|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
| 5 [עבודה] [משטרה] |
 |
| עע (ארצי) 6287-10-13 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' פקד האני מדאג'י (עבודה; יגאל פליטמן, ורדה וירט ליבנה, אביטל רימון קפלן, נ.צ.: מ' בירון-בן גרא, א' גדעון; 24/06/18) - 39 ע' |
בדין נדחתה תביעת המערערים ב-ע"ע 39850-10-13, להורות על שינוי מדיניות קידום קציני משטרה בדרגת פקד, ולהעניק להם סעדים כספיים, שכן מדובר בתביעה כלכלית לקביעת זכויות חדשות שאין מקומה בביה"ד; מכל מקום הלכה היא כי ערכאה שיפוטית אינה שמה את שיקול דעתו תחת שיקול דעת הרשות המוסמכת, במיוחד כשמדובר בפיקוח על החלטות מקצועיות-תכנוניות של שלטונות הצבא, וכך יש גם לקבוע לעניין מדיניות הקידום בדרגות ובשכר במשטרה, אלא במקרים קיצוניים; בנוסף, לא חלו שינויים בשכר הסרנים בצה"ל, שהיה בהם כדי לחייב את כינוס ועדת המעקב בעניין שכרם של הפקדים, וחיוב המדינה לכנסה בוטל; כן בוטלו קביעות ביה"ד קמא בכל הנוגע לפגמים שנפלו בקביעת שכר הפקדים.
 עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – משפט מינהלי – שיקול-דעת
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
משטרה – שוטר – תנאי עבודה |
|
| 6 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 3393-02-17 יונתן גב נ' ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ (עבודה; סיגל דוידוב מוטולה, חני אופק גנדלר, אילן איטח, נ.צ.: מ' בירון בן גרא, ג' פרופר; 24/06/18) - 29 ע' |
ביה"ד פסק כי, בין הצדדים נחתם הסכם לתקופה קצובה בת שנתיים, שהופר על ידי החברה המעסיקה, וקבע את העקרונות החולשים על פסיקת פיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה. ביה"ד הורה על החזרת הדיון לביה"ד האזורי לשם ליבון גובה השכר ברוטו "בזמן אמת", שכן אין מקום ליתן סעד שיפוטי בערכי נטו, ועל תחשיב התנאים הנלווים בעניין פיצויי פיטורים, הפקדות פנסיוניות, דמי הבראה ופדיון חופשה והקטנת הנזק.
עבודה – חוזה עבודה – לתקופה קצובה
עבודה – חוזה עבודה – הפרתו
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – זכויות – חישובם
עבודה – פיצויי פיטורין – חישובם
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות |
|
| עבודה אזורי |
| 7 [עבודה] [נזיקין] |
|
| סעש (ב"ש) 8998-07-12 איגור גריבובסקי נ' אבי גל (עבודה; יוחנן כהן, נ.צ.: מ' זיכרמן, ס' אלפרנג'י; 10/06/18) - 44 ע' |
ביה"ד פסק כי, הנתבע ישלם לתובע פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 30,000 ₪, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 5,000 ₪; התביעה שכנגד שהגיש הנתבע בגין הפרת התחייבותו של התובע לכאורה לסודיות כמו גם פיצויים בגין פרסום לשון הרע, עגמת נפש ורכיבים נוספים נדחתה בהעדר הוכחה.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
עבודה – פיטורין – פיצויים
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות |
|
| מנהלי |
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [בנקאות] [משפחה] [הוצאה לפועל] |
|
| עא 4306/12 פלונית נ' בנק לאומי לישראל (עליון; נ' סולברג, ד' מינץ, ח' מלצר; 15/07/18) - 19 ע' |
| עו"ד: לימור בנארי (הדר), דורון זר, דורית ענבר סברדליק |
דחיית ערעור על פס"ד מחוזי, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת שהוגשה בעקבות הליכי מימוש משכנתא מצד בנק. מדובר בדירה שהייתה רשומה ע"ש המשיב – בעלה בנפרד ובה התגוררה המערערת וביתה. עיקר טענת המערערת היא כי היא "נושלה" מזכויותיה בדירה, באמצעות קנוניה שנרקמה על ידי הבנק והמשיב. אלא שבבסיס טענה זו עומדת הנחת היסוד כי למערערת היו זכויות כלשהן בדירה, מהן נושלה לכאורה. טענת המערערת בהקשר זה התבססה על טענות כלליות בדבר "שיתוף" בנכסים מכוח מגוריה בדירה ונישואיה למשיב. ברם, לא הונחה כל תשתית המבססת טענה זו.
בנקאות – בנקים – חובותיהם
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – שיתוף בנכסים
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חובת הגילוי
הוצאה לפועל – מימוש משכנתא – דיור חלוף
.
ערעור על פס"ד מחוזי, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת שהוגשה בעקבות הליכי מימוש משכנתא שנקט המשיב 1 (להלן: הבנק). בלב המחלוקת דירה בה התגוררה המערערת במשך שנים יחד עם בתה. הדירה הייתה רשומה על שמו של משיב 2 (להלן: המשיב), כאשר בעבר היא הייתה שייכת לאביו החורג. המערערת והמשיב התחתנו ב-1979. בשנת 1989 חתמו הצדדים על הסכם ממון שאושר כפס"ד בגדרו הובהר, בין היתר, כי הדירה שייכת למשיב בלבד. טענות המערערת כנגד תוקפו של הסכם הממון, נדחו בכל שלוש הערכאות. ב-2004 משכן המשיב את זכויותיו בדירה לטובת הבנק במשכנתה מדרגה ראשונה לשם הבטחת חבויות והתחייבויות בחשבון שהוא ניהל בבנק. בסמוך לכך חתמה המערערת, בפני עו"ד מטעם הבנק על מסמך המופנה אל הבנק לפיו היא מוותרת על כל זכות, אם קיימת לה, בדירה, והיא מסכימה לכל האמור בשטר המשכנתה (להלן: מסמך הוויתור). החל משנת 2007 בני הזוג מצויים בהליכי גירושין. ב-2008 נפתח נגד המשיב תיק הוצאה לפועל למימוש המשכנתה בגין יתרה בלתי מסולקת בחשבונו של המשיב. מונה כונס נכסים על זכויות המשיב בנכס, והחל מחודש פברואר 2009 הוא החל לפעול בשם הבנק לפינוי הדירה ומימושה. במסגרת התביעה לביהמ"ש המחוזי טענה המערערת להיעדר תוקף למשכנתה, להפרת החובות החלות על הבנק כלפיה בהתייחס למחצית זכויותיה בדירה, ולזכותה לדיירות מוגנת ולדיור חלוף. עיקר טענת המערערת היה כי אין כל תוקף להסכם הוויתור, שכן היא הוחתמה עליו מבלי שהוסבר לה דבר על משמעותו. בקשת המערערת למתן צו מניעה זמני לפינויה מהדירה נדחתה ולאחר מכן, נמכרה הדירה לאימו של המשיב ובהמשך ניתן פסק דין הדוחה את תביעת המערערת.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ד' מינץ בהסכמת השופט נ' סולברג והמשנה לנשיאה ח' מלצר) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
עיקר טענת המערערת הינה כי היא "נושלה" מזכויותיה בדירה, באמצעות קנוניה שנרקמה על ידי הבנק והמשיב. אלא שבבסיס טענה זו עומדת הנחת היסוד כי למערערת היו זכויות כלשהן בדירה, מהן נושלה לכאורה. טענת המערערת בהקשר זה התבססה על טענות כלליות בדבר "שיתוף" בנכסים מכוח מגוריה בדירה ונישואיה למשיב. ברם, לא הונחה כל תשתית המבססת טענה זו.
נוכח מועד נישואי הצדדים, משטר יחסי הממון החל ביניהם הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון. בני זוג שחל עליהם הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון, אינם יכולים לטעון לבעלות על נכסים מכוח חזקת השיתוף. אומנם, נקבע כי בני זוג כאמור אינם מנועים מלטעון לבעלות על נכסים מכוח הדין הכללי, היינו דיני הקניין ודיני החוזים הרגילים. אך השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית, כאמור, היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, והיא תלוית נסיבות. היא תיבחן "בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת), וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי.
השיתוף בנכס ספציפי הוא 'פיתוח דפיתוח' שיפוטי". במסגרת זו נפסק כי יש להביא בחשבון אם הנכס רשום על שם אחד מבני הזוג, ובהתחשב בכך ש"המוציא מחברו עליו הראיה", הנטל על בן הזוג השני להוכיח שמגיעות לו זכויות באותו נכס. אין די בעצם קיומם של חיי נישואין ממושכים, ובהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר להתנהגות הצדדים ולטיב ההשקעות הכספיות של בן הזוג הלא רשום. לפיכך נקבע כי יש צורך בהוכחת נסיבות עובדתיות "נוספות" שייקבעו בכל מקרה לפי נסיבותיו ואשר יצביעו על כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי.
במקרה דנא, אף כי מדובר בדירת מגורים, טענותיה הכלליות של המערערת בדבר "שיתוף" בדירה וזכויותיה בה לא הובהרו וממילא לא הוכחו. כאמור, המדובר בזוג אשר נישא אחרי התאריך הקובע לעניין חוק יחסי ממון. המדובר בדירה הרשומה על שם בן הזוג בלבד והמערערת חתמה על הסכם ממון לפיו אין לה כל זכויות בדירה. אשר על כן, טענת המערערת, כי היא זכאית לזכויות בדירה מכוח מגוריה בה ונישואיה למשיב, מבלי שזו נתמכה בכל ראיה נוספת, ובנסיבות בהן חתמה על הסכם ממון לפיו אין לה כל זכויות בדירה, אינה יכולה להתקבל.
טענות המערערת בדבר היעדר תוקפו של הסכם הממון עליו חתמה שנים קודם לחתימתה על הסכם הוויתור נדחו זה מכבר בשלוש ערכאות שונות. אשר על כן, אין תכלית של ממש בטענות המערערת, כי ויתרה על "זכויותיה" בדירה מבלי שהובהרו לה מכלול המשמעויות והפרטים הרלוונטיים לעניין. זאת שעה שעל פני הדברים, לא היו למערערת זכויות בדירה כלל.
בנוסף, אף אם היו מתקבלות טענות המערערת באשר להסכם הממון, לא ניתן היה לקבל את טענותיה, המתמקדות בעיקרן בהסכם הוויתור עליו חתמה ולפיו הצהירה באופן מפורש ביותר כלפי הבנק כי היא מוותרת על כל זכות בדירה, אם קיימת לה.
יתר על כן, בעוד שעיקר טענתה בביהמ"ש המחוזי הייתה כי נציג הבנק, לא הסביר לה דבר באשר להסכם הוויתור ומשמעותו, בערעורה עמדה המערערת על היקף המידע המצומצם, לשיטתה, שנמסר לה בעת החתימה, ועל אי-עמידת הבנק בחובת הגילוי שהוא חב כלפיה. אלא שאין לקבל טענה זו. הגם כי לבנק קיימות חובות הגינות כלפי כל מי שבא עמו במגע, ואף כלפי צדדים שלישיים שאין לו עמם יחסים חוזיים, הרי שמדובר בחובה מוגבלת בהיקפה שאין להרחיבה יתר על המידה.
