בטח שיש כאן אינפוט מעניין.

 

שנינו צריכים לדבר עם מישהו שלישי בחדר ששנינו סומכים עליו.

 

אם לא דוד אז דפנה תמיר ? או מיכל מנצור ?

 

דוד בנאי כנראה לא פנוי מספיק. וגם כרמית לא. לא לשכירים שעובדים בירושלים.

 

יפה שאתה עדיין סומך עלי מספיק כדי לחלוק איתי את השיחה הזאת.

 

אבל אתה לא סומך עליי מספיק כדי להגיד לי עם מי דיברת, או מה נעמה אמרה לך על היחסים ביני לבינה. 

 

כלומר האדון המסתורי זכאי לדעת כל מיני דברים על היחסים שלי עם נעמה אבל אני לא יכולה לדעת מיהו האדון המסתורי, ואני לא יכולה לגם להתייעץ איתו או לדייק דברים.

 

זה קצת כמו הסיפורים ששמעתי מהפרקליטות על ההליכים הפליליים שהצבא מנהל נגד הפלסטינים  בשטחים. הנאשם לא רואה את הראיות ולכן גם קצת קשה לו להתגונן.

 

הם לפחות יכולים לראות את השופט או לדעת מיהו.

 

יוסי יקירי, כשאתה ישבת איתי אצל חגי ואצל כרמית - לא אמרת להם מה אתה חושב. אמרת שאתה מסכים.

 

 

ברור לי שלא היתה לך כוונה לפגוע. אבל לדבר עם פסיכולוג יכולת, אז אני מציעה שתמצא לך פטנט שיאפשר לך גם לדבר איתי.

 

אני מקווה שלפחות ביום א' תוכל לדבר ואפילו לחשוף בפני חלק מן הדברים שנעמה אמרה עליי.  נראה לי שזה יכול לקדם את העניינים.

 

טוב, אני צריכה להתפנות להמשך היום שלי.

 

תהיה לי בריא

 

ושיהיה לך יום טוב

 

 

 

 

 

 

 

 

בתאריך 14 בדצמבר 2016 בשעה 22:55, מאת יוסי ברג <yossiberg@gmail.com>:

יעל הי. הייתי בלחץ ממה שקורה השבוע, לא רציתי להמתין עד דוד בנאי ביום שישי כי דאגתי, אז בררתי והלכתי לפסיכולוג ילדים. לא משנה מי זה.

 

סיפרתי לו על דברים שקרו. על העצה שקבלנו אצל חגי. על תחילת מימוש שלה. על מה שקרה ביום חמישי עם הנייד בבוקר ועם נעילת הדלת, שאלתי מה צריך לעשות עם זה ואיך להגיב. שתפתי בקושי עם הנייד ועם המחשב, ובכלל.

 

הוא לא מכיר אותך וגם לא יכיר, יש חשאיות מוחלטת, אז שאלתי אותו הכל. כתבתי מה שנאמר.   לא הספקתי לעבד אז בשפת המקור. 

 

ראיתי חובה לשתף אותך כי זה יכול לתרום ליחסים שלך עם נעמה ולאיכות החיים של שתיכן. מקווה שהתועלת שעשויה להיות בכך תהיה גדולה יותר מהכעס שלך עלי על מה שכתוב כאן. לא אמרתי שום דבר בכוונה לפגוע בך אלא תיארתי את הדברים כפי שאני רואה אותם, 

 

לא סיננתי ממה שהוא אמר. כיוון שהוא לא מכיר אותך אז אמר שאינו מכיר אותך ואת המצב ולכן יתן כמה דברים אפשריים לחשוב עליהם, לאו דווקא מתאימים או נכונים, אבל אולי יתנו לנו משהו. בהחלט יתכן שחלק ניכר ממה שאמר לא מבוסס כי חד צדדי ממה שאני סיפרתי לו, 

 

אבל אולי כן יתן איזה אינפוט . אני סומך עליך מספיק כדי לחלוק איתך את השיחה, למרות שזה מאד מפחיד לעשות זאת. אם הייתי מעבד את מה שאמר הייתי מוריד 90% כדי לא לפגוע, אבל אז בעצם לא הייתי שולח כלום. 

