פד"י-מייל 271

06/08/2018

עליון

1 [ארנונה] [רשויות מקומיות] [מסים]

ברמ 991/16 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' בית ארלוזורוב חברה בע"מ (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, מ' מזוז; 05/08/18) - 17 ע'

עו"ד: אסף גל, עופר ורד, ארז גבע, אלכס כץ, ענבל בשן, ויוי משולם קור, הראלה אברהם אוזן, דנה וייס, עדי מוסקוביץ, ליאורה וייס בנסקי

לצורך סיווג נכס ריק לצרכי ארנונה, יש להתחשב אך בשימושים אפשריים לפי היתר הבנייה. אין די בשימושים הקבועים בתכנית החלה על הנכס, כל עוד לא נקבעו במפורש בהיתר בניה.
ארנונה – סיווג נכס – לצורך חיובו בארנונה
ארנונה – הטלתה – סיווג נכס לצורך חיובו בארנונה
רשויות מקומיות – ארנונה – סיווג נכסים
מסים – ארנונה – סיווג נכס
.
הבקשות עניינן בשאלה כיצד יסווג נכס ריק לצרכי ארנונה? האם ע"פ הייעוד התכנוני התואם את התכנית החלה על הנכס, או ע"פ זה התואם את השימושים המותרים בהיתר הבנייה? הוחלט לדון בבקשות כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור ע"פ הרשות שניתנה.
.
ביהמ"ש העליון דחה את ערעור אפריקה ישראל וקיבל את ערעור מנהל הארנונה ועיריית ת"א-יפו:
בפסיקתנו נקבע כי יש לסווג נכס לצרכי ארנונה ע"פ השימוש שנעשה בו בפועל. מטבע הדברים, מאחר שבנכס ריק לא מתקיימת פעילות, אין במבחן השימוש בפועל כדי לסייע בהכרעה בדבר סיווג הנכס. מהפסיקה עד כה עולה כי כשעסקינן בסיווג של נכס ריק לצרכי ארנונה, יש ליישם מבחן דו שלבי. בשלב הראשון, מבין כלל השימושים התיאורטיים בנכס, יש לבחור רק את "סל" השימושים המתאימים לייעודו התכנוני. בשלב השני, לאחר שאותרה מסגרת השימושים האפשריים ע"פ הדין, יש לבחור את הסיווג הזול ביותר התואם את השימושים המותרים ע"פ דין בנכס. עניינם של הערעורים בשלב הראשון ובשאלה אם "סל" השימושים האפשריים ע"פ הדין מוגבל רק לשימושים שהותרו בהיתר הבנייה או שמא ניתן לכלול בו גם שימושים התואמים את הייעודים שנקבעו בתכנית החלה על הנכס.
חיובו של נכס ריק בארנונה נועד לתמרץ את המחזיק לעשות שימוש יעיל בנכס. כדי ליצור תמריץ כאמור נדרש כי אי הפעלת הנכס לא תהיה רווחית לנישום בהשוואה למצב דברים בו היה מפעיל את הנכס ונדרש לשלם ארנונה. לפיכך, ככלל, יש לחייב את הנישום ע"פ התעריף שהיה עליו לשלם לו היה מפעיל את הנכס. אולם, מכיוון שהנכס ריק ומבחינה רעיונית ייתכנו בו שימושים שונים, קיים קושי להתחקות אחר השימוש הפוטנציאלי שיכול היה המחזיק לעשות בנכס לו היה מפעיל אותו. על רקע זה יש להבין את הקביעה כי על מנת להכריע כיצד לסווג נכס ריק לצרכי ארנונה יש לאתר את השימושים המותרים ע"פ הדין. רק שימושים אלה מבטאים את השימוש העתידי האפשרי הנמנע עקב אי הפעלת הנכס ויש בהם אינדיקציה לסכום הארנונה אותו "חוסך" הנישום כשאינו מפעיל את הנכס.
לאחר שאותר "סל" השימושים האפשריים בנכס ע"פ מצבו התכנוני, יסווג הנכס בהתאם לשימוש הזול ביותר מבין השימושים האמורים. זאת מכיוון שבצד התפיסה בדבר הצורך ביצירת תמריץ כלכלי למחזיק להביא לשימוש יעיל בנכס, יש להימנע מהכבדה כלכלית יתרה עליו בשים לב לכך שאינו מפיק הנאה כלכלית מהנכס. לפיכך, יש להניח לזכות הנישום כי השימוש התיאורטי שהיה עושה בנכס הוא הזול ביותר האפשרי מבין השימושים האפשריים לפי דיני התו"ב. הנה כי כן, בניגוד לטענת אפריקה ישראל ובית ארלוזורוב, השיקול בדבר ההקלה עם הנישום אינו רלוונטי בשלב הראשון שעניינו באיתור השימושים האפשריים; אלא אך בשלב השני שעוסק בבחירת השימוש הזול ביותר מבין אלה.
משנקבע כי גדר אפשרויות השימוש בנכס מוגבל לשימושים המותרים בו ע"פ דין, יש לפנות ולבחון מהם שימושים אלה. התשובה לשאלה זו נגזרת מדיני התכנון והבניה. כידוע, חוק התו"ב מתווה מסגרת תכנונית היררכית שראשיתה בתכנית המתאר הארצית וסופה, בכל שאמור ברמת התכנית, בתכנית המפורטת. היתר הבנייה מגשים את העקרונות התכנוניים שנקבעו בתכניות ומיישמם בקשר לנכס מסוים. הליך מתן היתר הבנייה הוא הליך פרטני שבמסגרתו בוחנת רשות התכנון את התאמתו של הבינוי המבוקש למכלול העקרונות התכנוניים החלים על הנכס ועל סביבתו כפי שעוגנו בתכנון התקף. לפיכך, לא כל שימוש שהותר במסגרת הכוללנית יותר של התכנית ימצא ביטויו בהכרח בהיתר הבנייה.
משהוצא היתר בנייה לנכס, כל שימוש שנעשה בו שלא ע"פ ההיתר אינו כדין, וזאת אף אם מדובר בשימוש שהותר בתכנית החלה על הנכס. בהקשר שבו עסקינן, בשלב הראשון שעניינו בחינת "סל" השימושים בנכס, יש לאתר את אפשרויות השימוש הקיימות למחזיק בנכס הריק. כנובע מדיני התו"ב, אפשרויות אלו הן רק אלו שהותרו בהיתר הבנייה. מכאן כי שימוש שנעשה בניגוד להיתר, אף אם הוא תואם את התכנית, אינו משום שימוש אפשרי העומד לנישום.
בהמשך לאמור, אין ממש הטענה לפיה יש להתחשב באפשרות העומדת לנישום להגיש בקשה לשימוש חורג מהיתר הבנייה, בהתאם לשימושים שהותרו בתכנית. כל עוד לא הוגשה בקשה מתאימה וניתן היתר שימוש חורג, השימוש בנכס שלא ע"פ ההיתר אינו כדין ואין לסווגו לצרכי ארנונה על בסיס זה.

חזרה למעלה

2 [פשיטת רגל] [בתי-משפט]

רעא 4523/18 שמואל דונרשטיין נ' עוה"ד עופר שפירא ורז מנגל, מנהלי עיזבון יורם יוסיפוף ז"ל (בפש"ר) (עליון; נ' סולברג; 05/08/18) - 14 ע'

עו"ד: עופר שפירא, רז מנגל, דנה הילל, ענת קידר ששון, מיכל דלומי, ליאור דגן

אכן, בהתאם להלכה לא תותר חקירתו של אדם ע"י בעל תפקיד, אם מתנהל נגד האדם הליך משפטי, או אם קיימת רמת ודאות גבוהה מאוד לכך שהליך שכזה יתנהל, באופן שיקנה יתרון לא הוגן לבעל התפקיד. בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח שזהו מצב הדברים ודומה כי הצדק עמו. מכל מקום, בשים לב למתווה החקירה המידתי והראוי שקבע ביהמ"ש המחוזי, הבקשה אינה צולחת את התנאים למתן רשות ערעור שבסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט.
פשיטת רגל – כינוס נכסים – חקירה
בתי-משפט – פומביות הדיון – עיון בתיקים
בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה
.
שתי בקשות למתן רשות לערער על החלטות של בימ"ש מחוזי, שעניינן חקירת המבקש על-ידי המשיבים, המשמשים כמנהלי עיזבון בתיק פשיטת הרגל. רקע: המנוח היה מעורב בעסקאות רבות, והותיר אחריו חובות בהיקף של מאות מיליוני שקלים. לטענת המשיבים הם מנהלים חקירות מורכבות בארץ ובעולם במטרה לאתר ולתפוס נכסים וזכויות שבבעלות המנוח. מנהלי העיזבון טוענים כי בין המבקש, למנוח, התקיימו יחסים עסקיים רבים במהלך שנים ארוכות ובשל קשרים עסקיים אלו בקשו מנהלי העיזבון לחקור את המבקש, בהתאם לסמכות הנתונה לבעלי תפקיד בהליך פשיטת רגל. המבקש מבקש רשות לערער על שתי החלטותיו של ביהמ"ש המחוזי – זו המחייבתו להיחקר, מן הטעם שלשיטתו חקירתו מיועדת לצורך איסוף ראיות לקראת נקיטה בהליכים משפטיים עתידיים נגדו, ולפי ההלכה הפסוקה אין לאפשר חקירה שכזו. וזו המונעת ממנו גישה כללית לעיון בתיק ביהמ"ש (תיק פשיטת הרגל). הבקשות שלובות זו בזו, שכן מטרת העיון המבוקש היא לבסס את טענותיו בקשר לתכלית חקירתו.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) דחה את הבקשות מהטעמים הבאים:
בקשת העיון: את בקשת העיון שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי ניתן היה לדחות על הסף, שכן היא לא הוגשה בהתאם לתקנות העיון. על-פי תקנות העיון, צד לתיק זכאי לעיין בו באופן אוטומטי, ואילו מי שאינו צד לתיק צריך לקבל לשם כך את אישור ביהמ"ש. עצם העובדה שהמבקש נתבקש לחקירה על-ידי מנהלי העיזבון, אינה הופכת אותו לצד לתיק, לעניין תקנות העיון, אלא לצד לבקשה ספציפית זו (שלגביה אכן ניתנה לו רשות העיון). משכך, במסגרת בקשתו לעיון, היה עליו לנמקהּ כדבעי (תקנה 4(ג) לתקנות העיון), מה שלא נעשה בענייננו.
ביהמ"ש מוסיף, כי גם לגופו של עניין לא הייתה הצדקה להיעתר לבקשה הגורפת ולפתוח את התיק כולו לעיונו של המבקש. עסקינן בתיק רחב היקף ומרובה צדדים, והעיון הגורף בתיק עלול לפגוע בהם ובמאמצי ניהול העיזבון שלא לצורך. במסגרת הבקשה דנן נטען, לראשונה, כי קיימות בקשות ספציפיות שעשויות לשפוך אור על טענותיו של המבקש בקשר לחקירתו. על פני הדברים, טענות אלו – שלא הועלו בביהמ"ש המחוזי – הן בגדר הרחבת חזית; אך מכל מקום הן עשויות להצדיק, לכל היותר, להתיר למבקש לעיין באותן בקשות ספציפיות, אולם אין הן מצדיקות לערוך 'מסע דיג' ברחבי התיק כולו.
החקירה – פקודת פשיטת הרגל מסמיכה את כונס הנכסים לערוך חקירות לצורך בירור מצבו הכספי של חייב בשלבי ההליך. במסגרת זו הוא מוסמך לפנות גם לצדדים שלישיים – ו"לדרוש כל מידע או מסמך הנוגעים לענייניו של החייב כאמור בסעיף קטן (א), מכל אדם שיש יסוד סביר להניח כי המידע או המסמך מצויים ברשותו או בידיעתו" (סעיף 18ג(ב)(1) לפקודה). אם אותו אדם לא עשה כן, רשאי הכונס לפנות לביהמ"ש ולבקש צו "המחייב את החייב, או כל אדם שיש יסוד סביר להניח כי ברשותו מידע או מסמכים הנוגעים לענייניו של החייב [...] ולא מסר אותם – למסרם לכונס הרשמי או לביהמ"ש, או להתייצב בפני הכונס הרשמי או בפני ביהמ"ש" (סעיף 59 לפקודה). סמכות זו היא חיונית לניהול תקין של הליך פשיטת הרגל והיא פורשה באופן נרחב, כך שמכוחה ניתן לפנות למגוון רחב של גורמים הקשורים לחייב או לחברה.
לפי לשון החוק, סמכות זו מוקנית אמנם לכנ"ר, אולם ביהמ"ש מוסמך להעבירה לבעל התפקיד, כפי שנעשה בענייננו וכעולה מכתב המינוי שניתן למנהלי העיזבון. טענת המבקש לפיה נדרש ליתן למנהלי העיזבון אישור נקודתי לכל חקירה וחקירה – נדחתה.
אכן, בהתאם להלכה לא תותר חקירתו של אדם אם מתנהל נגדו הליך משפטי, או אם קיימת רמת ודאות גבוהה מאוד לכך שהליך שכזה יתנהל, באופן שיקנה יתרון לא הוגן לבעל התפקיד. בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח שזהו מצב הדברים ודומה כי הצדק עמו. מכל מקום, אין צורך להכריע בפרוטרוט בכל טענה וטענה שהעלה המבקש, משום שאין הצדקה ליתן רשות ערעור; בשים לב למתווה החקירה שקבע ביהמ"ש המחוזי, הבקשה אינה צולחת את התנאים למתן רשות ערעור שבסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי בחקירה "לא תישאלנה שאלות שיש בהן להקנות יתרון דיוני בלתי הוגן למנהלי העיזבון בתביעה עתידית, ככל שתוגש". לצורך כך התיר ביהמ"ש למבקש להתייצב לחקירה בליווי בא כוחו, ואף הוסיף כי "בכל מקרה של מחלוקת, זו תובא בפני ביהמ"ש". משאלו הם פני הדברים, וכאשר חששו של המבקש הוא רק מפני אותו יתרון דיוני בלתי הוגן שעלול להיווצר, הרי שלא עלה בידו להצביע על נזק ממשי שעלול להיגרם לו, ואשר בעטיו יש הצדקה למתן רשות ערעור על ההחלטה. ביהמ"ש המחוזי הקפיד על שמירת זכויותיו של המבקש, והשתמש בפתרון מידתי וראוי; אין הצדקה ליתן רשות ערעור ולהתערב במתווה זה.

