה כעורכת דין סבירה בנסיבות העניין. קיימים מקרים שבהם הלשכה כן מאפשרת לייצג לקוח אשר בעבר בן/ בת זוגו ניהל שיחת יעוץ עם עורך הדין שמייצג את הלקוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [חברות] |
|
| פרק (חי') 39574-02-15 ע.ה. השקעות ויזמות בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; בטינה טאובר; 29/07/18) - 12 ע' |
| עו"ד: |
גם אם טרם הוגשה תביעה להסרת קיפוח על ידי בעלי המניות, מוסמך בית המשפט להורות על מינוי חוקר מכוח הוראת סעיף 191 לחוק החברות. המינוי ייעשה ככל שקיים חשד לכאורי שענייני חברה מתנהלים בדרך שיש בה כדי לקפח בעל מניות בה ובענייננו קיים חשד לכאורי כנדרש.
חברות – עושק המיעוט – סעדים
חברות – פירוק – חקירות
.
בקשת המנהל המיוחד של חברה בפירוק להורות על מינוי חוקר לבדיקת עניינה של החברה המשותפת, המחוזקת בחלקה על ידי החברה שבפירוק, תוך שיינתנו לחוקר מלוא הסמכויות הנדרשות לטובת עריכת חקירתו.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
ביהמ"ש מוסמך להורות על מינוי חוקר גם אם טרם הוגשה תביעת הקיפוח, וזאת על מנת שניתן יהיה לשקול על פי ממצאיו את ההחלטה בדבר קיומה של תשתית ראייתית נאותה להגשת תביעת בגין קיפוח מכוח הוראת סעיף 191 לחוק החברות. ככל שהיה ממש בטענה לפיה תנאי להגשת בקשה למינוי חוקר הינה הגשת תביעת קיפוח, המשמעות היא כי יהיה על בעל דין הטוען לקיפוח להגיש תביעה אשר לא פעם תהא נעדרת תשתית ראייתית ראויה, רק על מנת להיזקק לסעד של מינוי חוקר. ביהמ"ש העליון קבע כי מינוי חוקר ייעשה ככל שביהמ"ש יסבור כי קיים חשד לכאורי שענייני חברה מתנהלים בדרך שיש בה כדי לקפח בעל מניות בה. בענייננו קיים חשד לכאורי סביר לקיפוח, כנדרש לצורך מינוי חוקר. בשל נחיתות החברה ובעל התפקיד כאשר המשיבה והחברה המשותפת מחזיקים בידיהם את כל המידע והמסמכים החשבונאיים ואת הניהול הפעיל והבלעדי של העסק, יש למנות חוקר כמבוקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [תכנון ובנייה] [בתי-משפט] |
|
| תב (י-ם) 48662-06-18 חאלד אבו חייארה נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים (מחוזי; אהרן פרקש, חנה מרים לומפ, תמר בר אשר; 29/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ג'יאת נאסר, אמיר ברק |
הגם שהערכאה המוסמכת לדון בבקשה לביטול צו הריסה מנהלי שהוצא לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, היא בית משפט השלום ולא בית המשפט לעניינים מקומיים, בנסיבות דנן אין בטעם זה כדי להביא לביטול צו ההריסה. גם לגופו של צו ההריסה, אין מקום לביטולו.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – בקשה לביטול
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
.
ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים אשר במסגרתה נדחתה בקשה לביטול צו הריסה מנהלי.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
הערכאה המוסמכת לדון בבקשה לביטול צו הריסה מנהלי שהוצא לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, היא בימ"ש השלום ולא בימ"ש לעניינים מקומיים. למרות זאת, אין בעובדה שהבקשה לביטול הצו ההריסה שנתן מנהל היחידה הארצית לאכיפה, נדונה ביהמ"ש לעניינים מקומיים, כדי להביא לבטלותהּ, זאת מכוח דוקטרינת הבטלות היחסית. לגופו של צו ההריסה, היעדר אכיפה של עבירות בנייה במקומות אחרים או באותו אזור, אינו שולל אכיפת עבירות בנייה. דרך המלך לתקיפת טענות אי צדק היא בהגשת עתירה מנהלית מתאימה. על המחוקק לתת דעתו להשלכה שיש לתיקון 116 של חוק התכנון והבניה על ההרכב אשר דן בערעורים בעניין בקשות לביטול צווי הריסה מנהליים ויש מקום לשקול תיקון לחוק בתי המשפט, אשר ישווה את הרכב השופטים של ערכאת הערעור הדן בערעורים כאמור. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [ימאות] |
|
| עא (ב"ש) 50902-03-18 Belinda Shipholding Corp נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (מחוזי; שרה דברת; 26/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: דן סלע, אילן אורלי, ערן שלח |
הסמכות לעיתוק אוניה נתונה למנהל הנמל אך ביכולתו להיעזר ברב חובל הנמל בפעילותיו השונות. תקנה 72 לתקנות הנמלים, העוסקת בהרחקת כלי שייט באופן מיידי, מכילה תנאים שאינם מצטברים, אלא חלופיים, בהם רשאי מנהל הנמל לבצע פעולה לגבי כלי השיט.
ימאות – כלי שיט – הרחקת כלי שיט
.
ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת התובעת להשבת סכומים ששילמה עבור שירותי נמל שונים והיא חויבה בדמי עיתוק בעבור האוניה, לאחר שרב החובל של הנמל השתכנע כי העיתוק נחוץ בטיחותית.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
הטענה לגבי סמכותו של מנהל הנמל לעיתוק האוניה מהווה הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין, הסמכות לעיתוק האוניה נתונה למנהל הנמל אך ביכולתו להיעזר ברב חובל הנמל בפעילותיו השונות, מכאן שרב החובל שימש כעזר למנהל הנמל ויכול היה לקבל ההחלטה שקיבל. הדרך הנכונה לקרוא את תקנה 72 לתקנות הנמלים, העוסקת בהרחקת כלי שייט באופן מידי, הינה כי התקנה מכילה תנאים שאינם מצטברים, אלא חלופיים, בהם רשאי מנהל הנמל לבצע פעולה לגבי כלי השיט. בעניינו מתקיים הסייג השני שבתקנה שמצביע על העובדה כי פעולת רב החובל הייתה לגיטימית וכי התקיים הכרח בביצוע תמרון באנייה, על מנת למנוע מכשול לאנייה אחרת להיכנס לרציף לצורך טעינה או להפחית סכנה ונזק לכלי שיט. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עונשין] [תכנון ובנייה] |
|
| עפא (ב"ש) 30216-10-17 פאר לי חברה לבנייה והשקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה אשדוד (מחוזי; אלון אינפלד; 24/07/18) - 18 ע' |
| עו"ד: משה בן או"ן פלד, מאיר בירנבוים, ליחן צרפתי |
תיקון 116 לסעיף 254 לחוק התכנון והבנייה הקל על מנהלי תאגיד שאינם "צד לעבירה", שבעבר ניתן היה להאשימם בעבירת התכנון ובנייה עצמה ועתה ניתן להאשימם רק בהפרת חובת הפיקוח. אין מדובר בעבירה שבוטלה אלא בעבירה שלגביה חל שינוי בטיב האחריות והעונש. לפיכך, בטלה הרשעת המערער בעבירות התכנון והבנייה מכוח היותו מנהל החברה והוא מורשע בעבירה לפי הנוסח החדש, בהתאמה הופחת משמעותית גובה הקנס.
עונשין – אחריות פלילית – אחריות מנהל
עונשין – עבירות – תכנון ובנייה
תכנון ובנייה – עבירות – אחריות מנהל תאגיד
.
ערעור על פסק דין בו הורשעו המערערת ומנהלה בעבירות תכנון ובניה בגין הסבת מרפאה לשתי יחידות מגורים. על כל אחד מהם הושת קנס כספי, התחייבות וניתן צו הריסה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
יש לדחות את הטענות הדיוניות ביחס להודאת המערערת. הוכח מעבר לספק סביר כי המערערת הייתה בעלת המקרקעין ולכן אחראית היא לעבירות המתבצעות במקרקעין, מכוח אחריות הקפידה הקבועה בעבירות תכנון ובנייה. הנטל על המערערים להראות כי המערערת עשתה כל שניתן כדי למנוע את ביצוע העבירה והמערערת הייתה רחוקה מלעמוד בנטל זה. משכך, אחריותה של המערערת הוכחה פוזיטיבית, כפי שהוכחה אחריותו. אשר לעבירה בה הורשע המערער, הדין שונה בדבר אחריות מנהל. תיקון 116 לסעיף 254 לחוק התכנון והבנייה הקל על מנהלי תאגיד שאינם "צד לעבירה", שכן לפני התיקון ניתן היה להאשימם בעבירת התכנון ובנייה עצמה ועתה לא ניתן להאשימם אלא בעבירה מיוחדת של הפרת חובת הפיקוח. השינוי בהגדרת אחריות מנהל בתאגיד אינה צריכה להביא לזיכוי, שכן אין מדובר בעבירה שבוטלה אלא בעבירה אשר לגביה חל שינוי בעומק האחריות, מידת האשם וטיב העונש. הרשעת המערער בעבירות התכנון והבנייה עצמן בטלה והוא מורשע בעבירה לפי הנוסח החדש. בשים לב לשינוי בעמדת המחוקק ביחס למידת האשם, יש להפחית משמעותית מגובה הקנס, כך שיעמוד על 4,000 ₪, במקום 15,000 ₪. בהתאם להסכמת המשיבה, מבוטל צו ההריסה המושת על המערערת, נוכח העברת הנכס לקונים. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [משפחה] |
|
| עמש (מרכז) 50500-09-17 ע.ש נ' היועץ המשפטי לממשלה (מחוזי; מיכל נד"ב, ורדה פלאוט, בלהה טולקובסקי; 24/07/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בהתאם להלכת בע"מ 7141/15 על המבקש לעשות שימוש בזרעו של הנפטר, להוכיח שניים: אחד, כי רצונו של המנוח היה להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו. שניים, כי רצון זה נכון גם ביחס להפריית מי שאיננה בת זוגו במועד פטירתו. במקרה דנא, בימ"ש קמא לא התייחס לשאלת רצונו המשוער של המנוח ביחס לשאלה השנייה. לעמדת בימ"ש זה, מתקיימות בענייננו אותן נסיבות חריגות הנדרשות להוכחת רצונו המשוער של המנוח, כי היה רוצה ילדים וכי היה רוצה בהם אף שלא מבת זוגו, זאת נוכח הבעת דעה זו מצדו לגבי שאיבת זרע מאחיו המנוח י'. לפיכך הערעור התקבל ונפסק כי המערערים רשאים לעשות שימוש בזרעו של המנוח להפרייתה של המערערת 3 בלבד.