במקרה דנא, אין חולק כי הדירה הייתה רשומה על שם המשיב בלבד, וכי לפני הבנק לא הוצג ולא נטען, במועד החתימה על הסכם הוויתור, כי יש למערערת זכויות בנכס. העובדה שהמערערת הוחתמה על מסמך שבו צוין כי היא מוותרת על זכויותיה בדירה, אם ישנן, אינה מעידה כי הבנק היה מודע כי למערערת זכויות בנכס. זאת ועוד. אף אם היו למערערת זכויות בנכס, לא ניתן היה לחייב את הבנק לברר את זכויותיה שאינן רשומות, שעה שהיא ויתרה על כל זכויותיה, אם ישנן, במסמך בכתב. זאת כאשר, המערערת חתמה על הסכם ויתור לפני עורך דין מטעם הבנק כאשר, כפי שקבע ביהמ"ש כקביעה עובדתית, אשר לא נמצא כי יש להתערב בה, תוכן המסמך הובהר לה, כמו גם משמעותו. כך שלא ניתן לומר כי הבנק סטה מחובת ההגינות המצופה ממנו בנסיבות העניין.
זאת ועוד, המערערת טענה רבות בדבר חובות הגילוי והנאמנות המוטלות על הבנק, שעה שניכר כי קיים ספק ממשי אם עמידה בחובת גילוי רחבה יותר מצד הבנק הייתה מסייעת לה בנסיבות מקרה זה, אף אם היו לה זכויות בדירה. שכן, על פי גרסת המערערת עצמה, קיים ספק ניכר אם הסברים מפורטים כלשהם מטעם הבנק או מטעם עוה"ד מטעם הבנק, היו מביאים אותה להימנע מלחתום על אותו מסמך הואיל ולטענתה הלכה כסומא באפילה אחרי המשיב. לא זו אף זו, המערערת, עמדה על כך כי היה על הבנק לפרט בפניה את מצב חשבון הבנק של המשיב, אך בד בבד אינה חולקת על כך שבאותה עת חשבונו היה ביתרת זכות. על כן, קשה אפוא לקבל את הטענה כי הרחבת חובת הגילוי באופן שבו היה נפרש לפניה מצב חשבון הבנק של המשיב, הייתה מביאה אותה להימנע מלחתום על הסכם הוויתור.
כן לא נמצא ממש בטענת הקנוניה, לפיה המשיב והבנק חברו יחדיו ופעלו על מנת לנשלה מהדירה. ראשית, הטענה אינה מועילה למערערת נוכח העובדה שעל פני הדברים, אין לה ולא היו לה כל זכויות בדירה ועל כן לא ניתן לטעון כי "נושלה" מ"זכויותיה" בשל "קנוניה" שנרקמה נגדה. למעלה מן הצורך, צוין כי המערערת גם לא הביאה כל ראיה המצביעה על קנוניה שנרקמה בין המשיב לבין הבנק.
כן נדחו טענות המערערת בדבר זכותה לדיור חלוף. אכן, סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, בנוסח הרלוונטי, יוצר הגנה מסוימת לחייב ולבני משפחתו מפני פינוי מדירת מגורים, גם במקום שבו הורה ראש ההוצאה לפועל על מכירתה. ואולם, סעיף קטן (ג) קובע כי החייב יכול לוותר על זכותו לדיור חלוף. ויתור כאמור צריך להיות מפורש וברור, כמו גם משמעותו של הוויתור עבור החייב ובני משפחתו, באופן אשר יאפשר בחירה מושכלת. בענייננו, בכתב הוויתור חתמה המערערת כי היא מוותרת על ההגנה לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל ובהתאם לקביעת ביהמ"ש המחוזי שלא נמצא להתערב בה, משמעות הויתור הוסברה למערערת.
כן לא נמצאה עילה להתערבות בגובה הוצאות המשפט בהן חויבה המערערת.
לנוכח הערותיו המשנה לנשיאה ח' מלצר, הממליץ למפקחת על הבנקים לבדוק האם היה שיתוף פעולה לא ראוי בין סניף הבנק של המשיב 1 ונציגיו לבין המשיב 2 בעריכת שטר המשכנתא והקמת ההלוואה כדי להשיג את "מסמך הויתור" מהמערערת, לא ניתן צו להוצאות לטובת מי מהמשיבים. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [מסים] [משפט מינהלי] |
|
| עעמ 7705/16 יואל רונן נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (עליון; נ' סולברג, ד' מינץ, א' חיות; 15/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: עמנואל לינדר, דורון לוי, יאיר אברהם |
דחיית ערעור על פס"ד מחוזי בגדרו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד רשות המסים, בטענה כי התשלומים שמעבירים הנוסעים בכביש 6 לחברת דרך ארץ הם תשלומי חובה שאינם חייבים במע"מ ולפיכך עליה להשיב להם את המע"מ שגבתה בגין אותם תשלומים. בין היתר נפסק כי התשלום עבור הנסיעה בכביש 6 הוא בעל מאפיינים של "מחיר" המשולם במסגרת עסקה כאמור בסעיף 2 לחוק המע"מ ואינו בגדר תשלום חובה הפטור ממע"מ.
מסים – מס ערך מוסף – מחיר
מסים – מס ערך מוסף – חבות במס
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
.
ערעור על פס"ד של בימ"ש מחוזי בגדרו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המערער נגד המשיבה (להלן: רשות המסים), בטענה כי התשלומים שמעבירים הנוסעים בכביש 6 לחברת דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (החברה עימה התקשרה המדינה בחוזה זכיינות להקמתו והפעלתו של כביש 6 ולהלן: דרך ארץ), אינם "מחיר" המשולם במסגרת עסקה כאמור בסעיף 2 לחוק המע"מ, כי אם תשלומי חובה שאינם חייבים במע"מ ולפיכך עליה להשיב להם את המע"מ שגבתה בגין אותם תשלומים.
.
ביהמ"ש העליון (מפי הנשיאה א' חיות בהסכמת השופטים נ' סולברג וד' מינץ) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
סעיף 2 לחוק המע"מ מורה כי "על עסקה בישראל ועל יבוא טובין יוטל מס ערך מוסף בשיעור אחד ממחיר העסקה או הטובין".
"מס" הנו תשלום כפוי שאין תמורה ישירה בעדו ואילו "מחיר" הוא תשלום רצוני הניתן בתמורה לנכס או לשירות. בתווך שבין מס "טהור" ומחיר "טהור" ישנה שורה ארוכה של תשלומים "מעורבים" הנושאים מאפיינים של מס מצד אחד ומאפיינים של מחיר מצד שני. על מנת לקבוע האם תשלום "מעורב" כאמור הוא בגדר מחיר או תשלום חובה, על ביהמ"ש לבחון היכן הוא ממוקם על הספקטרום שבין מס למחיר. ככל שמאפייניו המסיים של התשלום הם דומיננטיים יותר, קרי, ככל שהאפשרות להימנע מלשאת בו מצומצמת יותר וככל שאין קשר בין שיעורו לעלות השירותים או המוצרים שהוא משמש כדי לממן, כך ייטה ביהמ"ש לסווגו כתשלום חובה. לעומת זאת, ככל שמדובר בתשלום רצוני המשקף שווי של נכס או שירות הניתנים בעדו, כך ייטה ביהמ"ש לסווגו כמחיר.
בחינת התשלום שאותו גובה דרך ארץ בעבור הנסיעה בכביש 6 על פי אמות מידה אלו מגלה כי הוא בעל מאפיינים של מחיר. הטעם העיקרי לכך הוא שניתן להימנע בנקל מלשלם לדרך ארץ בעבור נסיעה בכביש 6 על ידי שימוש בדרכים חלופיות. למסקנה דומה נגיע גם אם ניישם במקרה דנן את המבחן המרחיב (שלא אומץ בפסיקה) אותו מציע פרופ' י' מ' אדרעי לפיו כל תשלום המהווה תנאי לקבלת זכויות בסיסיות הוא תשלום חובה. בנוסף על כך, מאחר שהמשתמשים בכביש 6 עושים זאת מרצונם החופשי, ניתן להניח כי התשלום שהם מעבירים לדרך ארץ משקף את שוויה של הנסיעה בכביש 6 עבורם, ומכל מקום המערער לא הוכיח אחרת. מטעמים אלו אין מקום להתערב במסקנתו של ביהמ"ש קמא לפיה התשלום עבור הנסיעה בכביש 6 אינו תשלום חובה.
העובדה שהתשלום המדובר נמצא בפיקוח ומכונה בחוק כביש חוצה ישראל "אגרה" אין בה כדי לשנות ממסקנה זו. זאת נוכח סעיף 9א לחוק המע"מ הקובע כי "מחירה של עסקת שירות שמשתלמת בשלו אגרה או תמורה אחרת על פי דין הוא האגרה או התמורה האחרת". מכאן שגם על תשלום אגרה הקבוע בדין יש להוסיף מע"מ אם מבחינה מהותית מדובר במחיר המשתלם במסגרת עסקה.
כן נדחתה טענת המערער לפיה אין חובה להוסיף מע"מ על תשלום עבור הנסיעה בכביש 6 משום שדרך ארץ מתפקדת כידה הארוכה של המדינה ומהווה מלכ"ר. גם בהנחה שדרך ארץ ממלאת פונקציה שלטונית ומתפקדת כרשות ציבורית אין בכך כדי להוליך למסקנה כי היא פטורה מלשלם מע"מ. זאת נוכח ההלכה לפיה רשות ציבורית המתנהלת כעסק למטרות רווח נדרשת לשלם מע"מ בגין ההכנסות שהיא מפיקה מפעילותה העסקית. אין חולק כי מטרתה היחידה של הפעילות שבגינה גובה דרך ארץ תשלום מהמשתמשים בכביש 6 היא הפקת רווחים.
כן נדחתה הטענה לפיה דרך ארץ מהווה מוסד כספי הפטור ממע"מ משום שהלוותה כספים למדינה. הפטור ממע"מ הניתן למוסדות כספיים הוא תוצאה של הקושי לחייב במע"מ גופים פיננסים שעיקר עיסוקם הוא במתן הלוואות, השקעות או ביטוח. דרך ארץ אינה עונה לאף אחת מההגדרות שניתנו למושג "מוסד כספי" בסעיף 1 לחוק המע"מ ובצו מס ערך מוסף (קביעת מוסד כספי), התשל"ז-1977 ופעילותה חורגת מהתחום הפיננסי ושונה באופן מהותי מפעילותם של המוסדות שהוגדרו כ"מוסד כספי" בחוק המע"מ. לפיכך, אף בהנחה לטובת המערער כי העסקה בין דרך ארץ והמדינה היא עסקת מימון, אין לסווג את דרך ארץ כמוסד כספי.
לבסוף נדחתה טענת המערער לפיה דרך ארץ אינה רשאית "לגלגל" את חיוביה במע"מ על המשתמשים בכביש 6 משום שאינה מספקת להם שירותים. המבחנים שעל פיהם יש לקבוע את זהותו של מקבל השירות בעסקה החייבת במע"מ נקבעו בע"א 41/96 בעניין קסוטו סוכנויות ביטוח בע"מ – מבחן המשלם בעד השירות; מבחן הצדדים לחוזה השירות;מבחן הנהנה מן השירות ומבחן הנסיבות. יישומם של מבחנים אלו במקרה דנן מלמד כי דרך ארץ מספקת שירותים למשתמשים בכביש 6. אמנם, ניתן לטעון כי מזמין השירות בענייננו הוא המדינה שהתקשרה עם דרך ארץ בחוזה זכיינות להקמתו והפעלתו של כביש 6 (אם כי מסקנה זו אינה נקייה מספקות). ואולם, המשתמשים בכביש 6 הם אלו שמשלמים בעבור השירותים שמספקת דרך ארץ ומפיקים מהם תועלת. בנסיבות אלו מתחייבת המסקנה כי השירותים שמספקת דרך ארץ ניתנים למשתמשים בכביש 6 וכי היא רשאית על כן "לגלגל" עליהם את חיוביה במע"מ. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [תעבורה] [דיון פלילי] |
|
| רעפ 5300/18 אוסאמה סלאמה נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 12/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ראפת אסדי, אילון אורון |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה חומרת העונש שהושת על המבקש בגין הרשעתו בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה, וללא ביטוח. נפסק כי אין זה מקרה חריג בגינו תינתן רשות ערעור על חומרת העונש, וכי העונש, הגם שהוחמר בבימ"ש המחוזי, הנו מקל, וזאת תוך עמידה על חומרת העבירות המצדיקה ענישה מרתיעה ועל עברו התעבורתי של המבקש.