חזרה למעלה

3 [דיון פלילי] [עונשין]

בשפ 5654/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 05/08/18) - 9 ע'

עו"ד: בתשבע אבגז, טלי גוטליב

ביהמ"ש העליון קיבל חלקית ערר לפי סעיף 53 לחוק המעצרים, שהגיש נאשם בעבירות מין כלפי לקוחה שהגיע לקבל עיסוי בעסקו של העורר וזאת לאחר שנמצא כי מעצרו של העורר בדירת אמו בתנאי איזוק אלקטרוני ובפיקוח של אחד המפקחים המוצעים בכל שעות היממה, תוך איסור על המשך הפעלת עסקו למשך כל תקופת מעצרו, מאיין במידה מספקת את המסוכנות הנשקפת מהעורר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בפיקוח אלקטרוני
עונשין – עבירות – עבירות מין
.
ערר לפי סעיף 53 לחוק המעצרים על החלטה של בימ"ש מחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו, חרף המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר לצד העמדתו בצו פיקוח. כתב האישום מייחס לעורר ביצוע עבירות מין (אינוס, מעשה סדום ומעשה מגונה) בצעירה ילידת 1993 אשר הגיעה לעסק למתן שירותי עיסוי בתשלום שבבעלותו, במטרה לקבל מידיו עיסוי, וזאת בשל כאבים מהם סבלה באותה העת.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' אלרון) קיבל את הערר באופן חלקי מהטעמים הבאים:
אכן, קשה להפריז בחומרת המעשים המיוחסים לעורר. בימ"ש זה עמד לא אחת על חומרתם הרבה של מעשי אינוס, אשר מהווים פגיעה קשה ומהותית בחירותה, בכבודה ובגופה של נפגעת העבירה. כידוע, עבירות מסוג זה אף מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, אשר לא בנקל ניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר.
למעשים המיוחסים לעורר מתווסף נדבך נוסף של חומרה, וזאת בהיותם משקפים מעילה קשה באמונהּ של המתלוננת, אשר הפקידה את גופהּ בידיו של העורר מתוך תקווה ואמונה שיסייע בהפגת מכאוביה, ולא שיערה כי הלה יבחר תחת זאת לספק באמצעות גופהּ את גחמותיו המיניות.
ואולם, הלכה היא כי מעצר אינו עונש. כידוע, קודם שנגזר דינו של נאשם, עומדת לו חזקת החפות, ולפיכך שלילת חירותו בדרך של מעצר תיתכן אך ורק בהתאם להוראות החוק, ובפרט, בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 21 לחוק המעצרים.
אף בהתקיים תנאים אלו, מעצרו עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח יעשה רק כאשר כלו כל הקצין ובהיעדר אפשרות אחרת, הפוגעת פגיעה פחותה בחירותו, להשגת תכליות המעצר. זאת, כמובן, בהתאם לעקרון המידתיות, שאליו כפוף ביהמ"ש גם בשבתו על המדוכה בענייני מעצרים.
במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הנסיבות והשיקולים הצריכים לעניין, נמצא כי מעצרו של העורר בדירת אמו בתנאי איזוק אלקטרוני ובפיקוח של אחד המפקחים המוצעים בכל שעות היממה, תוך איסור על המשך הפעלת עסקו למשך כל תקופת מעצרו, מאיין במידה מספקת את המסוכנות הנשקפת מהעורר. אפשרות זו נתמכת היטב על-ידי תסקיר המעצר.
בין היתר הודגש כי החוסר בדבר התייחסותו של העורר לעבירות שיוחסו לו אינו פוגם, בתוקף האמור בתסקיר. בשלב זה של ההליך, כידוע, עומדת לעורר חזקת החפות, ועל כן אין לצפות כי העורר, אשר בעת הזו אינו מודה בעבירות המיוחסות לו, יזנח את הגנתו, ויביע בפני שירות המבחן את "יחסו" כלפי עבירות שלשיטתו – לא ביצע.
בכל הנוגע להרשעתו של העורר משנת 2017 בעבירות רבות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה והפרת אמונים, אשר בגינה נדון לעבודות שירות וקנס ביהמ"ש מוצא לציין את נסיבות ביצוען של העבירות, כפי שפורטו בגזה"ד: "הוסכם עובדתית על-ידי הצדדים כי המעשים בוצעו על-ידי הנאשם כדי לאפשר לו לשהות לצד בתו החולה בבית החולים בילינסון או בביתו במושב, לעת שהייתה של בתו שם". אמנם, בנסיבות אלה אין כדי לספק הצדק למעשיו של העורר, אך יש בכך כדי לערער במידה ניכרת את האפשרות לגזור מן המעשים מסקנות כלפי התנהלותו העתידית של העורר, ובפרט – כלפי מידת האמון שניתן לתת בו כי יעמוד בתנאיה של חלופת מעצר זו או אחרת.

חזרה למעלה

4 [דיון פלילי]

בשפ 5630/18 אלכס מוסייב נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 05/08/18) - 7 ע'

עו"ד: איתמר גלבפיש, רומח שביט, ירון ברזילי, שחר חצרוני

נוכח היעדר התייחסות מצד שירות המבחן להתחמקות העורר מהליכי החקירה ולמודעותם של המפקחים לכך – נסיבות שהינן בעלות משקל רב באשר להערכת המסוכנות הנשקפת מהעורר וליכולת לאיינה באמצעות החלופה המוצעת – כמו גם התרשמותו הישירה של בימ"ש קמא כי נאמנות המפקחים לעורר גוברת על מחויבותם כלפי רשויות החוק, בדין לא התקבלה המלצת שירות המבחן לשחרור העורר לחלופת מעצר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
.
ערר לפי סעיף 53 לחוק המעצרים, על החלטה של בימ"ש מחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים חרף המלצת שירות המבחן לשחרורו לחלופת מעצר. כתב האישום מייחס לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' אלרון) דחה את הערר מהטעמים הבאים:
כתב האישום מייחס לעורר עבירת אלימות חמורה. דקירת המתלונן נעשתה מתוך בריונות לשמה, ללא כל היכרות מוקדמת וסכסוך בין הצדדים וכתוצאה מהתגרות סתמית מצד העורר, והיא מלמדת על רמת מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו לביטחון הציבור ולשלומו ועל קיומה של עילת מעצר מובהקת.
כמו כן, בענייננו קמה גם עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, שכן עקב התחמקות העורר במשך תקופה ממושכת מחקירת המשטרה שנוהלה בעניינו, קיים יסוד סביר לחשש שאם ישוחרר ממעצר יביא הדבר להתחמקות מהליכי שפיטה, ואין בעובדה כי כתב האישום אינו מייחס לו עבירה כאמור כדי לגרוע מחשש זה.
בכל הנוגע להמלצת שירות המבחן, הרי שזו אינה מחייבת את ביהמ"ש ואינה באה להחליף את שיקול דעתו, המתבסס על שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים להחלטה.
בענייננו, נוכח היעדר התייחסות מצד שירות המבחן להתחמקות העורר מהליכי החקירה ולמודעותם של המפקחים לכך – נסיבות שהינן בעלות משקל רב באשר להערכת המסוכנות הנשקפת מהעורר וליכולת לאיינה באמצעות החלופה המוצעת – כמו גם התרשמותו הישירה של בימ"ש קמא כי נאמנות המפקחים לעורר גוברת על מחויבותם כלפי רשויות החוק, בדין לא התקבלה המלצת שירות המבחן.
לבסוף נדחתה טענת העורר לפיה היעדרה של קבוצה טיפולית מתאימה בבית המעצר בו הוא שוהה, מצדיקה להורות כבר עתה על מעצרו באיזוק אלקטרוני; העותר הועבר לבית המעצר הנוכחי בשל סכנה הנשקפת לו מצד אסירים ועצורים אחרים. שירות בתי הסוהר התבקש לבחון מעת לעת את האפשרות להעביר את העורר לבית מעצר באזור המרכז, היה והדבר יתאפשר, ומכל מקום נדמה כי האינטרס לשמירה על גופו וחייו גובר בענייננו; מסוכנותו של העורר אינה מאפשרת להורות על מעצרו בפיקוח אלקטרוני, וככל שבחלוף הזמן לא יועבר לבית מעצר אחר, פתוחה תהיה הדרך בפניו לנקוט בהליך המתאים.

חזרה למעלה

5 [דיון פלילי] [תכנון ובנייה]

רעפ 4918/18 ג'מאל האדיה נ' מדינת ישראל- הוועדה המקומית לתכנון ובניה (עליון; י' אלרון; 05/08/18) - 9 ע'

עו"ד: אריאלה בן אהרון, סאמי ארשיד

המקרה הנדון אינו בא בגדר המקרים החריגים בהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין, בדין הורה ביהמ"ש על מתן צו ההריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
תכנון ובנייה – צו הריסה – צו הריסה ללא הרשעה
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת בימ"ש לעניינים מקומיים, אשר דחה את התנגדות המבקש למתן צו הריסה למספר מבנים בשכונת אבו תור בירושלים, שהמבקש טען לבעלות בהם.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים נדירים, המעוררים סוגיה משפטית עקרונית, החורגת מעניינו של המבקש, או כאשר נגרם למבקש עיוות דין מהותי. הבקשה דנא אינה נמנית עם מקרים חריגים אלו. כל טענותיו של המבקש נדונו והוכרעו בביהמ"ש המחוזי. המבקש לא הצביע על כך שענייננו מעורר סוגיה משפטית עקרונית, החורגת מעניינו הפרטני. כמו כן לא נמצא כי ההחלטה בעניינו של המבקש, המבוססת על הקביעה כי אינו בעל זכות במקרקעין, גורמת לעיוות דין.
לגופו של עניין, על אף שנקבע בהליך נוסף שהתנהל בפני ביהמ"ש המחוזי כי המבקש אינו הבעלים במקרקעין וכי המבנים שעליהם נבנו ללא היתר כדין, הניח ביהמ"ש לעניינים מקומיים, לטובת המבקש, כי יש לראות בו "נפגע ע"י צו לפי סעיף 212 לחוק", כאמור בתקנה 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), ועל כן דן בהתנגדותו לבקשה למתן צו הריסה לגופה. משמלאו התנאים למתן צו כאמור, לפי סעיף 212 לחוק התו"ב, בדין הורה ביהמ"ש על מתן צו ההריסה המבוקש.

חזרה למעלה

6 [דיון אזרחי] [בתי-משפט]

עא 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ע' ברון; 05/08/18) - 39 ע'

עו"ד: רן שפרינצק, הדס בקל, גיל לבקוביץ', נופר סהר, נופר טל, יואב שחם, פרופ' אלון קלמנט, רוני אבישר שדה, רועי כהן, חיים פינץ, רועי קדם, אברהם רוקח, סאבר נסאר, ישראל בכר, עמית לדרמן