משפחה – הורות – הפריה לאחר פטירה
.
ערעור על פס"ד של בימ"ש לענייני משפחה בגדרו נדחתה עתירת המערערים 1, 2 – הורים ששכלו שניים מילדיהם, י' שהתאבד וח' (להלן המנוח) שנרצח לאחר כ-5 חודשים – לעשות שימוש בזרעו של המנוח (שנשאב מן המנוח לסמוך ללידתו והופקד בבי"ח) לצורך הפרייתה של מערערת 3 (להלן: "האם המיועדת"). אין מחלוקת כי במועד פטירתו הייתה למנוח בת זוג לה עמד להינשא, הגב' א.ס. התסקיר, כמו גם עמדת בת זוגו דאז של המנוח תמכו בעמדת המערערים. ברם, למרות התסקיר, נוכח ההלכה בבע"מ 7141/15 (להלן: "הלכת פלונית"), נדחתה תביעתם של המערערים. בימ"ש קמא קבע כי נפל דבר בישראל ונקבע כי מקום בו נפטר אדם שהייתה לו בת זוג קבועה בחייו, קמה חזקה הניתנת לסתירה לקיומו של רצונו המשוער של המנוח להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו, עם בת זוגו. על כן, כאשר האם המיועדת אינה בת זוג, לא רשאי אדם מלבדה לעשות שימוש בזרעו לצורך הפרייה.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
בהתאם להלכת פלונית, על המבקש לעשות שימוש בזרעו של הנפטר, להוכיח שניים אלה: אחד, כי רצונו של המנוח היה להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו. שניים, כי רצון זה נכון גם ביחס להפריית מי שאיננה בת זוגו במועד פטירתו.
בימ"ש קמא לא התייחס לשאלת רצונו המשוער של המנוח ביחס לשאלה השנייה, קרי עשיית שימוש בזרעו, לאחר פטירתו גם להפריית מי שלא הייתה בת זוגו במועד פטירתו.
לעמדת בימ"ש זה, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת השאלה השנייה הנדרשת כמפורט לעיל וכי מתקיימות אותן נסיבות חריגות הנדרשות להוכחת רצונו המשוער של המנוח, כי היה רוצה ילדים וכי היה רוצה בהם אף שלא מבת זוגו, זאת נוכח הבעת דעה זו מצדו לגבי שאיבת זרע מאחיו המנוח י' כפי שציינה בתצהירה אחות המנוח וכפי שציינה גם אמו של המנוח, המערערת, בפני ביהמ"ש – לפני מתן פסק הדין בעניין פלונית. ביהמ"ש מוסיף, כי אין ממש בחששו של המשיב כי יש בקבלת בקשת המערערים משום השלכת רוחב על מקרים אחרים. מדובר במקרה ייחודי. כמו כן, מדובר בזרע של המנוח שנשאב לפני כ-15 שנה, דהיינו לפני מכלול ההלכות של ביהמ"ש בנושא זה.
התוצאה היא שהערעור מתקבל. פסק דינו של בימ"ש קמא – מבוטל. המערערים רשאים לעשות שימוש בזרעו של המנוח, המאוחסן אצל המשיב 2, להפרייתה של המערערת 3 בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] |
|
| רעא (חי') 24775-06-18 אוריאל פרוטר נ' א. חדש פרוטר אחזקות בע"מ (מחוזי; יגאל גריל; 23/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: יובל אדלר, אלון איל |
ההחלטה במסגרתה נדחתה בקשת הנתבעים לחיוב המשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המבקשים, ניתנה מבלי לקבל את תגובת המשיבים ותשובת המבקשים, מכאן שנפל פגם דיוני המצדיק את ביטול ההחלטה.
דיון אזרחי – בקשות בכתב – תגובת המשיב
דיון אזרחי – בקשות בכתב – תשובת המבקש לתשובת המשיב
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים, הנתבעים, לחייב את המשיבה 1 להפקיד ערובה בסכום שלא יפחת מ-100,000 ₪ לצורך הבטחת הוצאות המבקשים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
הבדיקה האם בנסיבות העניין יש או אין הצדקה לחייב את המשיבה 1, כמו גם האפשרות לבצע את הבדיקה – האם הוכיחה שביכולתה לשלם את הוצאות המבקשים, ככל שאלה יזכו בדין, לא יוכלו להתבצע אלא אם תונח תגובת המשיבים ותשובת המבקשים לתגובה. החלטת בימ"ש קמא ניתנה מבלי לקבל את תגובת המשיבים ותשובת המבקשים. מכאן, שנפל פגם דיוני שיש בו כדי להצדיק את ביטול ההחלטה, על-מנת לאפשר את הגשת תגובת המשיבים ותשובת המבקשים, ולהחליט בגורל הבקשה לאחר מכן. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [נזיקין] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 29449-01-15 צ'ארלס סולומון נ' פרשקובסקי השקעות ובניין בע"מ (שלום; רחל ערקובי; 31/07/18) - 20 ע' |
| עו"ד: |
תביעה שעניינה בליקויי בנייה. נקבע כי באשר לליקויים מסויימים קיים השתק עילה, ואין להידרש לעילה זאת פעם נוספת.