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה: נהיגה בזמן פסילה
דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה, ונהיגה ברכב ללא ביטוח. בימ"ש השלום הורה על פסילת המבקש מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים, לצד עונשים נלווים, ועל הטלת צו של"צ בהיקף של 300 שעות, כמו גם על הטלת צו מבחן ל-18 חודשים. בנוסף, הוארכה תקופת מאסר מותנה בן 7 חודשים שהוטל על המבקש בתיק תעבורה אחר בשנה נוספת. בבימ"ש המחוזי התקבל ערעור המשיבה על קוּלת העונש שהושת על המבקש. בימ"ש המחוזי ביטל את צו המבחן וצו השל"צ והשית על המבקש, בין היתר, עונש מאסר בפועל למשך 7 חודשים, לצד הפעלת עונש המאסר המותנה בן שבעת החודשים, שירוצה בחופף למאסר בפועל שהוטל עליו. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט י' אלרון) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור עת הבקשה נסובה על חומרת עונש, אלא במקרים חריגים ומיוחדים. המקרה דנן, לא רק שאינו בא בגדר עניינים אלה, אלא נמצא כי העונש שהושת בסופו של יום על המבקש, הגם שהוחמר על ידי בימ"ש המחוזי, הינו על הצד המקל. העבירה אותה עבר המבקש היא חמורה, ועל הדבר לבוא לביטוי בהטלת ענישה מרתיעה. נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רישיון טומנת בחובה סיכונים רבים לביטחון הנוסעים והולכי הרגל, ובפרט אמורים הדברים נוכח הקטל המתמשך בכבישי הארץ, ונוכח האינטרסים המשמעותיים שנפגעים מביצוע העבירות בהן הורשע המבקש, כמו גם שכיחותן הגבוהה. יתר על כן, נהיגה בפסלות משקפת יחס של זלזול בחיי אדם והיא בבחינת ביזוי החוק וצווי בית המשפט. אדם הנוהג בכביש, על אף שרישיונו נפסל, מוכיח כי לא ניתן להרחיקו מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב. לכן נקבע בפקודת התעבורה, כי מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רישיון לפי פקודה זו דינו מאסר 3 שנים. אף ההלכה מורה, כי בעבירות של נהיגה בפסילה יש להטיל עונשי מאסר לריצוי בפועל.
המבקש נהג ברכב בעת שנפסל לנהיגה, וממילא נהג בלא רישיון ובלא ביטוח. למבקש שלוש הרשעות קודמות בעבירות תעבורה. בנוהגו, שוב, בזמן פסילה, ביטא המבקש כי אין עליו מורא הדין ומורא בימ"ש, ואת יחסו המזלזל לשלום הציבור. סעיף 58 לחוק העונשין מורה, כי ככלל עונש מותנה יופעל במצטבר לעונש נוסף, "זולת אם בית המשפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות". ברירת מחדל זו מקורה בהבנה, כי אלמלא האמור יאבד העונש המותנה ממשמעותו, והדבר יפגע באפקט ההרתעתי הגלום בהטלת מאסר על תנאי.
על אף החומרה שראה בימ"ש המחוזי במעשי המבקש, לא מיצה עמו את הדין, והורה כי המאסר המותנה שנגזר על המבקש בתיק אחר יופעל בחופף ל-7 חודשי המאסר בפועל שהושתו עליו על-ידו. גם אם אין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין במסגרת ערעור על קולת העונש, יש בחפיפה המלאה בין עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש לבין המאסר המותנה שהופעל, כדי לשחוק את ההיבט ההרתעתי העומד ביסוד המאסר המותנה. נוכח כל האמור, העונש שהוטל על המבקש הינו על הצד המקל. ממילא, אין כל הצדקה למתן רשות ערעור על חומרת עונשו של המבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| עא 3783/18 שירלי קאץ נ' יעקב סדן אחזקות והשקעות בע"מ (עליון; י' אלרון; 12/07/18) - 9 ע' |
| עו"ד: דן פרידמן, יונתן דה שליט, יובל אדלר, איתן פלוגר |
בימ"ש פסק, על יסוד מאזן הנוחות, ומבלי לנקוט עמדה באשר לסיכויי הערעור, כי יש לקבל את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני, באופן שייאסר על המשיבה לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין נשוא ההליך עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים, בכפוף להפקדתם סך של 40,000 ש"ח בקופת בימ"ש, בנוסף לכספים שהפקידו עד כה.
בתי-משפט – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – של פסק דין
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בימ"ש המחוזי בגדרו נדחתה תובענת המבקשים למתן סעד הצהרתי, לפיו הסכמי המכר שנחתמו בינם לבין המשיבה תקפים, וכי ביטול ההסכם על-ידה נעשה שלא כדין. המבקשים עותרים למתן צו מניעה זמני, שימנע מהמשיבה לערוך דיספוזיציה במקרקעין נשוא הסכמי המכר האמורים עד להכרעה בערעור שהגישו לבימ"ש העליון.
.
בית המשפט העליון (השופט י' אלרון) קיבל את הבקשה ופסק כי:
בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק הדין, ואין בהגשת ערעור, לכשעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין או מתן סעד זמני שימנע את מימוש הזכייה. על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח התקיימות שני תנאים מצטברים: כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים; השני כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו. ההלכה הפסוקה קבעה, כי בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי הערעור להתקבל פחותים, על המבקש מוטל נטל כבד יותר להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, וההיפך. יש לציין, כי מבין שני התנאים הללו, הוענק משקל הבכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות. בהקשר זה מוטל על המבקש הנטל להוכיח, כי אם לא יעוכב פסק הדין או יינתן הסעד הזמני ובסופו של ההליך יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו.
אשר למאזן הנוחות, טענת המבקשים היא כי המשיבה עלולה לפעול למכירת המקרקעין, טרם ההכרעה בערעור, ובכך ייווצר מצב בלתי הפיך שיסכל את תוצאות הערעור, ככל שיתקבל. לפי הפסיקה, קיום חשש לגרימת נזק בלתי הפיך בבקשות לסעד זמני שעניינן נכסי מקרקעין שאינם משמשים למגורי המבקש אינו מתחייב והוא יקבע לפי נסיבות כל מקרה. עוד נפסק, כי החשש מפני מכירת המקרקעין לצדדים שלישיים, באופן שיאיין את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו, היה והתקבל הערעור, עשוי להטות את הכף לטובת עיכוב ביצוע פסק-דין. במקרה דנן, על אף שהמקרקעין אינם משמשים למגורי המבקשים, מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן הימנעות ממתן צו מניעה עלולה להסב להם נזק חמור מזה העשוי להיגרם למשיבה, ככל שיינתן הסעד המבוקש.
דחיית הבקשה למתן צו מניעה, בהנחה כי במידה ויתקבל ערעור המבקשים יפוצו בשווי המקרקעין, אינה מאפשרת השבת המצב לקדמותו באופן מלא, נוכח העובדה שהמבקשים עשויים שלא לקבל את המקרקעין, אלא את ערכם בלבד, היה ותבצע המשיבה דיספוזיציה במקרקעין. אין מדובר בחשש ערטילאי, נוכח קיומן של מספר פניות מגורמים שהתעניינו ברכישת המקרקעין, ולאחר פסק הדין אף נערך משא ומתן למכירת המקרקעין לצד ג, במסגרתו סוכמו התנאים המסחריים לעסקה, בעוד הסכם המכר טרם נחתם אך בשל צו המניעה הזמני שניתן. מנגד, קיימות טענות המשיבה באשר לנזקים שנגרמו לה ושעשויים להיגרם לה היה ויינתן צו המניעה. לפיכך, ומבלי לנקוט עמדה באשר לסיכויי הערעור, הבקשה למתן צו מניעה זמני מתקבלת, באופן שייאסר על המשיבה לבצע כל דיספוזיציה במקרקעין עד להכרעה בערעור, בכפוף להפקדת 40,000 ש"ח בקופת בימ"ש, בנוסף לכספים שהופקדו עד כה על-ידי המבקשים. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 5 [עבודה] [משטרה] |
|
| עע (ארצי) 6287-10-13 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' פקד האני מדאג'י (עבודה; יגאל פליטמן, ורדה וירט ליבנה, אביטל רימון קפלן, נ.צ.: מ' בירון-בן גרא, א' גדעון; 24/06/18) - 39 ע' |
| עו"ד: משה דנוך, מירב קליימן |
בדין נדחתה תביעת המערערים ב-ע"ע 39850-10-13, להורות על שינוי מדיניות קידום קציני משטרה בדרגת פקד, ולהעניק להם סעדים כספיים, שכן מדובר בתביעה כלכלית לקביעת זכויות חדשות שאין מקומה בביה"ד; מכל מקום הלכה היא כי ערכאה שיפוטית אינה שמה את שיקול דעתו תחת שיקול דעת הרשות המוסמכת, במיוחד כשמדובר בפיקוח על החלטות מקצועיות-תכנוניות של שלטונות הצבא, וכך יש גם לקבוע לעניין מדיניות הקידום בדרגות ובשכר במשטרה, אלא במקרים קיצוניים; בנוסף, לא חלו שינויים בשכר הסרנים בצה"ל, שהיה בהם כדי לחייב את כינוס ועדת המעקב בעניין שכרם של הפקדים, וחיוב המדינה לכנסה בוטל; כן בוטלו קביעות ביה"ד קמא בכל הנוגע לפגמים שנפלו בקביעת שכר הפקדים.
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – משפט מינהלי – שיקול-דעת
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
משטרה – שוטר – תנאי עבודה
.