בימ"ש דן בסוגיית תוקפם של "הסדרי הסתלקות מתוגמלת", כלומר הסדרי הסתלקות מבקשת אישור תובענה כייצוגית הכוללים הסכמה של הצדדים בדבר פסיקת גמול ושכר טרחה למסתלקים. בימ"ש פסק כי, במקרים מתאימים, וכחריג לכלל, ניתן לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות התובע ובא הכוח המייצג מההליך הייצוגי, תוך שהוא קובע מתווה לדיון והכרעה בבקשה לאישור הסדר הסתלקות מתוגמלת, ומרחיב את מידת התערבותה של ערכאת הערעור בפסיקת הערכאה הדיונית בנדון.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ושכר טרחה לפרקליטו
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – פסיקת גמול לתובע מייצג ושכר טרחה לפרקליטו
בתי-משפט – ערעור – התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט קמא
.
בערעורים מתעוררת שאלה עקרונית שעניינה פסיקת גמול למבקש בבקשת אישור תובענה כייצוגית ושכר טרחה לבאי כוחו, כחלק מהסדר הסתלקות מן ההליך הייצוגי בהתאם לסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: החוק). מרבית ההליכים הייצוגיים בישראל מסתיימים בדרך של הסתלקות מבקשת אישור התובענה כייצוגית ורבים מהם כוללים הסכמה מטעם הצדדים בדבר פסיקת גמול ושכר טרחה למסתלקים (להלן: הסתלקות מתוגמלת). בכל אחד מהערעורים מתבקשת התערבות ערכאת הערעור בפסיקת גמול ושכר טרחה למערערים ולבאי כוחם במסגרת הסתלקותם מההליכים הייצוגיים שניהלו, ולמתן תוקף להסכמת הצדדים לעניין שיעור הגמול ושכר הטרחה, כפי שבאה לביטוי בהסדרי ההסתלקות המתוגמלת שהוגשו לאישור הערכאות הדיוניות.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ע' ברון ובהסכמת השופטים עמית וסולברג) קיבל את הערעור ב-ע"ע 2355/15, דחה את הערעורים ב-ע"ע 375/15, 8114/14, 377/15 ופסק כי:
בימ"ש עמד על לגיטימיות התמריץ הכלכלי המונח ביסוד התובענה הייצוגית ועל הסכנות הגלומות בהסדרי הסתלקות מתוגמלת, כך ששומה על הערכאה הדיונית לעשות שימוש מושכל בכלי של פסיקת גמול ושכר טרחה, בעיקר נוכח החשש שהסתלקות מתוגמלת תיצור "בעיית נציג", או תעודד הגשת תביעות סרק. מתווה ההסתלקות שנקבע בחוק אינו כולל פסיקת גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ולבא כוחו. עם זאת, הפרקטיקה היא שמרבית הסדרי ההסתלקות המובאים לאישור בימ"ש כוללים בקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה. היקפם ההולך וגדל של ההליכים המסתיימים בהסדרי הסתלקות מתוגמלת, והחשש מפני נזקיהן של תביעות סרק, הביא את המחוקק לתקן את סעיף 16 לחוק.
בפסק דין זה נקבע מתווה לדיון בבקשה לאישור הסדר הסתלקות מתוגמלת, לפי סעיף 16 לחוק: כלל הוא שאין לפסוק גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ולבא הכוח המייצג במסגרת של הסתלקות מבקשת אישור תובענה כייצוגית. דרך המלך לתמרץ הגשת תובענות ייצוגיות וראויות, היא פסיקת גמול ושכר טרחה במקרים שבהם ההליך הייצוגי הוכרע לטובת הקבוצה. עם זאת הסתלקות מתוגמלת היא אפשרית. ואולם מדובר בחריג לכלל, ומשכך יש להיעתר לבקשות רק במקרים מתאימים. לפי סעיף 16 לחוק, בבוא בימ"ש להכריע בבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה במסגרת הסדר הסתלקות מבקשת אישור תובענה כייצוגית, עליו לשקול שני שיקולים עיקריים: האם עלה בידי התובע המייצג ובא כוחו להצביע על עילת תביעה לכאורה נגד הגוף הנתבע; האם ההליך הייצוגי השיג תועלת עבור חברי הקבוצה. התועלת צריכה להיות ממשית ורלוונטית לחברי הקבוצה. בנוסף, יש לשקול "שיקולי רוחב", ובפרט את הסכנות הגלומות בהסתלקות מתוגמלת למוסד התובענה הייצוגית ולציבור בכללותו ואת אינטרס הקבוצה והציבור הרחב, שקולם לא נשמע בהליך.
משהגיעה הערכאה הדיונית למסקנה כי יש לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות, יש לעשות כן לאור העקרונות המנחים שבסעיפים 22 ו-23 לחוק. ודוק, אין הכוונה ל"רשימת מכולת" מחייבת, ולערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב. פרט לתועלת שהסב ההליך הייצוגי לחברי הקבוצה, ראוי להביא בחשבון את הטרחה שטרחו התובע המייצג ובא כוחו, הסיכון שנטלו בהגשת ההליך וניהולו, ומידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך, את ההוצאות שהוציא בא הכוח המייצג, האופן שבו ניהל את ההליך, והפער שבין הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור לבין הסעדים שנפסקו. אין עסקינן ברשימה ממצה של שיקולים. בעת פסיקת גמול ושכר טרחה יש משמעות ליצירת מדרג מבחינת שיעור הסכומים בהתאם לשלב בו הסתיים ההליך ולמידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך; שומה על בימ"ש לעשות שימוש זהיר בכלי של פסיקת גמול ושכר טרחה. אף כי נקבע מתווה כאמור, אין "נוסחאות בית ספר" וההכרעה מסורה לערכאה הדיונית. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות בדבר פסיקת גמול ושכר טרחה, אך יש יסוד להרחבה מסוימת של פתח ההתערבות כאשר מדובר בהליכים ייצוגיים, בפרט לנוכח השלכות הרוחב לפסיקת גמול ושכר טרחה, ולעובדה שמדובר בכלי המשמש להתוויית מדיניות ראויה בתחום. ודוק, יש לזכור כי, הסכמת הצדדים בדבר פסיקת גמול ושכר טרחה היא בגדר המלצה בלבד, וכי יש לבחון אותה תוך שימת לב ל"בעיית הנציג".
נוכח כל האמור, דחה בימ"ש את הערעור ב-ע"ע 8114/14 בעניין סונול. נקודת המוצא להסתלקות היא שלא נגרם נזק לקבוצה והתועלת שהסבה בקשת האישור לקבוצה מצומצמת ביותר ואין הצדקה לפסיקת גמול ושכר טרחה; אשר ל-ע"ע 375/15, בקשת האישור התבררה כחסרת יסוד וההליך הייצוגי לא הסב תועלת ממשית לחברי הקבוצה ולכן בדין נדחתה הבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה; אשר ל-ע"ע 377/15 בקשת האישור השיגה את אכיפת הדין, אך אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא באשר לאי פסיקת גמול ושכר טרחה, שכן הבקשה "מנופחת" מאוד ואף שתיקון ההפרה משרת מטרה חשובה של אכיפת הדין, הרי שספק אם הסב תועלת לקבוצה; הערעור ב-ע"ע 2355/15, התקבל, שכן מדובר בבקשת אישור המגלה עילה לכאורה ובהסדר ההסתלקות הושגה תועלת ממשית לקבוצה שהצדיקה להיעתר לסכומי הגמול ושכר הטרחה המבוקשים.

חזרה למעלה

7 [דיון פלילי] [עונשין]

רעפ 5577/18 אריה בן ארי נ' פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) (עליון; ג' קרא; 30/07/18) - 7 ע'

עו"ד:

הבקשה אינה עומדת באמות המידה המצומצמות שנקבעו למתן רשות ערעור; כמו כן, הרשעת המבקש מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות בהם אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב, לא כל שכן בגלגול שלישי; לא נמצא ממש בטענות המבקש כי לא ניתן לבסס את הרשעתו על בסיס הראיות שהוצגו.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
עונשין – עבירות – גניבה על-ידי מורשה
.
המבקש, עו"ד במקצועו, הורשע לאחר ניהול הוכחות ב-8 מקרים של גניבה בידי מורשה, משנקבע כי קיבל בנאמנות כספים שהיו מיועדים לחלק מלקוחותיו, אך לא העביר להם את הכספים ושלח בהם יד לשימושו האישי. נגזרו עליו 30 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס בסך 30,000 ₪. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין, המשיבה ערערה על גזר הדין. הערעורים נדחו, ומכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה אינה עומדת באמות המידה המצומצמות שנקבעו למתן רשות ערעור. חרף האצטלה העקרונית שהמבקש עוטה על טענותיו, עסקינן בטענות ערעוריות הממוקדות בעניינו הפרטני, ואף לא נמצא כי הבקשה מעוררת חשש לעיוות דין או לאי צדק.
לגופו של עניין יוער, כי הערכאות קמא סקרו בהרחבה את תדפיסי חשבונות המבקש המתעדים הפקדות של כספי הנאמנות בחשבון האישי של המבקש, משיכת כספים והעברתם לפיקדונות אחרים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התנהלות המבקש חמורה ומפלילה, כשהמבקש לא הציג הסבר של ממש להתנהגותו. נקבע כי גרסתו בדבר עיקולים הייתה כללית ובלתי ממוקדת, ולא הוצגו מסמכים התומכים בטענותיו. לא נמצא ממש בטענות המבקש כי לא ניתן לבסס את הרשעתו על בסיס הראיות שהוצגו.
ביהמ"ש המחוזי בחן את טענות המבקש נגד העדת עדי ההזמה, ולא מצא לקבלן. בדין נקבע כי התרת שמיעת עדויות ההזמה נתנה בידי המבקש אפשרות נוספת לחשוף כל מידע שיכול לעורר ספק באשמתו. יצוין כי בימ"ש השלום הבחין בין החלקים בעדות של עדת ההזמה שגם לשיטתו היו בבחינת עדות סברה, ולא העניק להם משקל גבוה. אף לא נעלמה מעיני ביהמ"ש טענת המבקש ביחס לאי מיצוי החקירה ביחס להתנהלות הבנק, ועם זאת נקבע כי החוסר הראייתי אינו מאיין את הראיות הקיימות ולא מקים ספק סביר באשמת המבקש. כמו כן, בניגוד לנטען, בימ"ש השלום קבע כי הפרת כללי האתיקה מהווים "אינדיקציה ראשונית" להלך רוחו של עו"ד הנוהג כפי שנהג המבקש, וביסס את יסוד המרמה על מכלול הראיות ועל דרך התנהלות המבקש עם לקוחותיו.
אם כן, הרשעת המבקש מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות בהם אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב, לא כל שכן בגלגול שלישי. יוזכר כי גם בהתייחס לגזר הדין, אין חובה לקבל תסקיר שירות מבחן בנסיבותיו של המבקש, והדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בעניין.

חזרה למעלה

עבודה ארצי

8 [ראיות]

עפ (ארצי) 9521-10-16 מדינת ישראל נ' משה ריינס (עבודה; אילן איטח, סיגל דוידוב מוטולה, אילן סופר; 25/07/18) - 17 ע'

עו"ד: סיגל מלמיליאן, צימרמן

ביה"ד פסק כי, לנוכח הגשת צו הכניסה לחצרי המשיבים בהסכמה בהליך בביה"ד קמא וללא הסתייגויות ובהתחשב במועד העלאת הטענה ביחס לאי חוקיות הצו, לא היה מקום לקבלה ומכוחה לפסול את הראיות הישירות שהושגו במהלך הכניסה, וצו הכניסה קביל וחוקי; גם אם היה מקום לפסול את צו הכניסה, עדיין נותרו הודעות המשיבים בפני מפקחי המערערת, אותן יש לסווג כ"ראיות נגזרות" מהראיות שהושגו במהלך הכניסה, שכן הן ניתנו באופן חופשי, מדעת ותוך פגיעה מינימאלית בזכויות המשיבים. לפיכך, הדיון הושב לביה"ד האזורי שייתן את הכרעתו מחדש, בין היתר, על יסוד הראיות שנפסלו.
ראיות – קבילות – ראיה פסולה
ראיות – קבילות – ראיה נגזרת
ראיות – תעודה ציבורית – חזקת תוקפה
.
ערעור על הכרעת דינו של ביה"ד האזורי בה זוכו המשיבים מביצוע עבירה של העסקת עובד זר בניגוד לחוק עובדים זרים. ביה"ד האזורי קבע כי הראיות נגד הנאשמים הושגו בניגוד להוראות חוק הכניסה לישראל, ושעה שמפקחי המאשימה נכנסו לחצרי המשיבים ללא צו שיפוטי חתום ומנומק כפי הנדרש, וכי נוכח קביעה זו יש לפסול את ראיות המערערת ולזכות את המשיבים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' סופר ובהסכמת סגן הנשיאה א' איטח והשופטת ס' דוידוב-מוטולה) קיבל את הערעור ופסק כי:
אשר לקבילות צו הכניסה לחצרי המשיבים, צו הכניסה הוגש בהסכמה וללא כל הסתייגות לביה"ד האזורי. בזמן שהסכמה זו ניתנה, לא צוין על ידי הצדדים כי צו הכניסה מוגש רק לעניין עצם קיומו ולא לתוכנו ולמשקל שיש לתת לו. מבחינה ראייתית צו או החלטה שיפוטית הם תעודה ציבורית. לפי הדין, מסמך העונה על הדרישות לפי סעיף 29 לפקודת הראיות (להלן: הפקודה) יהיה חריג לעדות שמיעה, ניתן להגישו מבלי להביא את האדם שערך אותו ויש לקבלו גם כראיה לאמיתות תוכנו. תעודה ציבורית ניתן להגיש לפי אחת הדרכים המנויות בסעיף 32 לפקודה. כמו כן, נקבע בפקודה כי לתעודה שהוכחה בדרך זו עומדת חזקה כי נערכה ונוצרה כפי שעולה ממנה. בשל כוחה הרב של ראיה מסוג תעודה ציבורית, היעדר הצורך להגישה באמצעות האדם שערך אותה ועל מנת להקשות קבלת מסמכים העונים על דרישות סעיף 29 לפקודה כראיה לאמיתות תוכנם, הרחיבה הפסיקה את הדרישות לקבלת מסמך הנחזה להיות תעודה ציבורית, כאמור בהלכת פרידמן: המסמך נערך לפי חובה סטטוטורית; הוא בעל אופי ציבורי; הוא מכוון לשימור תכנו בעתיד; הוא פתוח לעיון הציבור 'המעונין'; ודוק, אין צורך לדקדק בקבלת תעודה ציבורית שהוגשה שלא לצורך אמיתות תוכנה, ובמקרים כאלה הפסיקה לא הקפידה על התנאים שנקבעו בהלכת פרידמן והסתפקה בתנאי סעיף 29 לפקודה.
לענייננו, לכאורה אין צורך בהוכחת אמיתות תוכנו של צו הכניסה אלא יש רק להוכיח כי אכן ניתן וכי הוא אותנטי. עם זאת למעלה מן הצורך נקבע כי צו כזה עונה על דרישות הלכת פרידמן. ביה"ד קבע כי המערערת עברה את הרף הראוי להוכחת תעודה ציבורית גם לאמיתות תוכנה, שכן אי ההתנגדות להגשת הראיות בנוסף לוויתור על העדת עדים מצד המשיבים, יוצרת הנחה משתמעת כי הם מסכימים להגשת הראיות ולא היו להם השגות לגבי תוכנן. לאור האמור, המסמכים שהוגשו בהסכמה לביה"ד קמא קבילים ולא נסתרה האותנטיות שלהם. לנוכח הגשת צו הכניסה בהסכמה וללא הסתייגויות ובהתחשב במועד העלאת הטענה ביחס לחוקיות הצו בשלב סיכומי המשיבים, כאשר לא ניתן היה לערוך ברור עובדתי בקשר לטענה, לא היה מקום לקבלה ומכוחה לפסול את הראיות. לכן צו הכניסה קביל וחוקי.
גם אם היה נקבע כי נפל פגם בחוקיות הכניסה לבית ויש לפסול את הראיות הישירות שהושגו במהלכה, עדיין נותרו הודעות המשיבים שנגבו על ידי מפקחי המערערת, אותן יש לסווג כ"ראיות נגזרות" מהראיות שהושגו במהלך הכניסה, שכן ככל הנראה, הודעות אלה לא היו מגיעות לרשויות החקירה לולא בוצעה הכניסה לבית וללא פעולות החקירה והמסמכים שנוצרו לאחר החיפוש שנבע ממנה. ראיות נגזרות יכולות לבוא בפני בימ"ש בבואו לשפוט נאשמים והוא רשאי להרשיע בהסתמך עליהן. במקרה זה, אף אם היה נקבע כי יש לפסול את הראיות הישירות בשל פגם בצו הכניסה, לא היה מקום לפסול את הראיות הנגזרות, שכן נמצא כי הודעות המשיבים ניתנו באופן חופשי, מדעת ותוך פגיעה מינימאלית בזכויותיהם במהלך החקירה. מהימנותן הפנימית של ההודעות לא נפגעה, ולמעשה נותק הקשר הסיבתי בין הכניסה לבית, הראיות שנאספו במהלכה וכתוצר ישיר שלה ובין ההודעות שנמסרו מרצון חופשי ומדעת במשרדי המערערת. כלומר, גם במקרה שבו היה ראוי לפסול את צו הכניסה, אין לומר כי אי חוקיות זו בכוחה להצדיק את פסילת הראיות הנגזרות שהורתן ברצון החופשי של המשיבים. לאור כל האמור, עניינם של המשיבים יוחזר לביה"ד האזורי, אשר ייתן את הכרעתו מחדש, בין היתר, על יסוד הראיות שנפסלו.