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין ליקויי בנייה
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק עילה
.
תביעה כספית שעניינה בליקויי בנייה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בחוות דעת המומחה מטעם בית משפט נקבע כי ישנם ליקויים אשר נדונו כבר בתביעה מוקדמת יותר ברכוש המשותף, וכן ישנם ליקויים אשר אינם ניתנים לבדיקה.
ככלל בית משפט לא יסטה מחוות דעת מומחה אשר מונה על ידו אלא במקרים חריגים ונימוקים כבדי משקל אשר יניעוהו לעשות כן. חוות הדעת אינה מהווה תחליף לשיקול דעת שיפוטי ועם זאת הינה משמשת כלי עזר הכרחי, שכן מדובר בקביעות מקצועיות הנמצאים תחת מומחיותו של המומחה, כשאין בידי בית המשפט את הכלים והידע לחוות דעתו בעניין.
הליקוי בקיר התמך כבר נדון במסגרת התביעה בנוגע לרכוש המשותף. מדובר באותו הליקוי בקיר התמך אשר הוחרף ככל הנראה בהעדר טיפול בו, וניתן פסק דין אשר למעשה קבע כי על הנתבעת לשלם לתובעים בגין הליקויים ברכוש המשותף פיצוי כספי ששולם. יש לקבוע כי קיים בעניין זה השתק עילה, ואין להידרש לעילה זאת פעם נוספת. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] |
|
| תק (ת"א) 46600-01-18 נופיה חליבה אוחנה נ' אתרים בחוף תא חברה לפתוח אתרי תיירות בתא יפו בעמ (שלום; פנינה נויבירט; 31/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
שלילה גורפת של כניסה של כלי רכב, ללא כל התראה מראש, אשר אינה מתחשבת באפשרות כי הבעלות בכלי הרכב הוחלפה, ואשר אינה מאפשרת בדיקת הצדקת חסימת הכניסה בזמן אמת – אינה סבירה, ואינה עולה בקנה אחד עם אמות המידה המעוגנות בדין להן כפופה הנתבעת.
נזיקין – אחריות – חניון
נזיקין – עוולות – לפי חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים
.
תביעה קטנה שעניינה חסימת כניסת רכב התובעת למתחם הנמל בתל אביב.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חניון נמל תל אביב הוא מקום ציבורי, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000. התרת הכניסה לחניון היא הכלל, וחסימתה היא החריג לו. העובדה כי רכב נכלל ברשימת מסורבי כניסה – אין בה כשלעצמה כדי לשנות מהכלל לפיו כניסה למקום ציבורי מותרת. אין בהכנסתו של כלי רכב לרשימת המסורבים על פי שיקול דעתה הבלעדי של הנתבעת משום מתן היתר לנתבעת לשלול באופן מוחלט כניסה מכלי רכב זה כפי רצונה, תוך התעלמות מזהות בעליו.
התוצאה לפיה ללא התראה מוקדמת, ובדיעבד אף ללא הצדקה, תיחסם כניסה של התובעת לחניון הנמל, וכפועל יוצא מכך למתחם הנמל, ותמנע ממנה הכניסה לתערוכה לה רכשה כרטיסים מבעוד מועד – אינה ראויה. על דרך האומדן, יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין הוצאותיה ובגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בסך של 1,500 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] [בנקאות] |
|
| תק (ת"א) 3470-12-17 פריד אזרייק נ' לאומי קארד בע"מ (שלום; נאוה ברוורמן; 25/07/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
מניעת משיכת כספים מלקוח רק מפאת כך שהוא מבקש למשוך כספים בעיר שכם, אינה סבירה. בית המשפט חייב את הבנק בתשלום פיצוי לתובע בסך של 3,000 ₪.
נזיקין – אחריות – בנק
בנקאות – בנקים – חובותיהם
.
תביעה כספית על סך של 9,813 ש"ח, שעניינה באופן השימוש בכרטיס האשראי שברשות התובע לצורך משיכת כספים מחשבון הבנק.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מניעת משיכת כספים מלקוח, וכבענייננו, "לקוח מוכר", רק מפאת כך שהוא מבקש למשוך כספים בעיר שכם, אינה סבירה.
מעבר לטענה בדבר מדיניות כללית, הנתבעת לא הסבירה כיצד משיכה של כספים בשיעור של 3,000 ₪ מתיישבת עם ההיבט של הלבנת הון ומימון טרור ובפרט כאשר היא מכירה את הלקוח. מדובר במדיניות גורפת, אשר אינה עולה בקנה אחד עם המסגרת הנורמטיבית.
בהתחשב בדברי התובע עצמו, שהבהיר כי אין לו דרך להוכיח את הנזק שנגרם לו, יש לקבוע כי עיקר הנזק כאן מתבטא בעוגמת הנפש, והפגיעה האישית. יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 3,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 21 [מקרקעין] [עשיית עושר ולא במשפט] [נזיקין] |
|
| תמש (ק"ג) 51621-06-15 פלוני נ' אלמונית (משפחה; פאני גילת כהן; 01/08/18) - 27 ע' |
| עו"ד: מתת פלסנר, שרית דהן כהן, צילה תמיר |
דחיית תביעה לדמי שימוש של איש כנגד אשתו לעבר, בגין שימושה הבלעדי במשק המשותף ותביעה לדמי שימוש מנתבע נוסף, שאינו בן משפחה, בהתבסס על הוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין (השגת גבול במקרקעין) והן על חוק עשיית עושר ולא במשפט.