ערעורי הצדדים על פסק דינו של ביה"ד האזורי בו נדחתה עתירת קציני משטרה בדרגת פקד ב-ע"ע 39850-10-13, נכון למועד הגשת התביעה (להלן: המערערים), להורות על שינוי מדיניות קידום קציני משטרה בדרגת פקד, ולהעניק להם סעדים כספיים שונים. מנגד, נקבע כי על משרדי הממשלה המערערים ב-ע"ע 6287-10-13 (להלן: המדינה), לכנס ועדת מעקב מכח החלטת הממשלה ש/33 בה גם הוצמד שכר השוטרים לשכרם של אנשי הקבע בצה"ל, שמטרתה לעקוב אחר השינויים שיחולו בשכר בצה"ל, ולקבוע כיצד להחילם על השכר במשטרה ובשירות בתי הסוהר (להלן: ועדת המעקב), על מנת שתקבע מדיניות לקבוצת הפקדים אליה משתייכים המערערים. המדינה ערערה על קביעת ביה"ד האזורי לפיה עליה לכנס ועדת מעקב, ועל קביעותיו ביחס לפגמים שנקבע כי נפלו בהתנהלות המדינה; המערערים ערערו על דחיית עתירותיהם לקביעת מנגנון פיצוי הולם לפקדים ולמתן סעדים כספיים חלופיים כפיצוי הולם.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת (בדימוס) א' רימון-קפלן ובהסכמת הנשיא (בדימוס) י' פליטמן, הנשיאה ו' וירט-ליבנה ונציגי הציבור מ' בירון-בן גרא, א' גדעון) דחה את הערעור ב-ע"ע 39850-10-13, קיבל את הערעור ב-ע"ע 6287-10-13 ופסק כי:
עיקר טענת המערערים היא כי ביה"ד קמא טעה שעה שנמנע מלהעניק להם את הסעדים להם עתרו, והורה להעביר את עניינם לוועדת המעקב. בהקשר זה, המערערים הגישו "תביעה כלכלית" לקביעת זכויות חדשות, שמקומה אינו בביה"ד, שמופקד על מימוש זכויות קיימות ולכן בצדק נמנע ביה"ד קמא מלהעניק למערערים את הסעדים להם עתרו; בניגוד לטענת המערערים, אין לומר כי ביה"ד ביסס את הימנעותו מלהתערב בשכרם על סעיף בודד בעניין שפיק סעיד. ההלכה לפיה ערכאה שיפוטית לא תשים את שיקול דעתה תחת שיקול דעת הרשות המוסמכת כל עוד לא חרגה מסמכותה לפי דין, לא נקבעה לראשונה בפרשת שפיק סעיד, אלא מדובר בהלכה מושרשת. בפרשת שפיק סעיד נקבע כי פעולות המשטרה בתחום השכר נתונות לביקורת שיפוטית של בתי הדין לעבודה לגבי טענות בדבר חוסר סמכות, שיקולים זרים, העדר סבירות, וכיו"ב, אך ביה"ד אינו מוסמך לבחון עניינים הנוגעים לעיצומם של גובה השכר הראוי או תנאי העבודה הראויים. מדובר ביישום הלכה משפטית מושרשת. יתרה מכך, כבר נפסק כי ההלכה לפיה בימ"ש אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, חלה ביתר שאת, כאשר מדובר בפיקוחו על החלטות מקצועיות-תכנוניות של שלטונות הצבא. בדומה לריסון המוחל לעניין הביקורת השיפוטית על החלטות מקצועיות או תכנוניות של שלטונות הצבא, גם לעניין מדיניות הקידום בדרגות ובשכר במשטרה, ביה"ד לא יתערב דרך כלל, במדיניות המשטרה, אלא במקרים קיצוניים של סטייה מכללי מנהל תקין או פגיעה באמות המידה של המשפט הציבורי, וכל זאת, מבלי לפחת מחובת המשטרה כמעסיק ציבורי, לפעול כלפי השוטרים המועסקים על ידה במסגרת החוק, בהגינות, ביושר ובתום לב.
מכל מקום, גם אם ביה"ד קמא השתכנע כי בהחלטת המשטרה נפל פגם המצדיק את התערבותו, הרי שהוא אינו מוסמך להעניק זכויות כלכליות, ולכל היותר, מוסמך היה ביה"ד להורות על החזרת הסוגיה של קידום פקדים בדרגות או בשכר לדיון אצל הגורמים המוסמכים, ובהעברתו את הדיון לוועדת המעקב בעצם נעתר לתביעת המערערים לגופה. אין מקום שביה"ד הארצי יורה על שינוי ההלכה הפסוקה, כך שיתאפשר לביה"ד "במקרים קיצוניים וזועקים" להתערב לעיצומם של דברים במנגנון קביעת השכר; עתירת המערערים להורות על הרחבת מרחב הבדיקה של ועדת המעקב איננה מתיישבת עם המנדט שהוקנה לה להשוות את השכר שמשולם לאנשי הקבע, לשכר המשולם לשוטרים, ולא להשוות בין השכר המשולם לשוטרים וקציני משטרה בינם לבין עצמם.
אשר לערעור המדינה, לנוכח הגדרת השכר בהחלטה ש/33, הכולל שכר על רכיביו ותוספותיו, להבדיל מזכויות נלוות או הטבות אחרות, המענקים מכח סיכום שנחתם בין משרד האוצר לבין צה"ל בדבר מענקי התמדה לבעלי דרגת סרן (להלן: סיכום הסרנים בצה"ל), אינם מהווים שכר לפי החלטה ש/33, כך שתשלומם לסרנים בצה"ל, לא הקים למערערים זכות כי תכונס ועדת מעקב שתחיל את אותם מענקים גם עליהם; על כן, סיכום מענקי התמדה וכן סיכום פקד מתקדם שהושג בין משרד האוצר לבין המשרד לביטחון פנים בדבר תוספת פקד/כלאי מתקדם (שלא נטען לקיום סיכום דומה בצה"ל), אינם נובעים מהחלת עקרון ההשוואה שבהחלטה ש/33, אלא הם הסדרים פנימיים של המשטרה שתכליתם ליתן מענה לצרכים פנים ארגוניים, בנוסף על עקרון ההשוואה שבהחלטה ש/33. כפועל יוצא, גם השיקולים העומדים בבסיס אותם סיכומים, אינם דומים לאלו שמונחים בבסיס החלטות ועדת המעקב שדנה בהשוואת השכר; לאור כל האמור, לא חלו שינויים בשכר הסרנים בצה"ל, שהיה בהם כדי לחייב את כינוס ועדת המעקב בעניין שכר הפקדים, וחיוב המדינה לכנס ועדת מעקב בוטל.
בנוסף, כלל לא קיימת "ועדה בין משרדית" או "ועדת משנה ממליצה" כסברת ביה"ד קמא, שקיבלה את סיכומי מענקי ההתמדה ופקד מתקדם, אלא עסקינן בסיכומים שהתקבלו בין המשרדים באמצעות בעלי תפקידים בהם. לפיכך, לא היה מקום שביה"ד קמא יזקוף לחובת המדינה את העובדה שלא הוצג כתב מינוי לוועדה או לחבריה, ולא כתב הסמכה מועדת המעקב ל"ועדת משנה ממליצה". כך גם לא היה מקום לקביעה כי סיכומי מענקי ההתמדה ופקד מתקדם, התקבלו שלא בדרך של מנהל תקין ולא היה מקום לקבוע כי "הוועדה הבינמשרדית" לא פעלה לפי אמות מידה של מנהל תקין. לפיכך, דין קביעות ביה"ד האזורי בדבר פגמים שנפלו בהתנהלות המדינה, והמשרדים הפועלים במסגרתה, בכל הנוגע לקביעת שכרם של הפקדים ובכלל זה בסיכומים הבין משרדיים, להתבטל. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 3393-02-17 יונתן גב נ' ג.מ. מעיין אלפיים (07) בע"מ (עבודה; סיגל דוידוב מוטולה, חני אופק גנדלר, אילן איטח, נ.צ.: מ' בירון בן גרא, ג' פרופר; 24/06/18) - 29 ע' |
| עו"ד: שמואל דבלינגר, ראם סיקרון, ישראל שגב |
ביה"ד פסק כי, בין הצדדים נחתם הסכם לתקופה קצובה בת שנתיים, שהופר על ידי החברה המעסיקה, וקבע את העקרונות החולשים על פסיקת פיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה. ביה"ד הורה על החזרת הדיון לביה"ד האזורי לשם ליבון גובה השכר ברוטו "בזמן אמת", שכן אין מקום ליתן סעד שיפוטי בערכי נטו, ועל תחשיב התנאים הנלווים בעניין פיצויי פיטורים, הפקדות פנסיוניות, דמי הבראה ופדיון חופשה והקטנת הנזק.
עבודה – חוזה עבודה – לתקופה קצובה
עבודה – חוזה עבודה – הפרתו
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – זכויות – חישובם
עבודה – פיצויי פיטורין – חישובם
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי בו חויבה ג.מ מעיין 2000 (07) בע"מ (להלן: החברה או המעסיקה) לשלם ליונתן גב (להלן: העובד) תשלומים עבור תקופת עבודתו אצלה וסיומה. על פסק הדין הגישו שני הצדדים ערעורים. העובד הועסק על ידי המעסיקה בשתי תקופות העסקה. בתום התקופה הראשונה לעבודתו, התפטר העובד, ובחלוף מספר חודשים חזר לעבודה תוך שנערך בין הצדדים הסכם העסקה (להלן: ההסכם), לשנתיים מתחילת עבודת העובד ויחודש ברצף שווה באם לא התקבלה הודעת סיום ההתקשרות 30 יום לפני סיום התקופה האמורה. יחסי ההעסקה הסתיימו טרם חלוף המועד שנקצב בהסכם, כשנסיבות הפסקת העבודה היו שנויות במחלוקת.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ח' אופק גנדלר ובהסכמת השופטים א' איטח, ס' דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור מ' בירון בן גרא, ג' פרופר) קיבל את הערעורים בחלקם ופסק כי:
בהסכם נקבע כי שכרו החודשי של העובד ישולם במונחי נטו. דרך המלך בנקיבת שכר עבודה היא בסכום 'ברוטו', אך הצדדים רשאים לקבוע כי העובד יקבל לידיו תשלום 'נטו'; אשר לדרך מימוש הסכם בערכי נטו בערכאות שיפוטיות, היינו האם התביעה יכולה להיות מוגשת בערכי נטו או שמא נדרש להגישה בערכי ברוטו. נקודת המוצא היא כי פיצוי ממוני ראוי שייפסק בערכי ברוטו. למצער בתובענות בהן גובה השכר החודשי גבוה ולכן יש משמעות מעשית משמעותית לנטל המס, ככלל אין מקום להושיט סעד שיפוטי בערכי נטו. במקרה זה לא היה מקום להושיט סעד שיפוטי בערכי נטו, וקביעה זו בפסק הדין קמא מבוטלת. לפיכך, נושא גובה השכר החודשי ברוטו "בזמן אמת" הוחזר להכרעת ביה"ד האזורי, וביה"ד יושיט סעד במונחי ברוטו בלבד.
אשר להיות ההסכם לתקופה קצובה בת שנתיים. חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה, שאין בו הוראה המתירה לצד לו לסיימו בכל עת לפני תום תקופתו מבלי להפר את החוזה, הוא חוזה עבודה שיש לו תוצאות משפטיות מיוחדות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משכך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד-משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות שהם נוטלים על עצמם. כל ספק בעניין זה יטה את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה. ראוי ורצוי שתוצאות ביטול החוזה במהלך התקופה שנקצבה תוסדרנה בחוזה גופו, ואולם, אין בשתיקה בעניין זה, כשלעצמה, כדי להקים ספק. הספק צריך להיות מעוגן בלשון החוזה או בנסיבות הענין האחרות. בענייננו, משלא חלקה החברה על סיווג החוזה כחוזה לתקופה קצובה ולא טענה לנסיבות אחרות המכוננות את הספק, זולת המחדל מהסדרה מפורשת של תוצאות ביטולו בטרם עת, היא לא הניחה בסיס לספק פרשני. לפיכך, במקרה זה בדין נקבע שמדובר בחוזה העסקה לתקופה קצובה, כך שביטולו טרם סיום התקופה שנקצבה מקימה זכאות לפיצויי קיום.