חזרה למעלה

עבודה אזורי

9 [עבודה]

סעש (ת"א) 9388-05-16 איברה בירהה נ' א. אפיקים - שרותי ניהול בע"מ (עבודה; חנה טרכטינגוט, נ.צ.: ח' בצלאל, ד' זינגר; 25/07/18) - 19 ע'

עו"ד: גיא ברנד, ליליה שבשאי

התובע, מבקש מקלט, עבד כחדרן בבית מלון וצו ההרחבה בענף המלונאות אינו חל עליו מאחר והוא חל רק על בתי מלון ואילו הנתבעת היא ספקית עובדי משק לבתי מלון. עם זאת, יש להחיל על התובע את הוראות תנאי ההעסקה שבצו ההרחבה מכח סעיף 13 לחוק העסקת עובדים; עבודת התובע הופסקה עקב זימונו למתקן "חולות" בו שהה במשך שנה, ובנסיבות אלה קמה לתובע זכאות לפיצויי פיטורים. כן זכאי התובע לזכויות סוציאליות שונות.
עבודה – הסכם קיבוצי – צו הרחבה
עבודה – הסכם קיבוצי – תחולתו
עבודה – תנאי עבודה – השוואה לתנאי עבודה של עובדים אחרים
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – עובדים – זכויותיהם
.
הנתבעת הינה חברה בע"מ אשר סיפקה עובדים לבתי מלון. התובע, מבקש מקלט מאריתריאה, הועסק על ידי הנתבעת משך כ-4.5 שנים בתפקיד חדרן ונותן שירות ערב בבתי מלון בעיר נתניה. התובע התפטר מן העבודה, לטענתו בשל זימון למתקן חולות. עסקינן בתביעת התובע לתשלום זכויות הנובעות לטענתו מתקופת העסקתו וסיומה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה ח' טרכטינגוט ונציגי הציבור ח' בצלאל, ד' זינגר) קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
אשר לחלות צו ההרחבה בענף המלונאות (להלן: צו ההרחבה), היקף תחולת צו ההרחבה נקבע על ידי מבחן עיקר עיסוקו של המעסיק ולא אופי עבודתו של העובד. תחולת צו ההרחבה הינה מפעלית. הנטל להוכחת תחולתו של צו הרחבה מוטל על התובע. התובע עבד כחדרן בבית מלון וצו ההרחבה אינו חל עליו מאחר והוא חל רק על בתי מלון ואילו הנתבעת אינה בית מלון. יחד עם זאת, יש להחיל על התובע את הוראות תנאי ההעסקה שבצו ההרחבה מכח סעיף 13 לחוק העסקת עובדים. הנתבעת מספקת עובדים למחלקת המשק של בתי המלון. הסייג שבסעיף 13(ג) לחוק לא חל, מהטעם שחריג זה חל רק על מי שהוא צד ישיר להסכם קיבוצי כללי ולא על מי שהוראות הסכם זה חלות עליו מכח צו ההרחבה ולא הוכח כי הנתבעת הינה צד להסכם קיבוצי כללי. לאור האמור, התובע, שעבד כחדרן בבית מלון, זכאי לתנאי העבודה החלים על חדרנים בבתי המלון כעולה מצו ההרחבה.
אשר לפיצויי פיטורים, בנסיבות בהן עבודת התובע הסתיימה עקב כליאתו במתקן חולות, קמה לו הכאות לפיצויי פיטורים. הלכה היא כי עובדים זרים שעבודתם הופסקה משום שהועסקו ללא אשרה, יש לראות בהם כזכאים לפיצויי פיטורים. טענת הנתבעת, לפיה אין להשוות את זכאות התובע לתשלום פיצויי פיטורים לעובד זר אשר היה בעל אשרת עבודה שהסתיימה וכי יש להשוותו לעובד פלסטינאי שהיתר העבודה שלו בוטל באופן זמני על ידי התערבות שלטונית, נדחתה. ראשית, הפסיקה קבעה כי מבקשי מקלט ו/או מסתננים שנכלאו במתקן חולות ולפיכך הופסקה עבודתם, זכאים לפיצויי פיטורים. שנית, לגבי פלסטינאים נקבע כי יש להבחין אם עבודתם הופסקה ביוזמת המעסיק ואם המעסיק פעל על מנת לבטל את המניעה הביטחונית לכניסתו של העובד לארץ. הבחנה זו אינה קיימת בענייננו. שלישית, אין מדובר בהפסקה ארעית של יחסי עבודה אלא בכליאה למשך שנה מלאה; טענת הנתבעת כי העובדה שהתובע לא פנה בבקשה לשוב לעבודה לאחר שחרורו ממתקן חולות שוללת את זכאותו לפיצויי פיטורים, נדחתה. מדובר בטענה בעלמא, שכן מדובר בכליאה למשך שנה והנתבעת לא הודיעה לתובע כי בסיום כליאתו יוכל לשוב לעבוד. שנית, מועד בחינת הזכאות לקבלת פיצויי פיטורים נעשה במועד הפסקת העבודה ולא שנה לאחר מכן. עבודת התובע הופסקה עקב זימונו למתקן חולות, התובע הציג את הזימון לנתבעת חודש לפני הכליאה ושהה במתקן במשך שנה. בנסיבות אלה קמה לתובע זכאות לפיצויי פיטורים. לאור המחלוקת המשפטית בדבר עצם הזכאות, אין מקום להטיל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, אלא הפרשי הצמדה וריבית.
התובע זכאי לתשלום הפרשות מעסיק לתגמולים. בשעה שמעסיק לא הפריש בגין עובד מבקש מקלט כספים לקרן פנסיה וכל עוד לא ניתן לבצע הפרשה בפועל, קיימת לעובד הזכות לפיצוי כספי בגין אי ביצוע ההפרשה בגובה ההפרשות שלא הועברו. בנוסף התובע זכאי להפרשות לקרן השתלמות, לפיצוי בגין נזק לא ממוני בגין אי מתן מנוחה שבועית בסך של 5,000 ₪, להשלמת שכר עבודה לעובד קבוע, בהתאם לצו ההרחבה ולגמול עבור עבודה בשעות נוספות; יתר התביעות נדחו.

חזרה למעלה

מנהלי

10 [משפט מינהלי] [משפט חוקתי]

עמנ (י-ם) 28607-11-17 פלונית נ' מדינת ישראל-רשות האוכלוסין וההגירה- משרד הפנים (מנהלי; דנה כהן לקח; 25/07/18) - 9 ע'

עו"ד: יעל כץ-מסטבאום, גילה קרמר

ככלל, אין בעצם אזרחותו הישראלית של הקטין כדי להעניק מעמד בישראל להורה ורק נסיבות הומניטאריות יוצאות-דופן יצדיקו חריגה מהכלל. בענייננו לא הורם הנטל המונח על כתפי המערערות להוכיח קיומן של נסיבות הומניטאריות מיוחדות המצדיקות מתן מעמד למערערת.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – טעמים הומניטריים
משפט חוקתי – כניסה לישראל – מעמד של הורה מכוח מעמד ילדו
.
ערעור על פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, שעניינו אי הענקת מעמד בישראל למערערת 1 מטעמים הומניטאריים.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את הערעור ופסק:
כאשר עסקינן בבקשה לקבלת מעמד מצד המערערת כהורה זר, מוטלת על המשיבה חובה לשקול בין היתר את טובת בתה ואת השפעת ההחלטה על מצבה. עם זאת, אזרחותה הישראלית של הקטינה אינה נשללת ממנה. בהתאם להלכה, בעצם אזרחותה של הקטינה אין כדי להקנות מעמד לאמהּ, שכן ההורים הם הקובעים את מקום ישיבתו של הקטין ולא להיפך. רק נסיבות הומניטאריות יוצאות-דופן יצדיקו מתן מעמד להורה בשל אזרחות הישראלית של ילדו. בענייננו לא הוכחו נסיבות יוצאות-דופן המצדיקות חריגה מהכלל לפיו אין בעצם אזרחותה הישראלית של הקטינה כדי להעניק מעמד לאמהּ. המסקנה המתחייבת היא שלא הורם הנטל המונח על כתפי המערערות להוכיח קיומן של נסיבות הומניטאריות מיוחדות.

חזרה למעלה

11 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי]

עמנ (י-ם) 23098-02-18 פלונית נ' משרד הפנים/מינהל האוכלוסין (מנהלי; דנה כהן לקח; 24/07/18) - 10 ע'

עו"ד: אנסטסיה סהר שבצ'וק, אפרת בוגנים שאג

אין בעובדה שהמערערת חוותה אלימות מצד בן-זוגה הישראלי, כדי להעניק לה מעמד בישראל. האלימות מהווה שיקול שחובה לבוחנו במסגרת מערך השיקולים ההומניטאריים, תוך שמשקלו נקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו, אך אין מדובר בשיקול בלעדי או מכריע.
משפט חוקתי – כניסה לישראל – טעמים הומניטאריים
משפט מינהלי – כניסה לישראל – טעמים הומניטריים
.
ערעור על פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, שעניינו אי הענקת מעמד בישראל למערערת 1 מטעמים הומניטאריים.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את הערעור ופסק:
התופעה של אלימות כלפי בני-זוג נושאת עמה כיעור רב, וכך בוודאי כאשר היא נעשית על רקע ניצול עמדה מוחלשת של בן-זוג זר בארץ שאינה מדינת-מוצאו. עם זאת, אין בעצם העובדה שהמערערת חוותה אלימות מצד בן-זוגה הישראלי, כדי להעניק לה מעמד בישראל. הפעלת האלימות מהווה שיקול רלוונטי שחובה לבוחנו במסגרת מערך השיקולים ההומניטאריים, תוך שמשקלו נקבע בכל מקרה לפי נסיבותיו, אך אין מדובר בשיקול בלעדי או מכריע. המשיב סבר כי האלימות שחוותה המערערת אינה בגדר שיקול מכריע לצורך בקשתה למעמד בישראל והחלטה זו מצויה במתחם הסבירות.

חזרה למעלה

מחוזי

12 [דיון אזרחי] [נזיקין] [הגנת הצרכן]

תצ (ת"א) 5511-09-14 יהב משה דן נ' א. ב. א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ (מחוזי; רחמים כהן; 30/07/18) - 17 ע'

עו"ד: דוד מזרחי, אסף חרסט

נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה, שהמשיבה הפרה את הוראות הדין לעניין פרסום "מזון בפיקוח" לגבי שני סוגי גבינה אותם היא משווקת בסניפיה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה לאשר תובענה ייצוגית
נזיקין – עוולות – הפרת חובה חקוקה
הגנת הצרכן – הטעיה – בחינתה
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה הפרה את הוראות תקנות הגנת הצרכן (חובת גילוי מוצר מזון בפיקוח) לעניין פרסום "מזון בפיקוח" לגבי שני סוגי גבינה אותם היא משווקת בסניפיה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
המבקש הוכיח במידה הדרושה לשלב זה שהמשיבה הפרה את הוראות סעיף 2 לתקנות הפרסום בכך שלא הציבה שלט במעדניה בסמוך לגבינות בפיקוח. נראה, שבנסיבות העניין מתקיימים רכיבי עילת העוולה של הפרה חובה חקוקה. סעיף 2 לתקנות הפרסום נועד לטובת הצרכנים ולהגנתם. תכלית הצבת שלט המורה על קיומו של מוצר בפיקוח היא לכוון את הצרכן לרכישת מוצר כדאי, חרף היעדר יכולתו לבצע השוואה "אמיתית" ועצמאית בין המוצרים. אי הצבת שלט כנדרש גרם לכאורה נזק למבקש ולחברי הקבוצה בכך, שבמקום לבחור במוצר בפיקוח שכדאי לרוכשו, רכשו מוצר אחר, שייתכן והבחירה בו כדאית פחות. חרף כך, המבקש אינו אוחז בעילת תביעה אישית – הנזק שנגרם לו לכאורה, נגרם בשל בחירתו האישית במוצר יקר יחסית ולא נראה שהיעדר שילוט בהתאם לתקנות הפרסום הוא הסיבה לנזק הממוני לו הוא טוען. בדומה, לא השכיל המבקש לשכנע שנגרם לו לכאורה נזק לא ממוני. החובה להציג שילוט לא נועדה למנוע נזק של עגמת נפש והמבקש גם לא הראה שחש תחושות שליליות עמוקות של פגיעה באוטונומיה. גם עילת ההטעיה לא מתקיימת. אף לפי פרשנות רחבה למונח "עסקה" באופן הכולל את האפשרויות השונות לרכישת גבינה, גם אלו שלא בוצעו בפועל, בנסיבות העניין המבקש בחר בגבינה שרכש לא בשל אי הצבת שלט, אלא כבחירה אישית. נוכח האמור ומטעמים נוספים, לא מתקיימים התנאים לאישור תובענה ייצוגית, אולם מאחר שבקשת האישור הובילה לשינוי בהתנהלות המשיבה, ראוי לפסוק למבקש ולבא כוחו גמול ושכר טרחה.