מקרקעין – שיתוף – תשלום בעד שימוש
עשיית עושר ולא במשפט – דמי שימוש – זכאות
נזיקין – עוולות – השגת גבול
.
עתירת התובע לקבלת דמי שימוש מידי הנתבעים – אשתו לשעבר, וד"ר ... המעניק שירותי ... בשטח המשק ... החל משנת 2012 לערך. רקע: בשנת .... נחתם הסכם בין בני הזוג ובין הורי האישה לפיו מומנה בניית בית המגורים במשק .... ע"י האחרונים ועל כן זכאים הם להתגורר בו עד אחרית ימיהם, וככל שהזכויות במשק תימכרנה, יהא על בני הזוג להשיב להם סך של 200,000ִ$. בהתאם לקבוע בהסכם, עברו הורי האישה להתגורר בבית במשק ...., והקטינות מתגוררות עמם מאז היותן רכות
בשנים ומטופלות על ידיהם. ביום .... הורשע האיש בפלילים ונידון לחמש שנות מאסר אותו סיים לרצות ביום 12.09.2014. ביום 23.09.2014 עברה האישה להתגורר במשק במחסן שהוסב ליחידת דיור, לאחר שנדרשה לפנות את יחידת הדיור במשקם של הורי האיש, אשר שימשה למגורי בני הזוג מאז נישאו זה לזה. יצוין כי בעקבות צו הגנה שניתן לבקשת האישה האיש הורחק מן המשק לתקופה שבין 12.09.2014-11.03.2015. מיום 12.3.2015 לא הוגבל שימושו של האיש במשק אך הוא לא שב לעשות בו כל שימוש. הסעד הנתבע על ידו כנגד האישה הוא דמי שימוש בהתייחס לעסקי ה.... ולמגורי האישה במשק ממועד הקרע (8.2013) ואילך. בכל הנוגע לד"ר ..., מבקש התובע דמי שימוש שעה שהוא מנהל במשק ... מאז שנת 2012 כן תבע האיש מהנתבע תשלום נוסף בגין השימוש שעושה הנתבע במתקני החברה המצויים במשק.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התובענה מהטעמים הבאים:
כידוע, עפ"י הפסיקה, החובה לשלם דמי שימוש ראויים מכח סעיף 33 לחוק המקרקעין, קמה כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. נפסק בהלכת זרקא כי, ככלל, כאשר בן זוג עוזב מרצונו את דירת המגורים המשותפת, מהווה הדבר מעין הסכמה לשימוש של בן הזוג האחר בדירה וויתור על דמי שימוש, ולכן הוא אינו זכאי לדמי שימוש ראויים, דהיינו אין הוא הופך באחת את בן הזוג האחר לשוכר בעל כורחו. חרף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט. ביהמ"ש מוצא לצטט מפסיקת הערכאות הראשונות בנושא תוך שצוין בין היתר כי ב-בע"מ 5357/06 סיכם השופט רובינשטיין כי ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש, כאשר "כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף". ובבע"מ 9881/05 נקבע כי הזכות לקבלת דמי שימוש ראויים וודאי קמה לאחר הגירושין, מעת שקיימת מניעה למגורים משותפים של בני הזוג בנכס המשותף, תוך שביהמ"ש מתייחס שם לנסיבות נוספות שעשויות לחול בסיטואציה הנדונה, למשל השאלה האם במסגרת תביעת מזונות נתבעים על ידי התובע דמי שימוש ראויים, היות שהוצאותיו גדלו מחמת השימוש הבלעדי בנכס המשותף. משביהמ"ש מתחשב בשיקול זה במסגרת פסיקת המזונות לא ניתן לעתור במקביל לחיוב בדמי שימוש ראויים.
התביעה כנגד האישה: אכן מתעורר קושי בתביעת האיש לפסיקת דמי שימוש מה...., היות שהיא מנוהלת באמצעות החברה. הוא לא ביקש, וממילא לא ניתנה הרשות לצירוף החברה כצד להליך. מטעם זה בלבד ראויה היה לדחות תביעתו בעניין השימוש שעושה החברה במשק. חרף האמור, בהינתן שהאישה לא העלתה זאת, בהינתן כי מדובר בחברה שהאישה רשומה כבעלת המניות היחידה בה, ובהיות הדבר אקט קיצוני אשר משמעותו היא נעילת דלתותיו של ביהמ"ש בפני תובע, לא נמצא לדחות התביעה כנגד האישה ו/או החברה על הסף. ברם, דין התביעה להדחות לגופה.
העילה הקניינית, היונקת חיותה מסעיף 33 לחוק המקרקעין, מבוססת על אדניהם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. יש להשקיף על הסכסוך בין בני הזוג ממעוף הציפור ולבחון אותו על כל היבטיו ובראי העובדות הקונקרטיות שבבסיסו, על מנת לקבוע אם אכן זכאי האיש לדמי שימוש ראויים מידי האישה, וככל שכן, מהי תקופת החיוב ומה יהא גובהו. בנסיבות המקרה ביהמ"ש סבור כי אין הצדקה לחיוב האישה בדמי שימוש, הן בהתייחס לשימוש שעושה החברה במשק והן בהתייחס למגוריה בו.