מסעיפים 10 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) עולה כי משנקבע כי הופר הסכם עבודה לתקופה קצובה, הפיצוי בגין הפרה זו מבוסס ככלל על ההפסד שנגרם לצד המקיים על ידי הצד המפר, דהיינו שכר ונלווים, בניכוי הסכום (לרבות נלווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר, בשקידה סבירה. משמע, נקודת המוצא לפיצוי, בכפוף לחובת הקטנת הנזק, היא מכפלת השכר החודשי במספר חודשי ההעסקה שבין הפיטורים לבין סיום התקופה שנקצבה בחוזה (להלן: תקופת ההפרה). גובה השכר החודשי כולל תנאים נלווים. במקרה זה ביה"ד קמא פסק לעובד פיצוי בגין אי מסירת הודעת מוקדמת ופדיון ימי חופשה מעבר לתקופה הקצובה בחוזה, ובכך הביא בפועל להארכתו מעבר לתקופה שנקצבה. לא על נקלה יפסוק ביה"ד דמי הודעה מוקדמת או פדיון ימי חופשה מעבר לתקופת ההפרה, שכן אלה מניחים על דרך ההשערה כי המעסיק לא היה עומד בחובתו על פי דין בתקופת ההפרה. משכך, ובהנחה ויתרת תקופת ההפרה עולה על פרק הזמן הנדרש לצורך מימוש החובה על פי דין (כגון הודעה מוקדמת או פדיון ימי חופשה), ההנחה היא כי בפיצוי בגין תקופת ההפרה גלום גם מיצוי זכויות אלה; על העובד לפעול בשקידה ראויה להקטנת הנזק. הנטל לשכנע בכך שהעובד לא ניסה בשקידה סבירה להקטין את נזקו, ולכן יש להפחית מסכום הפיצוי את הכנסותיו לו היה נוהג בשקידה סבירה, מוטל על המעסיק.
לאחר קביעת העקרונות החולשים על פסיקת פיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה, נקבע כי לא קמה עילה לביטול ההסכם במהלך התקופה שנקצבה, שכן לא הוכח כי העובד הפר לכאורה את ההסכם, וכי הנתבעת היא זו שהפרה את ההסכם; אשר למשך תקופת ההפרה, ככלל, זכאי העובד לפיצוי חוזי בגין אובדן הזכאות לשכר חודשי ותנאים נלווים בתקופת ההפרה. במקרה זה לא נמצא מקום להפחתת תקופת ההפרה וזו תעמוד עד תום התקופה שנקצבה בחוזה. אשר לפיצויי פיטורים, בתום תקופת ההעסקה השניה, ועוד בטרם התקופה שנקצבה, פוטר העובד. אשר לדרך חישוב פיצויי הפיטורים: בגין תקופת ההעסקה הראשונה והשנייה זכאי העובד לתשלום פיצויי פיטורים לפי החוק. אשר לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת ההפרה, מדובר בטענה לפיצוי חוזי עקב הפרת החוזה והנזק שהסבה הפרה זו בהקשר לזכות לפיצוי פיטורים בתקופת ההפרה. בנסיבות הענין אין מקום להתערב בפסיקת ביה"ד, שלא הושיט סעד זה. יחד עם זאת, מכוח צו ההרחבה לפנסיה חובה, מחויב המעסיק להפקיד סכומים לרכיב פיצויי הפיטורים, והעובד זכאי ככלל לקבל את סכומי ההפקדות שנצברו לטובתו עם סיום יחסי ההעסקה אף אם אלה הסתיימו בהתפטרותו. לפיכך, בגין תקופת ההפרה נפסק לעובד את שווי ההפקדות מכוח צו ההרחבה בהתאם לשיעורים ולתקרת השכר הקבועה בצו ההרחבה; ביה"ד אף הורה לערוך תיקונים בקביעות ביה"ד קמא באשר להפקדות פנסיוניות; סוגית שיעור דמי האבטלה שקיבל העובד הוחזרה לביה"ד האזורי, והשיעור ששולם על ידי המוסד לביטוח לאומי יופחת מסכום הפיצוי, מכוח חובת הקטנת הנזק. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 7 [עבודה] [נזיקין] |
|
| סעש (ב"ש) 8998-07-12 איגור גריבובסקי נ' אבי גל (עבודה; יוחנן כהן, נ.צ.: מ' זיכרמן, ס' אלפרנג'י; 10/06/18) - 44 ע' |
| עו"ד: אבי טויזר , סבטלנה ממן, ארנון ברק |
ביה"ד פסק כי, הנתבע ישלם לתובע פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 30,000 ₪, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין עגמת נפש בסך 5,000 ₪; התביעה שכנגד שהגיש הנתבע בגין הפרת התחייבותו של התובע לכאורה לסודיות כמו גם פיצויים בגין פרסום לשון הרע, עגמת נפש ורכיבים נוספים נדחתה בהעדר הוכחה.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
עבודה – פיטורין – פיצויים
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
.
עסקינן בתביעות הצדדים, במסגרתן יש להכריע האם התובע והנתבע שכנגד (להלן: התובע) זכאי לתשלומים שונים הנובעים מעבודתו בעסקו של הנתבע והתובע שכנגד (להלן: הנתבע) במשך כ-7.5 שנים, וכתוצאה מסיומם, כמו גם האם התובע זכאי לפיצויים בגין פרסום לשון הרע ופיצוי בגין עגמת נפש; והאם הנתבע זכאי לקבלת פיצויים מהתובע בגין הנזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בגין הפרת התחייבותו לכאורה לסודיות כמו גם פיצויים בגין פרסום לשון הרע, עגמת נפש, החזר בונוס, גניבת חומר מהמחשב, דמי לימוד וחוב בגין ייעוץ משפטי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' כהן ונציגי הציבור מ' זיכרמן, ס' אלפרנג'י) קיבל את התביעה ברובה, דחה את התביעה שכנגד ופסק כי:
אשר לתביעת התובע, ממכלול הנסיבות עולה כי הנתבע פיטר את התובע. זאת עולה הן ממכתב "הפסקת עבודה", הן מהודעת דואר אלקטרוני ששלח הנתבע לבא כוחו לפיה פיטר את התובע בגין גניבת מסמכים ורצון לעזוב את מקום העבודה אצלו לטובת מתחרים, וממכתב התשובה של ב"כ הנתבע, שנשלח לב"כ התובע, שם נטען כי עבודת התובע הופסקה וכי התובע אינו זכאי לפיצויים. בנוסף, הוכח כי הנתבע חפץ בפיטורי התובע, נוכח הגילויים לכאורה שהוא גנב מהנתבע סודות מסחריים ולקוחות, וכן רצונו לעזוב את מקום עבודתו לטובת מתחרים. העובדה כי התובע בדק אפשרויות תעסוקה אחרות, אין משמעה התפטרות. לאור כל האמור, הנתבע הוא זה שהביא את היחסים לכדי סיום; הנתבע לא הוכיח, ברמת הוכחה מוגברת מעבר למאזן הסתברויות, כי פיטר את התובע בנסיבות בהן הוא היה זכאי לשלול ממנו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. כך, לא הוכחה טענת הגניבה של סודות מסחריים ומקצועיים וגניבת לקוחות על ידי התובע. העובדה שהעסק של התובע הוקם בסמוך לאחר שהתובע פוטר מעבודתו, אין בה כל פסול משום שלא הוכח כי התובע נטל על עצמו התחייבות שלא להתחרות בנתבע, שכן הסכם הסודיות אינו מכיל הוראה שכזו. לאור כל האמור, התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת בגין פיטוריו לאלתר. בנוסף, התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בשל פיטוריו לאלתר, תוך הפרת זכות השימוע, אשר בנסיבות העניין הועמד על סכום של 30,000 ₪ (4 משכורות).
התובע הוא הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה במקצועו ועבד בשירות הנתבע כטכנאי חשמל ואלקטרוניקה במעבדה שעסקה בתחום האלקטרוניקה. על כן, חלות על העסקת התובע אצל הנתבע הוראות צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה 2004. התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות, לדמי הבראה ולפדיון חופשה. בנוסף, מדובר במקרה חריג המצדיק פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 5,000 ₪, שכן הגשת תלונה למשטרה כנגד התובע היתה מלכתחילה כדי לפגוע בו ולהלך עליו אימים ונעשתה בחוסר תום לב ממניעים זרים ולא ענייניים. עם זאת, תביעת התובע בגין הוצאת לשון הרע על ידי הנתבע נדחתה בהעדר הוכחה.
אשר לתביעה שכנגד, באשר לטענה להגבלת חופש העיסוק, התובע הקים עסק לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. העובדה שהעסק הוקם בסמוך לאחר שהתובע פוטר מעבודתו, אין בה כל פסול משום שלא הוכח כי התובע נטל על עצמו התחייבות שלא להתחרות בנתבע, שכן הסכם הסודיות אינו מכיל הוראה כזו. נקודת המוצא היא העובדה שלכל עובד עומדת זכות למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו, לרבות בדרך של תחרות עם מעסיקו לשעבר. במקרה זה הסכם הסודיות אינו מכיל תניית אי תחרות, אלא אוסר על מסירה או גילוי מידע ו/או רעיון של המעבדה לגורם זר, במשך שנתיים מתום תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע. לא הוכח כי התובע מסר מידע כלשהו לגורם שלישי או כי הסכם הסודיות הופר על ידי התובע. למעלה מן הצורך, לא הוכח שניתנה לתובע הכשרה מיוחדת המצדיקה את הגבלת חופש העיסוק שלו.
לא הוכחה טענת הנתבע בדבר גזל סודות מסחריים, בכך שהתובע העתיק חומר מתוך המחשב של הנתבע, שהנו סוד מסחרי. אף לא הוכח כי התובע גזל את רשימת לקוחותיו. נוכח האמור נדחו טענות הנתבע לחוסר תום לב והפרת חובת הנאמנות ולפיצוי בגין גניבת לקוחות ומידע. אין בעצם המשא ומתן עם המתחרים של הנתבע משום הפרת חובת תום לב. בנוסף, עובד שפוטר רשאי להקים עסק עצמאי המתחרה במעסיקו הקודם, והתובע לא נטל על עצמו התחייבות בת תוקף שלא להתחרות בנתבע. למעלה מן הצורך, בניגוד לעניין גירית, אין כל ראיה לכך שהתובע שוחח עם אחד הלקוחות של הנתבע אודות הקמת מעבדה מתחרה, קודם לסיום עבודתו בנתבע. אין כל ראייה לפעילות מתחרה בזמן שהתקיימו יחסי העבודה בין הצדדים; תביעת הנתבע בגין לשון הרע וכן יתר תביעותיו נדחו בהעדר הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 8 [מכרזים] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (ת"א) 34860-04-18 ג'י וואן טכנולוגיות מיגון (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (מנהלי; יהודית שטופמן; 28/06/18) - 14 ע' |
| עו"ד: שאול ציוני, מאיה עזריאל לאוב, אסף שובינסקי |
הגם שבמקרה דנן הועלו ספקות משמעותיים בעניין עמידת הזוכה במכרז בתנאי הסף, ועדת המכרזים רשאית לחזור בה ולהשתכנע, לאור מסמכים שקיבלה וטיעונים שהועלו, כי אכן עומדת הזוכה בתנאי הסף.
מכרזים – תנאי המכרז – עמידה בתנאי הסף
משפט מינהלי – מכרזים – ועדת המכרזים
.