 

יוסי

 

 

לפעול נגד נעמה בכח לא יעזור אלא ישיג דבר הפוך- ילמד אותה שהחזק מנצח, ולכן היא צריכה להיות יותר חזקה. היא תשגע אתכם, כי מלמדים אותה שפה שמי שחזק מנצח- אז היא תעשה לכם את המוות. זה לא ילדה בת 4 שאפשר לכפות עליה- היא ילדה בת 12- היתה לו בטיפול ילדה בת 12 שניסו לכפות עליה- צלצלה למשטרה, נעלמה, ברחה מהבית, היתה הולכת עם אמא שלה בחוץ ונעלמת כדי שהאמא תדאג- ואין מה לעשות נגד זה. אם נוקמים- אז מייאוש- כשילד מרגיש שאין לו גב הוא הופך להיות אלים ועבריין . איומים ועונש לא יעזרו, ילד בגיל הזה יעשה מה שהוא רוצה, היא כבר לא בת 4, יהיה רק אם היא רוצה. 

 

לשים תשעים דקות סטופר לא מלמד את נעמה גבולות ולכן לא נותן כלום-ההיפך- מלמד אותה מלחמת כח. אם רוצים שתסגור מחשב אז לתכנן איתה קודם- להגיע איתה להסכמה, גם אם קשה, לעשות תוכנית לעשות משהו אחר, לעזור לה לבצע. יד ביד. היא לא מקשיבה אם היא לא מכבדת אם היא מרגישה לא מכובדת.

 

יעל לא מוותרת לנעמה כשנעמה לא מסוגלת לעזוב את המחשב- אבל לעצמה מוותרת- לא יכולה לכוון את נעמה לפעולה אז מוותרת לעצמה. נעמה צריכה כיוון, עזרה. 

לגבי הקושי של נעמה- צריך לשבת עם מטפל - שנעמה תגיד למטפל מה מציק לה ביעל  ויגיעו בעזרת האדם השלישי להסדרים. נעמה לא יכולה להגיד לאמא שלה דברים קשים שהיא מרגישה, זה יותר מדי לצפות את זה מילדה בת 12, ויכול להזיק לנמעה. היא צריכה גורם מתווך מקצועי.

 

​השיח יהיה תורם אם יהיה מה לעשות במקום, ולא מה להפסיק. צריך לשבת יחד ולראות רעיונות מה נעים ונחמד לעושת בזמן האחר, מה מספיק מעניין לה, לעודד אותה לעשות דברים נוספים, יצירה, לימוד, קריאה, ריקוד, שירה, ציור, אופניים, בעלי חיים. לשבת איתה לעשות תוכנית וללמד אותה לעשות סדר יום ומשמעת עצמית, אחרת מה השגנו בכך שהיא תוגבל במחשבים. זו עבודה סזיזיפית אבל זה חשוב אחרת באמת תהיה מרותקת למסכים כל הזמן.

לגבי יצירה במחשב- ציור, לימוד נגינה, כתיבה- זה עניין שלה עידן הזה, שנוטים לעשות במחשב. לעודד לימוד נגינה באורגנית, ואז שילוב במחשב, אבל זה בהחלט שאלה של העידן הזה.

​

​גבולות- נעמה יכולה לקבל כשהם ברורים וכשהיא מרגישה שהם למענה- עובדה שהיא הולכת לבית הספר. גבולות זה לא נוקשות ועונשים- בגיל 12 נוקשות ועונשים זה מסוכן כי זה הופך את ההורים ל-"אנחנו מול את"- שני עברי המתרס- ואז אין לה גב, משפחה, הורס את תחושת השייכות, ואז היא מרגישה אבודה- ואז כל מה שיכולה לעשות זה אלימות ונקמה ולחפש משפחה בחוץ. ואז לך תדע לאן היא מגיעה ועם מי היא תלך. עוד שנה, עוד שנתיים. ומה תעשה. חייבים לבנות יחסים של אמון ושל יחד, אחרת הילד אבוד.