בכל הנוגע לדמי שימוש בגין התקופה שממועד הקרע (1.8.2013) ועד תפוגת תוקפו של צו ההגנה (11.03.2015) ביהמ"ש קובע כי משניתן צו הגנה, בין אם בהסכמתו ובין אם לאו, נוצרה מניעה מכוח החלטה שיפוטית לשימוש שלו במשק, ועל כן אין הוא זכאי לדמי שימוש בגין תקופה זו.
בכל הנוגע לדמי שימוש בגין התקופה שמיום 12.03.2015 ואילך, הרי שהחל מיום 12.03.2015 ואילך לא הייתה לאיש מניעה לשוב ולעשות שימוש במשק. טענותיו בעניין חששו מפני תביעות ותלונות שווא אשר תוגשנה ע"י האישה, לא הוכחו.
בני הזוג התגרשו זה מזה ביום 21.05.2015 ולכאורה קיימת מניעה הלכתית כי ידורו תחת קורת גג אחת. ברם במקרה דנא מניעה הלכתית זו, המצדיקה ככלל פסיקת דמי שימוש, אין בה כדי להעלות או להוריד, כיוון שמדובר במשק רחב ידיים (17 דונם) ולא בדירת מגורים.
טענות האיש לפיהן לא הודע לו ע"י האישה כי הוא רשאי לעשות שימוש במשק תמוהות, ונעדרות אחיזה בדין. זכות שותף לעשות שימוש בנכס שבבעלותו היא זכות יסוד על חוקתית המעוגנת בדין, ומשכך טענת האיש לפיה היה על האישה, לכאורה, להזמינו לעשות שימוש בזכותו, אינה ברורה.
באשר לשימוש שעושה החברה במשק – לא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת להטלת חיוב בדמי שימוש על החברה, וודאי לא להרמת מסך ההתאגדות בינה ובין האישה ולהורות על חיובה של האחרונה באופן אישי, כשם שעותר האיש.
זאת ועוד, ובדרגת חשיבות שאינה פחותה, האיש ממילא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח גובה דמי השימוש בחלקי המשק בעניינם מתבררת התובענה.
כן נדחתה התביעה לחיובו של ד"ר ... בדמי שימוש. האיש ביסס עתירתו לחיוב הנתבע 2 בדמי שימוש הן על הוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין (השגת גבול במקרקעין) והן על חוק עשיית עושר ולא במשפט.
הוראת סעיף 29 לפקודת הנזיקין אינה חלה בנסיבות המקרה דנא. ראשית, לא נמצא כי הנתבע 2 הסיג גבול ונכנס למקרקעין שבבעלות האיש שלא כדין. האישה כמנהלת החברה וכבעלת המניות בה העניקה לד"ר ..., כספק שירותים שלה, רשות להשתמש במתקני החברה ובמקרקעין שבשטחם היא מנוהלת. יתר על כן, האישה היא גם בעלת מחצית מן הזכויות במשק. כך שאין מדובר בהשגת גבול. שנית, האיש עתר לפסיקת דמי שימוש ולא פיצויים. שלישית, האיש ממילא לא הוכיח, כי נגרם לו נזק ממוני כתוצאה משהייתו של ד"ר ... במקרקעין המשמשים את החברה במסגרת פעילותה העסקית. ההיפך הוא הנכון, כפי שנקבע במסגרת פסק הדין שניתן בהליכים קשורים. פועלו של ד"ר .... בשטח המשק היטיב גם עם האיש, אשר זכאי לחלק משוויה החברה במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג.
כן לא נמצא מקום לחייב הנתבע 2 בדמי שימוש מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. ביהמ"ש שוכנע כי ד"ר ... לא ניהל ... בשטח המשק וכי פעילותו במקום נעשתה למען החברה בלבד ועל מנת לסייע לאישה בשיקום תדמיתה עקב ההשלכות שהיו להרשעת האיש עליה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חוזים] [מקרקעין] |
|
| תמש (ק"ג) 27163-05-14 פלונית נ' אלמונית (משפחה; פאני גילת כהן; 26/07/18) - 40 ע' |
| עו"ד: אירית רייכמן, מתת פלסנר, שירה טמיר |
הכרעה בתביעות הורי האיש כנגד בנם וכלתם לשעבר להשבת כספים מכח הסכם מתנה על תנאי ותביעתם כנגד האישה לסילוק יד ולפסיקת דמי שימוש. בין היתר נקבע כי אין פסול בכך שהורים של אחד מבני הזוג, יעגנו בהסכם את תנאיו של הסיוע הכספי שהעניקו לבני הזוג ויגנו על זכויותיהם הכספיות, במקרה שבו הקשר הזוגי בין בני הזוג יתפרק, על דרך של הסכם על תנאי כפי שנעשה בענייננו ולפיו ככל ובני הזוג ייפרדו, יהפוך המענק להלוואה אותה יש להשיב להורי האיש.
חוזים – מתנה – מתנה על-תנאי
חוזים – ביטול – ביטול חלקי
מקרקעין – רישיון – ביטולו
.