עתירה לביטול מכרז שמטרתו שמירה על זמינותם של המקלטים הציבוריים ותקינותם לשימוש בזמן חירום, וכן חיבור המקלטים לרשת האינטרנט. לחלופין, התבקש ביטול זכייתה במכרז של המשיבה 2, והחזרת הדיון לוועדת המכרזים.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
הכלל הנוהג בדיני המכרזים הוא כי כאשר קיימים מספר פירושים סבירים מלשון המכרז, יש להעדיף פרשנות המקיימת את הצעות משתתפי המכרז על פני פרשנות הפוסלת אותן. עם זאת, העמידה בתנאי הסף חשובה לשמירת השוויון וטוהר המידות. במקרה דנן אכן הועלו ספקות משמעותיים בעניין עמידת הזוכה בתנאי הסף, עם זאת, בסופו של יום לאחר קיום שימוע, הגיע הצוות המקצועי ובעקבותיו ועדת המכרזים למסקנה כי הזוכה עמדה בתנאי הסף ומשכך יש להמשיך בהליכי המכרז. ועדת המכרזים לא חרגה מסמכויותיה ומתפקידה והיא רשאית לחזור בה ולהשתכנע, לאור מסמכים שקיבלה וטיעונים שהועלו, כי אכן עומדת הזוכה בתנאי הסף. ועדת המכרזים שקלה כדין, את כול השיקולים הרלוונטיים והחליטה את אשר החליטה. למרות דרך החתחתים הארוכה שעברה ועדת המכרזים, טרם קבלת החלטתה, גם הפרשנות שהתקבלה מתיישבת עם לשון המכרז ועם תכליתו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 9 [דיון אזרחי] |
|
| תא (י-ם) 2526-08 מנשה גביש נ' הרשות הפלשתינית (מחוזי; משה דרורי; 11/07/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ניצנה דרשן לייטנר, אברהם משה סגל, אברהם גז |
ניתן צו עיקול זמני על שתי ספינות הנמצאות כיום בחו"ל. צו העיקול יחול רק מעת שתגענה הספינות לנמל ישראלי ולא ניתן יהיה להעבירן לרצועת עזה, שכן בסבירות גבוהה הן תהפוכנה לרכוש החמאס ולכן ניתן לעקל אותן.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו עיקול זמני
.
בקשה במעמד צד אחד, למתן צו עיקול זמני על שתי ספינות הנמצאות כיום בחו"ל. האם נכס שעתיד להימסר לצופי ים או לנוער בעזה, אשר "ייחטף" על ידי החמאס או החמאס ישתלט עליו, הוא נכס בר עיקול המצדיק צו של בית משפט ישראלי, לצורך מימוש הנכס ושימוש בכספים לפירעון פסק הדין בו חויב החמאס בפיצוי בסך של מליוני ש"ח?
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בעיקרה ופסק:
ניתן להטיל עיקול גם ביחס לנכס עתידי וניתן לפנות לשם כך לבית משפט ולאו דווקא להוצאה לפועל, באמצעות הרחבת תקנה 363(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת הטלת עיקול על ידי בית המשפט עצמו סמוך לאחר מתן פסק הדין. עם זאת, אין מקום לקביעה שיפוטית שמכוחה יותר למבקשים לשכור ספינות משמר כדי להביא את הספינות לנמל ישראלי או לבצע פעולות אקטיביות של המדינה, כדי להביא ספינות שנקלעות למים הטריטוריאליים של ישראל. אם וכאשר תגענה הספינות לנמל ישראלי, כי אז, מאותו רגע, יחול עליהן צו העיקול ולא ניתן יהיה להעבירן לרצועת עזה, שכן, בסבירות גבוהה הן תהפוכנה לרכוש החמאס; ולכן, ניתן כבר עתה לעקל אותן, כאשר תגענה לישראל; ובהמשך – לממש את העיקול. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עורכי-דין] |
|
| עמלע (י-ם) 1847-01-17 עו״ד יצחק נגלר נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז חיפה (מחוזי; אביגדור דורות; 08/07/18) - 13 ע' |
| עו"ד: רן זינגר |
בתי המשפט בשבתם כערכאות ערעור בגלגול שלישי, ימעטו להתערב בפסיקת ערכאות המשמעת ככל שאלו מפרשות את האסור והמותר לעורך הדין לעשותו על פי חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה. בתי הדין המשמעתיים מופקדים מכוח מומחיותם על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין ואף שהערעור לבית משפט המחוזי נתון בזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל.
עורכי-דין – שיפוט משמעתי – העמדה לדין
עורכי-דין – עבירות משמעת – הפרת חיסיון עורך-דין-לקוח
.
המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. טענות הערער עניינן: בשיהוי בהגשת הקובלנה נגדו; עיכוב במתן פסק דינו של בית הדין הארצי; סמכותה של ועדת האתיקה לטפל בתלונה וגם להעמיד לדין; זכותו של המערער לגלות במסגרת ההליך המשמעתי מידע שקיבל מהמתלוננת על אף קיומו של חיסיון עורך דין – לקוח; טענות בעניין גזר הדין.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
מעמדם של בתי הדין למשמעת מכוח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקודה העיקרי של ערכאת הערעור כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבות בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאות המשמעת ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכלית הענישה המשמעתית.
יש לדחות את טענת המערער בעניין השיהוי בהגשת הקובלנה נגדו. יש לקבל את הקביעה כי העיכוב בהגשת הקובלנה לא גרם למערער נזק; טענת המערער שיש פסול בכך שוועדת האתיקה היא הגוף שטיפל בתלונות המתלוננתוגם הגוף שהעמיד אותו לדין, דינה דחייה.
גם טענתו של המערער, לפיה לא הייתה מניעה כי יגלה את מה שגילה במסגרת ההליך המשמעתי, על אף קיומו של חיסיון עורך דין – לקוח, יש לדחות. במקרה זה, המערער לא הביא נימוק משכנע אחד מדוע המידע היה רלוונטי ונחוץ להגנתו, מלבד טענות לא מוכחות בדבר איומים מצדה של המתלוננת כלפיו; גם בעונש שהוטל על המערער בבית הדין הארצי אין להתערב. חומרת העונש אינה ככלל עילה לדיון בגלגול שלישי. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [בתי-משפט] [חוזים] |
|
| רתק (ת"א) 45849-05-18 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' ניר פנחס צולה (מחוזי; אביגיל כהן; 04/07/18) - 12 ע' |
| עו"ד: הדר לדרמן, יעקב מ' בויאר |
דחיית בקשת ערעור על פס"ד של בימ"ש לתביעות קטנות בגדרו התקבלה תביעה נגד המבקשת לפיצוי בגין איחור במסירת דירה תוך שנדחתה טענת המבקשת כי האיחור במסירת הדירה הינו בשל גורמים שלא בשליטתה – רשלנות העירייה. כן לא נמצא להתערב בהחלטת ביניים שעניינה דחיית בקשת המבקשת להעברת הדיון לבימ"ש שלום ולייצוג ובדחיית הודעת צד כנגד העירייה.
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – רשות ערעור
חוזים – מכר – מסירת המימכר
חוזים – מכר – דירות
חוזים – תרופות – פיצויים
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – סמכותו
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד והחלטות ביניים של בימ"ש לתביעות קטנות. עניינה של התביעה הקטנה בפיצוי בגין איחור במסירת דירה בפרויקט שבנתה הנתבעת (להלן גם: "שבירו") ברמת השרון. עפ"י ההסכם, דחייה במסירת החזקה לקונה, מכל סיבה שהיא, עד שני חודשים מהמועד הנקוב בחוזה וכן דחיות הנובעות מהסיבות המנויות בסעיפים 4.4 ו/או 9.4 – שעניינם בגורמים עליהם אין לשבירו שליטה – אף מעבר לשני חודשים, אינן מהוות הפרת החוזה ולא יזכו את הקונה בתרופה כלשהי. בפועל, הדירה נמסרה 3 חודשים ו-12 יום לאחר המועד הנקוב בחוזה. שבירו טענה כי העיכוב אינו רובץ לפתחה אלא נגרם כתוצאה מהתנהלות רשלנית של משיבה 2 (להלן: "העירייה") אשר לא מילאה במועד אחר חובתה לביצוע שיפורים תחבורתיים כתנאי לאכלוס הדירות. בהתאם, הגישה שבירו הודעת צד ג' נגד העירייה. יצוין כי במקביל שבירו תובעת את העירייה ואת הועדה המקומית לתכנון ובנייה בבית המשפט המחוזי על נזקים שנגרמו לה לטענתה בגין התנהלותן הרשלנית. במסגרת החלטת ביניים של ביהמ"ש לתביעות קטנות נדחתה בקשת שבירו להעברת הדיון לבימ"ש השלום ולהתיר ייצוג מהנימוק כי מדובר בתיק שאינו מורכב. בקשה לעיון חוזר בהחלטה נדחתה. בפסה"ד התביעה התקבלה והמבקשת חויבה לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 30,484 ₪ בגין איחור של 3 חודשים ו-12 ימים וכן הוצאות משפט בסך 500 ₪. הודעת צד ג' ששלחה המבקשת נגד העירייה נדחתה תוך חיובה בהוצאות העירייה בסך 500 ₪.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
ההלכה היא כי ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור. רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות לא בהכרח תינתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת. המקרה דנא אינו נכנס לגדר החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור.
באשר להחלטות הביניים בגינן הוגשה הבר"ע: החלטת ערכאה דיונית בנוגע לאופן ניהול ההליך שבפניה היא החלטה שבמהותה היא ניהולית – דיונית. מדובר בהחלטות המסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת ערעור ממעטת להתערב בהחלטות מסוג זה, ובלבד שאין מדובר בהחלטה החורגת ממתחם הסבירות או מעוררת חשש לעיוות דין.
בימ"ש לתביעות קטנות מוסמך לפי סעיף 60 (ב) לחוק בתי המשפט להעביר תביעה לבימ"ש השלום אם הדיון בבימ"ש לתביעות קטנות אינו מתאים לתביעה. כ"כ, לפי סעיף 63 לחוק בתי המשפט בימ"ש לתביעות קטנות רשאי להתיר לבעל דין ייצוג ע"י עו"ד מטעמים מיוחדים שיירשמו.
במקרה דנא, לא נמצא מקום להתערב בהחלטה שלא להעביר את הדיון לבימ"ש שלום ושלא להתיר ייצוג. שכן, עסקינן בתביעה רגילה שכמוה נדונות תביעות רבות בבתי משפט לתביעות קטנות. סכום התביעה מצוי בגדר סמכותו העניינית של ביהמ"ש לתביעות קטנות ואף בירור התביעה פשוט. לא הוגשו בקשות רבות וחריגות, לא הוגשה מבעוד מועד בקשה לזימון עדים רבים, וככלל לא היה הכרח בכך שתישלח הודעת צד ג' על ידי שבירו. הרי שבירו תובעת את העירייה בבית המשפט המחוזי על נזקים שנגרמו לה, ולכל היותר, יכלה להוסיף לתביעה בבית המשפט המחוזי גם נזקים שנגרמו לה בעניינו של התובע. הנימוק של מניעת הכרעות סותרות אינו רלוונטי לענייננו, שהרי העברת התביעה לבימ"ש השלום כפי שביקשה המבקשת, לא יכלה למנוע מצב זה, כיוון שהתביעה במסגרתה מתבררות טענות המבקשת מול העירייה מתנהלת בביהמ"ש המחוזי.
באשר לפסה"ד: אין חולק בדבר האיחור במסירה. המבקשת הייתה צריכה להוכיח כי בנסיבות הקיימות היא אינה צריכה לפצות את המשיב לפי ההסכם ולפי החוק. נקבע כי המבקשת, שהיא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי האיחור במסירת הדירה הינו בשל גורמים שלא בשליטתה. לא נמצא כי נפלה שגגה על פניו של פסק הדין. פסה"ד שניתן ע"י בימ"ש קמא מפורט,
מנומק ומתבסס על החוק והפסיקה. כן נדחו טענות המבקשת בנוגע לחישוב הפיצוי בגין האיחור במסירה.