חזרה למעלה

13 [נזיקין]

תא (ב"ש) 48460-01-12 עזבון המנוח טארק מחמוד מנצור נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (מחוזי; שלמה פרידלנדר; 30/07/18) - 24 ע'

עו"ד: יונס תמים, אלון לוי ליטן

אירוע הירי של כוחות צה"ל ברפיח, שבמהלכו נפגעו תושבי הרשות הפלסטינית אשר השתתפו בתהלוכה, היה בגדר "פעולה מלחמתית" שהמדינה אינה נושאת באחריות בנזיקין בגינה. למעלה מן הצורך, בנסיבות העניין הירי אינו מהווה התרשלות והמשתתפים בתהלוכה אינם זכאים להגנת המשפט הבין-לאומי ההומניטארי.
נזיקין – אחריות המדינה – פטור מאחריות
נזיקין – הגנות – פעולה מלחמתית
.
תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין בגין מותם ופציעתם של תושבי הרשות הפלסטינית באירוע ירי של כוחות צה"ל ברפיח במסגרת מבצע "קשת בענן".
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
האירוע התרחש במהלך מבצע צבאי והתהלוכה במהלכה נפגעו התובעים הייתה ניסיון של התושבים, ביוזמה ממוסדת, להתקומם נגד המבצע הצבאי הישראלי ולפרוץ את הכיתור הצבאי של זירת הלחימה. האירוע היה בגדר "פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות, שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". לפיכך, אירוע זה היה בגדר "פעולה מלחמתית" כהגדרתה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), שהמדינה אינה נושאת באחריות בנזיקין בגינה. למעלה מן הצורך, בנסיבות העניין ירי 4 פגזי "חלולן" לעבר קיר בניין סמוך אינה עולה כדי התרשלות. ההגנה על אזרחים בעת לחימה מכוח הוראות המשפט הבין-לאומי ההומניטארי, אינה חלה על אזרחים הנוטלים חלק ישיר במעשי איבה. כאלה היו המשתתפים בתהלוכה, אשר הפרו את העוצר שהוטל על האזרחים במהלך המבצע ושיתפו עצמם, מרצונם, ביוזמה לפרוץ את הכיתור הצבאי על תל סולטאן, ולסייע למחבלים בלחימתם נגד צה"ל. משתתפי התהלוכה היוו מטרה לגיטימית לירי מידתי לצורך בלימתם ונטרול האיום הנשקף מהם. כך בדיוק המג"ד בענייננו ולפיכך הירי לא הפר את המשפט הבין-לאומי ההומניטרי.

חזרה למעלה

14 [עונשין] [דיון פלילי]

תפ (ת"א) 13761-07-17 מדינת ישראל נ' משה טטרו (מחוזי; מיכל אגמון גונן; 30/07/18) - 112 ע'

עו"ד: שלי קוטין, ג'ורג'י עמיר

בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את הנאשם – חבר ועד העובדים הארצי של בנק דיסקונט לשעבר בהפרת אמונים בתאגיד, וזיכה אותו מעבירת השוחד שמיוחסת לו. במרכז הכרעת הדין עומדות שאלות בעניין השלכותיהם של מחדלי החקירה שהתגלו בתיק ובעניין המותר והאסור, במישור הפלילי, לחברי ועד עובדים.
עונשין – עבירות – שוחד
עונשין – עבירות – הפרת אמונים בתאגיד
דיון פלילי – חקירה במשטרה – מחדלי חקירה
דיון פלילי – חקירה במשטרה – רישום
דיון פלילי – חקירת חשודים – תיעוד
.
הנאשם מואשם על פי כתב האישום בעבירות של התניית שוחד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד. בכתב האישום נטען, כי בשעה שהנאשם כיהן כמתאם הפעולות בוועד הארצי של עובדי בנק דיסקונט, דרש מהבעלים של סוכנות הביטוח שסיפקה שירותי ביטוח לעובדי הבנק – לכסות עבורו חוב אישי בסך כ- 200 אלף שקל, תוך שהוא מאיים עליו שאם לא יעשה כן, יפסיק הבנק את ההתקשרות עמו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בחקירת המקרה ובכל הקשור לעבודת המשטרה והפרקליטות, נפלו כשלים רבים. הכשל הראשון והחמור מכולם הוא היעדר תיעוד חזותי של חקירת הנאשם. זאת, על אף שמדובר בעבירת שוחד המחייבת, על פי חוק, את תיעודן החזותי של החקירות; פגם נוסף שנוגע לעבודת המשטרה טמון בכך, שהמשטרה קיבלה את עדות המתלונן כלשונה, קרי, לא עימתה אותו עם סתירות לעדותו שעלו מתכתובת וואטסאפ וחלופת המיילים עם חברת מנורה ואנשיה; המשטרה בחרה שלא לאסוף ראיות מהמתלונן, כמו גם את מחשבו האישי, אשר יכול היה לשפוך אור על המקרה ולאפשר לבדוק התכתבות של המתלונן עם אחרים. כך בדומה, המשטרה לא אספה את המכשיר הסלולרי של המתלונן ולא בחנה האם הוקלטו שיחות עם האנשים או אחרים בעניין.
בכל הקשור לעבודת הפרקליטות, הפיקוח והבקרה שנדרשו ממנה לא נעשו כלל, מה שבא לידי ביטוי בהשלמת החקירה. הדברים לא נעשו כראוי וגם הדבר נובע מעומס עצום המוטל על הפרקליטות.
מהראיות עולה ספק בשאלה אם מתקיים היסוד העובדתי הנדרש בעבירת השוחד. שכן בנסיבותיו של עניין זה, מתעורר ספק בשאלה האם מדובר בהתניית שוחד או ביוזמה של המתלונן. נוכח ספק זה יש לזכות את הנאשם מחמת הספק בעבירת השוחד.
יש להרשיע את הנאשם בביצוע עבירת הפרת אמונים בתאגיד. שכן, פגיעתו של הנאשם בתאגיד הייתה כפולה ומשולשת. הדבר לא רק בא לידי ביטוי בפגיעה במעמדו של הוועד בעיני עובדי הבנק ופגיעה גם בבנק עצמו, אלא מעשיו של הנאשם עלולים לפגוע ולו באופן עקיף בתאגיד גם במובן הכלכלי.
חברות בנציגות עובדים, בוועד עובדים, מביאה עמה כוח רב ולצדו אחריות רבה. אחריות לפעול לטובת העובדים ולטובתם בלבד. אשר על כן, ובכדי להבטיח שאחריות זו תתועל למקומות הנכונים, יש לקבוע איסור מפורש וברור: אסור לחברי ועד עובדים לקבל טובות הנאה או לערוך עסקה פרטית עם ספקי מוצרים ושירותים הנבחרים באמצעות הוועד עבור העובדים.

חזרה למעלה

15 [בתי-משפט] [דיון אזרחי]

עא (מרכז) 26728-07-18 שאול סטנילב אמסטרדמסקי נ' מיכל גולן גרינברג (מחוזי; בנימין ארנון; 25/07/18) - 10 ע'

עו"ד: רז יוסף, ניסו דני

במקרה הנדון אכן התקיימו התנאים למתן צו למניעת הטרדה מאיימת; בטענותיהם המנהליות של המערערים בקשר להפעלת בית המחסה, אין כדי לפגוע בזכות החוסים שלא להיות מוטרדים ע"י המערערים.
בתי-משפט – סעדים – צו למניעת הטרדה מאיימת
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן במעמד צד אחד
.
ערעור על החלטה, המהווה פסק דין, שניתן בבימ"ש השלום ובמסגרתו הוארך תוקפו של צו מניעת הטרדה מאיימת שניתן במעמד צד אחד בהתאם לסעיפים 4 ו-5 לחוק מניעת הטרדה מאיימת כנגד המערערים בעקבות פעולות שונות שביצעו כלפי בית מחסה לשוהים המאובחנים על הרצף האוטיסטי.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו:
פסק דינו של בימ"ש קמא מפורט ומנומק כדבעי. ביהמ"ש ציין כי טענות המשיבים נתמכו בתצהירים, בתמונות וסרטונים, וכי לא ניתן ע"י המערערים כל הסבר מניח את הדעת להתנהלותם. ביהמ"ש ציין כי התנהלות המערערים עולה כדי התאכזרות של ממש. לא למותר לשוב ולחזור על הכלל כי ערכאת הערעור נמנעת בד"כ מהתערבות בקביעה עובדתית שנקבעה בערכאה הדיונית כאשר לקביעת העובדות יש ביסוס בחומר הראיות. במקרה הנוכחי, לא הוצג כל טעם המצדיק סטייה מכלל זה.
החוק מונה שני יסודות אשר בהתקיימותם קמה העילה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת: היסוד הראשון דורש כי אדם אשר כלפיו מופנית הבקשה ביצע הטרדה בעבר, או נקט איומים כלפי המבקש; ואילו היסוד השני דורש כי הנסיבות אכן תומכות ומבססות המסקנה כי אותו אדם עלול להטריד או לאיים לפגוע בשלוות חייו, פרטיותו, חירותו או גופו של מבקש הבקשה בעתיד. במקרה הנוכחי, למצער לגבי חלק מהאירועים, אין חולק כי המערערים אכן הטרידו את החוסים. מאמרות המערער 1 לאחר מתן פסק הדין, כמו מטענות נוספות שהשמיע במהלך הדיון בבימ"ש קמא, ניתן ללמוד על חשש סביר להישנותה בעתיד של "ההטרדה המאיימת". לפיכך, כדין האריך בימ"ש קמא תוקפו של הצו שניתן במעמד צד אחד.
בדין קבע בימ"ש קמא כי לא הייתה כל רלוונטיות במסגרת הדיון בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת לטענות נוספות של המערערים שהינן בעלות אופי מנהלי, למערערים נתונה האפשרות לפעול בכל דרך או אמצעי חוקיים ככל שהם סוברים כי בית המחסה פועל באופן לא חוקי, אולם אין בטענות אלו כדי לפגוע בזכותם של החוסים שלא להיות מוטרדים ע"י המערערים.
אשר לטענת המערערת 2 לפיה פסק הדין ניתן נגדה בהעדרה. כפי שנפסק, שיקול הדעת שמוקנה לערכאה הראשונה בביטול החלטתה שניתנה בפני צד אחד הוא רחב משיקול הדעת של ערכאת הערעור, שתתערב רק כשניתן פסק דין שלא כהלכה. על המערערים להצביע על טעות משפטית שנפלה בהחלטה להיעתר לבקשה ליתן פסק דין. במקרה דנא, משלא היה בפני בימ"ש קמא אישור מחלה מטעם המערערת 2, לא נמצא כי זו הצביעה על שגגה או טעות משפטית שנפלו בפסק הדין שניתן ע"י בימ"ש קמא. יתרה מזו: בפני המערערת 2 עמדה האפשרות להגיש בקשה לביטול פסק הדין בהתאם לתקנה 201 לתקסד"א.
לא נמצא ממש בטענת המערער 1 כי יש לבטל את פסק הדין משהתייצב לדיון ללא ייצוג משפטי. ככל שהיה המערער מבקש להיעזר בשירותי עו"ד טרם הדיון בבימ"ש קמא, יכול היה לפנות בבקשה מתאימה לדחיית הדיון. הוא לא עשה כן (כאשר לערעור דנן הגיע מיוצג). יתרה מזו: המערערים לא הצביעו על שום הוראת חוק המחייבת את ביהמ"ש למנות להם פרקליט לשם ייצוגם בהליך שהתקיים בבימ"ש קמא.
אשר לטענת המערער לפיה בימ"ש קמא מנע ממנו את האפשרות לחקור את המשיבים בחקירה נגדית ובכך פגע בזכותו הדיונית והחוקתית. טענה זו דינה להידחות משני טעמים עיקריים. ראשית, עיון בפרוטוקול הדיון אינו תומך בטענתו זו של המערער 1. שנית, מאחר שהחלטת בימ"ש קמא ניתנה לאחר דיון בכל טענות המערערים, תוך שפסק הדין מתבסס על הראיות שהוצגו בפניו, וכן בהסתמך על אמירות המערער 1 עצמו ביחס לביצוע חלק מהפעולות שיוחסו לו – ממילא ברור כי בנסיבות דנן מוצה הדיון, ובכלל זה גם מאחר שהמערער 1 הודה בעצמו בחלק מהמעשים המיוחסים לו בגינם הוצא הצו האמור.