בין הצדדים מספר רב של הליכים. פסק דין זה עניינו אך בתביעות הורי האיש כנגד בנם וכלתם לשעבר להשבת כספים מכח הסכם מתנה על תנאי ותביעתם כנגד האישה לסילוק יד ולפסיקת דמי שימוש.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
התביעה הכספית: בשנת 2004, בסמוך לנישואי בני הזוג, חתמו הורי האיש על הסכם עם בני הזוג לפיו העניקו הורי האיש לבני הזוג 300,000$, על מנת לסייע בידיהם בראשית דרכם המשותפת, בכפוף לכך שאם וככל שיחלו בהליכי גירושין, יהא עליהם להשיב להורי האיש מלוא הסכום שהוענק להם. לדידם של הורי האיש (בהסכמת האיש), מדובר במתנה על תנאי ומשעה שבני הזוג נפרדו, הרי שהתקיים התנאי, ועל בני הזוג להשיב להם הסך האמור. מנגד, לאישה שלוש טענות הגנה עיקריות: אי היותה מיוצגת בשעת החתימה על ההסכם ועריכתו ע"י חברם הקרוב של הורי האיש; דינו של ההסכם להתבטל, ולמצער יש לבטל הוראות התנאי המפסיק מחמת הטעייה ויצירת מצגי שווא; האיש והוריו אינם יכולים לעתור לאכיפת ההסכם, שעה שהם גרמו להתקיימות התנאי המפסיק בעצם מצגי השווא וההטעיה, אשר בעטיים ארע הפירוד בין בני הזוג. עוד טוענת האישה, כי ככל שיקבע כי התנאי המפסיק תקף, הרי שהסך של 300,000$ נקבע בהסכם תוך הטעייתה ובחוסר תום לב, וכי יש להפחית 90,000$ מהסכום הנטען.
טענות האישה בעניין ביטול ההסכם בשל פגמים בכריתתו נדחו. ראשית, מדובר בהסכם שנחתם לפני למעלה מ-13 שנה. כאשר תביעת האישה לביטול ההסכם הוגשה כ-4 שנים לאחר שהאישה פתחה בהליכים משפטיים כנגד האיש אגב התערערות היחסים בינהם. שיהוי זה בהגשת התביעה יש בו לכרסם כרסום של ממש בטענות האישה כנגד תוקפו של ההסכם.
מכל מקום, ביהמ"ש סבור כי אין מדובר בהסכם אשר תניותיו יוצרות קיפוח של מי מן הצדדים או מוטות לטובת מי מהם וכי אין כל פסול בכך שההורים העוזרים לילדיהם יבקשו להגן על זכיותיהם במקרה שבו הקשר הזוגי בין בני הזוג יתפרק. לשונו של ההסכם ברורה, וביהמ"ש שוכנע כי האישה הבינה היטב תוכן ההסכם וההתחייבויות מכוחו וכי האישה הייתה חותמת על ההסכם גם לו הייתה מודעת לעברו הפלילי של האיש, וכי ממילא לא היו בידיהם של בני הזוג המשאבים הכלכליים הדרושים לרכישת המשק ו/או לבניית בית מגורים לולא הסיוע הכספי שניתן להם מידי הורי האיש.
בהלכה הפסוקה נקבע, כי קיימת חזקה שבעובדה, כי אדם החותם על מסמך הבין תוכנו ומהותו וכי חתם עליו מרצונו הטוב והחופשי. חזקה זו ניתנת אמנם לסתירה, אך הנטל המונח על כתפיו של המבקש לסתור אותה הוא כבד משקל. במקרה דנא, לא עמדה האישה בנטל זה.
כן נדחו טענות האישה לפיהן יש לבטל ההסכם, ולמצער את הוראת התנאי המפסיק מחמת מצג שווא והטעייה. אכן נמצא כי עובר לעריכת ההסכם האיש הסתיר מהאישה את עברו הפלילי ולעמדת ביהמ"ש מדובר בהתנהלות לא ראויה. ואולם, לעמדת ביהמ"ש, ככל שקיימת חובת גילוי אודות עברו הפלילי של האיש, רובצת היא לפתחו ולא לפתחם של הוריו, ומכל מקום מדובר בחובת גילוי מוסרית, אשר אי עמידה בה בנסיבות דנא איננה עולה כדי הצגת מצג שווא והטעייה, שיש בהם להצדיק ביטול ההסכם, ויוזכר כי מדובר בהסכם אשר מצדו האחד האיש והאישה ומצדו האחר הורי האיש. בעיקר הדברים אמורים שעה שביהמ"ש כלל לא שוכנע כי ככל שאכן הייתה האישה מודעת לעברו הפלילי של האיש, לא הייתה חותמת על ההסכם.
באשר לעתירת האישה לביטול החלקי של ההסכם בשיטת "העיפרון הכחול"- ההלכה הפסוקה קובעת, כי לא ניתן לבטל חלק בחוזה אשר טמונה בו מטרת החוזה או חלק שיותיר את החלק הנותר חסר ערך. בנסיבות המקרה ביהמ"ש סבור כי אין לבטל, גם לא כביטול חלקי, התניה הנדונה בנוגע לתנאי המפסיק
(וכפי שיפורט בהמשך, גם את התניה שעניינה שיתוף הורי האיש בהכנסות מה....), זאת שעה שתניות אלה אינן ניתנות להפרדה מן ההסכם כולו. התניות הללו הן לב לבו של ההסכם, וביטולן ירוקן אותו מתוכן ויותרו חסר ערך. הצדדים אף הבהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, במסגרת ההסכם עצמו, כי הוראה זו היא בבחינת תנאי מהותי בהסכם והתחייבות בלתי חוזרת שלהם, וכי הפרתו מהווה הפרה יסודית של ההסכם.