 

יעל לא מבינה שאתה לא לא מסכים איתה על גבולות, אלא על הדרך- הענישה. בעניין של המחשבים והנייד אצלה הכל דבר אחד, טכני.

במקרה של הנייד- יעל לא יודעת ליצור את המוטיוציה של נעמה בלי להשתמש בכוחניות ואיך להכיל את הקושי של נעמה, כי היא מוצפת בקושי של עצמה ובחשש שלא תצליח, ולכן מנסה דרך כח לפתור את זה מהר ולפתור את עצמה מלהתמודד- חושבת שבכך היא מספקת את הסחורה. ואז האמא לא מתנהגת כמו בצורה של הורה בוגר- שיכול להכיל, להנחות, לשאת את הקושי של הילד ולצעוד יחד איתו.

יעל צריכה להבין שהפתרון של כוחניות זה לא אומר שהיא שמה גבולות אלא שפתחה חזית ותקבל טרור, כמו בפוליטיקה, טרור סכינאי שהיא לא תעמוד בו. זה הרסני ליחסים בין יעל לנעמה, אבל זה הרסני גם לנעמה עצמה מעבר לכך.​ לא מאמין שחגי אמר שצזה מה שצריך לעושת, לשאול אותו אם הוא עושה את זה על ילדים שלו, אם יש לו.

 

​יעל צריכה באופן שוטף כלים ועצות פרקטיות, ללמד אותן לדבר. לשקף ליעל שבאופן שהיא מגיבה לנעמה כמו ילדה קטנה פגועה היא הופכת את עצמה לילדה קטנה ואז לנעמה אין אמא, נעמה צריכה אמא.

 

אמר שילד צריך שיהיו איתו. כל ילד, וודאי שילד שיש לו הרגשה של לא רצוי ויש לו חשש לדכדוך. נתן דוגמא מתחום אחר-

ילדה בת 16 נכנסה לדכאון והפסיקה ללכת לבית הספר מסיבות חברתיות ולחץ מהלימודים. לא יצאה מהחדר שלה חוץ משרותים במשך חודשיים. האמא ישבה איתה על הספה בחדר במשך חודשיים וצפתה איתה בסדרות של נערות כדי שלא תרגיש לגמרי לבד. החברות הטובות לא באו כי פחדו להידבק בדכאון. האמא ישבה איתה כדי להיות איתה. להצטרף אליה בכל דרך שאפשר. הילדה היתה בסכנת חיים, היה חיוני שיהיו איתה. כשהתחילו הבגרויות האמא שכנעה אותה לעשות בגרות קלה (אנגלית בעל פה). ואחכ עוד אחת. ברגע שהורידו ממנה את הפחד מכשלונות יצאה מהדכאון. אם האמא לא היתה איתה והיתה מרגישה כל הזמן שהאמא איתה- היתה מאבדת אותה. 

 

כניסה למסכת של איום-עונש-נקמה- מלמדת אותה שהיא לבד בעולם- אין תקווה- זו ערובה למחלת נפש ו/או התאבדות.

חשוב שנעמה תבין שהולכים איתה יחד, לא נגדה.

 

ניתוק גלישה- זה לא ילך בכח, לא תורם אלא חלק מהנזק ונתפס כעונש חמור ולא הוגן . היא תקום מתישהו אם תמשיכו כך ותלך מהבית. אם היא לא היתה פחדנית כבר היתה נשארת בחוץ רק כדי לעצבן את אמא שלה. אסור להביא את נעמה לנקודה שבה תעשה מעשים של יאוש. 

ניתוק-מאבק- הופכים אותה לבודדה בעולם- יעזור רק אם תעזרו לה לעשות משהו אחר- לראות יחד סרטון מצחיק בטלוייזיה, ביקשה עצה על שיחות חולין- לראות על זה סרט בסדרת  ילדות, לאתר ולראות. לא לנתק אותה.

זה ממש מפחיד מה שמתחיל להיות בין יעל ונעמה- זה עלול להרחיק מאד את נעמה מיעל וזה מאד לא בריא לנעמה, היא צריכה אמא.

 

​