חזרה למעלה

16 [דיון פלילי] [ראיות]

עפת (חי') 15494-06-18 אלון מזרחי נ' מדינת ישראל (מחוזי; י. גריל, כ. סעב, א. לוי; 24/07/18) - 8 ע'

עו"ד: תומר גונן, מוחמד מולא

על בית המשפט, המתבקש להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות, לבחון את כל התרחישים האפשריים העולים מהראיות ולשלול כבלתי-סבירים את התרחישים המזכים. מקום בו ההבדל בין זיכוי להרשעה תלוי כולו בפרשנות ראיות נסיבתיות, קיימת הצדקה להיעזר במומחה באותו תחום טכני לצורך לימוד הראיות והבנתן.
דיון פלילי – בירור האשמה – מעורבות בית-המשפט
דיון פלילי – הרשעה – על יסוד ראיות נסיבתיות
ראיות – מומחים – חוות-דעת מומחה
.
ערעור על הרשעת המערער בעבירות גרימת מוות בהתרשלות ואי-מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
על ביהמ"ש, המתבקש לקבוע אשמתו של נאשם על סמך ראיות נסיבתיות, לבחון את כל התרחישים האפשריים העולים מחומר הראיות ולשלול כבלתי-סבירים את התרחישים המזכים. מקום בו מועלה בפני ערכאת הערעור תרחיש המלמד על חפותו של נאשם רק בשלב הערעור, אין ביהמ"ש מורשה להתעלם ממנו עד כמה שהוא מתיישב עם החומר הראייתי. מקום בו ההבדל בין זיכוי להרשעה תלוי כולו בפרשנות ראיות נסיבתיות (ברובן ראיות טכניות), קיימת הצדקה רבה להיעזר במומחה באותו תחום טכני לצורך לימוד הראיות והבנתן. חוק סדר הדין הפלילי מאפשר לביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שיירשמו, למנות מומחה בעניין הדורש בדיקה טכנית או חישוב, לצורך הבהרת חומר הראיות שבפניו. בענייננו חוות-הדעת דרושה להבהרת חומר הראיות והטעמים המיוחדים המחייבים מינוי מומחה נעוצים במורכבות יוצאות-הדופן של התאונה והקשיים הטבועים בניסיון לפענח את דרך התרחשותה. הבוחן יתייחס להיתכנות הטכנית של התרחשות התאונה בהתאם לתרחישים המוצעים השונים אל מול הנזקים המופיעים על-גבי כלי-הרכב תוך היזקקות לממצאים אחרים אשר נקבעו ע"י ביהמ"ש.

חזרה למעלה

17 [חוזים]

תא (מרכז) 40551-04-16 גרסיאלה סוסאנה ביל נ' יעקב שטריקר (מחוזי; הדס עובדיה; 12/07/18) - 16 ע'

עו"ד: אירינה ביל, חגי אראל

בית המשפט הצהיר כי התובעים זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה אותה רכש אביהם המנוח, מדובר בחוזה אמיתי ושולמה תמורה מלאה. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוגבר להוכחת טענתם כי מדובר בהסכם למראית עין וכי לא שולמה תמורה.
חוזים – מכר – מקרקעין
חוזים – מכר – העברת בעלות
חוזים – חוזה למראית עין – מכר
.
תביעה להצהרה כי זכויות הבעלות בדירה שייכות לאביהם המנוח של התובעים, שרכש את הדירה, להורות לנתבעים להימנע מלהיכנס לדירה ולתפוס בה חזקה ולהצהיר שהנתבעים חייבים בדמי שימוש ראויים. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד להצהיר שחוזה מכר הדירה בטל.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה, דחה את התביעה שכנגד ופסק:
מהעובדות שהוכחו עולה כי המוכרים והקונה חתמו על החוזה; כי העסקה דווחה לרשויות המס והתקבל אישור לרישומה בפנקסי המקרקעין לאחר ששולמו המסים; נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק שהעניק משכנתא לקונה וכן הערת אזהרה לטובתו; מרבית תשלומי המשכנתא שולמו על ידי הקונה; והמוכרים חתמו על יפויי כוח בלתי חוזר שבו הסמיכו עו"ד למכור בשמם את הדירה לקונה. העובדות שהוכחו מעלות כי החוזה תקף, אמיתי ומשקף את כוונות הצדדים וכי שולמה תמורה מלאה. הנתבעים לא הרימו את הנטל המוגבר להוכחת טענתם כי מדובר בהסכם למראית עין וכי לא שולמה תמורה. לפיכך, התובעים זכאים לרשום את הזכויות בדירה. אין מקום למתן הסעדים הנוספים שנתבעו – הסעד הנוגע להצהרה בדבר דמי שימוש ראויים נזנח ומתן צו מניעה שיורה לנתבעים להימנע מלהיכנס לדירה ולתפוס בה חזקה, התייתר בטרם הגשת התביעה.

חזרה למעלה

שלום

18 [נזיקין]

תא (י-ם) 36158-06-15 יהונתן וייס נ' מדינת ישראל- הנהלת בתי הדין הרבניים (שלום; גד ארנברג; 25/07/18) - 11 ע'

עו"ד:

התובע לא עמד בנטל להוכיח כי דייני בית הדין, בפעולותיהם השיפוטיות, פעלו מתוך זדון או למצער ברשלנות רבתי. התובע אף לא הרים את הנטל להוכיח כי דייני בית הדין פעלו בחוסר סמכות מודעת.
נזיקין – הגנות – חסינות שיפוטית
נזיקין – אחריות – שופטים
.
עניינה של התביעה הוא בטענות של התובע לפיהן ננקטו נגדו הליכים פוגעניים שלא כדין, וכן בטענות שלו לפגיעה בפרטיותו ובשמו הטוב באמצעות סרטון שהוקרן באולם בית הדין הרבני האזורי.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
חסינות על פעולה שנעשית במסגרת מילוי תפקיד שיפוטי מוסדרת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".
בנסיבות המקרה, התובע לא הרים את הנטל הכבד המוטל עליו להוכיח כי דייני בית הדין, בפעולותיהם השיפוטיות, פעלו מתוך זדון או למצער ברשלנות רבתי. התובע אף לא הרים את הנטל להוכיח כי דייני בית הדין פעלו בחוסר סמכות מודעת.

חזרה למעלה

19 [תגמולים]

ענ (חי') 4982-11-14 י. פ נ' קצין התגמולים (שלום; אורי גולדקורן; 22/07/18) - 14 ע'

עו"ד: מוניר עראידה, מראם עילבוני

נדחה ערעור המערער על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית וקבע כי אין עדות לממצאים בתר חבלתיים. במרכז פסק הדין עומדת השאלה: האם הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין PTSD לבין השירות הצבאי?
תגמולים – נכי צהל – קשר סיבתי
.
ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו הנפשית וקבע כי אין עדות לממצאים בתר חבלתיים. במסגרת החלטתו, נמנע המשיב מלהכיר בקשר סיבתי בין PTSD לבין שירותו הצבאי של המערער.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
שלושה נדבכים לקביעת קשר סיבתי-עובדתי בין השירות הצבאי לבין מחלה ממנה סובל החייל: הנדבך הראשון הינו תנאי השירות או אירועים במהלך השירות; הנדבך השני הינו המחלה; והנדבך השלישי שהינו הקשר הסיבתי בין שניהם - בין תנאי השירות והאירועים לבין המחלה.
על המערער הנטל להוכיח קיומם של שלושה נדבכים אלו. הוכחת הנדבך הראשון (תנאי שירות ואירועים ספציפיים) נעשית, ברגיל, באמצעות עדויות של המערער, חבריו ומפקדיו, ותיעוד (רפואי או אחר) המסייע לחשוף את העובדות שהתרחשו. הוכחת הנדבך השני (טיב המחלה) נעשית באמצעות חוות דעת של מומחים רפואיים. אף הנדבך השלישי (קשר סיבתי עובדתי-רפואי) יוכח באמצעות המומחים הרפואיים, שיחוו דעתם האם השירות היה אחד או יותר מהגורמים למחלה.
לא עלה בידי המערער להוכיח את הנדבך הראשון מבין שלושת הנדבכים היוצרים את הקשר הסיבתי-עובדתי. הוא לא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי הוא חווה אירוע מסוג האירועים שבגינם עשויה להתפתח הפגימה של PTSD. מכו כן, ומעבר לדרוש לא עלה בידי המערער להוכיח שהתקיימו לגביו שאר תסמיניה של הפרעת דחק פוסט טראומתית, כהגדרתה ב-DSM-5 או ב-ICD-10.

חזרה למעלה

20 [נזיקין]

תא (חי') 40653-02-15 נ. ש נ' עמותת נירים (שלום; אורי גולדקורן; 22/07/18) - 11 ע'

עו"ד: ירון גרוס, אבנר קלוזנר

נדחתה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף, כתוצאה משני אירועים, שהגישה התובעת כנגד הנתבע 1 – מפעילה של פנימייה שיקומית לילדים בסיכון. נפסק, ביחס לאירוע הראשון, כי התובעת לא הכיחה אחריותה של הנתבעת לאירוע, ובעניין האירוע השני, נפסק, כי אין מקום לקבוע כי לנתבעת אחריות להתרחשות התאונה.
נזיקין – אחריות – בחינתה
נזיקין – אחריות – מוסד חינוכי
.
התובעת הגישה תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בעת ששהתה בפנימייה שיקומית לילדים בסיכון בגילאי 17-15, אשר נוהלה על ידי הנתבעת מס' 1. בכתב התביעה נטען, כי במועדים שונים הייתה התובעת מעורבת בשתי תאונות שהתרחשו בפנימייה, ואשר כתוצאה מהן נגרמו לה נזקי גוף. הנתבעת 1 נתבעה לפצות את התובעת בגין נזקים אלו, בעילות נזיקיות של רשלנות.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
באשר לתאונה הראשונה, התשובה לשאלה האם במסגרת חובת ההשגחה והפיקוח רבצה על הנתבעת החובה לנקוט בצעדים שנועדו למנוע יציאת תלמידים דרך חלונות שבכיתות קומת הקרקע הינה תלוית נסיבות.
משלא הוכיחה התובעת כי החלון ממנו יצאה מהכיתה היה רעוע או כי רבצה על הנתבעת לנקוט צעדים מיוחדים למניעת יציאה מהחלון, דין טענת האחריות של הנתבעת לתאונה הראשונה להידחות.
קיימים סימני שאלה בנוגע לגרסתה העובדתית של התובעת ביחס להחלקתה על רצפה רטובה. עדותה של התובעת אינה מייחסת לנתבעת התרשלות כלשהי. על התובעת להוכיח את התרשלות הנתבעת. בנסיבות, יש לקבוע, כי לא הייתה הנתבעת יכולה לצפות (ובכל מקרה, לא הייתה צריכה לצפות) שהתובעת תתהלך בחדרה בחיפזון וללא נעלים מתאימות ותחליק על הרצפה.

חזרה למעלה

21 [דיון פלילי]

תוב 24240-07-18 מדינת ישראל נ' י. מזור הסעות והובלות בע"מ (שלום; אלואז זערורה עבדאלחלים; 22/07/18) - 11 ע'

עו"ד:

בית המשפט התיר למבקשת, בפעם הרביעית, לתקן כתב האישום. עניינו של התיקון המדובר בהוספת עדי תביעה על מנת שתוכל המאשימה להגיש מסמכים באמצעותם.
דיון פלילי – כתב-אישום – תיקונו
.
בית המשפט נדרש לבקשה רביעית לתיקון כתב האישום. הנאשמים מתנגדים לבקשה וטענים, כי התיקון המבוקש יגרום לקריסת הגנת הנאשמים, והמדובר בניסיון המאשימה לבצע מקצה שיפורים בפעם הרביעית.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כהלן:
ככלל, המגמה היא שבית המשפט יתיר תיקון כתב אישום על מנת לעשות משפט צדק ולהגיע לחקר האמת, וזאת כל עוד אין בתיקון כדי לגרום לפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן.
לשם הכרעה בבקשה לתיקון כתב אישום, בית המשפט בוחן אם יש בתיקון המבוקש בכדי לפגוע בהגנת הנאשם ובזכותו להליך הוגן, והאם ניתנת לנאשם זכות סבירה להתגונן בעקבות התיקון המבוקש. במידה ואין בתיקון כתב האישום בכדי לקפח את זכויות הנאשם וניתן להבטיח לו הזדמנות סבירה להתגונן – יטה בית המשפט להיעתר לתיקון המבוקש. במניין השיקולים שבית המשפט יביא במסגרת ההכרעה בבקשה מהסוג דנן , טיב התיקון המבוקש, ואת השלב בו נמצא ההליך הפלילי בעת הגשת הבקשה לתיקון כתב האישום.
אף שכבר החלה שמיעת ההוכחות, המשפט מצוי עוד בשלב פרשת התביעה. ככל שהנאשמים סבורים כי מחיקת או הוספת עדים בשלב זה מחייבת אותם להשלים ולהוסיף דבר מה בתשובתם לכתב האישום, יותר להם לעשות כן. כך גם יוכלו לזמן עדים ככל שירצו לזמן עדים מתאימים.

חזרה למעלה

22 [מקרקעין]

הפ (ת"א) 50299-06-11 יחזקאל נחום נ' אבירם מזיוב (שלום; עדי הדר; 22/07/18) - 15 ע'

עו"ד:

נדחתה המרצת פתיחה שהגישו המבקשים בה נתבקש בית המשפט להצהיר, כי המשיב 1 אינו רשאי לפעול לפינוים משטח מסוים. נפסק, כי פסק דין הפינוי שניתן כנגד מי שהתובעים נכנסו בנעליו – חל על התובעים.
מקרקעין – הסגת גבול – פינוי
.
המבקשים הגישו תובענה על דרך המרצת פתיחה בה המבקשים ביקשו כי יוצהר שהמשיב 1 אינו רשאי לפעול לפינוים משטח מסוים.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
על פי חוק המקרקעין ישנן חמש זכויות ששתיים מהן יוצרות זכות להחזיק במקרקעין, בעלות ושכירות. התובעים אינם בעלי זכות בעלות. הם רכשו זכות להירשם כחוכרים שהבעלים, מ"י, טרם הכירו בה.
הוכח, כי התובעים נכנסו כמחזיקים בנעלי אברג'יל כמחזיק ולכן צו הפינוי חל עליהם ויש לפנותם מכוח פסק הדין שניתן לפינוי אברג'יל, זמן רב לפני שהתובעים נכנסו בנעלי אברג'יל כמחזיקים.
יש לשלוח מסר ברור ותקיף כי חזקה במקרקעין יש לתפוס על פי דין ולא על דרך עשית דין עצמית, תוך שליחת הנפגעים, שומרי החוק, למסע יקר, מסוכן, מתיש וארוך לצורך אכיפת הדין.