כן נדחו טענות האישה לפיהן עפ"י סעיף 28(ב) לחוק החוזים, הורי האיש אינם יכולים להיבנות מהוראת התנאי המפסיק היות שהם גרמו להיווצרותו.
כן נדחו טענות האישה באשר לגובה הסכום שנקבע בהסכם. בהקשר זה נפסק בין היתר, כי האישה עותרת, למעשה, להתערבות ביהמ"ש בתוכנו של ההסכם, הגם שנכרת כדין. לעמדת ביהמ"ש, נוכח עקרון חופש החוזים, כוחו של ביהמ"ש בכגון דא מוגבל. משעה שמדובר באנשים בוגרים וכשירים המתקשרים בהסכם, חזקה עליהם כי העריכו הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהתקשרות זו, ומשכך עליהם לעמוד בהתחייבויות אותן נטלו על עצמם במסגרתו. משעה שעסקינן בשטחי הפעולה של המשפט הפרטי, שומה על ביהמ"ש כי לא יבוא בנעלי הצדדים ולא יתערב בדיעבד ובשעת משבר בתוכן ההסכם שנכרת ביניהם. זאת ועוד, לטענות האישה בעניין זה צליל וצבע של טענות בדבר טעות בכדאיות העסקה לכל היותר, ומושכלות יסוד הן, כי טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה איננה בגדר טעות.
נוכח כל האמור לעיל, התוצאה האופרטיבית היא שעל על בני הזוג להשיב להורי האיש סך של 300,000$ מתמורת המכר של הזכויות במשק.
בכל הנוגע לדרישת הורי האיש לקבלת 40% מכלל הכנסות חברה .... לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, ולכן אין מקום למתן פרשנות שונה מזו העולה מתוך הלשון. עפ"י לשון ההסכם זכאים הורי האיש ל- 40% מהכנסות ה.... כתוצאה מהפעילות שלה במשק .... בלבד. פרשנות זו, הנאחזת בלשונו הברורה של ההסכם ובעמדת המומחה עולה בקנה אחד אף עם הגיונם של הדברים ועם השכל הישר, אשר אוצלים על אומד דעת הצדדים. משעה שהורי האיש העמידו לרשות בני הזוג שטח מתוך הנחלה שברשותם לצורך החזקת ה.... וסייעו בהקמת מבנים שזוהי תכליתם, זכאותם לחלק מן ההכנסות הצומחות מפעילות זו (וממנה בלבד), כשם שהוגדרה בהסכם, מתקבלת על הדעת והוגנת, שהרי יש להם תרומה משמעותית לקיום הפעילות האמורה.
תביעה לסילוק יד ולפסיקת דמי שימוש: נקבע כי דרישת הורי האיש לפינוי האישה מיחידת הדיור במשקם נעשתה לראשונה ביום 03.10.2013. ברם, בסמוך לאחר הגשת התובענה נושא דיוננו, הגיעו הצדדים להסכמה, כי הפינוי ידחה ליום 01.08.2014. האישה פינתה את הדירה 54 יום לאחר המועד המוסכם.
נקבע מפורשות בהסכם השכירות שבין הורי האיש ובני הזוג כי תקופה השכירות הינה לתקופה של 36 חודשים החל מיום 01.07.02 ועד ליום 30.06.05 וכי הארכת תקופת השכירות תיעשה אך ורק בהסכמת שני הצדדים ובכתב. אין חולק, כי הצדדים לא האריכו את תקופת השכירות בכתב וממילא גם לא את תוקפו של הסכם השכירות. יתירה מכך, במהלכה של תקופת השכירות בחרו הצדדים לעגן הסכמותיהם בעניין מגורי בני הזוג ביחידת הדיור, במסגרת הסכם אחר. ביהמ"ש קובע כי הוראות ההסכם המאוחר מבטלות, הלכה למעשה, את הוראות הסכם השכירות, ובאמצעותן הוענקה לבני הזוג הרשאה להמשיך ולהתגורר ביחידת הדיור במשק ..., לא כשוכרים, כי אם כבני רשות, עד אשר הבית שהתכוונו לבנות במשק .... יותאם למגוריהם בו.
מכאן שתוקפו של הסכם השכירות פג, ועל כן מנועים הורי האיש מלעתור לקבלת סעדים מכוחו, ודין הסעדים הכספיים אשר נתבעו על ידם במסגרת זו - להידחות.
כ"כ, ביהמ"ש רואה בהסכמת הצדדים, בסמוך לאחר הגשת התובענה נושא דיוננו, כי הפינוי ידחה ליום 01.08.2014 – הארכת הרשות שניתנה לאישה לשימוש ביחידת הדיור. לפיכך נפסק כי על האישה לשלם להורי האיש דמי שימוש רק בגין 54 הימים ממועד זה ועד הפינוי בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
www.nevo.co.il
|
|
|