כן לא נמצא להתערב בפסה"ד שניתן בהודעת צד ג': בהקשר זה צוין בין היתר כי השאלה אם בנסיבות המקרה הקונקרטי יש לייחס את נזקו של התובע בגינו חויבה המבקשת בפיצוי, לחובת העירייה היא שאלה עובדתית שהוכרעה על סמך עדויות וראיות שהציגה המבקשת בתיק ואין עסקינן בשאלה כללית – עקרונית הטעונה הכרעה. ביהמ"ש אינו סבור כי השאלה כיצד עשויה להשפיע הכרעת בימ"ש לתביעות קטנות באשר להודעת צד ג' שהוגשה ע"י המבקשת נגד העירייה בתביעה בה המבקשת נתבעת ע"י רוכש ספציפי בגין איחור במסירת דירה מהווה טעם שעשוי לשנות את פסיקת בימ"ש לתביעות קטנות. המבקשת היא שהתחייבה חוזית מול הרוכש; ואין לחייב רוכש פרטני להיגרר "למחלוקת ענקים" בין קבלן לבין עירייה; אשר מבחינתה גם "מגלגלת" אחריות לכתפי משרד התחבורה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] |
|
| הפ (חי') 64805-09-17 שרון דמתי נ' אחיהוד, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (מחוזי; אברהים בולוס; 01/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את בקשת המבקשים והורה על מתן צו מניעה האוסר על המשיבים מלקדם הליכי הקצאת המגרשים מושא הליך זה, וזאת עד למתן החלטה אחרת. החלטת בית המשפט עניינה בטענות המבקשים שסבות סביב זכויותיהם כתושבים שאינם חברי האגודה החקלאית.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
.
המבקשים הגישו בקשה לצו מניעה האוסר על המשיבים מלקדם הליכי הקצאת המגרשים מושא הליך זה, וזאת עד למתן החלטה אחרת. המבקשים טוענים, כי החלטות המשיבה 1 - האגודה החקלאית, בעניין קידום הליך ההקצאה של המגרשים, אינן שוויוניות ואותם הן מפלות לרעה. עוד נטען, כי התנהלות האגודה החקלאית והעומדים מאחוריה לוקה בחוסר תום לב.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
במקרה זה ברור ונהיר הוא כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקשים. לאחר חתימת ההסכמים עם המשיבים המומלצים, יקשה מאוד להחזיר את המצב לקדמותו. במקרה זה דחיית הבקשה למתן צו מניעה עלולה אף לייתר כליל את ההליך העיקרי, הגם שמנגד ניתן להבטיח את נזקי המשיבים בשל דחיית ההקצאה עד למתן פס"ד סופי, באמצעות חיוב המבקשים בהפקדת ערובות מתאימות.
המבקשים אוחזים בטענות רבות ומגוונות, ודי בטענתם כי המשיבים שהומלצו לא עומדים בתנאי הסף שנקבעו בסע' 5.5 להחלטת רמ"י מס' 1504 כדי לעמוד ברף המינימאלי הדרוש בנסיבות העניין. אף נראה לכאורה כי החלטות האגודה החקלאית להקצאה, בין היתר, לחבריה שיש להניח כי הינם בעלי נחלות וזכויות אחרות במקרקעין, לא מתיישבת עם תנאים אלה.
אמנם התערבות שיפוטית בתקנון האגודה והחלטות האסיפה יש לעשות בריסון ובאיפוק, יחד עם זאת בבחינת האפשרות של הפעלת סמכות זו יש ליתן משקל כבד למהות הזכות הנפגעת. הדבר הינו נכון ביתר שאת שעה שעסקינן בגופים (האגודות) דו-מהותיים הכפופים גם לעקרונות וערכי היסוד של השיטה, כגון הגינות, שקיפות ושוויון. מכאן, גם יתר הטענות לאפליה בקבלת חברים לאגודה הקהילתית. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [חוזים] [פשיטת רגל] |
|
| פשר (חי') 17210-11-12 ג'בלי נידאל נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; עפרה אטיאס; 01/07/18) - 17 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט של פשיטת רגל קיבל ערעור החייב על החלטת הנאמן בתביעת חוב שהגיש הנושה. עניינו של פסק הדין בבחינת הפרשנות הנכונה של ההסכם שגובש בין ילדי החייב לבין הנושה.
חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
פשיטת רגל – נאמן – שינוי החלטתו
.
בית המשפט נדרש לערעורים של החייב והחייבת – בני זוג - על החלטות הנאמן בתביעות שהגיש הנושה כנגדם בשני תיקי פש"ר נפרדים. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה: האם החייבים הם בגדר "נפגע" מהחלטתו של הנאמן, כמשמעותו בסעיף 150 לפקודת פשיטת רגל, באופן שמאפשר להם לערער על החלטתו בתביעת חוב. מחלוקת נוספת שנתגלעה בין הצדדים נוגעת לשאלת פרשנות ההסכם בין הצדדים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על החייבים להראות, כתנאי מקדמי לדיון בערעוריהם, כי הם בגדר "נפגע" או "נפגעת" כתוצאה מן ההכרעות בתביעות החוב. החייבת איננה עלולה להיפגע מכך שההכרעה בתביעת החוב נשוא ערעור זה תיוותר בעינה. די בטעם זה כדי להביא לדחיית הערעור בעניינה של החייבת. לעומת זאת, החייב הוכיח מעמדו כ"נפגע" לצורך הגשת ערעור על תביעת החוב של הנושה, לפי סעיף 150 לפקודה.
מקרה זה נופל לגדר אותם מקרים המצדיקים התערבות בהכרעתו של הנאמן שפרשנותו להסכם בין הצדדים, אינה משקפת, את אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים כפי שהוא עולה מלשון החוזה, כמו גם מן הנסיבות החיצוניות.
במקרה זה, לשון החוזה ברורה וחד-משמעית ועולה ממנה כי הסכום נשוא הסכם הפשרה נועד לסלק, לא רק את החובות של ילדי החייבים, אלא גם את החובות האישיים של החייבים שהינם ההורים. אפילו תאמר כי לשון החוזה אינה חד-משמעית, וכי לשון החוזה סובלת גם את פרשנות הנושה, הרי שהנסיבות החיצוניות מעידות על כך שאומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים היה שכוונת הצדדים הייתה להחיל את סעיף הוויתור שבמחלוקת על מלוא החובות של הילדים וההורים. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון פלילי] |
|
| עח (ת"א) 24074-06-18 אורי לוי נ' מדינת ישראל (מחוזי; יוסי טופף; 01/07/18) - 11 ע' |
| עו"ד: יעקב שקלאר, נתנאל חיים |
נדחה ערר שבמסגרתו נתבקש ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן נגד הנאשם בהתאם לסעיפים 44 ו-48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים). החלטת בית המשפט עניינה בסוגיית האיזונים שיש לבצע לצורך קביעת תנאים להבטחת התייצבות הנאשם בהליך משפטי המתנהל נגדו.
דיון פלילי – שחרור בערובה – בהיעדר סמכות מעצר
דיון פלילי – שחרור בערובה – להבטחת התייצבות למשפט
.
העורר הגיש ערר החלטת בית המשפט השלום במסגרתה קבע בית המשפט תנאים לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוטל כנגד העורר, כל אימת שייצא מן הארץ. במסגרת ערר זה עתר העורר לביטול כליל של צו עיכוב היציאה מן הארץ וללא כל תנאי.
.
בית המשפט דחה את הערר וקבע כלהלן:
הטענה כי צו עיכוב היציאה מן הארץ נקבע מבלי שבית המשפט דן בראיות מתעלמת מהעובדה כי בית המשפט נדרש לבקשה זו במסגרת סעיף 44(ב) לחוק המעצרים, המסמיך את בית המשפט לקבוע תנאים להבטחת התייצבותו בהליך המשפטי המתנהל נגדו, גם אם לא הוגשה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים לפי סעיף 21(א) לחוק המעצרים.
סעיף 48(א) לחוק המעצרים, המונה כאמור "רשימה פתוחה" של איסורים ומגבלות אותם רשאי בית המשפט להטיל על משוחרר בערובה, קובע מפורשות בין היתר "איסור יציאה מן הארץ והפקדת הדרכון". בנוסף לכך, משעולה מפרוטוקול הדיון כי העורר לא נענה ל"הפצרות" בית המשפט לקבל ייצוג משפטי אזי לבטח אין בכך כדי לבטל מעיקרא את החלטות בית המשפט לאחר שקיים דיון ענייני בקשה, במעמד הצדדים.
בנסיבותיו של עניין זה, העבירות החמורות המיוחסות לעורר בכתבי האישום, שהם אלה המנחים את בית המשפט בשלב זה, והמעשים המיוחסים לו בנסיבות ביצועם, כך לכאורה, בכללם העלמת הכנסות בהיקף של מיליונים, כדי להשתמט מתשלום מס, והתעוזה בה פעל לכאורה בעת שפרץ למשרדי רשות המסים כדי לגנוב מהמקום את חומרי החקירה בעניינו, מצדיקים קביעת תנאים להבטחת התייצבותו למשפט בעניינו. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עונשין] |
|
| תפ (חי') 33758-11-17 מדינת ישראל נ' מוחמד אגבאריה (מחוזי; יחיאל ליפשיץ; 28/06/18) - 11 ע' |
| עו"ד: עאדל בויראת |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע על פי הודייתו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, והחזקת סכין שלא כדין (וזאת לאחר שדקר צעיר אחר 7 פעמים בפלג גופו העליון), עונש של שלושים ושניים חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע על פי הודייתו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וכן החזקת סכין שלא כדין, וזאת לאחר שדקר צעיר אחר 7 פעמים בפלג גופו העליון. הודיית הנאשם הייתה במסגרת הסדר טיעון שכלל את תיקונו של כתב האישום ולא כלל הסכמה לעניין העונש.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מקרה זה מהווה, חוליה נוספת בשרשרת מקרים בהם שולף אדם סכין מכיסו ודוקר את רעהו. מקרה זה אף חורג במידה מסוימת מ"המקובל", וזאת משום סתמיותו הבלתי נתפסת. המתלונן הגיע לתומו לעסק בלב עיר מגוריו, ואז הותקף ללא כל סיבה על ידי הנאשם, שההיכרות עמו שטחית ביותר.
מתחם העונש הראוי בענייננו נע בין 24 ל-48 חודשי מאסר. בנסיבותיו של עניין זה, אין מקום לסטות ממתחם העונש הראוי – אם לקולא משום שיקולי שיקום; ואם לחומרה משום שיקולי הגנה על הציבור. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] [בנקאות] |
|
| תצ (ת"א) 3179-09-10 ירחמיאל אגרט נ' בנק הפועלים בע"מ (מחוזי; שושנה אלמגור; 26/06/18) - 7 ע' |
| עו"ד: אמיר ישראלי, נעם רונן , עפר פליישר |
אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בגביית סכומים ביתר על ניהול פיקדונות ניירות ערך.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
בנקאות – בנקים – עמלות
.
בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בגביית סכומים ביתר על ניהול פיקדונות ניירות ערך. הוסכם כי הבנק יעניק הטבה שסכומה הכולל 5,516, 435 ₪ לכל לקוחותיו אשר על דמי הניהול שלהם חל תעריפון "לקוח יחיד" או "עסק קטן" מכוח כללי הבנקאות, ואשר אינם פועלים על-ידי מנהל תיקים או באמצעות חשבונות נאמנות.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
סכום הפיצוי שהועמד לחברי הקבוצה הוא סכום מדוד, שקול והוגן בנסיבות העניין. עסקינן בפשרה, אשר נשקלים בה הסיכויים והסיכונים של כל אחד מהצדדים בשאלה אם עמדתו תתקבל. הסדר פשרה שלפיו חברי הקבוצה זוכים לפיצוי בשיעור של כמעט מחצית מגביית היתר לפי החישוב המקסימאלי הוא סביר, הוגן וראוי בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה וסיום ההליך בדרכי שלום הוא הדרך הנכונה בשים לב לשיקולים הרלוונטיים. סכומי הגמול ושכר הטרחה המומלצים מדודים ועומדים ביחס הולם לסכום הפשרה, להישג שהשיגו התובע ובא-כוחו לקבוצה ולטרחה הרבה שטרחו, שהושקעה למעשה בניהול ההליך עד סופו. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] [בריאות] |
|
| תצ (מרכז) 50498-09-17 יונתן גולדפוס נ' המכללה האקדמית בית ברל (מחוזי; יחזקאל קינר; 17/06/18) - 5 ע' |
| עו"ד: זיו אנג'ל, אלירן סטריכמן |
התקבלה בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה אינה מקיימת את הוראות החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון (להלן: החוק). זאת בין היתר נוכח טענת ההגנה שהעלתה המשיבה, כי חוק תובענות ייצוגיות אינו מתיר הגשת תובענות ייצוגיות נגד מוסדות להשכלה גבוהה ונוכח התחייבויות שלקחה על עצמה המשיבה בקשר עם מניעת עישון בתחומה בניגוד חוק. אושר כמבוקש, גמול למבקש בסך 10,000 ₪, ושכ"ט בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ לבא כוחו.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות
בריאות – הגבלת עישון במקומות ציבוריים – תובענה ייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית
.
בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית. עניינה של בקשת האישור היה בטענת המבקש כי המשיבה אינה מקיימת את הוראות החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, תשמ"ג-1983 (להלן: "החוק"), בכך שלא עשתה כל שביכולתה על מנת למנוע עישון במקומות ציבוריים שבאחריותה. המשיבה טענה בתשובתה, בין היתר, כי חוק תובענות ייצוגיות אינו מתיר הגשת תובענות ייצוגיות נגד מוסדות להשכלה גבוהה, וכי עשתה כל שנדרש ממנה באופן סביר למנוע עישון בשטחים ציבוריים, שעל פי החוק העישון בהם אסור. לאחר דיון, המבקש שוכנע כי תביעתו אינה מתאימה להתנהל כתביעה ייצוגית ומכאן בקשה זו. המשיבה הודיעה בבקשת ההסתלקות כי היא תיישם מספר שינויים בדרכי פעולתה בקשר עם מניעת עישון בתחומה בהם ריענון וחידוד הנהלים בעניין וכי החל משנת הלימודים הבאה תפעיל גורם מפקח לאכיפת כללי העישון בקמפוס תוך שימת דגש מיוחד באזור הקפיטריות והמזנונים. הצדדים הסכימו כי בכפוף לאישור ביהמ"ש ישולם למבקש גמול בסך 10,000 ₪, ושכ"ט בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ לבא כוחו.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה סבירה ועומדת בתנאי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות. זאת, בהתחשב בנימוקי ההסתלקות, המקובלים על ביהמ"ש, ובכך שאישור בקשת ההסתלקות אינו מהווה מעשה בית דין, כך שממילא לא ייגרם נזק לחברי הקבוצה כתוצאה מאישור ההסתלקות. בנוסף, ההסכמות המשלבות הסתלקות מחד גיסא, עם התחייבויות לא מעטות של המשיבה לגבי התנהלות עתידית מאידך גיסא, נראות ראויות והולמות את נסיבות המקרה, הן נוכח טענות ההגנה הרציניות של המשיבה, והן נוכח ההסכמה כי יש לעשות לשיפור המצב הקיים בעניין מושא התובענה.
באשר לסוגיית הגמול ושכר הטרחה, אכן מגיעים גמול ושכר טרחה למבקש ולבא כוחו, בהתחשב בקיומה של עילה לכאורית בתובענה ובתועלת שהביאה בקשת האישור לחברי הקבוצה ולציבור הנמצא במתחם המשיבה. הסכומים שהוסכמו בין הצדדים סבירים והולמים את הנסיבות בענייננו וביהמ"ש מאשרם. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 63015-06-15 יהודה יוסף סומך נ' ישראל נדל"ן המחר 2014 בע"מ (שלום; עדי הדר; 08/07/18) - 19 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה תביעה בה התבקש לחייב בעלת מקרקעין לשלם לתובעים בגין הפרת הסכמי שכירות משנה בינם לבין אחרים.
נזיקין – עוולות – גרם הפרת חוזה
.
תובענה נגד בעלת מקרקעין בה מבוקש לחייבה לשלם לתובעים בגין הפרת הסכמי שכירות משנה בינם לבין אחרים, מכוח גרם הפרת חוזה, מכוח חבות ישירה של הנתבעת כצד לחוזה לטובת צד שלישי ומכוח עשיית עושר ולא במשפט.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
התובעים טענו להשבה ופיצוי עקב ביטול או הפרה של ההסכם בין הנתבעת 5 לבין נתבעים 1 עד 4 מכוח עילת גרם הפרת חוזה הקבועה בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין.
כפי שנקבע בפסיקה, על המבקש לבסס תביעה בגין עוולת גרם הפרת חוזה לעמוד בחמישה מרכיבים. המרכיב הראשון: על התובעים להוכיח קיומו של חוזה מחייב בין הנתבעים 1 עד 4 לבין הנתבעת 5.
התובעים עצמם, כאשר ביקשו לבסס טענה לחבות של הנתבע 2 מצאו להדגיש כי הסכם השכירות הראשית נחתם באופן אישי על ידי הנתבע 2 ולא על ידי החברה. מכאן לגרסת התובעים עצמם, לחברה לא היו זכויות בנכס ומכאן שלא הייתה לה זכות להשכיר להם הנכס.
די היה בכך כדי לדחות הטענה לתחולת העוולה, אולם למעלה מן הדרוש אף לא הוכחה עמידה במרכיבים נוספים. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חוזים] |
|
| תא (כ"ס) 25294-03-16 אופיר שחר נ' חנה שטינוורצל (שלום; רונן פלג; 19/06/18) - 19 ע' |
| עו"ד: יובל כהן, מיכאל פינקלשטיין |
בית המשפט קיבל את התביעה, וקבע כי יש לראות בנתבעים 3-1 כמי שהסכימו באופן בלתי חוזר לפיצול דירת הדופלקס של התובעים לשתי דירות.
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
חוזים – חוזה לטובת אדם שלישי – הקניית הזכות
.
התבועים עתרו לסעד הצהרתי לפיו חתימתם של הנתבעים על גבי מסמכים שונים מהווה הסכמה בלתי חוזרת למתן היתר לפיצול דירת הדופלקס של התובעים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לפי תנאי הסכמי המכר שמכוחם הנתבעים רכשו את דירותיהם בבניין, הנתבעים התחייבו לא להתנגד ולאפשר לקבלן לפעול לקבל הקלות מכל סוג, ובכלל זה תוספת דירות או יחידות בבניין, בכפוף לקבלת היתר.
בהתאם לכך, הקבלן התחייב כלפי התובעים להגיש בקשת היתר לפיצול דירת הדופלקס לשתי דירות ויכול היה להסתמך על כך שהנתבעים מנועים מהתנגדות.
בנוסף, הנתבעים 2 ו-3 חתמו על מסמכים שהופנו אל הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, שבהם הם הצהירו על אי התנגדותם לפיצול דירת הדופלקס של התובעים לשתי דירות. מסמכי האישור משתלבים עם הוראות הסכמי המכר ומחייבים את הנתבעים.
התביעה מתקבלת במובן זה שיש לראות בנתבעים 3-1 כמי שהסכימו באופן בלתי חוזר לפיצול דירת הדופלקס של התובעים לשתי דירות, כאמור בבקשה שהוגשה מטעם התובעים לוועדה המקומית לתכנון ובנייה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [תגמולים] [נכים] |
|
| ענ (חי') 6828-12-15 א. א נ' קצין התגמולים (שלום; אורי גולדקורן; 18/06/18) - 17 ע' |
| עו"ד: נועם אייל, אסנת בן אברהם בוגוד |
בית המשפט קיבל ערעור על החלטת קצין התגמולים, וקבע כי מתקיים קשר סיבתי בין הגיבוס הממושך של כף ידו במהלך שירותו הצבאי לבין המחלה ממנה הוא סובל.
תגמולים – נכי צהל – קשר סיבתי
נכים – נכי צה"ל – קשר סיבתי
.
ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו בגין מחלת CRPS (תסמונת כאב אזורי מורכב) בידו הימנית וקבע כי לא הוכח שנגרם לו נזק כתוצאה מהטיפול הרפואי שקיבל.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
נוכח הגדרתו של קשר סיבתי עובדתי (האם אירוע היה גורם או אחד הגורמים לתוצאה), על המערער להוכיח ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" שהגיבוס הממושך של כף ידו הימנית במסגרת הטיפול הרפואי בצבא היה אחד הגורמים להופעת מחלת CRPS.
משהוכח כי הגיבוס של כף ידו הימנית של המערער היוותה אחד הגורמים להתפרצות CRPS – שאינה בגדר התוצאה המקובלת והרגילה של הטיפול – הוכח הקשר הסיבתי העובדתי בין הטיפול הרפואי לבין הפגימה.
הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים אף הוא. הרכיב הסובייקטיבי של קשר זה עשוי להיות גורם גנטי (שמתבטא בכך שאחיו של המערער לוקה באותה מחלה) או ליקוי מובנה שקיים אצל המערער, ואותם על הצבא לקבל כ"גולגולת דקה". הרכיב האובייקטיבי הינו תנאי השירות, קרי – הטיפול הרפואי במרפאה הצבאית. מאחר והוכח הקשר הסיבתי, על שני חלקיו, יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול החלטת המשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון אזרחי] [חוזים] |
|
| הפ (ת"א) 7034-05-17 נציגות הבית המשותף העוגן 4 - 6, הרצליה נ' נווה גד בניין ופיתוח בע"מ (שלום; עזריה אלקלעי; 15/05/18) - 16 ע' |
| עו"ד: חגי הראל, עומרי קאופמן |
בית המשפט דחה תביעה לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה. מדובר בטעות בכדאיות הפשרה בנושא שעמד בליבת המחלוקת ושעליה התפשרו הצדדים, לאחר שכל צד שקל את כל שיקוליו וסיכויו.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שנתן תוקף להסכם פשרה
חוזים – טעות – בכדאיות העיסקה
.
תביעה בה נתבקש על ידי התובעת סעד הצהרתי המורה על ביטול פסק דין שניתן בהסכמה.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
התובעת הגיעה להסכם פשרה, בלא כל לחץ, לאחר שקיבלה ייעוץ משפטי והנדסי ולאחר שערכה את כל השיקולים הנדרשים לעניין. אין לקבל את טענת התובעת לפיה הגיעה להסכם הפשרה מתוך הסתמכות על חוות דעת מומחה בית המשפט, שכן מראש היא חלקה על חוות דעת זו וטענה כי יש להחליף את כל החיפוי החיצוני בבניין, טענה שאפילו המומחה מטעמה לא תמך בה.
הסכם הפשרה סיים את הסכסוך בין הצדדים, בהסכמה, לאחר שכל צד שקל את שיקוליו והעריך את סיכוייו. הפשרה התייחסה לתביעה כולה, שכללה ליקויי בנייה רבים ולא רק לליקוי בחיפוי החיצוני, והיא הביאה בחשבון את סיכויי התובעת בתביעה בכללותה בהתחשב בטענות הנתבעת בהגנתה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