חזרה למעלה

23 [נזיקין]

תא (פ"ת) 42204-10-12 פלונית נ' ואקו- פק תעשיות בע"מ (שלום; ריבה שרון; 18/07/18) - 17 ע'

עו"ד:

הנתבעת התרשלה באופן ניהול המפעל בכלל ובמועד התאונה בפרט. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעת, בגין התאונה נשוא התביעה, סך של 507,643 ₪.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – תאונת עבודה – אחריות
נזיקין – תאונת עבודה – פיצויים
.
התובעת נפגעה בתאונת עבודה במסגרת עבודתה. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הוכח כי התובעת עבדה במפעל הנתבעת תחת לחץ ובהיעדר כוח אדם מספיק. במסגרת תנאים אלו, נאלצה לעבוד על מספר מכונות במקביל ולייעל את עבודתה תוך הסתכנות בפציעה, כפי שבסופו של דבר אירע בתאונה נשוא התובענה.
הוכח כי המכונה עליה עבדה התובעת הייתה ללא מיגונים ופעלה באופן שסיכן את העובדים וזאת בידיעת הנתבעת ובהיעדר פיקוחה על הנעשה במפעל. הוכח כי במכונה הייתה תקלה במועד התאונה, באופן שהסכין ירדה פעמיים ברצף. הוכח כי הנתבעת לא ביצעה הדרכות בטיחות כנדרש ולא דאגה לרענן הנחיות לעובדיה.
הנתבעת התרשלה באופן ניהול המפעל בכלל ובמועד התאונה בפרט. רשלנותה של הנתבעת היא אשר הובילה לעצם קרות התאונה.
יש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם בשיעור של 10% לעצם קרות התאונה. לא ניתן להתעלם מהסכנה אותה נטלה על עצמה שעה שהכניסה את ידה תחת סכין המכונה. גם אם חששה שלא תספיק לאסוף את כל התבניות, ובהינתן הנחת המוצא כי פעלה עבור אינטרס המעסיקה לביצוע העבודה במהירות, הרי שאינטרס זה מקפל בתוכו גם את השאיפה לשלום ובטחון העובד.

חזרה למעלה

24 [נזיקין] [ראיות]

תא (י-ם) 2016/09 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (שלום; מוחמד חאג' יחיא; 12/07/18) - 26 ע'

עו"ד: שמואל מרחבי, אורית אלטרמן חיות, משה זילברברג

בית המשפט הורה לנתבעת – מבטחת, לפצות את התובע בגין נכויות שנגרמו לו בשיעור גבוה, כתוצאה מתאונת דרכים. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, עניינה בשאלת שיעור הנזק, ונוגעת במיוחד לסבירות מסקנותיהם של המומחים מטעם בית המשפט.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נכות
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – פיצויים
ראיות – מומחים – שמונו בידי בית-משפט
.
התובע הגיש תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעטיה של תאונת דרכים שאירעה לו. התאונה אינה תאונת עבודה. במועדים הרלבנטיים לתובענה, ביטחה הנתבעת את רכב התובע בביטוח חובה. הצדדים חלוקים בשאלת הנזק, בכלל זה, שיעור הנכות הרפואית, התפקודית ואומדן ראשי הנזק השונים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה. ואולם, בית המשפט הוא הפוסק האחרון לעניין הנכות הרפואית, כל שכן לעניין הנכות התפקודית.
באשר לנכות התובע בתחום הראומטולוגיה, חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, מעוררת שני קשיים מהותיים שמצדיקים את התערבות בית המשפט במסקנתו. בנסיבות, יש לקבוע, כי אין בתלונותיו של התובע בגין כאבים, למצער כמוזכר בחוות דעתו של המומחה, כדי לבסס את המסקנה לפיה התובע סבל מפיברומיאלגיה עובר לתאונה.
באשר לנכות בתחום הפסיכיאטריה וההתמכרות לקנביס רפואי, יש לדחות את עתירת הנתבעת להורות על פסילת קטעים מחוות הדעת של המומחית, הן ביחס להחמרה בתחומי הפסיכיאטריה והראומטולוגיה. המומחית לא חרגה מסמכותה לפי החלטת המינוי; אין לקבל את עתירת התובע להחיל את דוקטרינת הגולגולת הדקה ועל בסיסה לקבוע כי כל הנכות הרפואית הנפשית נגרמה עקב התאונה.
בנסיבותיו של עניין זה, ובשים לב לשיעור הגבוה של שיעור הנכות הרפואית המשוקללת, שיעור נכותו התפקודית יעמוד אף הוא בהלימה מלאה לנכות הרפואית.

חזרה למעלה

25 [נזיקין]

תא (עפ') 4500-08-12 חיה עטר נ' רשת עמל 1 בע"מ (שלום; מאג'דה ג'ובראן מורקוס; 25/06/18) - 17 ע'

עו"ד:

בית המשפט קיבל תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות תאונת עבודה. נקבע מצבו הרעוע של משטח האספלט היווה סיכון מיוחד ועל שתי הנתבעות מוטלת חובת זהירות קונקרטית: הנתבעת 1 כמעבידתה של התובעת וכן כמחזיקה במקום ומפעילת בית הספר. הנתבעת 3 כבעלים של המבנה והמקרקעין וכן כמי שנטלה חלק בתחזוקת המקום.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – מחזיק במקרקעין
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
.
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות תאונת עבודה. המחלוקות בתיק נוגעות הן לנסיבות התאונה והאחריות והן לחלוקת האחריות וגובה הנזק כתוצאה מהתאונה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
קיומו של המפגע ומצבו הרעוע של משטח האספלט תואר על ידי התובעת בתצהירה ובחקירתה הנגדית, הוכח בעדותו של העד מטעם רשת עמל וכן נראה בתמונות שצורפו. מצבו הרעוע של משטח האספלט היווה סיכון מיוחד ועל שתי הנתבעות מוטלת חובת זהירות קונקרטית: הנתבעת 1 כמעבידתה של התובעת וכן כמחזיקה במקום ומפעילת בית הספר. הנתבעת 3 כבעלים של המבנה והמקרקעין וכן כמי שנטלה חלק בתחזוקת המקום.
למרות מצבו הירוד של המקום, הנתבעות הפרו את חובתן לתקן את המפגעים הקיימים. גם אם רצו לעבור לבניינים חדשים, עדיין ובשים לב שמדובר בתקופה של מספר שנים עד למעבר (משנת 2007 לכל הפחות עד לתאונה בשנת 2011) היה על הנתבעות לדאוג לתיקון המפגעים במקום באופן מיקומי. תיקון מפגע מיקומי באספלט, דוגמת הטלאים באספלט במקום הנפילה של התובעת, הינו תיקון הנדרש לשמירה על משטח הליכה בטוח.
שתי הנתבעות אחראיות ביחד ולחוד כלפי התובעת ובינן לבין עצמן באופן שווה. עם זאת, יש לזקוף לחובת התובעת אשם תורם בשיעור של 15%. התובעת הכירה היטב את מקום התאונה שהוא מקום עבודתה, והלכה בו באופן תדיר ומידי יום. התובעת היתה מודעת למצבו הרעוע של השביל. תשומת לב מוגברת של התובעת היה בה כדי למנוע את הנפילה.

חזרה למעלה

26 [נזיקין]

תא (י-ם) 63966-02-15 ח. א נ' יהודה עמר (שלום; מוריה צ'רקה; 21/06/18) - 21 ע'

עו"ד: אהרן בארי, דורון שנער

הנתבעים לא הקפידו שהרמת משאות כבדים תעשה באמצעות מכשירי הרמה או בסיוע של עובד נוסף, ובכך התרשלו. יחד עם זאת, סביר יותר להניח שכאבי הגב מהם סובל התובע היום לא התפתחו בתקופה הקצרה בה עבד התובע אצל הנתבעים, ולא נגרמו בשל התרשלותם.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – רשלנות – קשר סיבתי
נזיקין – קשר סיבתי – היעדרו
.
האם תנאי העבודה בנגריה של הנתבעים הם אלה שגרמו לנכות בגבו של התובע, ואם כן, באיזו מידה? שאלות אלה הן העומדות במרכז המחלוקת בין הצדדים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התובע עבד כנגר אצל הנתבעים, עבודה פיזית, הכוללת גם, אך לא בעיקר, הרמת פלטות עץ והובלת רהיטים להרכבה בבתי הלקוחות. הנתבעים לא הקפידו שהרמת משאות כבדים תעשה באמצעות מכשירי הרמה או בסיוע של עובד נוסף, ובכך התרשלו.
יחד עם זאת, סביר יותר להניח שכאבי הגב מהם סובל התובע היום לא התפתחו בתקופה הקצרה בה עבד התובע אצל הנתבעים, ולא נגרמו בשל התרשלותם. התובע לא עמד בנטל להוכיח במאזן ההסתברויות שהכאבים אינם נובעים מתחלואה טבעית, כזו המצויה באוכלוסיה הכללית בגילו של התובע. לפיכך, דין התביעה להידחות.
אף אילו היה מקום לקבל טענת התובע שהוכח במאזן ההסתברויות קשר בין הנכות לבין תנאי העבודה אצל הנתבעים, הרי שהוכחה זו נוגעת רק לרבע מהנכות, ובמקרה זה תשלומי המוסד לביטוח לאומי גבוהים מנזקי התובע.

חזרה למעלה

משפחה

27 [משפחה]

תמש (ראשל"צ) 38796-06-16 הגב' פלונית נ' מר פלוני (משפחה; מירה רום פלאי; 24/07/18) - 14 ע'

עו"ד:

תביעה למזונות חמישה קטינים. שניים מהם מתחת לגיל שש. הקטינים שוהים 86% מהזמן עם האם ויחס ההכנסות הוא 20% (אם) 80% (אב).
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
תביעה למזונות חמישה קטינים. שניים מהם מתחת לגיל שש. הסדרי השהייה עם האב כוללים שני לילות מתוך 14 ימים ועוד פעמיים באמצע השבוע ללא לינה. כאשר הבת הצעירה ביותר, אינה לנה אצל האב כלל, לפחות לא בשלב זה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
כאמור חמשת הקטינים נחלקים לשתי קבוצות גיל בהתאם להלכת בע"מ 919/15. שני "קטני קטינים" אשר גילם מתחת לשש – לגביהם, כפי שהובהר בהלכת בע"מ 919/15, חובת המזונות עודנה מוטלת במלואה על כתפי האב, תהיינה נסיבות העניין אשר תהיינה. ושלושה קטינים, מעל גיל שש – לגביהם חלה הלכת בע"מ 919/15.
כן נקבע בפסיקה, כי גם במקרים, בהם לא כל הצרכים הוכחו, על פי ידיעה כללית שיפוטית הם עומדים על סך של 1600 ₪ לא כולל הוצאות מדור וחינוך. על הצרכים ההכרחיים יש להוסיף את חלקם היחסי של הקטינים בעלות המדור של ההורה המשמורן, הכוללת את שכר הדירה ואת עלויות אחזקת הדירה, ששיעורו נקבע בהתאם למספר הקטינים.
מעבר למזונות ההכרחיים, שהם בגדר חיובו המוחלט של האב מתחת לגיל שש, שני ההורים חייבים במזונות מ"דין צדקה", באופן שהחלוקה ביניהם תיקבע על-פי יכולתם הכלכלית ושיעורי השתכרות שלהם מכלל המקורות, לרבות שכר עבודה.
על פי הלכת בע"מ 919/15, בבוא ביהמ"ש לפסוק את מזונותיו של קטין, עליו לאזן באופן ראוי בין ארבעה משתנים: א. צרכי הקטינים על פי רמת החיים שחיו בה ערב הפירוד ואף להבחין בין צרכים תלויי שהות הכוללים מדור ואחזקתו, לצרכים שאינם תלויי שהות וצרכים חריגים; ב. יכולותיהם הכלכליות של כל אחד מהורי הקטינים (מכלל המקורות העומדים לרשותם); ג. היחס בין יכולותיהם הכלכליות של ההורים, זה מול זה; ד. חלוקת זמני השהות בפועל של כל אחד מההורים ובהתאם להם, לחלק ביניהם את ההוצאות תלויי השהות על פי יחס יכולתם הכלכלית של שני ההורים וקביעת גובה החיוב בהתאם.
אין מדובר בנוסחה אריתמטית. על ביהמ"ש לבדוק את התא המשפחתי הספציפי על מכלול הנסיבות הפרטניות של המשפחה, וזאת על-מנת לחלק את הנטל באופן שיאזן בין ההורים. מלאכת האיזונים מתבצעת כאשר עקרון על מנחה אותה והוא, טובת הקטינים ורווחתם. מעקרון על זה, נגזרים עקרונות משנה כמו דאגה לרווחת ההורים אשר נושאים בעול פרנסת וגידול הקטינים, איזון בין היכולות לבין הדרישות, ומניעה, ככל האפשר, של יצירת "בית עני" ו"בית עשיר", וכן הלאה.
במקרה דנא, נוכח הפער הגדול בין זמני השהות של האב עם הקטינים (14%), לבין זמני השהות של האם עם הקטינים (86%), מאליו ברור כי האם, שהינה המשמורנית בפועל, משמשת כהורה האחראי לכל צורכי הקטינים. היא נדרשת לניהול חייהם ואחראית עליהם 100% מהזמן, גם בזמן בו הם שוהים אצל האב. תוצאה נוספת המתבקשת מנסיבות אלה היא, כי אין להבחין בין הוצאות תלויי השהות לבין ההוצאות שאינן תלויי שהות ולכל היותר יש להתחשב בהוצאות תלויי השהות בנוגע לשני לילות מתוך 14 ימים עבור ארבעה קטינים מתוך החמישה.
תוצאת האחריות ההורית המוגברת של האם במקרה דנא היא כי גם כאשר הקטינה בת השנתיים תחל ללון אצל אביה, לא תהיה לכך משמעות מבחינת המזונות אשר ייקבעו בפסק דין זה.
בסופו של יום לאחר שנקבע כי הכנסת האם עומדת על כ- 3,000 ₪ בחודש והכנסת האב על כ-12000 ₪ נטו בחודש (יחס הכנסות 20%-80%) וצורכי כל אחד מחמשת הקטינים מגיעים לסך של 1200 ₪ לחודש (ללא השתתפות האב ברכיב מדורם), בהתחשב ביחסי השהות כאמור לעיל, ובדמי המשכנתא, נקבע כי עבור הקטינים שגילם מתחת לשש ישלם האב סך של 1760 ₪ עבור מזונות ומדור כל עוד הם גרים בבית. וסך של 2000 ₪ כשיעזבו את הבית והאם תשכור דירה. בהגיע כל אחד מהקטינים לגיל שש, ישלם עבור כל אחד מהם סך של 1520 ₪ בגין מזונות ומדור כל עוד הם גרים בבית. וסך של 1760 ₪ ממועד בו יעזבו את הבית וישכרו דירה. סכומים אלה ישולמו אף עבור כל אחד משלושת הקטינים אשר גילם מעל גיל 6 (להלן-דמי המזונות).
הוצאות רפואיות חריגות והוצאות חינוך ישולמו על ידי ההורים באופן שהאב ישלם 60% והאם 40%. ביהמ"ש מבהיר כי הוא מצא לשנות את שיעור ההשתתפות של כל אחד מההורים בנוגע להוצאות אלו, מאחר ובתשלום המזונות אשר נפסק יש כדי להקטין את פער ההכנסות בין ההורים. יחד עם זאת עמדה לנגד עיניי ביהמ"ש המציאות על פיה יכולתה של האם לעבוד ולפתח קריירה מוגבלות נוכח העובדה שהיא מטפלת באופן מוגבר בחמשת ילדי הצדדים, לעומת יכולתו של האב לצמוח מבחינה מקצועית ולהגדיל את הכנסותיו, שכן, הוא נהנה מזמן רב של שעות בהן הוא יכול לעבוד.

חזרה למעלה

28 [כשרות משפטית ואפוטרופסות]

אפ (י-ם) 39398-01-17 מ.נ. נ' ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד הרווחה (משפחה; מיכל דבירי רוזנבלט; 19/04/18) - 35 ע'

עו"ד: שלומית ברקמן, שלי פיירשטיין, דברה לב רן, משה בראון, ציפי פיק, ד יעקב שימשי

במסגרת בקשת בן למינוי אפוטרופוס לאביו, נקבע כי הבת שהאב ביקש שהיא זו שתטפל ברכושו, תוכל לנהל את ענייניו הרכושיים השוטפים של האב, באופן שגרתי ועד לגובה סל המחיה החודשי שייקבע, מבלי להתמנות כאפוטרופסית רשמית, אך תוך חובה לפעול לטובתו של האב. ואולם, לפעילות ברכוש האב שאינה יומיומית או רגילה, ועולה על גובה "סל המחיה" החודשי, ימונה אפוטרופוס חיצוני.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – לרכוש
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – מינויו
.
תובענה למינוי אפוטרופוס קבוע לגופו ולרכושו של מר א.ל.נ., שהוגשה על ידי בנו (להלן: בהתאמה: האב ו-הבן). האב – אלמן כבן 94, מתגורר אצל ביתו המשיבה 3 (להלן: א.ס.א) ולו רכוש רב שמרביתו בחו"ל. על פי גרסת הבן, קם צורך במינוי אפוטרופוס לאב, נוכח מצבו הגופני והשכלי, ובפרט על רקע הסכסוך המשפחתי הקשה, התנהלותן הכלכלית של הבנות ברכושו של האב ובידודן את האב. במסגרת הבקשה ביקש הבן למנות אותו כאפוטרופוס על אביו אך בסיכומיו עתר למינוי אפוטרופוס ניטראלי חיצוני לרכוש האב, ואילו לענייני הגוף טען כי יש למנות אותו בצרוף אחת מהבנות כאפוטרופוסים. הבנות מכחישות את האשמות נגדן ומאשימות את הבן בסכסוך המשפחתי. לטענתן, בהיות האב במצב קוגניטיבי וגופני פיזי טוב אין מקום למנות לו אפוטרופוס לגוף או לרכוש. האב תומך בגרסת הבנות וטען כי הוא אינו זקוק למינוי אפוטרופוס. ברם הוא הבהיר כי הוא אינו מעוניין לנהל את רכושו, כי הבן אינו מתאים לכך והוא מבקש כי א.ס.א תנהל את כל ענייני רכושו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
סעיף 33(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע שביהמ"ש רשאי למנות אפוטרופוס לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו. עוד נקבע בסעיף 33א(א)(1) כי לא ימנה ביהמ"ש אפוטרופוס לאדם אלא אם כן ראה כי "בלא מינוי עלולים להיפגע זכויות, אינטרסים או צרכים של האדם". ובס"ק 33א(ב) נקבע כי בנוסף לכך, ביהמ"ש לא ימנה אפוטרופוס לאדם שאינו מסוגל לדאוג לענייניו אך מסוגל לקבל החלטות בקשר אליהם, אלא בנסיבות מיוחדות ולאחר שנוכח שאין מי שמוכן ומסוגל לסייע לו לדאוג לענייניו בלא מינוי כאפוטרופוס.
במקרה דנא, למעשה, אין כל מחלוקת כי האב אינו יכול לנהל את ענייני רכושו, אינו מסוגל לכך ואף אינו מעוניין בכך כך שהשאלה העיקרית שיש להכריע בה היא האם בנסיבות אלו יש למנות לו אפוטרופוס לרכושו, או שניתן להסתפק בכך שא.ס.א (או אדם אחר) תנהל את רכושו, ללא מינוי כאפוטרופוס – על כל המשתמע מכך בין השאר לעניין פיקוח, בקרה, דיווח וכו'.
בסופו של יום ביהמ"ש מוצא להעדיף את חוו"ד המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש, לצד תסקיר עובד סוציאלי לסדרי דין, ואשר באת כוח היועץ המשפטי, אף היא גורם אובייקטיבי, סמכה עליהן ידיה ותמכה בהן, לפיהן יש מקום למנות לאב אפוטרופוס לרכוש, מן הטעם שללא מינוי "עלולים להיפגע זכויות, אינטרסים או צרכים של האדם".
חווה"ד עולה בקנה אחד עם התרשמותו הישירה של ביהמ"ש בדבר העדר מסוגלותו של האב לנהל את רכושו, ונוכח מערכת היחסים המשפחתית המורכבת והתרשמות ביהמ"ש מקיומה של תלות של האב בבנות, תוך שנותק הקשר עם בנו ובני משפחתו, בתמיכה שלהן ונוכח קשיים בהתנהלות הבנות עד כה ברכושו של האב.
ביהמ"ש מוצא להדגיש כי האינטרסים האישיים של הבנות ושל הבן מנוגדים זה לזה, ועלולים להשפיע על פעולותיהם שלא בהכרח בהלימה לאינטרס של האב עצמו וכי למעשה די באינטרסים סותרים אלו על מנת להורות על מינוי אפוטרופוס שיהיה נתון תחת פיקוח וחובת דיווח.
עם זאת, באיזון בין מצבו של האב והעדר מסוגלותו לנהל את רכושו, פגיעה בכושרו המנטלי והסיכון מפגיעה באינטרסים הרכושיים שלו כתוצאה מניגוד עניינים הנובע מהסכסוך המשפחתי - מצד אחד; אל מול הבעת רצונו של האב כי א.ס.א תנהל את רכושו ללא פיקוח, רצון אשר מקבל משקל מתאים ומוגבל על רקע הנסיבות המתוארות, ונוכח השפעתן הרבה של הבנות על האב והחלטותיו - מצד שני, ביהמ"ש מוצא לקבוע את המנגנון הבא:
א.ס.א תוכל לנהל את ענייניו הרכושיים השוטפים של האב, באופן שגרתי ועד לגובה סל המחיה החודשי שייקבע, מבלי להתמנות כאפוטרופסית רשמית, אך תוך חובה לפעול לטובתו של האב.
לפעילות ברכוש האב שאינה יומיומית או רגילה, ועולה על גובה "סל המחיה" החודשי, ימונה אפוטרופוס חיצוני (נוכח ניגוד האינטרסים המובנה בין האחים) אשר ינהל את רכושו של האב, ימסור דיווחים לאפוטרופוס הכללי ויפעל ככל הנדרש לטובת האינטרסים של האב.
פעולות שגרתיות אך "חריגות" בהיקפן הכספי – כגון העברת תמיכה כספית לבנות או נסיעות לחו"ל – ייקבעו ויאושרו בידי האפוטרופוס.
בכך יש שילוב של האינטרס להגן על האב באמצעות מינוי אפוטרופוס לעניינים שאינם שוטפים או רגילים, לצד כיבוד רצונו כי א.ס.א תנהל את ענייניו, באמצעות הותרת ניהול ענייניו היומיומיים השופטים בידי א.ס.א, ללא מינוי כאפוטרופסית.
אין צורך בשלב זה במינוי אפוטרופוס לגופו של האב.

חזרה למעלה

כתבי טענות

29

סעש (ת"א) 18001-03-18 גלרזית 2000 בע״מ - ב"כ עו"ד מוריאל גילאי, עו"ד ירון טבצ׳ניק נ' יהושוע פרוכטר (כתבי טענות; 01/07/18) - 17 ע'

עו"ד: מוריאל גילאי, ירון טבצ׳ניק

הנתבע שימש אצל התובעת בתפקיד אורז ונהג חלוקה שכיר.
בין הצדדים התקיימו יחסי עובד מעביד מיום 1.1.2005 ועד ליום 30.9.17.
יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובע.

חזרה למעלה

30

דמ (ת"א) 22154-05-18 שרותי בריאות כללית־ מרכז רפואי רבין נ' מתן רחימי - ב"כ עו"ד ירון טבצ'ניק (כתבי טענות ; 01/07/18) - 10 ע'

עו"ד: ירון טבצ׳ניק

ביום 15.11.16 החל הנתבע לעבוד בחברת ולאור חפיפת תקופת העבודה, ניגש כמקובל לפק״ש פ״ת וביקש לערוך לו תיאום מס כדין.
פק״ש אכן ערך תיאום מס אך הלה רשם בשוגג כי עבודתו בחודש 11.16 בשירות התובעת המו מקום עבודה משני ולא ראשי על כל המשתמע מכך.
עם גילוי הטעות ע״י ההנתבע, זה שב על עקבותיו וביקש מפק״ש לתקן את אישור ניכוי המס. פק״ש הנפיק אישור מס מעודכן עבור שירותי בריאות כללית ולפיו, על התובעת לחשב את שיעור המס כמקום עבודה ראשי.

חזרה למעלה

31

תא (י-ם) 9964-05-15 פרץ שלום - ב"כ עו"ד עז אלדד נ' עיריית ירושלים (כתבי טענות; 01/05/18) - 7 ע'

עו"ד: עז אלדד

תביעה לפיצוי התובע בסך 100,000 ₪, בעיקר בגין נזק לא ממוני שנגרם לו עקב עיקול שהטילה הנתבעת נוכח שלושה דו"חות חניה שלא שולמו במועדיהם.

קישורים נוספים:
לפסק-דין בשלום (24-07-2018) תא 9964-05-15 שלום פרץ נ' עירית ירושלים שופטים: מוחמד חאג' יחיא עו''ד: עז אלדד, מירית דניאל

חזרה למעלה

32

סעש (ת"א) 29396-03-16 נסים שני רינה - ב"כ עו"ד ענת ברק, עו"ד יניב ברק נ' שחם מיה גן ביגלה (כתבי טענות; עידית איצקוביץ; 07/02/18) - 10 ע'

עו"ד: ענת ברק

תביעה לפיצויים בגין אפליה של התובעת, בעת פיטוריה מהעבודה בשל היותה בהיריון וזאת, בניגוד לאמור בסעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 תוך פגיעה בזכות השוויון.

קישורים נוספים:
לפסק-דין בעבודה (15-07-2018) סעש 29396-03-16 שני רינה נסים נ' מיה שחם שופטים: עידית איצקוביץ עו''ד: ענת ברק, בועז ארבל

חזרה למעלה

33

ברע (חי') 3556-06-17 מועד סלים - ב"כ עו"ד אדוארד שחאדה, עו"ד אשרף שחאדה נ' אברהים סלים (כתבי טענות; 02/06/17) - 10 ע'

עו"ד: אדוארד שחאדה, אשרף שחאדה

בבקשה לרשות ערעור לביטול החלטת בית המשפט השלום בחיפה בה ניתן צו מניעה האוסר על המבקשים למנוע מהמשיבים כניסה לחלק מחלקה 14 בגוש 12198 באדמות אעבלין

קישורים נוספים:
לפסק-דין במחוזי (15-07-2018) רעא 3556-06-17 סלים מועד נ' אברהים סלים שופטים: שמואל מנדלבום

חזרה למעלה